21 ביוני 2012

על הרמן ודורותיאה





הממתק שובה הלב שמגישה לנו המתרגמת והעורכת ניצה בן-ארי הוא משב רוח מרענן המשלב את הישן והחדש, את הקלאסי עם המודרני. זהו ספרון המאפשר לכל אחד מאיתנו למצוא בקרבו נקודות אקטואליות לא מעטות גם היום. הוא ספר חובה לא רק בגלל היותו קלאסיקה בתרגום עכשווי הראוי לכל הערכה ושבח אלא בגלל שהוא מציף התנגשות בין ערכים המצויים גם היום במחלוקת.
הרמן ודורתיאה מאת יוהן וולפגנג פון גתה היא פואמה אפית בתשעה פרקי שיר שנכתבה בין 1796 ו-1797 ופורסמה לראשונה ב-1797. העלילה מתרחשת חמש שנים לפני כן בתחילת המלחמות שהולידה המהפכה הצרפתית כאשר צבא צרפתי פלש לארץ הריין שבירתה מיינץ ולמשך זמן מה השתלט על חלקים ממנה. עמודי הפואמה מאכלסים סיפור של שעות אחדות, למעשה בין שעות הצהריים והערב של אותו יום, כאשר הרמן (בנו של בעל פונדק אמיד) יוצא בשליחות הוריו להביא בגדים ומזון לשיירת פליטים שברחו. בדרכו הוא פוגש נערה יפה הנוהגת קרון רתום לשני שוורים. הוא מתרשם עמוקות מהיופי שלה ואומץ לבה ומוסר לידיה את הרכוש שהביא. הוא שב להוריו ומבקש את הסכמתם לנישואין. הסיפור מסתבך ואולם יש לו סוף טוב. הפואמה מכילה תשעה שירים. בראש כל אחד מהפרקים הציב גתה את שם אחת המוזות כפי שנהגו היוונים בספרי ההיסטוריה השונים של הרודוטוס.
פרופ' ניצה בן-ארי, שהיא עורכת וחוקרת ספרות ותרגום באוניברסיטת תל אביב תרגמה עד כה יצירות מופת מגרמנית, אנגלית, צרפתית ואיטלקית, ביניהן ברלין אלכסנדרפלאץ לאלפרד דבלין, הספר אשר לאמי לאלבר כהן, כל אתמולינו לנטליה גינצבורג ועוד. היא זכתה בפרס טשרניחובסקי לתרגום ועוסקת בעיצוב זהות לאומית באמצעות הספרות. ספרה, רומן עם העבר (1997) הוא פרי מחקר חדשני ומקיף, החושף פן חדש בסוגיית צמיחתה של הלאומיות העברית. ספרה השני דיכוי הארוטיקה: צנזורה וצנזורה-עצמית בספרות העברית 1930 – 1980 (שראה אור ב-2006) בוחן לעומק בין היתר את שאלת הזהות של הצבר מנקודת ראות של ייצוגי מין ומיניות באמצעות הטקסטים הקנוניים והלא-קנוניים שהשתתפו בעיצוב הזהות החדשה. את הרמן ודורותיאה היא ניגשה לתרגם אחרי שתרגמה את פאוסט, יצירת ענק המפירה, לדבריה, את "כל האחדויות, יצירה שנכתבה בהמשכים ובסגנונות שונים לאורך כל ימי חייו של גתה".
לדבריה, "שיא הפופולאריות של הרמן ודורתיאה היה במאה ה-19. בתחילת המאה ה-20 דומה שסר חינה של היצירה, אולי דווקא בגלל הניגוד בין המבנה ההרואי והנושא המודרני. והנה היום, בעידן הפוסט-מודרני, בכפר הגלובלי שבו כולם עוקרים ונעקרים, מתעניינים בה שוב דווקא בזכות הניגוד הזה, ובזכות שאלות הזהות והעקירה, והיא שוב מתורגמת לשפות רבות".
ואכן, בכל אחד מפרקי הרמן ודורותיאה שיצא לאור בהוצאת אוניברסיטת תל אביב, ניתן למצוא השלכות אנושיות מעמיקות לסיטואציות אקטואליות. מבחינה זו, היצירה מציפה רגשות אנושיים אוניברסאליים על הקשר בין שלום למלחמה, בין היחיד לבין הכלל, בין מחויבות להתחייבות. הצפה זו נוצרת לא מעט בזכות הצלחתה של המתרגמת לשמור על רוח הטקסט הגרמני ולא אחת היא אינה מהססת להביא מבנים שאותם היא מגדירה "עקומים" על אף זרותם כאשר יש להם משמעות פונקציונלית עבורנו הקוראים בעברית. כך בעמ' 10: "ואת חלוקך האהוב, זה בדוגמת פרחי הדו, מכתן משבח ביותר,ע ם בטנת הפלנל המשובחת מסרתי? מרוט וישן הוא ומן האופנה כבר יצא". זהו אחד המקרים הרבים שבהם גתה משהה את הופעת הפועל לשורה האחרונה. גתה משכיל להשתמש בו כדי להראות במקרה זה שהאישה מהססת קצת לספר לבעלה על מסירת חלוקו האהוב.
גתה הצבעוני, הקצבי והסוער אשר בעצמו אמר שבכל פעם שהוא קורא את הפואמה הוא מתרגש מחדש, שומר גם בעברית על הדינמיות והערנות והוא מלא חיוּת ואנרגטיות. הצבעוניות ניכרת למשל בפרק השני כאשר אימת המלחמה, הכאב והמנוסה מתוארת באופן אותנטי בדבריו של הרמן המדבר גם על הכלל, המולדת וגם על הפרט, הפליטים במקרה זה. כך, בעמוד 48: "אז התעשת הצעיר המצוין ואמר לה כך: הרי אין בנמצא איש הגון, שלב מפעם בחזהו, אשר יותר אדיש לגורל של פליטים נרדפים; ואין אדם ששכלו בראשו המסוגל לא לדאוג לשלומו שלו ולשלום מולדתו בימים כימינו. מה שראיתי היום ושמעתי נגע ללבבי". מכאן יוצא הרמן אל הגבעות הפוריות ורואה את שלל גרגירי הזהב משתחווה לקוצר ואת שפע הפרי המבטיח לגדוש את חדרי האסמים. הוא, הבן היחיד להוריו, ששוחחר מעול הגיוס, מתלבט בין המשפחה לבין האומה והגנתה. ובהמשך (עמ' 51) אומר הרמן: "אכן אודה ואתוודה, לא אותה סכנה כה קרובה לי קרואת מבית אבא לצאת, גם לא רעיון נאצל להיות ישועה למולדת ומגור לאויב מתקרב. רק מילים היו אלה ששחתי אשר נועדו להסתיר מפניך את סבך הרגשות הקורעים את לבי לגזרים. הניחי לי אפוא, אמי, כי אם שווא כל אותם כסופים הכמוסים בחזי, שווא גם ימשיכו חיי בנתיבם. הן ידעתי היטב: לעצמו בלבד יזיק היחיד, אם ימסור את נפשו על דבר שהכלל לא דבק בו". אכן, בהרמן ודורותיאה מגלה גתה אהדה והבנה לתכונות אנוש ומנסה לזקק מהם את מה שהוא קורא "האנושי הטהור". הסבר מפורט לכך מוסיפה המתרגמת באחרית הדבר שאף היא כתובה באופן המנגיש את היצירה והרקע שלה לקורא. התרגום עצמו הוא מלאכת מחשבת אשר כאמור, שומר על רוח התקופה, המקצב והמראות ונותן חיות שפתית בעברית מעודכנת לרגשות והתחושות. זו אכן פנינה ספרותית, פואמה המצטיינת בפשטות, בצלילות ובעדינות. 

אין תגובות: