21 בספטמבר 2007

עשרים ושניים "משוגעים" על המגרש




מאת אריה קיזל

ד"ר אודי מנור מוצא בכדורגל (כתב העת "חברה" מספר 10) אספקטים של "תועלות" חברתיות, פוליטיות, חברתיות-כלכליות ואף מגיע עד "תועלות" במסלול הדמוקרטי. מנור לא מסתיר אמנם את החסרונות הגלומים כיום במשחק הכדורגל והם בולטים במאמרו, ובהם ההשתלטות של בעלי הון פרטיים ובעלי אינטרסים.
מסכם מנור את מאמרו במשפט מדאיג במיוחד, פסימי במהותו: "השינוי, אם בכלל יגיע, נתון יותר בידי בעלי קבוצות, נשיאי התאחדות ופוליטיקאים מאשר בידי האוהד המצוי".
הפסימיות של מנור מובנת. גם הוא, וגם אנו, מודעים לכך כי על שוק הכדורגל בארץ (וגם בעולם) השתלטו, כבר מזה שנים, כוחות שוק חרושת התרבות והפכו את חדר ההלבשה, המגרש, החניה וכל מה שמסביבם לקרנבל מעין עממי אשר יש בו שליטה של כוחות גדולים שהפכו את הכדורגל לעוד חפץ במשחק החברתי הכללי. את הקרנבל הזה מקבלים עתה מיליארדים מכל רחבי העולם בעטיפה של המונדיאל.
מטריד וגם מובן שאף מנור מבין שהכוח לשינוי יגיע מ"הבעלים" של הספורט שהם גם בעלים של תאגידים גדולים. נכון שהוא מציע לאוהדים לגייס את הספורט לבניין החברה אך הוא יודע באופן ברור כי כוחם של אותם יחידים דל. גם אבנר כהן (בתגובתו למנור, כתב העת "חברה" מספר 12) נותן דוגמאות חלשות להתאגדות אוהדים. אין בהן לצערנו להצביע על כוח רב ובמיוחד לא בבניין חברה. הן מציעות רק אלטרנטיבות מדולדלות לטובת שחקן כזה או אחר שאף הוא הועלה לדרגת "כוכב" על ידי תעשיית הספורט התקשורתית תוך הגזמה, הבלטה והעצמה שנועדה, במקרה הטוב, לשרת מכירת עיתונים. תעשיית ספורט תקשורתית זו היא המנוע מאחורי תשוקות האוהדים ומייצרת את מנגנוני הייצוג הספורטיביים שלהם וזאת תוך העצמת אלמנטים אלימים ופוגעים באופן המאיים דווקא על בניין החברה.
אף כי מובנת לי (וגם זרה לי בו זמנית) הנאתו של מנור מ"22 הטיפשים שרצים אחרי כדור אחד", אני מבקש להצביע על הדאגה שעלינו למקד במשחק הכדורגל ובתפקידו החברתי דווקא בישראל של ימינו, בחברה שסועה שמלחמת נרטיבים נטועה במרכזה. ד"ר אילן גור זאב כותב במאמרו "הפילוסופיה של החינוך-לספורט-שכנגד בעידן הפוסט-מודרני":

"גם בעידן "קץ הפילוסופיה" השאלות האפשריות עדיין לא עוכלו כולן וסדיקת המובן-מאליו או ההתגברות על האופקים הקיימים, או, למצער, מאבק על חריגה מהם עדיין אפשרי – וזהו צריך להיות ייעודו הגדול של החינוך הספורטיבי בעידן פוסט-מודרני. אחריות מיוחדת מוטלת עליו ב"מצב הישראלי" הכולל שדות זמן פרה-מודרניים, מודרניים ופוסט-מודרניים: במיוחד בשעה זו של שילוב אלימותו הסמויה של הסדר הבורגני והעונג שהוא מבטיח באלימויות הדתיות, הלאומיות ובנוכחותם הגלויה של מיתוסים, אלילים, נרטיבים וכוחות אחרים המעצבים כאן את הנפש וצרים את הגוף לאתר פוליטי ואת כוחותיו של הגוף ואפשרויותיו רותמים למיסטיפיקציה אלימה במיוחד של המציאות; במיוחד בעולם פוסט-מודרני שבו הגיעה תורה של אי-הנִראוּת של האלימות להיכנס למרכז פעילויות העיצוב והייצוג של הגוף האנושי והתודעה המשמשת משען בלבד לפעילות הספורטיבית העליונה: התפקוד של האדם כצרכן/יצרן הנתון באקסטזה "ספורטיבית" עילאית: צרכנות טוטלית, היורשת בעוצמתה את עוצמות האקסטזה הדתית, הטרנסצנדנציה והייעוד שהדת פרשה לפני האדם הפרה-מודרני, שהפקיד עצמו בידי הקריאה למימוש מהותו והלך לאן שייעודו סימן לו ללכת בכל מחיר. הגיון השוק וצווי הצריכה/היצרנות הרציונלית השתלטו גם על הפעילות הספורטיבית המסורתית וגם על ייצוגיה, שיווקה וצריכתה גם בהקשריו של "החינוך הגופני" וגם במסגרתו של "החינוך לספורט תחרותי ולצריכתו". התיאוריות הרלוונטיות של הספורט בימינו מגויסות להסתרת הטרנספורמציה של הספורט כעבודת-קודש לכדי "ספורט" ולשכלול החִפצוּן (reification) והוירטואליזציה של אהבת החיים והחירות שביסודו. הן מסייעות להפיכת ה"ספורט" לאיבר מאיבריה של חרושת התרבות הקפיטליסטית בת ימינו".[1]
פרופ' אמיר בן פורת כותב בספרו "בילאדי בילאדי - הפועל טייבה ללאומית":
"מה שאירע לספורט בכלל בחברות הקפיטליסטיות הקרין על הכדורגל. חברות אחרות בפריפריה של העולם, שמרכזו נקבע במערב, שעדיין לא היו לקפיטליסטיות, פשוט העתיקו בעצמן או, באמצעות הממשל הקולוניאלי ששלט בהן, את המשחק הזה והעבירו אותו אל החצר שלהם. לאחר זמן הן גילו לשמחתן כי באמצעותו הן יכולות לחדור אל חצרם של הקולוניאליסטים בעבר ובהווה ולגבור עליהם. בלא כוונה תחילה נעשה משחק הכדורגל למאיץ האבולוציה הקפיטליסטית באותם מקומות שמחוץ לגרעין המערב-אירופי. המשחק הזה, שנעשה אוניברסלי, יצר מעין השוויה בין חברות שונות כל כך: במשך תשעים דקות משחקת נבחרת של מדינה ענייה כנגד נבחרתה של מדינה עשירה, וכל מה שמבדיל ביניהן כביכול הוא היכולת במשחק עצמו. הקמתה של פיפ"א - ההתאחדות הבין-לאומית לכדורגל (1904), שדברה נעשה לצו, מחזק היטב את ההיבט הפורמלי והמוסדי, ובעיקר את ההיבט האוניברסלי של הכדורגל: לא רבים הם המוסדות העל-לאומיים שהציות להם כה רב -- בכל מקום בעולם משחקים כדורגל בדיוק על-פי אותם כללים".[2]
מגרשי הכדורגל בארץ הפכו את המשחק שביקש ליצור תחרות והנאה בצידה סביב כדור ושערים למייצגה של תרבות המונים עדרית. עם הקמת המדינה גויס הכדורגל, כמו גם ענפי ספורט אחרים, לפרויקט בניין האומה הישראלית והוטל עליו תפקיד אידיאולוגי מוצהר, לצד הצבא ומערכת החינוך.
את הפוליטיקה המפלגתית שהשתלטה על כל חלקה טובה בספורט ובכדורגל החליפה פוליטיקה של ממון ותקשורת. גיוס שחקנים כסוכני מכירות למכוניות של בעל הקבוצה היא רק אחת מהדוגמאות לכך. כבר לא משחקים עבור סמל הקבוצה אלא עבור סמל המכונית או חברת הביטוח של בעל הקבוצה, כמובן.
ד"ר חיים קאופמן כותב על כך:
"הטשטוש האידיאולוגי הקרין גם על היחסים בין מרכזי הספורט הפוליטיים. המרכזים המשיכו לשמור על כוחם הארגוני, אך חדלו בהדרגה לשמש מוקד כוח מפלגתי ואמצעי לגיוס פוליטי. תופעת ה"פיפטי-פיפטי" נעלמה, הספורטאים לא בוחרים עוד בקבוצות לפי זיקתם הפוליטית, אלא לפי שיקולים כלכליים ואישיים אחרים, ואין בעיה לנוע ממרכז אחד למשנהו. ההזדהות של האוהדים עם הקבוצות אינה פוליטית אלא לכל היותר "קהילתית", לפי אזור גיאוגרפי או הצלחת הקבוצה. להוציא איים בודדים (כמו בית"ר ירושלים, וגם זה בעירבון מוגבל), אין קבוצות ספורט שניתן לראותן כ"פוליטיות" במובהק. אמנם נשתמרו כמה סמלים מן העבר (הצבע האדום והסמל של "הפועל"), אך אין מי שמקנה להם משמעות מעבר להיותם סמל של המועדון האהוב.
המגזריות הפוליטית בספורט היטשטשה גם בגלל השינויים הכלכליים הדרמטיים שעברה החברה הישראלית בכללותה. מסוף שנות החמישים החל בישראל תהליך שבישר בהדרגה את המעבר לחברה קפיטליסטית. הסקטור התעשייתי הורחב על חשבון החקלאי, והורחב הסיוע למשק הפרטי. בהדרגה חל פיחות במעמדה של ההסתדרות הכללית כמעסיק ציבורי. המשק הפרטי נעשה דומיננטי יותר ויותר, ועלה כוח מעמד המנהלים ובעלי המקצועות החופשיים. בחברה הישראלית, שהיתה חברה שוויונית בהשוואה לחברות מערביות אחרות בשנות החמישים, התרחב מאוד הפער הכלכלי. שיאו של תהליך זה היה בשנות התשעים, שבהן החלה ההפרטה המסיבית של המשק הממשלתי וחיסול המשק ההסתדרותי.
המודל הקודם, שלפיו הספורטאים באגודות הם חובבים המשחקים למען "סמל", נעלם, ובמשק המעודד התמקצעות ותמורה הולמת החלו הספורטאים להתייחס לעיסוקם כאל משלח יד ודרשו תמורה ואפשרות לעבור לכל קבוצה המרבה במחיר. שלב המעבר מחובבנות למקצוענות מלאה היה ארוך ורב-מהמורות, בעיקר בגלל הפער בין כוחות השוק שהובילו למקצוענות ובין רצון מרכזי הספורט לא לאבד את שליטתם ולשמור על מראית עין של ספורט חובבני. כל זה הסתיים בשנות התשעים, שבהן הספורט הישראלי עבר תנופת הפרטה והפך ל"סחורה".
[3]

אלא שבכדורגל יש גם מסרים סמויים אשר הופכים אותו לאחד ממופעי האלימות הישראלים הנראים ביותר אשר גם מוסדות החינוך הפורמליים שהחברה מטילה עליהם את התפקיד המרכזי של המאבק באלימות לא יוכלו לו. תרבות נפש בריאה בגוף בריא, כבוד למנצחים, משחק הוגן והשתתפות במשחק לשם משחק הפכו כבר מזמן ערכים זניחים. הכסף, הכבוד, הפרסום, הגאווה, המקום הגבוה בטבלה וכן, הכוח במובנו הרחב ביותר הפכו לגורמים הדומיננטיים ומובלעת בהם אלימות רבה בצד שטחיות וזמניות.
אין אני בא לשלול את הנאתם של הנהנים מהמשחק עצמו אלא להצביע על כך שבמגרשי הכדורגל נבנה קולקטיב מזויף שהדבק המחבר בין פרטיו דליל ונוטה להתפרק.
הארכיטקטורה של מגרש הכדורגל אינה נותנת מקום לאינדיוידואליזציה. היא מקדשת את תחושת המרכזיות האחת: העיניים ממוקדות לאותו זירה, למגרש. כל מקום אחר, שולי. גם מצלמות הטלוויזיה מכוונות רק למרכז ודוחקים באותה שעה את הקולות האחרים. במקביל, בבית, צופים (תמורת כסף) באותה מרכזיות. שם, רק שם, ההתרחשות, במגרש ובצידיו העמוסים לעייפה שלטי חרושת הקניונים, הטלפונים הניידים וחברות הביטוח. הכל נמכר: שחקן לקבוצה, פוליסה למבוטח, פאנל חדש לבעל הנייד, תהילת שווא לאוהד המתוסכל. שוק אחד גדול החושף את צדדיו הכעורים במיוחד בעונת הקיץ שבה כרטיסי השחקן הופכים לסחורה העוברת מיד ליד והכל תחת מכבסת מילים שעיתונאים בכירים המציאו לטובת שלל המאמינים, הלא הם האוהדים.
מעבר לאותה מרכזיות קולקטיביסטית שבירה ונפיצה הגדורה מאחורי גדרות מטילי אימה המוגנים על ידי שוטרים המבקשים למנוע אסון, כל דבר אחר הוא שולי. גלוריפיקציה תקשורתית עשויה שכבות רבות של מניפולציות מוכרת את הכדורגל כמקסם שווא של כוכבות רגעית. הוסף למגרש זה גם סלבריטאיות נוסח דוגמניות ומספר תקשורתנים (עורכי דין, עיתונאים ושאר בעלי מקצועות חופשיים האוהבים להתפאר באהבתם למשחק) ויש לך תמהיל חצי זוהר של מראית עין שהכוחות ברורים בו.
העדר נוצר לא רק בצעקות, ביבבות, בהדגשת המרכזיות הקבוצתית (שמנור טוען כי הוא יוצרת שייכות ותודעת שייכות) אלא גם בשלילת ה"אחר". יציע מול יציע. צבע מול צבע. האצטדיון וכל מה שהוא מייצג מפנים בהמונים תרבות אתנוצנטרית ולאומנית. הדגלים, הסמלים, הקללות, הקולניות שאין בה צבעוניות אנושית אמיתית, הפוליטיקאים המתגייסים והמגייסים, המשחקים ה"חמים" (בית"ר נגד כל כל קבוצה שאינה יהודית), הז'רגון הקרבי, כל אלה מייצגים דרמה של אלימות לאומית.
משחק הכדורגל במצב הישראלי הקונקרטי מייצג דוחק ערכים, צחנת שירותים, השחתת שפה, אלימות אוהדים, לכלוך סביבתי ובשכבותיה האחרות גם תרבות של אי סובלנות כלפי המפסיד (ובמיוחד כלפי מאמן המפסיד), הדחה של כל מה שלא מנצח ומיד, רגעיות משכרת (של מנצחים) ומשקרת (של מפסידים).
משחק הכדורגל אף אינו מייצג כבר אסקפיזם מהמציאות הישראלית המדכדכת אלא מתנכר לערכים הבסיסיים של הספורט והאידיאליים לטובתן של פרקטיקות ספורטיביות חסרות כל חן הגלום ביסודו של המשחק, חן שאף מי שאינו יודע להנות מה-22 המתרוצצים בחוסר שקט על המגרש יכול להבינו הבנה של ממש.
[1] אילן גור-זאב, " הפילוסופיה של החינוך-לספורט-שכנגד בעידן הפוסט-מודרני" בתוך: רוני לידור ונעמי פייגין (עורכים) זה רק ספורט?: ההקשר החינוכי של הספורט בבית הספר ובקהילה. תל אביב, הוצאת רמות, 2004.
[2] אמיר בן פורת, בילאדי בילאדי - הפועל טייבה ללאומית, תל אביב, הוצאת בבל, 2000.
[3] חיים קאופמן, "חלפו ימי הפיפטי-פיפטי", פנים, גיליון 25, קיץ 2003.

אין תגובות: