"ככל שהחינוך יעיל יותר כן מתמסרים בני האדם בתשוקה גדולה יותר לאזיקים המונעים מהם להיות מה שיכולים היו להיות ומסתירים מהם את אלימותם של מנגנוני העיצוב של מה שהינם" (אילן גור-זאב, 1999: 11)

The more effective education becomes, the more people seek comfort under the fetters that prevent them from what they could have become and hide from them the violence of the mechanisms that shape what they are (Ilan Gur-Ze’ev, 1999: 11).

22 ביוני 2009

עידן הסוציומטים מאת פרופ' עוז אלמוג


אתמול צפיתי בתוכנית הלייט נייט החדשה בערוץ 24 (נרכש לאחרונה ומותג מחדש על ידי זכיינית השידור "קשת"). לתוכנית קוראים "מה ש'תה שומע" והמנחה הוא צעיר זחוח דעת בשם אסי עזר (בתמונה למעלה) –"אושייה" תקשורתית עולה (כך כינה אותו אחד המשתתפים) שהנחה בזמנו, יחד עם ארז טל, את "האח הגדול".

קשה להסביר למי שלא צפה בתוכנית, במה היא עוסקת, כי למעשה היא עוסקת בשום-כלום. באופן כללי מדובר בלהג משותף של ידועני מדף (מודה בהכנעה ששניים מהם כלל לא הכרתי), חצי רציני חצי ציני, על שאלות שברומו של עולם. לדוגמא: "מיהו המעפנה שלא שכב מעולם עם האקס שלו". למעשה מדובר בסימולציה של אינספור שיחות סרק דומות, המתרחשות יום יום בעיקר בקרב צעירים. זה יכול להיות בסאלון הבית, בפאב, בבית הקפה ואפילו בסלולרי. התוכן לא הפריע לי. לא חייבים תמיד להיות רציניים ומותר להתווכח לא רק אם ניטשה בכה. אבל הסגנון עיצבן אותי מאד, וזו לא הפעם הראשונה.

אם מישהו מניח שאני איזה סנוב מתנשא, או פלצן שלוקח את החיים ברצינות יתרה, הוא טועה. אדרבא, אני צבר ישיר ומחוספס ושונא להטיף. עם זאת, אני בהחלט מאמין שלכל דבר יש מקום וגבול ושהטלוויזיה מהווה מודל התנהגות רב עוצמה. לכן, נחרדתי כאשר אחד המרואיינים, "סטייליסט" מלוקק ומלונקק בשם גל אפל, התרווח בנוחיות והניח בנונשלנטיות את שתי רגליו על השולחן. לרגע חשבתי שאני הוזה. הזמרת מאיה בוסיקלה, אושיה תרבותית והגיגנית צמרת בפני עצמה, התפרקדה לצידו כחתלתולה, שתי רגליה על הספה הנאה, ואחריה החרה החזיק הפייטן כובש הלבבות משה פרץ.

המנהג הזה, לשים רגליים על ספה במקום ציבורי, שנעשה נפוץ בתוכניות ראיונות ובכלל, מגעיל אותי; אבל רגליים על השולחן באולפן?! זה באמת עוד לא ראיתי. עשה רושם שלא רק המנחה (שאגב, דיבר למצלמות תוך כדי לעיסה) ומרואייניו לא חשו שמשהו לא תקין. אדרבא המצלמה שזפה שוב ושוב את טלפיו של אפל, תוך שהיא רומזת על התפעלותו של הבמאי מהקעקועים הענקיים שעיטרו אותם.

כל סוציולוג מתחיל יודע אל נכון שהתרבות ניכרת בתוואי הלוואי הזעירים לכאורה. לכן, "ההיתר" שנתנה הטלוויזיה (עד כמה שאני זוכר, זה התחיל בראשית דרכו של ערוץ 2, בתוכניות הלייט-נייט של דנה מודן) להניח רגליים על הספה ו/או על השולחן באולפן משקף בעקיפין ובמישרין היתר רחב יותר לסוציומטיות ולוולגריות. הוא מסמן לצעירים שצופים בתוכניות הללו שעידן העידונים, הרגישות לסביבה והנימוסים תם.

היה משהו מאד סמלי בעובדה שבפסיאודו תחרות, שהתנהלה בין המשתתפים בתוכנית הזאת, זכתה עינב בובליל, אותה צעירה צעקנית שהפכה לידוענית נערצת בדיוק בשל הסוציומטיות הבלתי מוסתרת שלה.

אין ספק, אנחנו עמוק בעידן הסוציומטים. הם מנצחים בתוכניות הריאלטי, הם מנצחים בעסקים, הם כובשים את הפוליטיקה. הרגל הגסה שלהם עלתה לספה, עברה לשולחן והיא בדרך לפרצוף של כולנו. ויום אחד, כאשר יבינו כאן לאיזה דקדנס נפלנו, כשנשאל מי אשם, אולי ניזכר ברגלי הסטייליסט באולפן הטלוויזיה, שעיצב לנו בגדים ותכשיטים וגם את קוד ההתנהגות הסוציומטי.

4 תגובות:

איבנה רטנר אמר/ה...

עידן הסוציומטים פה להישאר

(איבנה רטנר - דוקטורנטית בחוג לחינוך, מרצה לדידקטיקה של התקשורת)

אריה, תודה על הארוח של פרופ' אלמוג.
לצערי דברי אלמוג מזכירים לנו שאפשר עדיין להתפעל מהוולגריות ממנה אנו נגעלים , אבל מרגישים במיעוט כשדפי העיתון מרוחים בכוכבים האחראים לה.(גם גלריה של הארץ...)
אלמוג מאפשר לקחת נשימה ולפתוח את האף הסתום עד שתעבור הצחנה.
אך היא פה להשאר. לעידן הסוציומטים אין סיבה אמיתית לעבור. זוהי מלחמה אבודה. אנו נתפסים כאנכרוניסטים מפונפנים ובעיקר לא רלוונטים. זה לא באמת מפריע. עדיף להיות בבדידות מזהרת ולא להיות חלק מהתרבות המוחצנת העסוקה בהערצה עצמית ובנסיון להאריך את ימי התהילה. אולי דנה מודן החלה עם זה אבל טיבן של תכניות לייט נייט בסגנון הזה המזמינות את המאחרים לישון ללהג על "סתם" ואם אפשר על כוס יין (או וויסקי - ארז טל מועדון לילה: לא ראיתי אבל הפרומו מבטיח....)
הבעיה העיקרית היא כאשר הסגנון הזה נמצא בשעות הפריים טיים - שעות בהן נערינו ונערותינו בני העשרה כובשים את הסלון לשעת בחירת צפייה- כי איננו מאפשרים להם טלויזיה בחדר ומאמצים ומשעתקים את התכונות המועצמות במדיום הטלויזיוני: תחמנות, גסות, שטחיות וכן גם סוציומטיות.
ומכיון שהתאפקתי עד עכשיו הערה לסדר - הסגנון המוחצן והגס הזה הזה התחיל אי שם באמצע שנות ה -90בפריים טיים, קראו לתכנית "הראשון בבידור עם דודו טופז".
איבנה רטנר

אביבה סלע אמר/ה...

אריה,
בכאב רב ובתחושת דה ז'ה וו, אני קוראת את הדברים. אינני צופה בתכניות ריאליטי או תכניות ארוח מאז ימיו של ה"גדול מכולם", "הראשון בבידור", מאז הבנתי שאוי לשבט, שזוהי המדורה שלו.
אני מחנכת ותיקה מאד בחטיבה עליונה. למזלי, מערכת הערכים שלי והשפה שלי עדיין מקובלות ואהובות על מרבית תלמידי. לפעמים על תקן של "תשמרי לנו את הערכים בעוד אנחנו עושים דברים חשובים אחרים" ולפעמים בממש, כי גם הם מדריכים בתנועות נוער ומתנדבים במקומות שונים בבית ובשנת שרות.
השאלה, שטורדת את מנוחתי היא בדבר הסגנון החדש של מנהלים, שהגיעו למקומותנו: הצעירים, הזחוחים, שכירי מערכת החינוך הפורמלית והבלתי פורמלית. יודעי כל, שמונעים ע"י יוקרה אישית, השגיות, תחרותיות ויצר פרסום ומרחיקים אותנו מן ההקשבה, הסובלנות והמתינות.
לצערי, ביה"ס ומועדון הנוער הופכים בידיהם לתכנית ריאליטי, שככל שרב פירסומה, רב ערכה.

אנונימי אמר/ה...

עידן הסוציומטים?? תליו לאיפה מסתכלים!!!

עידן הסוציומטים הוא תלוי חינוך.. מי כמוכם המורים יודע זאת, פעם מורה היה מודל לחיקוי היום המורה הוא מודל לחקיינות.מורים בעבר היו לא רק אנשי הוראה שבאו להעביר חומר לימודי בכיתה אלא גם אנשי אידיאל שהביאו איתם את הערכים והעקרונות אל הכיתה..
אם נסתכל על החברה הדתית לאומית נגלה כי שם עידן הסוציומטים כלל לא הגיע (ובטח שלא מתכוון להשתקע!), אחוז ההתנדבות עומד על 80%, לכו לראות את העמותות השונות, "קו לחיים". "זכרון מנחם" , קרן קובי מנדל", כל המדריכים שם הם דתיים לאומים וכולם עושים זאת בהתנדבות מלאה, ברוב בתי הספר של החינוך הדתי עדיין עומדים שמורה נכנס לכיתה, ועדיין מורה הוא לא רק דוגמא אישית אלא אישיות לדוגמא.
הסוציומטיות היא לא עידן בחברה, היא בסך הכל עניין של חינוך והכל מתחיל מלמטה, מהנוער..
גלעד

אנונימי אמר/ה...

שמי אבי-

אני חושב שכמו שאמרו כמה מהכותבים התופעה באמת רחוקה מלהיות עמוק בשעות הלילה של הטלוויזיה. היא עמוק בשעות היום, בפריים טיים, במגזינים לנוער, בערוץ הילדים, בתרבות הידוענים והכוכבים ועוד ועוד.

לי אישית אין בעיה לא עם התוכן ולא עם הסגנון. הבעיה שלי בראש ובראשונה במינון. כשצורה אחת הופכת לדומיננטית אז יש פה בעיה, ובמיוחד לאור ההשלכות שלה.

איבנה-

אני לא מבין מה זה אומר שזה פה כדי להישאר. נשמע דטרמיניסטי ופסימי מידי. כאילו ההיסטוריה היא לא מהלך דיאלקטי, שבו "לכל שבת יש מוצאי שבת". הליברליזם שבתוכי אומר לי שצריך להגיב לתופעה ולשנות אותה. ולהבדיל מהתגובה האחרונה אני לא חושב שדברים בהכרח יבואו מלמטה. ללמעלה יש חשיבות גדולה, לאליטה. והאליטה עצמה התקלקלה. לתכניות מפגרות צריך להגיב במאבק להצלת רשות השידור, הטלוויזיה החינוכית וערוץ 1,שדרוג אתר רשות השידור ועוד. לעיתונות מפגרת יש להגיב ביוזמה לעיתונות ציבורית או עיתונות פוליטית שמסובסדת ע"י המדינה. להיאבק למען החינוך, מחוץ או מתוך האקדמיה. ולא להישאר בבדידות המזהרת. אנחנו נחשבים אנאכרוניסטים כי לא נאבקנו מספיק כדי שלא ניחשב אנאכרוניסטים. ובכלל כותב התגובה הזו טרם עבר את גיל ה-30 שלו. כי לא התלמוד הוא העיקר אלא גם המעשה.