21 בספטמבר 2007

המצוד הנמשך אחר "אבו פישר" עוזרו של אדולף אייכמן

אלואיס ברונר


מאת אריה קיזל


אם הוא בחיים הוא יחגוג בתחילת אפריל 2006 את יום הולדתו ה-95, בדירתו שבאחד הרבעים העשירים של דמשק. באזור שליו ושפע ירק זה, אזור של וילות ובנייני מגורים מהודרים, קליניקות פרטיות וקונסוליות זרות, הוא גר ברחוב חדד 7. שמו אינו מופיע על שלט הבית ובספר הטלפונים לא נמצא מספר הטלפון שלו: 332690. את הדייר הזה מכירים בדמשק, כאיש עסקים גרמני, אחד גיאורג פישר.
ספק רב אם שכניו יודעים כי פישר הקשיש הוא אחד מפושעי המלחמה הגדולים של המאה ה-20, ששמו האמיתי הוא אלואיס ברונר. בתחילת מרץ 2001 גזר בית משפט בצרפת מאסר עולם סמלי על ברונר, שהיה עוזרו הקרוב של אדולף אייכמן. התביעה הודתה כי ייתכן שברונר אינו עוד בחיים, אבל זה לא הפריע לעורך הדין סרז' קלרספלד להצביע עליו אז, שלא בנוכחותו, כעל אחד האחראיים המרכזיים לתוכנית "הפתרון הסופי". ברונר פיקד על מחנה המעבר דראנסי מחוץ לפריז ומשם שילח אל מותם 24 אלף יהודים צרפתים, ובהם 345 ילדים שנספו באושוויץ. "צייד יהודי אירופה", זה היה כינויו.
זו לא היתה הפעם הראשונה שברונר נשפט והורשע שלא בנוכחותו. אחת לכמה שנים מוציאה נגדו ממשלה אחרת באירופה צו הסגרה או צו מעצר. יותר מאשר עניין ממשי יש בצווים האלה מעין צעד פורמלי או מס שפתיים ליהודים הדורשים זאת.
פקודת המעצר האחרונה הוצאה נגדו לפני מספר שנים על ידי התביעה שליד בית המשפט בקלן, גרמניה, ב"חשד לביצוע רצח עם". זה שנים שברונר משתמש בשמות בדויים ובמסמכים מזויפים. תחילה שינה את שמו מאלואיס לשמאלדינסט, ואחר כך הפך לגיאורג פישר. במשך עשר שנים נמלט ממקום למקום באירופה, עד שמצא במזרח התיכון מקלט בטוח. תחנותיו היו וינה, פראג, פילזן, מינכן, גראץ, המבורג, בון, אמסטרדם, רומא, קהיר, דמשק.


"היהודי המתוק"


