על הספר "שקיעת האלים"

  

"הצלחנו כבר לשבור לגמרי את כוחם של היהודים ברייך הגרמני, אך הם לא ויתרו. הם לא נחו עד שלא גייסו את העולם כולו נגדנו. מאחר והם לא יכלו עוד לכבוש את גרמניה בפנים, הם רוצים לנסות זאת מבחוץ. כל חייל רוסי, אנגלי ואמריקאי הוא שכיר חרב של הקונספירציה העולמית של הגזע הטפילי הזה. בהתחשב במצב הנוכחי של המלחמה, מי יכול עדיין להאמין שהם נלחמים ומתים בחזיתות למען האינטרסים הלאומיים של ארצותיהם. האומות רוצות שלום הגון, אבל היהודים מתנגדים לזה. הם יודעים שסוף המלחמה פירושו יהיה ראשית הידיעה האנושית בדבר התפקיד הלא-בריא שהיהדות הבין-לאומית מילאה בהכנת המלחמה הזו ובביצועה. הם מפחדים שהם יוצגו ללא המסיכות, מה שיהיה הכרחי ובלתי נמנע, בדיוק כפי שהבוקר עולה לאחר הלילה".

קטע זה לקוח מהמאמר האנטישמי האחרון מאת יוזף גבלס תחת הכותרת "היוצרים של אסונות העולם" שפורסם בעיתון "דס רייך" ב-21 בינואר 1945 ואשר נכלל בנספחים לספר שקיעת האלים: יוזף גבלס, התעמולה הנאצית והשמדת היהודים בשנה האחרונה של מלחמת העולם השניה מאת דניאלה אוסצקי-שטרן (2012, הוצאת מורשת).

אוסצקי-שטרן המתמחה בחקר מלחמת העולם השנייה והשואה מנהלת את ארכיון מורשת לתיעוד השואה ולהנצחתה שבגבעת חביבה. היא נטלה על עצמה משימה חשובה לנתח את השנה האחרונה של מלחמת העולם השנייה שבמהלכה התדרדרה גרמניה לקראת תבוסה, שנה שבה השמדת היהודים דווקא גברה.

במלאכת מחשבת היא משרטטת את אותה שנה אלימה ובמיוחד הקשר שבין תחושת התבוסה והאבדון שחווה המשטר הגרמני הנאצי וראשיו ובין המשך מבצע השמדת היהודים והאצתו. בשני תהליכים אלה, שלכאורה סותרים זה את זה, היא עוסקת בניתוח שלה תוך שהיא מתמקדת בעליית מעמדו של יוזף גבלס אשר סיפק בשנה זו את ההצדקות האידיאולוגיות והפרקטיות להמשך הלחימה על אף חוסר התוחלת שבה.

בספר נבחנת תרומתו של גבלס לקו שבו נקטה גרמניה מאז המפלה בסטלינגרד ובעיקר כשההפסד היה ודאי. גם כאשר היה מאוחר מדי והניצחון כבר לא נראה באופק, יצר גבלס במרמה רושם שגרמניה עדיין חזקה ומסוגלת לשלוט בעתידה. הוא עשה זאת תוך שהוא מבטא את ההצדקה להמשך השמדת היהודים כשאחד הטיעונים המרכזיים שבה היה המשך הלחימה כדי לא ליפול בידי "הסכנה הבולשביקית" אשר מאחוריה "מושכים בחוטים" היהודים, המבקשים לדבריו לא פחות מהשמדה מוחלטת של הגרמנים.

בלשונו: "היהודים מפקפקים בידיעה על מניעיהם ועל טבעם המשחית, וזוהי שיטה ישנה ובשימוש נפוץ של היהדות הבין-לאומית, ובכך מסתמכים על חולשותיהם של האנשים אשר בקלות מתבלבלים בין סיבה לתוצאה. היהודים הם גם מומחים במניפולציה של דעת הקהל, שעליה הם שולטים באמצעות רשת של סוכנויות חדשות ושל תאגידי תקשורת שנמצאים בכל העולם. האשליה מלאת הרחמים של עיתונות חופשית היא אחת השיטות שבהן הם משתמשים לטמטם את הציבור בארצות האויב. אם עיתונות האויב היא חופשייה כפי שהיא מתיימרת להיות, שתנקוט עמדה ברורה בעד או נגד השאלה היהודית. היא לא תעשה זאת, כי היא לא יכולה ולא רשאית לעשות זאת". חלקים מדברים אלה שנכתבו כאמור ב-1945 שבים בנוסחים כאלה ואחרים גם כיום מפיהם של אנטישמים חדשים.

ארבעה הפרקים המרכזיים של הספר עוסקים ביוזף גבלס האדם והתועמלן, משרד התעמולה הנאצי אל מול האבדון, ניתוח ההליכה לאבדון והניצחון הסופי אל מול "פתרון סופי". בנספחי הספר מופיעים מסמכים חשובים המעניקים העמקה לתיאורים שבספר חשוב זה ובהם מכתבו של גבלס להארלד קוודנט, בנה של מגדה גבלס מנישואיה הראשונים לגונתר קוונדט (מאפריל 1945), מכתבה של מגדה גבלס לבנה (מאותו חודש), התוספת לצוואה הפוליטית של היטלר שנכתבה על ידי גבלס בצהרי ה-29 באפריל 1945 בבונקר בברלין והמאמר האנטישמי האחרון של גבלס. כל זאת לצד רשימה ביבליוגרפית עשירה למתעניינים. הנספחים מאפשרים הבנה של הנעשה בבונקר ברגעים האחרונים של שלטון היטלר ומחזקים את ההבנה בדבר עומק הגישה והאמונה הנאצית בדבר חזון המדינה והרייך. באחד מהם כותבת מגדה גבלס לבנה: "האידיאל המפואר שלנו נחרב עד היסוד ואתו כל דבר יפה, מופלא, נאצל וטוב שידעתי בחיי. לאחר לכתם של הפיהרר ושל הנאציונל-סוציאליזם, העולם לא יהיה עוד מקום שראוי לחיות בו, ולכן הבאתי אתי לכאן את הילדים. הם טובים מדי לחיים בעולם שיבוא אחרינו, והאל הרחום יבין לליבי אם אגאל אותם בעצמי".

הקורא בספרה של דניאלה אוסצקי-שטרן יצא ממנו אכן בתחושת מועקה אודות טיבו של העולם בתקופת הנאצים אבל בעיקר אחריה, על לקחיה, על קולות שנשמעים כיום ברחבי אירופה המזכירים את אותה רטוריקה אבל גם את אותה אידיאולוגיה. עם מועקה אבל גם ובעיקר עם הבנה על עומקם של התהליכים.