חינוך ואקדמיה
מאמר אורח מאת ד"ר ענת ישראלי, המכללה האקדמית לחינוך אורנים
ערב לפני חג השבועות תשס"ט התקיים במכללת אורנים הטקס השנתי של חלוקת מלגות הצטיינות למספר מצומצם של סטודנטים נבחרים.
האירוע המשמח הזה הוא הזדמנות מצוינת להעלות מעט שאלות והרהורים סביב השאלה מה זו בעצם הצטיינות בלימודים, ועוד קודם, מה זו בעצם למידה בכלל, ולמידה אקדמית בפרט.
אורנים מכשירה מורים למערכת החינוך. לשם כך לומדים בה לימודי חינוך ומקבלים תעודת הוראה. במקביל, לומדים גם תחום דעת כלשהו, בדרך כלל אפילו שניים, ומקבלים תואר אקדמי. שתי התעודות – של התואר ושל תעודת ההוראה - נלמדות וניתנות יחדיו בדרך כלל, והן באות להשלים זו את זו ולהכשיר את הבוגר לעבודת ההוראה. במידה ידועה הן אכן משלימות זו את זו, מכיוון שהן הידע האקדמי והן ההכשרה החינוכית דרושות לעוסק בהוראה ובחינוך. אבל מבחינות רבות, עמוקות ומהותיות יותר, מדובר בעצם בעולמות סותרים ומנוגדים: עולם החינוך ועולם האקדמיה.
עולם החינוך עוסק בעיצובו והכשרתו של הדור הצעיר. מעצם מהותו, הוא מכוון לעיצוב בוגריו בדמותה וברוחה של החברה. הבוגר האידיאלי של מערכת החינוך הוא זה שעתיד להיות אזרח טוב ומסור למדינה ולחברה. כלומר, הבוגר האידיאלי הוא זה שהפנים היטב את המסרים, הערכים, המיתוסים והאמיתות המקודשות של חברת הבוגרים, והוא נכון ויכול להשתלב בתוכה, להמשיך לקיים, לחזק ולשכפל אותה. החינוך, מעצם מהותו, שואף אפוא לשמר ולבסס את הקיים, על ממסדיו ועל חוקיו.
עולם האקדמיה, לעומת זאת, אמור לעסוק בביקורת הקיים. החשיבה והמחקר האקדמיים אמורים לחתור ללא הרף להבנת המציאות הקיימת על-ידי חשיפה ביקורתית של הנחות היסוד שלה, חוקיה, כוחותיה, וכן הלאה. נשמת אפה של האקדמיה היא החשיפה, הביקורת והערעור על הצפוי והידוע והמובן מאליו. אקדמיה שעוסקת רק באישוש ובחיזוק הקיים והידוע מועלת בתפקידה הראשוני והעיקרי. הנה כי כן, מטרת הלמידה והחקירה האקדמית היא דווקא לערער, ולעתים גם לנתץ את הסדר הקיים, על חוקיו ועל ממסדיו.
השילוב של העיסוק במחקר אקדמי עם ההכשרה לעבודה החינוכית הוא אם כן במובן מסוים תרתי דסתרי, סתירה פנימית בין שני עולמות סותרים במהותם! אלא אם כן, אנחנו שואפים לשלב ביניהם, כלומר להפוך גם את הפעולה החינוכית לפעולה ביקורתית, חתרנית, מתסיסה, מפרקת את הסדר הקיים וחותרת כל העת לעצב סדר יום חדש, לנסח מחדש את הערכים, הנורמות, החוקים והאמיתות של החברה שלנו, לבנות יום יום מחדש את הממסדים והמערכות של חיינו.
האם אפשרי חינוך כזה, חינוך ביקורתי, מתריס, לוחמני, משחרר, הנאבק בחינוך המנרמל, המשכפל, הכובל, המשמר את הקיים? אין ספק שהוא דורש אנשי חינוך מעולים, שהם גם אקדמאים מעולים, לא מכיוון ששיננו ואיפסנו בראשיהם ידע רב, אלא במובן האמיתי של היות אקדמאי – בהפנמת החשיבה הביקורתית ובהפיכתה לדרך חיים, לאורח קבוע, וגם לכלי חינוכי.