ברונר נולד בכפר קטן בהונגריה, באזור הפולקס דויטש, שבו חיו דוברי גרמנית שחלמו להסתפח לגרמניה. רובם היו נוצרים קתולים וחייהם התרכזו סביב הכנסייה. האוירה באזור הייתה אנטישמית במובהק, אף שחיו שם יהודים מעטים יחסית.
רשימת הפשעים שנזקפת לחובת ברונר ארוכה ותחילתה ב-1941. אז היה סגנו של אייכמן במשרד להגירת יהודים ובתוקף תפקידו דאג לגרש המוני יהודים אוסטרים מחוץ למדינה הארית וציווה להעביר את 48 אלף הנותרים למחנות ריכוז בפולים, בלטביה ובליטא. ב-43', אחרי שאייכמן התלהב מפוטנציאל הרשע של פקודו והגדירו "האיש הטוב ביותר שלי", הוא נשלח ליוון, שם החיש את גירושם של 46 אלף היהודים. אכזריותו הייתה לשם דבר. אפילו פקודיו באס-אס סלדו ממנו. היו שהדביקו לו את שם הגנאי "היהודי המתוק".
ברונר נודע בעונשים שהטיל. יהודים שהובאו למחנה שבו שירת והואשמו בכך שהם קומוניסטים, כמו רופא השיניים מפרסבורג ד"ר הנרי דיאמנט, נמסרו לשוטרי האס-אס ל"טיפול מיוחד": הם אולצו לרוץ שעות במחנה ולהשליך את עצמם לתוך בוץ. כשכבר לא היו מסוגלים לזוז הוכו עד שהתמוטטו. במקרה אחר הוא הורה לרצוח בדם קר ארבעה יהודים, לעיני כל. אחד משוטרי האס-אס רוצץ את גולגולתו של אחד מהם ומוחו הותז.
במקרה אחר אילץ תשעה יהודים, ובהם זקן היהודים במחנה, לעבוד דום, ערומים, בלילה קר של נובמבר, משמונה בערב עד שמונה בבוקר. כל אותה עת הכו אותם שוטרי האס-אס. בשמונה בבוקר הורשו המעונים ללבוש מכנסיים, אבל צוו להמשיך לעמוד ללא נוע שלוש שעות נוספות. פרטים אלה נכללו בדו"ח עדות שמסרו באוקטובר 45' ניצולים מהמחנה.
ביוני 43' מונה ברונר למפקדו הזמני של מחנה המעבר ליד פריז. מכאן הוציא משלוחים של אלפי יהודים לאושוויץ. בניצה שבדרום צרפת הקים מפקדה מיוחדת לגילוי יהודים מסתתרים. מאות סוכנים צרפתים עבדו למענו, תמורת תשלום. "רבים מהצרפתים הסגירו יהודים תמורת מאה פרנק ליהודי", אומר טוביה פרידמן, ראש המכון הישראלי לדוקומנטציה של פשעי מלחמה נאציים בחיפה ואחד האנשים המנסים זה עשרות שנים להתחקות אחר עקבותיו של ברונר, "היום הם מתביישים להודות בכך". המשפט שהתקיים לפני מספר שנים בצרפת מלמד על רצונם של גורמים מסוימים שלא להסיר את נושא שיתוף הפעולה עם הנאצים מסדר היום של הזיכרון הקולקטיבי הצרפתי.
מצרפת עבר ברונר לסלובקיה, ושם גירש 13 אלף יהודים. בסך הכול הוא אחראי לרציחתם של 125 אלף יהודים ולגירושם של רבים אחרים למחנות השמדה ואל מחוץ לתחומי המדינות שבהן חיו. בכל מקום שאליו הגיע איתר גורמים בהנהגה היהודית המקומית, ובאמצעות מערכת טרור, הבטחות כזב וסחטנות הפעיל אותם כדי לחפש יהודים שמצאו מקומות מיסתור.
מראשית 44', עוד לפני התמוטטות הרייך השלישי, כבר נכלל השם אלואיס ברונר ברשימת הפושעים הנאציים המבוקשים באירופה. השירות החשאי של צרפת ביקש לעצור אותו אחרי שיחרור פריז, אבל הוא הצליח להימלט. בדצמבר 45' הופיע שמו ברשימת פושעי המלחמה באוסטריה. מאוחר יותר הוצאו נגדו צווי חיפוש רשמיים על ידי ישראל, יוון, צ'כוסלובקיה, אוסטריה וצרפת.
ב-30 בינואר 45' דן אותו בהיעדרו בית דין צבאי בצרפת. בשנת 61' הוציא בית משפט בפרנקפורט את צו המעצר הראשון נגדו, אבל זה היה מאוחר מדי. ברונר, נמוך, קירח כמעט לגמרי,ב על אף מזדקר ושפתיים עבות, כבר ישב אז בדמשק, מוגן על ידי שירות הביטחון ומוקף שומרים אישיים שמונו על ידי חאפז אל אסד.


האדמה בוערת


סיפור הבריחה שלו החל בפרסבורג, בירת סלובקיה. מספר שבועות לפני התמוטטות הרייך השלישי, כשהצבא האדום התקרב והלך לאזור, חש ברונר שהאדמה בוערת מתחת לרגליו ונסע במכוניתו לאוסטריה. כשהגיע לווינה כבר נכנסו הרוסים לרבעים החיצוניים של העיר והוא נמלטו לפראג, שעוד הייתה בידי הצבא הגרמני. כאן לבש בגדים אזרחיים, ועם קבוצת גרמנים, ובהם נשים וילדים, ברח מערבה, לאזור כיבוש אנגלי, שם נשבה, עם עוד אלפי איש ונכלא באולם המעלות מקומית. פרטיזנים צ'כים זיהו את קציני האס-אס שבין השבויים לפי הסימן המקועקע בזרועם השמאלית והוציאו אותם להורג. רק אחד הצליח להימלט – אליאס ברונר, שלמזלו לא היה מקועקע. הצ'כים לא ידעו את זהותו המדויקת, ומבלי להתעמק בנושא העבירו אותו לידי האמריקאים.
ברונר נשם לרווחה. הוא אמר לאנשי הרישום האמריקאים ששמו הוא שמאלדינסט ברונר – שמו האמיתי של קרוב שלו באוסטריה – והם העבירו אותו למחנה שבויים במינכן. משם שוחרר, בקיץ 45', עם שם בדוי וניירות אמריקאים. הוא נסע לחפש את אשתו וביתו שנשארו בגרמניה, והפעם נעצר, על ידי הבריטים והפך שוב לשבוי מלחמה. באביב 46' שוחרר.
הוא עבד למחייתו כספספר בשוק השחור בגרמניה, נתפס, שוחרר, ועבר לאזור כיבוש אחר, שם שימוש כמלצר עד שנת 51'. כשביקש לקבל תעודת זהות ודרכון אוסטרי על שם אלואיס שמאלדינסט, עורר את חשדם של השלטונות האוסטריים. הוא הוזהר על ידי חברים ומיהר לעזוב את גרמניה, לצמיתות.
בין לבין, ב-46', נפסק זמנית החיפוש אחריו. השלטונות האוסטריים תפסו את אנטון ברונר האוסטרי שהועסק גם הוא במשרד להגירה יהודית, אבל בתפקיד זוטר. בסוף 46', נכללו שמות שניהם ברשימת פושעי המלחמה של אוסטריה, אבל דווקא אנטון, דק הרקק, נתפס. הוא הועמד לדין בפני בית דין עממי בווינה, כונה "המפלצת של וינה" והואשם בכל הפשעים שביצע הממונה עליו, אלואיס ברונר. אנטון ברונר, שהיה מבוגר ממנו ב-14 שנה, טעון כמובן שהוא חף מפשע. גם שופטו העיר שיש ספקות באשר לזהותו, אבל העדים והתביעה התעקשו: "זה האיש. פנים כאלה לא שוכחים". הוא נדון למוות והוצא להורג. הפושע הנאצי המשיך לנדוד בריא ושלם ברחבי אירופה.


קצבה לאשה
הוא ביקש להגיע למצרים, שם כבר מצאו מקלט באותה תקופה פושעים נאצים אחרים. בתחילת 54' ניסה לקבל דרכון כדי לברוח. הוא פנה לרבים מהאנשים שהכיר בעבר וביקש את עזרתם, אך לשווא. אחד מפקודיו אמר לו: "למען חזיר אינני נוקף אצבע". רק אחד הביע נכונות לסייע. זה היה חברו הטוב, ד"ר גיאורג פישר, שהיה עוזרו במשרד להגירה יהודית. שניהם דמו להפליא זה לזה. לקראת נשף מסכות מקומי הם פנו לספר בעיר בון וברונר ביקש להסתפר כמו פישר בתירוץ שהם עומדים למתוח את נשותיהם ולראות אם הן יבחינו ביניהם.
לאחר התספורת הפך ברונר לפישר, קיבל את ניירותיו של חברו ולמחרת כבר היה על רכבת לאמסטרדם. משם טס דרך רומא לקהיר, מצויד באשרת תייר. את ימיו הראשונים עשה בדירה שהשכירה לו משפחה יהודית, שכמובן לא ידעה את זהותו. "אנשים נחמדים", אמר עליהם אחר כך.
במצרים פגש ידיד ותיק, המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני. בתקופת מלחמת העולם השנייה התגורר המופתי בברלין, התקבל אצל היטלר ושיתף פעולה עם ברונר, שאף אירח אותו באחת מתחנות הגירוש והראה למופתי "איך אנחנו פותרים לכם את בעיית היהודים".
המופתי הציע לו לנסוע לסוריה והבטיח להפעיל שם קשרים למענו. מצויד בדרכון על שם ד"ר גיאורג פישר נסע ברונר לסוריה והתחזה לסוחר גרמני, בעזרת הנציג המסחרי של שגרירות גרמניה, שלא ידע מיהו.
בשנת 60' נעצר ברונר על ידי המשטרה החשאית הסורית. השלטונות הסוריים התחקו אחרי סוחרי סמים והוא נראה להם חשוד בגלל תנועת הכספים הקבועים שניהל בין דמשק לווינה. אלה היו ימי משפט אייכמן ולפישר המדומה לא נותרה ברירה אלא לחשוף את זהותו. "אומר לך את האמת", הוא אמר לחוקרו הסורי, "אני אלואיס ברונר, סגנו של אייכמן, והישראלים מחפשים אחרי, כי אני שונא אותם".
באותו רגע השתנה יחסו של החוקר. הוא קם על רגליו, לחץ את ידו של ברונר והכריז: "ברוך הבא לסוריה. אויבי אויביי הם ידידיי". כך החל שיתוף הפעולה בינו לבין השלטונות הסוריים. אותו חוקר, שברבות השנים הפך לגנרל, היה לחבר טוב שלו ולמד אצלו גרמנית. ברונר נהג לפרסם מאמרי שטנה נגד היהודים ונגד ישראל. בין באי ביתו היה אלי כהן, המרגל הישראלי שלימים נתלה בדמשק.
ברונר הגה תוכנית לשיחרור אייכמן מהמעצר בישראל, בעזרת הסורים, אך היא לא יצאה אל הפועל. אחר כך הציע לסנגורו של אייכמן חומר שחשב כי יועיל להגנה, ונפגש איתו בווינה, בשמו הבדוי, גיאורג פישר. ב-61' אירגן עם הסורים פעולת טרור נגד הקונגרס היהודי העולמי שהתכנס בווינה, אך למרבה המזל היא סוכלה על ידי שירותי הביטחון האוסטריים.
אשתו אנה ובתו התגוררו עד לפני מספר שנים בווינה. טוביה פרידמן ביקר אצלן בניסיונו לעקוב אחר צעדיו. "אשתו ממוצא צ'כי והיא סיפרה לי שכשהם רצו להתחתן, עשו להם הרבה בעיות מפני שלא היית ארית, אבל בגלל שהייתה מזכירתו בגסטפו הכירו לבסוף בנאמנותה לרייך השלישי", מספר פרידמן, "היא נתנה לי תמונה שלו אבל אמרה שוב שוב "מר פרידמן, אינני יודעת היכן הוא'".
אלא שזו לא הייתה האמת. ברונר המשיך לפרנס את אשתו ובתו. כל השנים שלח להן קצבה שמנה מדמשק.


מכתבי הנפץ


הסורים אמנם מעולם לא הודו בכך שברונר שוהה בבירתם אך הסוד הזה היה גלוי וידוע לא רק ללוכדי הנאצים. שני ניסיונות התנקשות בחייו אותתו לו שגם בבירת סוריה הוא לא יוכל להרשות לעצמו להרגיש יותר מדי שאנן. הפעם הראשונה הייתה ב-13 בספטמבר 61', כשפתח במשרד הדואר הראשי בדמשק חבילה שנשלחה אליו. שני פקידי דואר נהרגו בפיצוץ. "גיאורג פישר", בעל תיבה מספר 635 נפצע קשה ואיבד את עינו השמאלית. אין לו עין מזכוכית אלא חור פעור.
שש שנים לאחר מכן, ב-67', החלה הראייה בעינו השנייה של ברונר להיחלש. הוא יצר קשר עם מומחה משוויץ והתעתד לצאת לשם לטיפול. שמעון ויזנטל, לוכד הנאצים שנפטר לאחרונה, טמן לו מלכודת. אלא שלא עבר זמן ועיתון של "לוחמים" נאצים פרסם, תחת הכותרת של הצלב האדום הגרמני, רשימה של אנשים שכדאי להם לא לנסוע לאירופה. ברונר נשאר בדמשק. ויזנטל התלונן על הפרשה במשטרה אך ללא הועיל.
מכתב נפץ שני התפוצץ כעשרים שנה מאוחר יותר, ב-1 ביולי 80', בחדר המגורים שלו. החבילה נשלחה מקרלשטיין באוסטריה, כביכול על ידי "אגודת ידידי צמחי ריפוי", חברה שממנה קנה ברונר באופן קבוע ספרות על רפואה טבעית. כשפתח את החבילה רוסקו שתי ידיו אבל הוא שוב נשאר בחיים. לאחר שישה שבועות בבית חולים, שב לביתו וחידש את חייו כמקודם. בסוריה טוענים עד היום כי יד "המוסד" בפיצוצים.
בספר שיצא לפני יותר מעשר שנים בפריז טוען המחבר דידייה אפלבאום, לשעבר ראש דסק התרבות במחלקת החדשות של רשת הטלוויזיה השנייה בצרפת ובעבר כתב הרשת בישראל, כי במעטפת השנייה היתה כמות קטנה יחסית של חומר נפץ, שנועדה רק לפציעתו של הפושע הנאצי. המתכננים כי ברונר ייאלץ לעזוב את סוריה לקבלת טיפול רפואי בחו"ל ואז יוכלו לתפוס אותו כדי להביאו לדין.
אפלבאום טוען בספרו כי ברונר חי בשלווה בדמשק והוא מתקיים מפנסיה של הצבא ויוצא לעיתים בחופשה בכפר השוכן לא הרחק מלטקיה. על פי הספר, הוא סייע לסורים באימוץ טכניקות של עינוי שבויים ודיבובם. בשנת 80' פורסם דו"ח קשה של אמנסטי על התנהגותה כלפי עצירים ואסירים. הביקורת הופנתה בעיקר כלפי ברונר, גם אם שמו לא הוזכר. לטענת אפלבאום, בשנות ה-50' וה-60' ביצע ברונר עבודות ושירותים לא רק עבור מדינות ערב אלא גם עבור הסי.איי.אי ועבור שירותי הביון הגרמניים והיו לו קשרים עם המודיעין הסובייטי.


דאגתי לכל


שנים רבות לא ניאות ברונר להיפגש עם אנשים מהמערב, כל שכן עם עיתונאים. באוקטובר 85' הוא נפגש לראשונה, בביתו שברחוב חדד, עם עיתונאים מהשבועון הגרמני "די בונטה". בכתבה שנשאה את הכותרת "יד ימינו של אייכמן, זה אלואיס ברונר, רוצחם של 125 אלף יהודים", תואר המפגש הזה. ברונר עצמו סיפר בראיון כיצד ברח מגרמניה והגיע לבסוף לדמשק, כמומחה לעינויים וכיצד שירת את המודיעין החשאי הסורי ובתמורה נהנה מחסותו של נשיא סוריה ולא הועמד לדין. מתוכן הראיון עולה כי הוא דבק בעמדתו האנטישמית. השקפת עולמו פשוטו: היהודים אשמים בכל חוליי העולם. לא, אמר, הוא לא מתחרט על "גירוש האספסוף הזה".
"כן", אמר בטון עייף לכתבים, "אתם יודעים אפוא מי אני. דבר אחד ברצוני לומר לכם מיד וכתבו בבקשה את הנאמר על ידי מילה במילה: אני מוכן להתייצב לפני בית דין בינלאומי ולתת את הדין, אך ישראלי לא תשיג אותי לעולם. לא אהיה אייכמן השני". הוא הוציא מכיס חולצתו גלולה, הראה אותה ואמר לקונית: "דאגתי לכל". בראיון הודה שהיה אחראי למשלוחי היהודים וכי מצפונו לא נקף אותו.
בתחילת נובמבר 87' התראיין ברונר ל"שיקאגו סאן טיימס" ואמר כי "מגיע לכל היהודים למות" משום שהם "סוכני השטן וזבל אנושי". ל"קרונן צייטונג" אמר בסוף אותה שנה כי אינו מצטער על מעשיו. הוא מצטער רק על כך שהוא וחבריו עשו רק "חצי עבודה". בסוף הראיון התרברב: "לא זכיתי בחיי בכבוד הראוי לי".
גורמים ישראלים שונים ניסו לשכנע קברניטי מדינות בעולם לשים את ידן על ברונר. קורט ולדהיים, שהיה מזכ"ל האו"ם ונשיא אוסטריה, שאל את הסורים על ברונר והם השיבו כי הוא לא מתגורר במקום שצוין כי הוא לא סוריה.


צמחוני אדוק
שמעון ויזנטל ניסה לשים את ידיו עליו אך לא הצליח. "תיק ברונר" עדיין פתוח. השאלה הגדולה היא אם הוא עדיין בחיים. סוריה לא תודה שהלך לעולמו, אם אכן קרה כך, וזאת משום שלא הודתה מעולם שהיה בתחומה. להיפך: היא הקפידה להכחיש זאת. בענין זה כתבה קרובת משפחתו של ברונר מאמר מעניין לאחר מותו של שמעון ויזנטל. 
אך אם ברונר חי, חייו מתנהלים אמנם בשלווה אך בצל החשש מהתנקשות אפשרית נוספת. השומרים הסוריים בכניסה אליו לא מרשים לאיש לעלות אליו, אלא אם כן אישור "אבו פישר" את הביקור בהודעה מראש. הבית גדול אך רבים מחדריו ריקים. רק שניים מרוהטים ובצניעות: כסא, שולחן, ספסל ומיטה. אין כמעט ספרים בבית למעט כמה ספרית בריאות כמו "מבית המרקחת של האל". לידם על שולחן קטן, כמה זוגות משקפיים וזכוכית מגדלת גדולות.
את מזונו מגדל ברונר בעצמו. הוא צמחוני אדוק. בגינה שלו גדלים כרובית, גזר ותפוחי אדמה. מחשש שירעילו אותו הוא אינו מרשה לשומרים להתקרב לגינה. כל ערב דולק אור בחדר ריק אחר, כדי להטעות מתנקשים פוטנציאלים.
בכל בוקר בשעה שש הוא מטייל בגן דנוביה שבבירת סוריה. בשעה זו הגן כמעט ריק מאדם. הזקן הנאצי פוסע באיטיות לעבר ערוגת השושנים ואחר כך אל ערוגת הסייפנים, מלווה שני חיילים במדי זית ההולכים אחריו. לעיתים הם חמושים בקלצ'ניקובים, לפעמים בולטים מבעד לחגורות המכנסיים שלהם אקדחים צבאיים. בתום הטיול מלווים אותו השומרים בחזרה לביתו ומתייצבים למשמרת בכניסה. כמו תמיד.
בתשעה בדצמבר 2005 פרסם עיתון הארץ ידיעה ראשית בעמודי החדשות שלפיה קיים חשד כי ברונר נמצא בברזיל וכי משטרת ישראל התבקשה לסייע באיתורו. המידע לא אישר סופית כי אכן מדובר באותו ברונר. האיש בו מדובר מכחיש כי הוא ברונר וטוען כי הוא צעיר מברונר. התעלומה סביב אלואיס ברונר, עוזרו של אייכמן, שרירה וקיימת.
אתר האינרנט של השבועון "שפיגל" דיווח בנובמבר 2011 כי סוכנות הביון של גרמניה השמידה בשנות ה-90 את המסמכים הקשורים לפושע הנאצי המבוקש ביותר.  סוכנות הביון של גרמניה מודה כי השמידה בשנות התשעים את המסמכים הקשורים לפושע הנאצי המבוקש ביותר, אַלוֹאִיס בּרוּנֶר, שגירש בשעתו רבבות יהודים למחנות המוות. בשנות החמישים נמלט לסוריה, ובשנות התשעים אבדו עקבותיו. 

השבועון הגרמני "שפיגל" דיווח באתר האינטרנט שלו כי תיק ברונר, ובו 581 עמודים, נגרס כולו, דבר המעלה חשד כי ברונר עבד בשירות המודיעין הגרמני אחרי מלחמת העולם השנייה וזכה להגנה של בכירים בגרמניה. צוות של היסטוריונים, הבודק את הארכיונים של סוכנות הביון, כבר גילה כי היא העסיקה את הפושע הנאצי הידוע לשמצה, קלאוס בארבי, שהיה מפקד הגסטפו בליון שבצרפת. העיתון "בּילד" דיווח כי המודיעין הגרמני ידע שאדולף אייכמן מסתתר בארגנטינה 8 שנים לפני שנחטף בידי סוכני המוסד.



אין תגובות: