"ככל שהחינוך יעיל יותר כן מתמסרים בני האדם בתשוקה גדולה יותר לאזיקים המונעים מהם להיות מה שיכולים היו להיות ומסתירים מהם את אלימותם של מנגנוני העיצוב של מה שהינם" (אילן גור-זאב, 1999: 11)

The more effective education becomes, the more people seek comfort under the fetters that prevent them from what they could have become and hide from them the violence of the mechanisms that shape what they are (Ilan Gur-Ze’ev, 1999: 11).

18 באוקטובר 2009

על טיהורו של טיהור מאת ד"ר אודי מנור


במסגרת תהליכי הפרטת מערכת החינוך, או יהיו שיאמרו ביזורה, הולכת ומתפשטת התופעה של יוזמות מקומיות לכתיבת ספרי לימוד. קשה לבוא בטענה אל עצם התופעה, שכן גם אם מצד אחד היא נשענת על התהליך השלילי לכשעצמו של הפרטה, קרי ויתורה של המדינה על האחריות לנושאי יסוד בהוויה הישראלית ומסירתה לידי גורמים פרטיים, הרי שמצד שני יש כאן ביטוי ללקיחת אחריות של אזרחים לנושאי היסוד הללו, במקרה הזה: חינוך בכלל ושאלת הזהות הלאומית בפרט.
עם זאת, דומה שאין להותיר את הענין כשאלת עקרונית לדיון באולפן הטלוויזיה, בכיתה או בפעולה בתנועת הנוער. כלומר לא מספיק לטעון כי "גם זו אפשרות וגם זו אפשרות", או כי "אין רע (הפרטה) בלי טוב (לקיחת אחריות תוצאת הביזור המבורך)". במקום זאת יש לבחון את המעשים הנעשים בשם הביזור ובמסגרת ההפרטה לגופם, ומנקודת מבט מקצועית.
במה דברים אמורים? הנה עמוד מתוך ספר לימוד בהיסטוריה של עם ישראל, אשר כוונתו ללמד לאומיות יהודית מה היא. היותו ספר לימוד מציב אותו מלכתחילה בעמדה בעייתית, שכן הויכוח על תפקידו של ההיסטוריון ותפקידה של ההיסטוריוגרפיה הוא ויכוח פתוח בלשון המעטה. למעשה, באווירת ה'פוסט' השולטת במחוזותינו כבר מראשית שנות ה-90 לפחות, הויכוח כמעט נחתם בטענה הרווחת אפילו בקרב היסטוריונים מקצועיים, לפיה "אין היסטוריה אלא רק היסטוריונים", והואיל ולא תתכן היסטוריוגרפיה אוביקטיבית, הרי שבמקרה הרע כל ספר לימוד הוא בבחינת אינדוקטרינציה, ובמקרה הטוב כל מה שספר לימוד יכול לעשות הוא להציג את "הנרטיבים" השונים הנוגעים לענין כזה או אחר.
כותבי הספר הנדון יודעים את כל זה, ולכן ככל הנראה דאגו להצטייד בחסות של המוסד העליון ביותר של ההיסטוריוגרפיה הישראלית, "החברה ההיסטורית" או "מרכז זלמן שזר". כפי שיתברר בהמשך הדברים, הסתבר כי דווקא צעד זה הכניס את הכותבים, בראשם ככל הנראה ד"ר צפריר גולדברג, למצב בלתי אפשרי: ההסתמכות על האינסטנציה ההיסטוריוגרפית הגבוהה ביותר, או ליתר דיוק למה שמשתמע ממנה מבחינה מקצועית, היתה למעשה הבסיס לביקורת הציבורית שהתפרסמה בעיתון הארץ, שאף הקדיש לנושא מקום נוסף במסגרת עמוד המאמרים, ביקורת שהביאה בסופו של דבר למצב הלא-רצוי של הסרת הספרים מהמדפים.
לכאורה סוף טוב, ואכן יש על מה לשמוח כי הסתבר כי לפחות בנושאים מסויימים ניתן לתרגם ביקורת מקצועית בנושאי עומק לא דרמטיים, לכלל תשומת לב תקשורתית אשר למרבה הברכה מוצאת לה אוזן קשבת אצל אנשים שאולי מלכתחילה אמורים היו למנוע את הבעיה, אך לפחות היו מוכנים להודות בטעות. שמחתו של כותב דברים אלו כפולה, כי היה זה הוא אשר הניע את המהלך, לאחר שעמית סיפר לו על ספר הלימוד החדש.
אלא שלדרמה הנלווית להסרת ספרים מהמדפים, יש מחיר ידוע וברור. במקום לדון בנושא עצמו, כבר חוזרת על עצמה על תופעת הטיית הויכוח למחוזות הדמגוגיים של "חופש הביטוי", "שריפת ספרים" וכד'. זהו רק ענין של זמן עד אשר יופיע הטוקבקיסט שיזהיר, כי "במקום בו הורידו ספרים מהמדפים, יורידו אנשים מהמדפים" או משהו דומה אחר.
במקום זאת יש כמה וכמה נושאים בהם יש לדון על רקע המקרה הזה.
הראשון והחשוב ביותר הוא המשך תהליך ההפרטה של מערכת החינוך. דבר נכון לעשותו הוא להראות כי לא רק שאין סתירה בין ביזור-לוקח-אחריות לבין מערכת חינוך ציבורית וחזקה, אלא שהראשון הוא תנאי לשני ולהפך. "הפרטת הזכרון" כפי שהגדיר זאת פרופ' דני גוטווין הוא תהליך משולב המבטא מהלכים מקבילים, לעתים נפרדים, אך בכל מקרה משלימים זה את זה, של פירוק החברה בישראל. אמנם יתכן ויש הפרזה בתמונה שמצייר גוטווין, כי כפי שניתן היה ללמוד בשורה של מצבים לאומיים בעשור האחרון לא פסה סולידריות בחברה בישראל. אך לא לעולם חוסן. כך או אחרת, התיזה של גוטווין תקפה מאד למקרה של החינוך, בו ניתן לראות קשר ברור בין יוזמות חינוכיות מהסוג שמציעים אודי אלוני או יעקב הכט, לבין פריחת ספרי הלימוד הפרטיים. כך, כשם שאודי אלוני ויעקב הכט מפריטים את מערכת החינוך בחסותה ובמימונה [החלקי לכל הפחות], כך מאפשר ד"ר צפריר גולדברג ל"נרטיב" השקרי של הפוליטיקה הערבית לקבל במה בחסות משרד החינוך ובחסות החברה ההיסטורית הישראלית!
השני, הוא המשך הנסיגה מתפיסת ההיסטוריה כמדע. במקום להתייחס למלאכת ההיסטוריון בהקשרה ובמורכבותה, מתוך כבוד האמור להיות שמור לאנשי מקצוע מהסוג המורכב ביותר (כגון רופא, אסטרונום, מטאורולוג וכד') הולכת ורווחת בציבור התחושה כי כל אחד הוא היסטוריון כשם שכל אחד הוא ראש ממשלה או המאמן הלאומי של נבחרת הכדורגל. זהו הרי לב ליבה של "המהפכה הפוסט-מודרנית" ולכאורה "אין מה לעשות" אלא שלכל הפחות במקומות בהם אמורים "לשמור על הגחלת" יש לעשות זאת. ואם יש מקום ממנו יש לצפות להקפדה יתרה על כבודו של המקצוע הנשגב הזה, הוא '"החברה ההיסטורית הישראלית". ברגע בו גם במרכז שז"ר יתחילו לחשוב כי "אין היסטוריה אלא רק היסטוריונים", יקיץ הקץ על מדעי הרוח בכללותם, השזורים כפי שהראו זאת מלומדים לא מעטים, בחשיבה היסטורית עם או בלי משים.
לבסוף, יש לדון בהמשך הבריחה לשני הצדדים המנוגדים מהתמודדות עם מה שהתרחש כאן ב-1948. בריחה אל מחוזות הימין המתחזק בנטייתו להכחיש קיומו של עם פלסטיני ובעיה פלסטינית, או בריחה לא פחות גרועה של המתקראים בפי עצמם "שמאל" תחת הסיסמה הריקה "מדינת אזרחיה", אל הכחשת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית ולמדינת לאום. הבריחה הכפולה הזו מתבססת בין השאר על "נראטיביזציה" של אירועי 1948, לה כמעט ותרם גם הספר המדובר. מורכבותה של הפרק ההיסטורי הזה של 1948, כמו של כל פרק היסטורי, אמנם תומך בנטייה הזו למה שניתן לכנות 'מנוס מהשכל הישר', אבל מחירה החינוכי של הבריחה הזו ומכאן מחירה הפוליטי ברור וגדול.
ומה אומר השכל הישר? כי אם יש עם פלסטיני – ויש עם פלסטיני – הרי שבוודאי שיש גם עם יהודי. ואם העם היהודי החל שב לארצו שבחלקה הגדול היתה ריקה ושאיפה פוליטית מוכרת בינ"ל באמתחתו, הרי שברור כי לעם היהודי זכות לריבונות לפחות על חלק מארץ ישראל, מבלי שריבונות זו תבוא על חשבון זכויות הפלסטינים. ומכאן - ממשיך השכל הישר - ההגיון אומר חלוקה. זה מה שהובן כבר ב-1937, וזה מה שסוכם ב-1947, ועל השאלה מה מנע את החלוקה כל מי שעינו בראשו והשכל הישר מורו יודע את התשובה. המלחמה שהחלה ב-30 בנובמבר 1947 לבשה צורה ופשטה צורה והיתה, כמו כל מלחמה, הזדמנות למעשים מיותרים, משני הצדדים. מה שקרוי 'נכבה' בפי הפלסטינים לא היה מתוכנן ולא היה הכרחי, והוא נבע כפי שהראה ההיסטוריון החדש (במיל') בני מוריס ממקריות, מתכנון, מיוזמה ערבית ומשילוב של כל אלו.
"טיהור אתני"? אם בכלל יש שחר למושג הזה בהקשרם של האירועים המדיניים והצבאיים בין שלהי 1947 לבין תחילת 1949 הרי שהוא נכון למקרה הערבי ולמקרה הערבי בלבד. זאת כיצד? כי כידוע (?), בשטח שבין הירדן לים, שנותר אחרי אפריל 1949 בשליטה ערבית, לא נותר ולו יהודי אחד לפליטה. ואילו בשטח בשליטה היהודית המשיכו לחיות בביטחון כ-150,000 ערבים. זאת ועוד. לצד מאות אלפי הפליטים הערבים היו גם כ-70 אלף פליטים יהודים, עליהם איש כמעט איננו מדבר, למרות שפליטותם נוצרה באותן נסיבות של מלחמה על "הכול או כלום" בה פתח הצד הערבי, שבסופה הוא נותר עם קרוב לכלום.
על השאלה מדוע מתקשים היסטוריונים ומחנכים ישראלים להסביר אמת כה פשוטה, קשה לענות. שהרי התשובה לשאלה הזו איננה מתנה את העיסוק בשאלה החינוכית, ההיסטורית והפוליטית החשובה והמורכבת ביותר: כיצד שמים קץ לסכסוך. לפעמים עולה הרושם, שבמקום להתמודד עם שאלות 'בנין האומה' הישראלי הכולל גם – או בעיקר – חתירה לשלום, מנסים אנשים טובים "לפתור" את בעיות ההווה והעתיד על ידי עיוות אופנתי (פוסט-מודרניסטי) של העבר.
ד"ר צפריר גולדברג מגיב על הטענות של ד"ר מנור: http://akizel.blogspot.com/2009/10/blog-post_21.html