1 ביולי 2010

בחינות הבגרות ותרבות השקר מאת פרופ' אייל נוה


בחינות הבגרות ותרבות השקר


מאמר אורח מאת פרופ' אייל נוה (אוניברסיטת תל אביב ומכללת סמינר הקיבוצים)

פורסם לראשונה באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה



שנת הלימודים מסתיימת. חגיגות הסיום בעיצומן, ולא פעם הן מקבלות אופי של פורקן עול, ונדליזם והתרסה נגד המערכת, ונראה שדבר לא השתנה. אלא שהשנה השערורייה התורנית סביב בחינות הבגרות הגיעה לחזית הסיקור התקשורתי. הייתה כמובן הדלפה של תוכן הבחינה לתלמידים, ובשל כך עלה הצורך לכתוב את הבחינה מחדש. ההיבט הפלילי של האירוע עדיין בחקירה ואיני רוצה כמובן להתערב בהליך ולקבוע מי אשם, מה האשמה, מה היו המניעים להדלפה ועוד שאלות שגורמי החקירה המוסמכים מן הסתם יעסקו בהן.

אלא שהאירוע עצמו הוא קצה הקרחון של תופעה רחבה ועמוקה הרבה יותר: זה שנים שנבחני בחינות הבגרות, הורים לנבחנים, מורים רבים במערכת, בוחנים, פקידי משרד החינוך ורבים וטובים יודעים שתרבות השקר והעמדת הפנים היא חלק בלתי נפרד מהבחינות: העתקות בזמן הבחינה נעשו דבר שבשגרה והן הולכות ומשתכללות עם השנים; בוחנים שתפקידם לשמור על טוהר הבחינות עוזרים בעקיפין ובמישרין לנבחנים בעיצומה של הבחינה; מורים נענים ללחצים אדירים שמופעלים עליהם ונותנים ציוני מגן גבוהים במיוחד במבחני המתכונת באופן שאינם משקפים את הישגי הלומדים והורים שהפרוטה מצויה בכיסם משקיעים הון עתק במימון לימודים פרטיים שעיקר מטרתם לשכלל את יכולתם של הלומדים לעבור את בחינות הבגרות ללא כל קשר לרצף הלימוד של התלמידים במהלך שנות לימודם בבית הספר.

יתרה מזאת, תלמידים רבים שוויתרו על הבחינות בזמן לימודיהם הפורמאליים מצליחים לעבור אותן היטב תוך כדי שירותם הצבאי או הלאומי או לאחריו בעזרת לימוד אינטנסיבי במכונים המתמחים ב"איך לעבור בחינות במינימום זמן השקעה ובמקסימום ציון".

כל התופעות האלה מביאות לידי מסקנה עגומה: בחינות הבגרות אינן כלי הערכה אמין המשקף למידה. הן טכניקה מלאכותית הניתנת ליישום ולשכלול ללא כל קשר לנעשה בבית הספר, ולכן אינן מהוות מדד ללימוד רציף ותהליכי. חמור מכך, יש בהן מרכיב שקרי כל כך ברור וגלוי לעין, עד שהן מוזילות לחלוטין את ערך הלמידה.


כך כינה זאת אחיין שלי שנבחן לאחרונה בבחינה בהיסטוריה: "הייתה לנו בחינה שכונה". המילה "שכונה" מייצגת גישה של זילות וזלזול כלפי תהליך ההערכה האמור להיות שיאו של תהליך הלמידה. הבגרויות מקרינות על הלימודים, בוודאי בחטיבה העליונה העוסקת רק בהכנה לבגרויות ובלימוד לפי תכנית הלימודים לבגרות. הבגרות היא ה"שוט" שבאמצעותו מורים רבים מחזיקים משמעת בכיתות שלהם, הבגרות היא הקריטריון היחיד שלפיו בתי ספר מדרגים את עצמם, ואחוזי ההצלחה בבחינות הבגרות הם הקישוט או הקלון של עיריות ומועצות מקומיות המדרגות לפיהן את מערכת החינוך שלהם. את שאלוני הבחינה כותבים מומחי המשרד ולא המורים המלמדים, וכך הם מחלישים את מעמד המורה, שכן הוא הופך לצינור להעברת ידע ונבחן לפי יכולתו להעביר חומר ולא לפי יכולתו לחנך. כך הקריטריון האולטימטיבי הקובע את דרכי הלמידה, מדרג את מערכות הלמידה, משפיע על תהליך הלמידה ומאפשר למידה כלשהי באמצעות איום הבחינה, הוא קריטריון של "שכונה": זול, פגום, שקרי ואף מושחת.

עם המצב העגום הזה אפשר לכאורה להתמודד בשתי דרכים מנוגדות: להפוך את בחינות הבגרות לבחינות רציניות, מייצגות, אמתיות והוגנות או לבטל אותן כליל ולא להתייחס אליהן כאל מדד לקבלה לאוניברסיטאות וליתר המוסדות להשכלה גבוהה. מדינת ישראל מודעת לפתרונות אלה אבל לא פיתחה כלים לאימוצם. לכן בכל שנה אנו מופתעים מעוד שערורייה המעידה על חוסר היכולת לשפר את הבחינות, ובו בזמן מוסדות רבים להשכלה גבוהה מוסיפים קריטריוני קבלה נוספים ואינם מתייחסים לתוצאות הבחינה כאל מדד עיקרי, וכך בעצם מבטלים את תקפותם הבלעדית.

כלומר, הבעיה ידועה אבל עולם כמנהגו נוהג. מנסים לכבות שריפות על ידי טכניקות כאלה ואחרות ולהמשיך במראית העין של בחינות הבגרות. שיטה זו פוגעת קשה במערכת כולה, שכן היא ממשיכה לדבוק במדד הבחינות ואף לשכללו, אף שלאמיתו של דבר הכול יודעים שיש כאן שקר מתמשך הפוגע קשות במורים, בתלמידים, במנהלים ובמחנכים שמנסים להילחם בתפיסה שהבגרות היא חזות הכול ומוצאים עצמם מתוסכלים שוב ושוב מפועלם נגד מערכת פגומה ושקרית.


הדרך היחידה להתמודד עם הבעיה היא באמצעות רפורמה מרחיקת לכת בתהליך הערכת הלמידה. רפורמה זאת אמורה להיות פועל יוצא של חשיבה מורכבת ומקצועית של מומחי הערכה ולמידה לצד מומחים ממגוון הדיסציפלינות ואנשי חינוך המודעים לשינויים שעובר עולם הידע בעידן המידע הדיגיטלי - שינויים שיש להתאימם לדור הצעיר הגדל בעולם שונה מזה של המבוגרים. אלא שכיום מערכת החינוך איננה מסוגלת להניע מהלך שכזה. ראשיה עוסקים בנושאים כמו הנחלת מורשת, שיפור מבחני המיצ"ב ועיצוב הדור הצעיר לאור ערכים שאבד עליהם הקלח.

ובכל זאת, אם תקום יום אחד קבוצת אנשים שתרצה באמת ובתמים לשנות את דרכי הערכת הלמידה, רצוי שהיא תתבסס על מתווה שייקח בחשבון את העקרונות האלה:

• יש להפריד בין מיומנויות ידע ובין תוכני ידע.

• מיומנויות ידע הן אוריינות שפה (שפת האם, שפת העולם, שפת מחשב ושפת מספרים).

• תוכני הידע מובנים ונוצרים מתוך מגוון תחומי הידע המוכרים לנו ומתחומים אינטר-דיסציפלינאריים.

• הערכת המיומנויות תיעשה על ידי בחינות מרכזיות באחריות משרד החינוך: עברית, אנגלית, חשבון ומיומנות מחשב.

• יתר הערכת הידע תעשה על ידי המורים המלמדים ולא על ידי גורמים חיצוניים.

• תלמידים יבחרו בין דיסציפלינות שונות ויבנו תיק עבודות ובו פרויקטים שעליהם יעבדו בעזרת מורי הדיסציפלינה.

• הערכת הלמידה תהיה גם דרך מוצר (הצגת תיאטרון בדרמה, ציור או פסל באמנות, פתרון מתמטי לסוגיה במתמטיקה, המצאה פיסיקלית, משפט היסטורי בהיסטוריה, יצירה ספרותית בספרות, חקר סוגיה מקראית במקרא, פרויקט קהילתי באזרחות וכד'), וגם על ידי משוב של המורה המלווה את הלומד במשך כל זמן העיסוק בנושא.

עקרונות אלה אמורים להחליף את בחינת הבגרות וליצור סביבת הערכה שונה לחלוטין ללא הרעות החולות של ההערכה הפגומה והשקרית הנוכחית; להנכיח דיאלוג אמתי בין מורים ללומדים; ולהעצים את נוכחות השותפים לתהליך הלמידה מתוך החלשה של כוחם השרירותי של פקידי, מפקחי ומפמר"י משרד החינוך.


3 תגובות:

jalal safia אמר/ה...

קל מאוד להתנפל על בחינות הבגרות ועל מערכת החינוך, אין לי כל ספק שישנם ליקויים וחסרונות בשיטה הנהוגה כיום של בחינות הבגרות, אולם אין להתכחש שאותם בחינות מהווים אמצעי הערכה. אין לי ספק שאמצעי זה איננו מושלם ונדרשת הכנסת שיפורים עליו, אבל זה לא אומר שאנו צריכים לבטל אותו.
להאשים את בחינות הבגרות בהכנסת תרבות השקר זה לא הגיוני, ליתר דיוק בחינות הבגרות לא הובילו אותנו לתרבות של שקר אלא הם חשפו את השקר הקיים בחברה.
כיום ישנו הטרנד של הגשת עבודות פורטפוליו כסוג של הערכה חלופית. אולם, זיופים ושקרים עלולים להיות גם שם, כי אף אחד בעולם לא יכול להבטיח לי שהתלמיד כתב את העבודה בעצמו.
בעיני ישנו צורך בשלושה דברים עיקריים:
1. בנוסף לבחינת הבגרות והפסיכומטרי, יש לחייב את המועמדים לאוניברסיטה במבחני קבלה בחוג הספציפי שבו הם מעוניינים ללמוד. בצורה זו מפחיתים את המשקל הכבד של בחינות הבגרות והפסיכומטרי הקובעים גורלות.
2. יש להמשיך בקו הנוכחי אשר התחיל
עם פרופ' ענת זוהר בהכנסת שאלות לבגרות שאינן בודקות שינון וזכירה של חומר, אלא בודקות מיומנויות חשיבה שונות כגון הערכה, יצירה וכו'.
3. אקדימיזציה של המערכת החינוך, יש ללמד את התלמידים בגיל צעיר מיומנויות של מחקר, כתיבה אקדמית, העלאת השערות, הצגת גישות תיאורטיות שונות וכו'. דברים שיש לבדוק אותם במסגרת בחינות הבגרות.
לסיכום, ישנו צורך בהכנסת שינויים על בחינות הבגרות, בעיקר שהם יבדקו חשיבה ולא שינון. כמו כן, ישנו צורך בראייה כוללת ומערכתית לאתגרים שניצבת מולם מערכת החינוך ולא להתנפל פעם על הבגרות ופעם אחרת על הפסיכומטרי, ובמקום להגיד כל הזמן מה לא מומלץ גם להגיד מה כן.

tzvi אמר/ה...

כמורה המלמד עשר שנים בלבד, אני מסכים עם רוב הדברים, אבל... הסוף של הדברים מתנגש עם ראשיתם. התיאור של הלחצים המופעלים על המורים הוא נכון, אז כיצד המסקנה המתבקשת היא שחלק ניכר מקביעת ההצלחה של התלמיד יהיה באחריות המורים? הרי עפ"י תיאור הדברים בראשיתם המורים לא יעמדו בלחצים המופעלים עליהם.

אנונימי אמר/ה...

תודה על המאמר המצוין.
אני מסכים עם הניתוח שלך ומקבל את העקרונות שהצגת.
באופן אישי הייתי נותן למשרד החינוך לבחון דוקא את הידע (יותר אובייקטיבי והשוואתי), הייתי מעדיף כמורה, לבחון את המיומנויות של תלמידי (אולי באופן של הערכה מעצבת).

בתגובה הקודמת, הועלתה שאלה חשובה: כיצד נוכל לעמוד בלחצים של "ציוני המגן" בפתרון המוצע.
אני סבור שמשרד החינוך צריך לקבוע לכל בית ספר את "מדד המגן" שלו. ככל שבית הספר שומר על טוהר הבחינות, נותן מבחנים ברמה גבוהה, אחוז המגן שלו גבוה יותר. בית ספר שמאפשר מצב שבו בחינות שלו הם "שכונה", יקבל אחוז מגן נמוך, אם בכלל. זה יעודד בתי ספר לשמור על רמה גבוהה מבחינה לימודית ומוסרית.
יורם חיים
בית ספר זיו-ירושלים