בעקבות ספרו של פרופ' אביעד קליינברג
מאת אריה קיזל
אביעד קליינברג מותיר את הקורא עם תעלומה גדולה. בסיומו של הספר הקסום הזה כל קורא יבקש שלא להיות חוטא אבל יבין מיד כי אין הימלטות מכל החטאים כולם, ברמה כזו או אחרת, בדרגה משמעותית יותר או פחות. גם העמודים האחרונים תחת הכותרת המשעשעת "חטא למתקדמים – מעין אחרית דבר", לא מספקים את המתכון שאנו כה מבקשים: כיצד לא נחטא והכיצד לא נחמוד, לא נקנא ומה בעצם חמור יותר תאוות בשר או זעם, עצלות או גרגרנות או אולי בעצם התכונה הישראלית שאליה הוא מתייחס בהרחבה – הצדקנות. והנה כבר מתחשק לך לצאת במסע של היטהרות (טבילה? עליה לקברי צדיקים? וידוי?) ומיד כעבור שנייה אתה נרגע ומבין כי הנך חוטא פחות משכנך הקרוב שבו אתה כה מקנא (שוב חטא?!).
ואכן הציטוט שבוחר המחבר משירו של המשורר הפולני צ'סלב מילוש "חשבון" מתוך "כוכב הלענה" (עם עובד, 1989) מטיב לבטא זאת: "דברי ימי טיפשותי יוכלו לפרנס הרבה כרכים. את קצתם הייתי מקדיש לעשייה כנגד ההכרה... אחרים היו עוסקים באפני שכוך החרדה... בנפרד הייתי דן בשביעות הרצון ובגאווה... כבר לא אכתוב את דברי ימי טיפשותי. כי מאוחר ואל האמת קשה להגיע".
קליינברג כתב ספר זה כדרכו בכישרון רב, בהפגנת רמת ידע נרחבת, תוך שהוא שוחה בים מקורות תיאולוגיים אבל לא רק. הוא משלב פה ושם את הביוגרפיה האישית שלו באופן שרק משאיר את הקורא סקרן עוד יותר, מבין יותר ומבין פחות.
הוא לא מבצע בספר זה סטריפטיז אבל רומז רבות כי הוא, הפרופסור מאוניברסיטת תל אביב, שיצא בעבר כנגד פרופ' עמוס פונקנשטיין וגם התפלא מתשובתו (ראו עמ' 174 – 175) היה ונותר בן אנוש. כנותו מפתיעה ונעימה. יש בה הוגנות בתיאור החיים האקדמיים התובעניים שבהם העומדים בראש הפירמידה שוכחים לעיתים כי הם בני אנוש וחמלה חסרים הם.
בראיון לניר ברעם ("הארץ", ינואר 2007) אמר קליינברג: "אני חושב שתלמיד חכם צריך לטבול לא במקווי הטהרה האקדמיים אלא בעולם. אני לא רוצה לייצר תחושה שאני רוח בלי גוף, דואה אי-שם באיזו ספירה מוסרית עליונה ומביט מלמעלה על האנשים הקטנים למטה. אני אדם והחולשות האנושיות הן חלק ממני. מטרת הספר הזה אינה למרק את המצפון שלי ואינה להטיף מוסר. אני מנסה להבין, מתוך אמפתיה. התשוקות, המידות הרעות, אינן מבדילות בין מעמדות ובין גזעים ובין רמות השכלה. ההחלטה להפוך את הטקסט ללא-סניטרי היא חלק מעמדה יותר רחבה שלי בקשר לתפקידם של אינטלקטואלים בחברה. יש לנו מה ללמד, אבל יש לנו גם מה ללמוד. החברה זקוקה לנו ואנחנו זקוקים לה. אני לא רוצה להוציא את עצמי מן הכלל".
אל השחייה הממושכת הזו בספר זה הוא מגייס את כולם, את אוגוסטינוס, את ישו, את מתי, את לוקס, חלקים רבים במקרא, דוגמאות עשירות מהספרות אבל לא מאפשר לעצמו לטבוע בהם וגם לקוראים לא נותן אפשרות להישאר שם מאחור בלא להבין את ההקשר ואת הקשר. להיפך, כולנו איתו, שוחים ביד בטוחה, מובלים אל יעד שאין מייאש ממנו, יעד שאין בו יעד, לעיתים יש בו יעוד. הרי כולנו יודעים בסופו של הספר כי נשאר חוטאים, כי נולדנו מהחטא הקדמון וכי אין לנו שום אפשרות אלא לקבל את מצבנו ולנסות כל בוקר מחדש להיטהר, להתאפק, להתאמץ ובעיקר להיות מודעים לכך שהנה עוד רגע אנו עומדים לחטוא. החטא הופך בספר זה לאחד השרירים הלא רצוניים בגוף האדם, מרגע בריאתו ומעצם לידתו. יהיו בוודאי חלק אשר יובלו למסקנה הפוכה: לחטוא כמה שיותר, כמה שאפשר, בלא רחם כי בלאו הכי הכול כתוב מלמעלה והכול ברור. אלוהים לא נהיה מעולם.
בעבר הכנסייה הייתה אחראית על רשימת החטאים. הגוף נחשב לכלא של הנשמה שבו נמצא גם החוטא. היום הגוף אינו אויב עוד. בחלקים רבים מתרבויות המערב הוא אף האדון. הוא מטופח ולא מדוכא. החיצוניות הפכה למשאב משעבד ולאדון כל האדונים. בנצרות שבעת החטאים החמורים ביותר שאדם יכול לעשות ושהעונש עליהם הוא מות הנפש הם תאוות הבשרים, גרגרנות, חמדנות, עצלות, זעם, קנאה, וגאווה. לכל אחד מהם יש תכונה חיובית נגדית כמו צניעות או טהרה, איפוק, צדקה, חריצות, שלווה, נדיבות וענווה.
קליינברג מבהיר בתחילת ספרו כי "אין חטא נטול הקשר. אין חטא כשלעצמו. המונח חטא הוא תוצר של השוואה, במפורש או במשתמע, בין איזה רצוי לבין איזה מצוי. ללא ההשוואה הזו, שבה מעשה נמדד במאזניים מוסריים ונמצא חסר, אין חטא. יש רק מעשים ותשוקות. מעשים ותשוקות נעשים חטאים בתוך עולם ציפיות מסוים. בעולם ציפיות אחר יהיו חטאים אחרים וחוטאים אחרים. הקשרים משתנים. בני אדם משנים מקום או שהמקום עצמו משנה את ציפיותיו ואת "ערכיו".
גישה רלטיביסטית זו מבלבלת ואולם היא כה נכונה כמו האמירה שלו "כל אדם הוא תאונה, התנגשות רבת עוצמה של דחפים אישיים ותרבותיים סותרים. בטרם נעמוד על דעתנו ללא היקש והיסק של ממש, אנו סופגים מהסביבה את הסתירות הפנימיות שהיא משדרת. השוואות, שיפוטים, אזהרות, סיפורי מוסר, פליטות פה והערות אגב של המבוגרים – זהו החומר שממנו נבנה המרקם המוסרי הראשוני שלנו. הזיהום פוגע במי התהום ממש".
בשמונת הפרקים העוסקים בעצלות, קנאה, תאווה, גרגרנות, רדיפת בצע, זעם, גאווה וצדקנות, אין עיסוק בפוליטיקה היום יומית המשמימה של מדינת ישראל ולא בשאלות גיאופוליטיות הגדולות מאיתנו אלא בנפשנו האישית והפנימית שלפי קליינברג יש בה מרכיבים דומים של אנושיות בלתי הרמונית. זו היא למשל העצלות. "אם הייאוש הרוחני הוא נחלתם של בעלי הפנאי והיומרות, אותה עצלות "אופטימית", ההתחמקות מן המטלות למען העונג היא מידתם הרעה של העמלים כי הרי רק מי שעובד יכול להתחמק מעבודה", הוא כותב.
"ככל שהפנאי מתפשט במעלות החברה ובמורדותיה, מתפשטת בה גם העצלות הרוחנית שהייתה בעבר מידתם הרעה של המעמדות הגבוהים בעיקר. היא נתפסת לא כחיבוק הידיים עצמו אלא כתוצאתו. הבטלה של אלה שעיתותיהם בידיהם מביאה לתחושת חידלון הקשורה לא אחת בתחושת חוסר התוחלת של הזמן החולף, האבוד", כותב קליינברג, "חשבו על קהלת, אשר היה מלך על ישראל בירושלים ואשר עשה לו גנות פרדסים ובריכות מים, וקנה לו עבדים ושפחות וכנס לו גם כסף וזהב, ועשה לו שרים ושרות, שידה ושידות. כל אלה לא הוסיפו לו שמחה. ההיפך הוא הנכון. קהלת מביט בכל והנה הבל, הבל הבלים".
הכותב מוסיף כי קשה להתלהב מתפיסתו של קהלת, הוא עצמו איבד, כך נדמה, את היכולת להתלהב. יותר משהוא חי הוא מתקיים מתוך השלמה נואשת עם הקיים. קליינברג אינו סבור כי נדרשת דווקא אמונה "דתית" כדי לתת משמעות לחיים ולהיפטר מן הייאוש. "בסופו של דבר", הוא כותב, "מתן משמעות לחיים הוא החלטה אישית לפעול, למרות פגימותם של החיים ופגימותו של החי".
הוא מתעכב בהרחבה על הגישה הסטואית שייחסה משמעות מעטה לשאלות מטאפיזיות ואפיסטמולוגיות אלא העדיפה התייחסות לבני האדם כעל מוסריים ובעיקר לפעולתם בצורה מוסרית בעולם הזה, על הטוב והרע שבו. הוא עצמו מעיד כי הוא נמשך לפילוסופיה הסטואית ש"היא פילוסופיה של פעולה".
הניתוח של חטא הקנאה מקיף ומבהיר כי למעשה אין אנו יכולים להתגבר על הקנאה משום שהיא "רגש מודחק, מביש" והיא מבטאת חולשה. חטא זה מבטא את רצוננו לחזור אל הרחם או לחילופין להיות כמו אלוהים כפי שאדם וחווה בגן עדן לא חסרו דבר אבל לא יכלו לסבול את העובדה שנאסרו מגעת בעץ הדעת כדי להיות כאלוהים. קליינברג מסביר כי הקנאה היא גם תכונה אלוהית שאף יש עדות עליה בספר שמות, פרק לד, כאשר אלוהים מכריז כי אלים אחרים מעוררים בו מידה גדושה של המידה הרעה הזאת: "את מזבחתם תתצון ואת מצבתם תשברון ואת אשריו תכרתון. לא תשתחוה לאל אחר כי ה' קנא שמו, אל קנא הוא" (פסוקים 13 – 14).
התאווה היא חטא מסוכן ובמיוחד החלק המיני בה. "הוא מסוכן משום שהוא מציע עונג עז, ממכר, עונג שכל אחד יכול להבין, ללא פרשנות (וללא פרישות). העונג הזה מאיים על הסדר הטוב, משום שהוא לחלוטין אי-מוסרי", כותב קליינברג ומביא מדברי יצחק בן ידעיה שטען כי "מים גנובים ימתקו, וניאוף עם אשת רעך יכול להיות מענג אפילו יתר מקריאת דף גמרא".
קליינברג משבץ ביד אמן טקסטים מתולדות הנצרות. הוא מומחה לתולדות הנצרות, מלמד בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב ותרגם מלטינית את וידויים מאת אוגוסטינוס שממנו מרבה לצטט. הוא גם חבר בעברית את הנצרות מראשיתה ועד הרפורמציה ורגל החזיר של האח ג'יינפרו. כן ערך את סידרת הספרים "החומרים המרכיבים אותנו".
בספר "רגל החזיר של האח ג'יינפרו" מתאר קליינברג את הנתיב דרכו מתעלת הכנסייה הנוצרית את סיפור הקדושים לטובתה, תוך שהיא מחליטה מי ראוי להערצה ומי לא. באמצעים אלה היא מרחיבה את השפעתה ומחזקת את מעמדה בקרב עדת המאמינה. הספר מתאר את פולחן הקדושים מן המאה הרביעית ועד למאה השלוש עשרה לספירה.
בראיון אמר לא מזמן כי העיסוק בתרגום וידויים ובחקר הנצרות לא קירב אותו לנצרות כיוון שאיננו איש דת או תיאולוג אלא מתעניין בצרכים האנושיים. "הדת נותנת מענה לאיזשהו צורך במשמעות, סדר, לשקם חרדות ולפעמים לעורר חרדות". ומה החטא הבולט ביותר לדבריו? באותו ראיון לאיתן אלחדז אמר: " בטח הרבה אנשים היו מייחסים לי את חטא הגאווה, אך מכיוון שאין אני רואה בו חטא כל כך זוועתי אני אולי פחות שואף להיפטר ממנו. את חטא הייאוש הייתי רוצה יותר לפתור. אלו הם הרגעים שבהם אתה אומר: ‘אין לי כוח לשנות את העולם’, ‘אין לי כוח לשנות את עצמי’. העצלות היא החטא הראשון שבו אני פותח - אבל אין משמעותה של העצלנות בלא לעבוד, אלא עצלות במובן הרוחני של להסתכל על הרוע ולומר: ‘אין לי כוח’, ‘אין כוח לתקן’. וזה מתקשר לי מאוד עם החברה הישראלית שרבים בה אמרים השכם וערב ‘שאין מה לעשות. וכי זה לא טוב וזה לא טוב’ אך הם אינם נוקפים אצבע ... הרקע החברתי שממנו אני מגיע נוטה לחטוא בחטא הזה בכך שהוא חושב שהוא נקי, טהור, מושלם ותרבותי. לפעמים זה נכון וברוב המקרים זה לא. גם אינטלקטואלים עלולים לפעמים להפוך לסוג של עדר. ואתה מסתכל עליהם ואומר לכולם יש את אותם דעות, הם לא מוכנים אף פעם לפתוח את הראש למשהו אחר. וזה לא רק רעה חולה של שמאלנים אינטלקטואלים אלא גם של ימניים אינטלקטואלים. יש בכך גם איזושהי סכנה תרבותית יהודית בכך שאנו חושבים שאנו העם הנבחר וטובים יותר מאחרים".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה