"ככל שהחינוך יעיל יותר כן מתמסרים בני האדם בתשוקה גדולה יותר לאזיקים המונעים מהם להיות מה שיכולים היו להיות ומסתירים מהם את אלימותם של מנגנוני העיצוב של מה שהינם" (אילן גור-זאב, 1999: 11)

The more effective education becomes, the more people seek comfort under the fetters that prevent them from what they could have become and hide from them the violence of the mechanisms that shape what they are (Ilan Gur-Ze’ev, 1999: 11).

15 ביולי 2009

להבנות תוכנית המעודדת מוטיבציה מאת פרופ' חיים אדלר

מאמר זה נכתב בעקבות המכתב הגלוי של נוה, ראונר וקיזל:




מאמר אורח מאת פרופ' חיים אדלר
חתן פרס ישראל לחינוך, סוציולוג של החינוך, 
פרופ' אמריטוס מהאוניברסיטה העברית, כיום חבר סגל מכון מנדל

בכל דיון על השכלתם של בוגרי מערכת החינוך שלנו יש לקחת בחשבון, כי במערכת זאת זורמים כל ילדי ישראל, ואל "התחנה הסופית" מגיעים כ-90 אחוזים מקרב השנתון הגילי - שיעור גבוה מאד בהשוואה בינלאומית. אולם אליה וקוץ בה – 90 אחוזים אלה כוללים ילדים ובני נוער מבתים אנאלפביתים, בנים ובנות שגדלו במחסור ובעוני וחלקם עבדו תוך כדי לימודיהם, בני ובנות עולים ששליטתם בשפה חלקית. הצרה היא ששיעורם של כל אלה (ודומיהם) באוכלוסיה כלה הוא גבוה בהשוואה בינלאומית.
יתר על כן: כ-15 אחוזים מבני הנוער הנמנים על החרדים אינם לומדים היסטוריה, מכל מקום לא מה שאתה ואני היינו מכנים לימודי היסטוריה. בני הנוער הערביים , המהווים כ-22 אחוזים מקרב השנתון הגילי, הינם נכדים או נינים של פלאחים ערבים שנשארו בארץ לאחר מלחמת השחרור - אוכלוסיה ברמה נמוכה מאד, רחוקה מעיסוק בשאלות תרבותיות כתולדות האדם או המין האנושי.
וגם לגבי שיעור מסוים מקרב עולי עליית ההמונים של שנות החמישים יש להתמודד עם ההשערה הבאה: "כור ההיתוך", בניגוד גמור למה שכתבנים למיניהם כותבים, היה אחת ההצלחות הגדולות של החברה הישראלית - התחוללה התבוללות כמעט מלאה של העולים בהווי, דרך החיים והסגנון הישראליים. האינדיקציה הבולטת ביותר לכך הנה גודל המשפחה: למעט במגזר החרדי, אין כמעט כל הבדל בין מזרחיים לותיקים יוצאי המערב בגודל המשפחה (בשונה מן המציאות בשנות קיומנו הראשונות כמדינה, כאשר היחס היה כמעט 1 ל- 3). לא כל שכן נוהגי בילוי, תזונה, גודל וצורת הדירה, הרגלי הצריכה, העיתונות הנקראת ועוד. אפילו הבדלים בעגה נעלמו. ואולם ה DOWN SIDE של המצב הישראלי הזה הוא, כי ילדים רבים גדלים אמנם בדירה של שלושה חדרים, צופים עם הוריהם בתוכניות הריאליטי ונוסעים לנופש בכנרת; אולם חלק מבתים אלה אינם יכולים להנחיל לילדיהם דבר שיהווה תשתית לידע ולהתעניינות היסטוריים. מי שהגיע לגיל 16 ולא שמע בסביבתו האינטימית אף פעם את שמו של נפוליאון, שמלחמת העולם השנייה היא עבורו עניין שעולה פעם אחת בשנה כיום שאין בו קולנוע, או משה מנדלסון ואלכסנדר מוקדון הן דמויות שאינן מוזכרות ולו פעם אחת - צעיר כזה יגלה "סקרנות היסטורית", יפתח או יבקש לפתח "חשיבה היסטורית" או יחתור להבין ולהפנים את דרכי "חקר ההיסטוריה"?
הבעיה היא אפוא בכך, שהיות והרוב המכריע של הנוער משלים 12 שנות לימוד - רק מיעוט זעיר בקרבם מביאים עימהם את היסודות התרבותיים, את הסקרנות ואת הרצון לדעת היסטוריה ולהבין אותה. אנחנו חייבים לעת עתה להשלים עם עובדה זאת.
החלופה היא להפריד אי שם בגיל 12 בין המיעוט הלומד כחלק מן ההווי המשפחתי שלו (גם אביו וסבו למדו שם) ועל יסוד הרצון שלו[ה] לדעת ולהבין את העולם (אם בדרך לימודי ההיסטוריה ואם בדרך לימודי הפסיכולוגיה, הפיסיקה או התנ"ך) - לבין הרוב הגדול של בני הנוער שחסרים כל זאת (ואותם נלמד נגרות, אולי ספורט וכו'). היות ואלה ש WILL BE SELECTED OUT, והם שייכים למגזרים מסוימים ומוגדרים באוכלוסיה, חוששני ששום ממשלה לא תוכל לאמץ מדיניות זאת. (פירושה, דרך אגב, שעמיתינו ההיסטוריונים במערכת ההשכלה הגבוהה אמנם חייבים להקדיש את שנת הלימודים הראשונה אצל אלה הבוחרים (!!!) ללמוד היסטוריה), את תשתית הדעת והחשיבה הדרושים לשם כך. אין בכך כל אסון לעניות דעתי, לבד מכך שיתכן וצריך להוסיף שנה ללימודי תואר ראשון).
דברים אלה חלים כמובן על כל אחד מתחומי הדעת.
שאלה אחרת היא מה ואיך מלמדים. הדרך הבטוחה היחידה להבטיח כי אכן התלמידים (רובם) ידעו את החומר הכתוב בסילבוס, היא הדרך האנטי-תרבותית והמשחיתה הנהוגה כיום: המורה מרצה מה שנחוץ לדעת על מנת להתמודד עם השאלות המופיעות בדרך כלל בבחינות, התלמידים משננים ואומנם משתדלים לאצור ככל האפשר יותר מן המלל הזה בזיכרונם ליום הבחינה ולמחרת היום עושים D E L E T E.בדיוק כפי שמתארת את הדבר התלמידה שזה עתה נבחנה וכתבה מכתב הזדהות עם הביקורת של אייל נווה, גדי ראונר ואריה קיזל מה שהמורה מכתיב בשיעורים אלה, הוא רצף של עובדות ותאריכים. לטפח "חשיבה היסטורית" - לא נותר לכך זמן בתנאים אלה. אנחנו מדברים בתחילת המאה ה-21, בה בלחיצת כפתור ניתן להפיק כל ידע דרוש או מעניין, ובדרך כלל אנו מוצפים במקרה זה ביותר ידע ומידע מן הדרוש לנו. אז מהו האבסורד שבהטלת אינפורמציות בלתי רלוונטיות עבור מרבית התלמידים על זיכרונם, מבלי שהם הפנימו את המשמעות, את רוח התקופה, את הדילמות שעמדו בפני האישים המנווטים בתקופה זאת או אחרת? הרי אף אחד מאתנו, לבטח לא אנשי המדע מצופים להשתית את עבודתם המדעית על הזיכרון של עובדות בלבד. במציאות האמיתית, איש המקצוע מתבקש להתמודד עם בעיה לא ביחידות כי אם כחבר צוות, וכשלרשותו (בנוסף לזיכרון האישי שלו), כל אמצעי אינפורמציה: הספרייה, האינטרנט, הטלפון ועוד. מה בין בחינת הבגרות הרווחת לבין זאת?!
אולם את השיטה "החינוכית" האבסורדית הזאת, לא המציא המורה הבודד או המנהל הבודד. היא מוכתבת ע"י המפמר"ים (המפקחים המרכזיים לכל אחד מן המקצועות) - והמה כפותים בידי "וועדות מקצוע" שבראש כל אחת מהן אחד מן הפרופסורים באוניברסיטה, ועל חברי וועדות אלה - נמנים בדרך כלל גם כמה חברי סגל נוספים. (אינני יודע אם במקרה של הוראת ההיסטוריה העמיתים אליהם פנו נווה, ראונר וקיזל במכתבם המקורי נמנים על וועדת המקצוע).
השורה התחתונה אפוא היא, כי אנו אנשי החינוך הפועלים במערכת ההשכלה הגבוהה חייבים לשחרר את מערכת החינוך מן המסורות החינוכיות של המאה ה-19; רק מיעוט מקרב תלמידינו יצאו מן המערכת (בתחום בו אנו דנים) עם תפישה או חשיבה היסטורית, עם שיקול דעת היסטורי. בעייתנו הפדגוגית היא כיצד לבנות תוכנית לימודים, שתכיל גורמי מוטיבציה וגרויי למידת היסטוריה גם אצל התלמידים האחרים (שהינם הרוב). דין זהה כמובן לכל תחומי הדעת האחרים.

3 תגובות:

הבלוג של דורון מרגלית אמר/ה...

תענוג לקרוא. הלוואי והדבר יאיר קצת על תכניות הלימודים ועל מערכת החינוך. אריה אתה בהחלט מעודד שיח ביקורתי ומשמעותי בתחום הפדגוגי בכלל ובתחום ההיסטוריה בפרט. ישר כוח לעמיתיך השותפים לדרך.

אודי מנור אמר/ה...

תגובתי הארוכה לא הצליחה להכנס למסגרת הזו ופירסמתי אותה כאן:
http://www.tapuz.co.il/blog/viewEntry.asp?EntryId=1514511

אנונימי אמר/ה...
תגובה זו הוסרה על ידי מנהל המערכת.