מחר יחול חג השבועות, ובבתי הכנסת יקראו את מגילת רות. הסיפור העתיק ההוא מתחיל במצוקה כלכלית גדולה בעיר בית לחם, שגורמת להתייאשות מהחיים בארץ ולירידה, שגוררת התבוללות, ואחר-כך גם מוות ושכול. עם נתוני הפתיחה הקשים האלה מתחיל הסיפור של רות ונעמי, סיפור של שיקום וצמיחה, שמסתיים בגאולה אישית, ומשפחתית, ובסופו של דבר גם גאולה לאומית, שמסומלת בדמותו של הנין של רות – דוד המלך, שמזרעו יצמח גם המלך המשיח.
איך מתרחש המעבר הזה? מה מאפשר את ההתאוששות והשיקום האישי והכללי? התשובה של מגילת רות היא במילה אחת: חסד. חסד! אהבת אמת נטולת אינטרסים, חמלה, נאמנות, אכפתיות, נכונות לתמוך באחר, כבוד לזר, ובעיקר הרבה רצון טוב. אלה מאפיינים את מהלכיהם של גיבורי המגילה – רות, ונעמי, ובועז, ואנשי בית לחם כולה.
כך קראו והבינו את המגילה דורות רבים. לצד הקריאה המסורתית ה'חינוכית' הרשו לי להוסיף היום גם קריאה 'אקדמית', חשדנית וביקורתית יותר: רות ונעמי נזקקות לחסדי הסביבה. אבל עוד לפני שהן זוכות לחסדים אלה, אפשר לעצור לרגע ולשאול למה בעצם הן נזקקות להם בכלל? התשובה כל כך מובנת מאליה שהשאלה נראית תמוהה משהו: הן זקוקות לעזרה ולהגנה משום שהגברים שלהן מתו, וללא חסות גברית כלשהי אין להן דרך לשרוד בעולם העתיק הפטריאכלי, שבו רק גבר היה עשוי להיות בעל רכוש, בעל יכולת להתפרנס, מעוגן ומוגן על-ידי החמולה הרחבה שלו, וכן הלאה. בעצם, החסד האישי נדרש במקום שבו החוק והמסגרת הקהילתית והשלטונית יוצרים מלכתחילה עוול ומצוקה. בחברה אידיאלית, ללא עוולות, עם חוק צודק ומנגנוני תמיכה בחלש, איש לא יזדקק לחסדים ולטובות ולתרומות פרטיות.
אנחנו חיים בחברה בשר ודם. לצערנו רבים מאד בה נזקקים לעזרה, ואפשר גם לשמוח שיש לא מעטים המוכנים לעזור. אני יודעת שרבים מאד מהסטודנטים והבוגרים של אורנים נמנים על אנשי החסד והעוזרים. המשימה המורכבת יותר היא משימה כפולה: גם להיות בין אנשי החסד הרואים את החלש והמסייעים לו, וגם להיות בין אנשי האקדמיה, הרואים את התמונה הרחבה, מנתחים ומבקרים אותה ללא הרף, ומציעים מתוך הביקורת סדר יום חדש ושיפור מתמיד של הממסדים והמערכות של חיינו.
יפים כאן לסיום דבריו החריפים והאמיתיים של הפילוסוף ההודי יידו קרישנהמורטי, הלקוחים מתוך המסה שלו 'לגעת במהות':
'מהי משמעות החיים? לשם מה אנחנו חיים ונאבקים? אם חינכו אותנו להשיג אותות הצטיינות, להשיג משרה טובה יותר, להיות יעילים יותר, להרחיב את שלטוננו על אחרים, הרי שחיינו יהיו שטחיים וריקים מתוכן. אם חונכנו להיות רק מדענים ומלומדים הדבקים בספרים, או מומחים המכורים לידע, הרי שנתרום להרס ולאומללות בעולם.
אולם לחיים יש משמעות רחבה יותר ועמוקה יותר... אם אין בנו מיזוג עמוק של שכל ורגש, הרי גם כשנהיה משכילים מאד, יהיו חיינו חצויים, מלאי סתירות ופחד. כל עוד החינוך איננו מטפח מבט שלם על החיים, הוא בעצם חסר משמעות... החינוך הנכון אינו עוסק באידיאולוגיה כלשהי, גם כשהיא מבטיחה אוטופיה לעתיד; חינוך נכון אינו מבוסס על שיטה כלשהי, גם כשזו מחושבת בדייקנות. הוא איננו אמצעי להתניית האדם. חינוך אמיתי משמעו עזרה לאדם להתבגר ולהשתחרר, להתפתח תוך אהבה וחסד...'
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה