ניטשה: האדם היוצר והיצירה העצמית

מאת אריה קיזל

"אני בן יומי ובן התמול. אך יש בי דבר שהוא בן מחר ומחרתיים ובן העתיד", ניטשה ב"כה אמר זרתוסטרא" (עמ' 124).

בספר החדש יצירה עצמית – חיים, אדם ויצירה על פי ניטשה (הוצאת מאגנס, תשס"ה) יוצא ד"ר אלי אילון למסע ממושך ומעמיק שמטרתו לבחון את נסיונו של ניטשה לתאר את טיפוס האדם היוצר. מטרה משולשת מציב לעצמו הכותב: "לרדת לשורשיו של מבנה המציאות שמעבר לה אין שום דבר, זו המציאות האימננטית המאפשרת את היצירה העצמית שאליה כיוון ניטשה, להבין את הבחנותיו הפנים-אנתרופולוגיות של ניטשה ואת קריטריון ההבחנה בין אדם 'סתם' ובין אדם נעלה היוצר את עצמו ולעמוד על המאפיינים האסתטיים של פעילות יצירה זו" (עמ' 3).
היות ואצל ניטשה היצירה היא הביטוי המובהק ביותר למהפך שסרטט במעמדו של האדם בעולם המודרני והעל-אדם הוא מחליפו של "אלוהים המת", יש עניין רב בספרו של אילון אשר מעלה בהגינותו האקדמית, כבר בתחילת ספרו, את השגותיו העצמיות כנגד גישתו שלו כחוקר.
ההשגות מלוות את כל הכותבים אודות ניטשה והן עוסקות בשאלה כיצד ניתן לתת תשובות חד משמעיות לשאלות המחקר כאשר אין אפשרות להציג תמונה עקיבה להגותו של ניטשה שהרי מכילה היא סתירות פנימיות רבות. זאת ועוד: השינויים בעמדותיו של ניטשה מתקופה לתקופה משמעותיות ואף ניטשה בעצמו ביקש שלא להיות עקיב.
הספר מכיל שישה פרקים. בראשון יוצא אילון לפענח את תפיסת המציאות של ניטשה כדי ליצוק תוכן באימרה שלו שלפיה המציאות משולה לכלא מטפורות שיצר האדם בעצמו.
בפרק השני הוא מתאר את המגמות הקונסטרוקטיבית והחתרנית שאותה הוא מכנה "פרספקטיבת המציאות של ניטשה". בפרק השלישי הוא עובר מהענין המטפיזי של היצירה העצמית אל העניין האנתרפולוגי של היוצר ובוחן למי העניק ניטשה קדימות – לפרט או לכוליות.
בפרק הרביעי הוא עוסק בדמותו של האדם היוצר ובמקומו בפסיפס האנושי הכללי ובחמישי הוא מראה כי הגדרת האוטונומיה של היוצר היא מעגלית וכי "החרות של היוצר היא חרות נרכשת ולא נתונה ועם זאת יש להניח את קיומה כדי לדבר על שליטה בטבע. היוצר קונה את חרותו – ההכרח הפנימי שלו – מן הטבע, ובתמורה כופה על הטבע את ההכרח שרכש".
בפרק השישי הוא דן בהיבט האסתטי של היצירה העצמית הרואה בעקרון "היצירה של השפע" אסתטיקה חלופית ל"יצירה של כמיהה וחסר" רומנטיים.
אילון מנסה לפענח את המטאפורה הסדוקה של "כלא המטפורות" וקובע כי ניטשה תפס בבהירות מרשימה שהאדם חי בתוך טבעת שאין הוא יכול לפרוץ, טבעת שהיא פרי יצירה אנושית המגדיר האת העולם וכי "עובדות אינן בנמצא כי אם פירושים בלבד". לפיכך, האדם מפרש את המציאות ואין הוא מכיר אותה והבחירה במונח 'פרשנות' מזמנת לכאורה הבחנה בין נושא הפירוש (בקוטב הסובייקטיבי המפרש, 'מי') ובין מושא הפירוש (קוטב אובייקטיבי מפורש, 'מה').
לדברי אילון, ניטשה רוקן מתוכן את מה שכרוך מטבעו ביחס פרשני שכזה בטענה שאין בנמצא אלא פירושים. לפיכך נטישה מוחלטת של הפרשן ושל העולם המפורש לכאורה מעניקה לעולם מעמד וירטואלי של פרשנויות צפות ולכן תיאור המציאות אצל ניטשה טומן בחובו דו-משמעות בעניין היחס בין הקוסמי והאנושי. מצד אחד נדמה כי גבולות העולם האנושי ממצים את גבולות המציאות. מצד אחר רמז ניטשה על עולם שהאדם בו הוא יצור בטל וחסר חשיבות ואילו המציאות האנושית מצביעה כביכול על דבר-מה מעבר לה. "אם העולם כולו אנושי, מעמדו האונטולוגי יכול להיתפס בחזקת תוצר וירטואלי או אידיאלי של האדם. אך כבר במאמר משנת 1873 הצביע ניטשה על סכנת הווירטואליות העקרה הטמונה בזיהוי מוחלט של האימננצייה עם ההפשטות של האדם. הוא הבין כי הרלטיביזם אורב לעמדה המיוחסת לפרותגרוס – 'האדם הוא מידת כל הדברים'. כאן מסתיימת הפילוסופיה, אמר ניטשה, אין דבר בלתי נסבל יותר מהצבת גבול ואי הליכה מעבר, אלה מובילים אל אדמה עקרה" (עמ' 16).

ד"ר אלי אילון, מחבר הספר

אילון בוחן את שאלת החיים על פי ניטשה. לדבריו, ניטשה לא היה מעונין בחיים לשמם כי אם בחיים הגדולים (עמ' 33) ואולם לדבריו מדובר בחיים הגדלים, ההולכים ומתעצמים. רוצה לומר, "הניגוד האמיתי הוא בין חיוניות (קו חיים מתעצם ועולה) לניוון (קו חיים מצטמצם ויורד".
ובלשונו של ניטשה:
"כל יחיד הוא הקו המלא של ההתפתחות... אם הוא מייצג את הקו העולה של האדם, ערכו למעשה רב לאין שיעור וקיומו ועידוד צמיחתו זכאים לטיפול קיצוני... אך אם הוא מייצג את הקו היורד, את הניוון, את התחלואה הכרונית, ערכו אינו רב וההגינות הראשונה במעלה מחייבת, שהוא יגזול ככל האפשר מעט מקום, כוח ואור שמש ממי שעלה יפה"
(מתוך "הרצון לעצמה", כתבי ניטשה, תרגם ישראל אלדד. הוצאת שוקן, עמ' 373).

אף כי קריאה מעמיקה בטקסט מגלה בעייתיות ביחס לאדם שאינו מייצג קו עולה, פרשנויות שונות מעניקות לטקסט היבטים אחרים. אילון טוען כי כך הבחין ניטשה בין החיוניים למנוונים. על פי פרשנותו, "ניטשה לא שפט עם או תרבות על פי דמם אלא על פי מידת חיוניותם. אזמלו ברר תרבויות, אישים ותקופות והציבם על פני המנעד: מחיוניות לניוון".
במקום אחר מסביר אילון כי "לא חשב ניטשה שכל אדם חשוב אלא שכל בני האדם חשובים בשל האנשים הנעלים אלו שמעניקים לשאר בני האדם חשיבות בדיעבד. יכולת זו להיות משכן לתהליך הדחיסות של מה שהיה ולהפכו לדבר מה חדש – מתוך שילוב המידה הנכונה של היסטוריה ושל יסוד בלתי היסטורי - זוהי היכולת של היצירה העצמית, יצירתו החיונית של האדם הנעלה" (עמ' 125).
אין זה אומר שניטשה שולל חיים ואין הוא פסימי אלא גישתו דווקא כרוכה בחיוב החיים, בסיכונם ובעליצות שבהם אף כי הוא ראה מלכתחילה את העולם ככלא מטפורות אימננטי מעשה ידי אדם (עמ' 106).
אידיאל העל-אדם של ניטשה זכה לפרשנויות רבות, רבות מהן לא נכונות. יורגן ניראד שלל כבר, כמו שעשו בעבר אחרים, את הקשר בין הנאציונל סוציאליזם לבין ה"על אדם" וקבע:

"לא, ניטשה שהיה מתנגד מושבע לפחות לארבעה מרכיבים מרכזיים של האידיאולוגיה הנאציונל סוציאליסטית הגרמנית: הלאומנות, הגזענות, האנטישמיות והדרווניזם – ניטשה לא היה נאצי"
("ניטשה – מסה ומבחר מכתביו", הוצאת עם עובד, 2000, עמ' 14).

ניטשה בנה את אידיאל העל אדם, בשונה מאידיאליים אוטופים כשהוא מיוסד על שלושה עקרונות. הראשון, העל אדם הוא קצה תהליך: הוא עדיין רחוק אך בואו תלוי בתהליך. השני, עקרון האידיאל שהוא ארצי. כלומר, התקווה הטמונה ברעיון העל-אדם היא תקווה ארצית, ממשית. השלישי, היות תהקווה היא ארצית וממשית, הרי שערכו של האדם הממשי הוא האידיאל החשוב ביותר ואין אידיאל שעולה עליו.
ובלשונו של ניטשה:

"הלא כאילן האדם. ככל אשר ירבה לשאוף אלעל ואל אור, יגבירו שרשיו כמיהתם ארצה, מטה, לחושך , לתהום ולרשע".
("כה אמר זרתוסטרא", עמ' 41)

אילון מנתח קטע זה, הרווי אירוניה דקה, וקובע כי ניטשה הציע גישה הפוכה לדיכוטומיה של הנצרות והיהדות. לדבריו, דווקא מי ששואף אל על וחפץ להגיע בתוך כך לגדלות נפש חייב להכות שורשים עמוק באדם – תנאי בל יעבור להצמחת צמרת גבוהה (עמ' 107). העל-אדם הוא האידיאל של האדם היוצר במובן שהשגת תכלית זו היא שלב בצמיחת האדם ולא חריגה ממנו לישות נפרדת ולפיכך "אפילו בטקסטים שלשונם כמו משיחית, כאשר דיבר ניטשה על העל-אדם בבחינת גואל, הדגיש שאין הגואל בריחה מן המציאות אלא צלילה למעמקיה, התחפרות בתוך תוכה" (עמ' 109).
העל-אדם של ניטשה אינו מדבר על הקידמה אלא על פי ניטשה האנושות אינה מתקדמת לשום מקום ולשום מטרה ואין היא מזדקנת. אילון מציין כי גישה זו היא התרסה נגד אידיאל הקידמה שרווח בדורות האחרונים אך גם נגד תפיסת הזמן היהודית-נוצרית שלפיה הזמן זורם קדימה מן ההיתגלות עד לאחרית הימים. לפי ניטשה מיתוס הקידמה הוא גרסה מודרנית של התפיסה התיאולוגית (עמ' 120).
העל-אדם הוא לפיכך איכות אנושית מועצמת שאמורה לצמוח מטיפוס מסוים של אדם – האדם הנעלה (עמ' 128) ולפיכך בפילוסופיה המוקדמת שלו הציב אתגר לאנושות כולה שלפיה היא חייבת לעמול בהתמדה לטיפוחם של יחידי סגולה גדולים. הוא כתב על "פרטים לאין ספור מוקרבים למען המעטים: כדי לאפשרם".
על פי פרשנותו של אילון, לא התכוון ניטשה לאריסטורקרטיה פוליטית רודנית של מעטים המקריבה פרטים אחרים אלא לאצולה רוחנית שאינה ענין של גזע מולד כי אם של טיפוס מתפתח שאי אפשר לסווגו לגזע או לעם מסוים (עמ' 130).