 |
| גרינג |
משפטי נירנברג
הרמן גרינג: ללא חרטה, ללא בקשה סליחה
מאת אריה קיזל
לפני שהועבר לנירנברג, בספטמבר 1945, שהה גרינג חמישה חודשים בכלא מונדורף (Mondorf), שם טופל בידיהם של הפסיכיאטרים ד"ר קליי (Kelley) וד"ר מילר (Miller). הם הצליחו להביא לירידת משקל לא מבוטלת בגופו של גרינג, מ- 280 פאונד ל- 220 פאונד וכן לגרום לכך שלא ייטול יותר כמויות גדולות למדי של כדורי פאראקודאין וזריקות מורפין שאליהן התמכר בתקופת המלחמה.
בכלא מונדורף הוא עבר האסיר הנאצי הבכיר, יליד בוואריה, חקירות אינטנסיביות על ידי חוקרים אמריקאים. אחד מחוקריו האמריקאים, שהיה גם המטפל שלו, ד"ר דאגלאס קליי תאר אותו כ"מבריק, אמיץ אבל חסר שורשים".
רופא אחר שטיפל בו תאר אותו כחרוץ בצורה בלתי רגילה בכל הקשור לעבודה אבל כאדם שלא מעריך חיי אדם וחסר מחויבות מוסרית. למרות שעברו 20 שנה מאז שאושפז בבית חולים פסיכיאטרי לנגברו (Langbro) בשבדיה, הוא לא נמצא 'לא שפוי', על ידי חוקריו במונדורף. למסקנה דומה הגיעו גם חוקריו בנירנברג, קודם למשפט.
הבאתו של גרינג לכלא נירנברג הייתה בנסיבות טראומתיות למדי עבורו. כשנכנע גרינג והסגיר את עצמו לבריגדיר גנרל רוברט א. גטאק (stack) מהחטיבה ה- 36 האמריקאית, הוא היה עדיין תחת המחשבה ששוביו יסכימו לקבל אותו כנציג מוסמך של הממשלה הפוסט-היטלראית.
היחס החיובי שהפגינו כלפיו לוכדיו האמריקאים הגיעו לידיעת העיתונות וזו החלה בפרסום ידיעות אודות "היחס המיוחד". עקב כך הורה הגנרל אייזנהאוואר (Eisenhower) שגרינג יועבר מיד לחקירה ודרש מהכפופים לו שיתחילו להתייחס למפקד הלופטוואפה לשעבר כאל אסיר רגיל. מחשש לביקורת נוספת של בעלי טורים, דחה הגנרל האמריקאי הצעה של גרינג לפגישת פנים מול פנים "מרשל מול מרשל".
המשפט הגדול בנירנברג החל בנובמבר 1945 אך הרמן גרינג נקרא להעיד רק חמישה חודשים מאוחר יותר. בינתיים, בתקופה זו נגזר עליו להאזין להאשמות חמורות מפי סוללת התובעים. תפקיד זה היה, כך מתברר, קשה במיוחד עבור האיש כבד הגוף שהצטופף בתוך תא הנאשמים יחד עם בכירי שלטון אחרים. מפקד חיל האוויר הנאצי שהיה מורגל בניצחונות מזהירים, שעולמו הקודם, המנצח, השתרע משערי מוסקבה ועד צפון נורבגיה, מחופי אפריקה ומעל מדינות מערב אירופה, נאלץ עתה לשהות בתא קטן או במסדרונות הכלא, בדרכו לדיון באולם המשפטים או בחזרה ממנו. ודבר זה הדיר שינה מעיניו ועורר אצלו גילויי עצבנות לא מעטים.
עם מיקום הנאשמים בקומה התחתונה של הכלא, זכה גרינג להיות משוכן בתא מספר 5. שכניו היו הס (Hess) בתא 4 ויודל (Jodl) בתא 6.
פרופ' ג.מ. גילברט, הפסיכולוג של בית הסוהר, החל לרשום את שיחותיו עם גרינג, מיד עם הגעתו לכלא. גילברט התרשם כי גרינג מנסה "לעשות רושם של ריאליסט עליז שמשלים עם המצב כאיש ספורט".
מהרגע הראשון של מעצרו הביע גרינג את דאגתו מכך שמנהיגים נאצים חשובים שנשפטו עמו יתמוטטו וישברו אל מול מוצגי התביעה ובמיוחד הביע את הדעה כי שר החוץ לשעבר, פון ריברנטרופ עלול לגלות סימני חולשה קשים עד התמוטטות "שכן הוא אינו איש צבא". על פי דבריו של גרינג לסובבים אותו, הוא היה מוכן מראש לתוצאות המשפט ולא היה לו ספק כי מדובר במשפט ראווה ציבורי, שהעיתונות משחקת בו תפקיד גדול יותר בהכרעה, גדול אף יותר מהשופטים.
במבחנים הפסיכולוגיים שנערכו לו זכה גרינג לציון גבוה יחסית, השלישי לאחר היאלמאר שאכט (Schacht) וסייס אינקווארט (Seyss-Inquart). עם פתיחת המשפט, ב- 20 בנובמבר 1945, כבר החל גרינג בניסיונות לגייס את עמיתיו לטובת הקו שהנחה מלכתחילה. קו זה דיבר על טיהור טוטאלי לנאשמים. ללא היסוס, הוא פסק כי לא תהיה למשפט זה כל תכלית ולא תצמח ממנו כל תועלת, אלא אם כן הנאשמים ישכילו לנצל אותו כמכשיר ליצירת האגדה החיובית שתציג את המשטר הנאציונל-סוציאליסטי כמופת.
אחד המניעים העיקריים לגישתו זו של גרינג הובע בשיחה עם שפאר (Speer): "אמנם יש בכוחם של המנצחים להרוג אותי אבל בטרם ייצאו חמישים שנה יקימו לי אחוזת קבר שכולה שיש והמוני העם הגרמני ינהרו אליה לקדש את שמי כגיבור לאומי וכקדוש מעונה".
שפאר מעיד כי אחרי שעבר גרינג טיפול שיטתי במונדורף ובנירנברג להפסקת התמכרותו למורפין חלה בו תמורה ניכרת. הוא מעולם לא הכיר אותו ערני כל כך, שופע מרץ ונחרץ במחשבתו. השינוי היה כה קיצוני שהוא הבליט שהמפולת שעבר גרינג, עם כליאתו, לא שינתה את מחשבתו.
מגויס ברוח הקרב הזו הסתער גרינג כבר בישיבה שנייה של בית המשפט על פונק (Funk). הוא אמר לו: "אל תדאג, אתה רק קיבלת פקודות ממני. אני אקבל עלי אחריות מלאה לתוכנית ארבע השנים".
תגובותיו של גרינג לכל אורך המשפט היו בלתי יציבות והן נעו ממבוכה קשה ליהירות בוטה וזלזול בולט בסביבתו. כשהחלה מסכת התביעה הרוסית הסיר את האוזנית שלו לאות מחאה על כך שהנאום של התובע הרוסי לא ראוי להישמע, כדבריו. כשהוקרנו סרטים נאצים, בעת פרשת התביעה, העיר שהוא בטוח שהשופט ירצה להצטרף למפלגה הנאצית. כשהושמעה שיחתו הטלפונית של גרינג עם ריבנטרופ (Ribbentrop) ביום כניסת הניצחון של היטלר לוינה (שבה תואר כל העניין כטיול של הנאה כשהציפורים מצייצות) חזר גרינג ונשען על מעקה התא, רוב הזמן לא צפה בסרט ונראה "עלוב למראה". הוא הביע זלזול בולט באחד הקצינים האמריקאיים ושאל בעוקצנות כיצד קצינים כושים יוכלו לפקד על חיילים לבנים. הוא ביקש לדעת אם מרשים לקצינים כושים לנסוע בחשמליות עם אזרחים לבנים.
היו לו דעות ברורות על הנעשה בגרמניה בעת המשפט. לדעתו הגרמנים לא יצליחו להתמודד עם דמוקרטיה. בתום יום שבמהלכו הוקרנו סרטים שבהם נראו גוויות במחנה עובדי כפיה היו מרבית הנאשמים מזועזעים. גילברט רשם מפיהם תגובות נוגעות ללב שהעידו כי הסרטים הביאו להתרגשות בקרבם. גרינג העיר בציניות: "היה יום יפה כל כך עד שהראו את הסרט ההוא. זה פשוט קלקל הכל".
השיחות בין גילברט לגרינג חשפו את המשנה הסדורה של המנהיג הנאצי אודות המלחמה שחווה ואת שהתרחש בעקבותיה. בין היתר טען שגרמניה חייבת להיות נאצית שכן ריבוי מפלגות רע לעם הגרמני. הוא טען שהעדיף שרוסיה תתקוף ראשונה ולא לתקוף אותה, קבע כי אסור היה להסכים עם חוזה ורסאי וכי הקמת הלופטוואפה וחיזוקו היה הכרח. בנקודה אחת ביקש לסנגר על עצמו וטען בתוקף כי מעולם לא נתן שום פקודות לביצוע "מעשי הזוועה הללו".
בהמשך, בשיחה ממושכת בת שעתיים וחצי קבע גרינג כי לא ביקש לחזק את יפאן על חשבון בריטניה. לשאלת גילברט מדוע לאחר השמעת העדויות גרינג ממשיך לתמוך בהיטלר, השיב: "ובכן, אינך מבין ללב הבריות כמוני. אם אירתע לאחור עכשיו, אחרי שתמכתי בו כל כך, רק בוז יבוזו לי. מי יודע מה יהיו פני הדברים בעוד חמישים או מאה שנים?".
בשיחה נוספת, אף היא ארוכה שטח גרינג את ה"אני מאמין" שלו לגבי עתיד אירופה והעולם. הוא טען כי אנגליה חייבת להמשיך ולשלוט ב"קיסרות שלה בת ה- 500 מיליון איש" וכי "לא ניתן להאכיל את כל אוכלוסיית העולם ולכן יש לצמצמה". הוא קבע שהסכם מינכן היה "עניין מוגמר מראש" משום שצ'מברלין (Chamberlain) ודאלאדייה (Daladier) לא היו מוכנים להקריב או "לסכן משהו כדי להציל את צ'כוסלובקיה". בשיחה זו השמיע לראשונה ביקורת כלפי היטלר. הוא טען כי ניסה להפציר בהיטלר שלא לפתוח במתקפה על רוסיה ואולם "יכול היית להביא את ההוכחות החותכות ביותר. כל דבר שבעולם – הוא לא זז. משעה שגמר בדעתו להתקיף פשוט אי אפשר היה להזיז אותו מהחלטתו".
הרצאות הלילה הממושכות שהעניק גרינג האסיר לגילברט הפסיכולוג, בתא 5 שבכלא, ואשר היה בהם – פה ושם – צליל קל ביותר של חרטה לא עמדו בקנה אחד עם הנאומים והמאמרים הרבים שנאם וכתב במהלך כל שנותיו כבכיר במשטר הנאצי. באותם נאומים הביע אמון רב במנהיגותו של אדולף היטלר וטרח להלל ולשבח את הפעולות שנקט.
לכל אורך המשפט השלים גרינג עם גזר הדין הצפוי שלו. הוא אמר שכאסיר מספר אחד, יהיה גזר דינו מוות מוות ולכן, לדבריו, החליט לנקוט בגישה גלויה של תמיכה במשטר הנאצי, הצדקת מעשיו וניסיון להיכנס לדפי ההיסטוריה כמי שלא בגד, גם כאשר חבל התליה היה מונף מעל לצווארו. עם זאת, רשימותיו של גילברט וכן חומר משני נוסף מגלה כי גרינג נקט ,כל העת, בגישה שביקשה להביא לזיכויו בבית המשפט. ניגוד זה הביא לעימותים הקשים בינו לבין האסירים הנאצים האחרים שביקש את קרבתם.
את הניסיונות של הכמרים בכלא לקרבו אל הדת הנוצרית דחה בתוקף. בתחילת המשפט זעק כנגד ההאשמות כאילו הנאצים פגעו בכנסיה וקבע כי גרמניה הייתה מדינה ריבונית ולכן הייתה לה זכות לנקוט בפעולות שנקטה כנגד חלק מהממסד הדתי הנוצרי.
מערכת יחסים מורכבת היתה מנת חלקו של גרינג אל מול הנאשמים האחרים. לא אחת זכה מהם לקיתונות של רותחין. היה זה במיוחד כאשר התביעה הציגה בפני השופטים קטעי סרטים אודות זוועות ההשמדה בפולין ובאזורים אחרים. באחד המקרים זעק פראנק (Frank): "הוא הכניס אותנו לבוץ הזה וכל מה שנותר הוא לספר את האמת". קייטל (Keitel), דוניץ (Doenitz), פונק (Funk) ושיראך (Schirach) קמו לפתע ועזבו את שולחנו את גרינג שלא כמנהגם.
אלא שלכל אורך המשפט ניסה גרינג להחזיר לעצמו את מנהיגותו בקרב חבורת הנאשמים. בנוכחותם של עמיתיו השתדל להיראות בלתי פגיע. הוא העיר הערות לאחרים, מתח ביקורת, התערב בדיונים בכל הזדמנות, קבע דרך וניסה להסית את האחרים כנגד שלטונות הכלא ובמיוחד כנגד הקו שהחל להסתמן בקרב האסירים האחרים, אלה ששפאר ערער את ביטחונם העצמי בהחלטתו לקחת על עצמו אחריות.
ריברנטרופ לא היה אחד מיעדיו של גרינג. להיפך, גרינג סלד משר החוץ שלדבריו היה הארכיטקט של מדיניות החוץ הגרמנית הכושלת שהביאה לבידוד גרמניה. ליחס דומה זכה רודולף הס אשר גרינג טען שהיטלר לא שלח אותו כלל לשליחות באנגליה וכי היוזמה הייתה כולה שלו ועל אחריותו. "היטלר התפוצץ ממש כאשר נודע לו. אילו באמת רצה לשאת ולתת עם הבריטים, הרי היו צינורות ספק דיפלומטיים ומהימנים בארצות נייטרליות. המקשרים שלי עצמי באנגליה יכלו לאפשר לי לסדר את העניין תוך 48 שעות", העיר. גם יחסו לנאשמים האחרים לא היה טוב בהרבה. לכל אחד מהם ייחס תכונה רעה כזו או אחרת.
מבחינות רבות ניהל גרינג מערכה משולשת: מול התביעה ובית המשפט, העיתונות והעולם הצופה מבחוץ, מול הנאשמים האחרים ואף מול אישתו וביתו. שלושה בינואר 1946 היווה אחד מנקודות המפנה במשפט מבחינתו של גרינג. באותו יום העיד אחד מראשי הס.ד. שתיאר איך ניתנו ובוצעו פקודות לרצח המוני וכיצד בוצעו הפקודות הללו אל מול 90 אלף יהודים. הוא מסר פרטים איומים על המתות ירייה בהמון לגברים ועל השמדה בקרונות גז לנשים וטף. גרינג העיר בסופה של אותה ישיבה: "הרי לכם עוד אחד שמוכר את נשמתו לאויב".
באותה ישיבה שאל פרקליטו של שפר האם העד יודע ששפר ניסה להתנקש בחיי היטלר. בהפסקה עט גרינג לקצה תא הנאשמים, לעבר שפר וצעק לעברו כיצד הוא מעז למסור הודאה בוגדנית ולפוצץ את "החזית המאוחדת". למחרת זעק: "לעזאזל, לא איכפת לי בכלל מה שהאויב מנסה לעשות לנו אבל גועל מתעורר בי כשאני רואה גרמנים המסדרים זה את זה".
החזית המאוחדת שגרינג ניסה בכל כוחו לשמר החלה להתפרק. באמצע פברואר, בתאו, אמר שאכט (Schacht) כי הוא לא מעונין לדבר עם "פושעים כמו גרינג". הוא אף זעק כנגד "מעשיו של היטלר שהיו פשע נגד התרבות שלנו".
עם פתיחת פרשת ההגנה, ב- 8 בפברואר 1946, היה מצבו של גרינג קשה בהחלט. הוא נראה מדוכדך. "כן, הם רוצים לראות את ההצגה. עוד תראה בעוד 15 שה ייחשב המשפט הזה לחרפה", העיר כשהוא מעיף מבט עוין כלפי צלמי העיתונות.
ב- 18 בפברואר 1946 הגיעה לסיומה הסולידריות הפנימית המפוקפקת בין הפושעים הנאצים לאחר שקולונל אנדראוס הציע מספר דרכים כיצד לבודד את גרינג. בין היתר חילק את הנאשמים לחמש קבוצות, במיוחד בזמן ארוחת הצהרים.
אנדראוס העניק לכל אחת מהקבוצות שמות: "חדר אוכל נוער" שבו היו שפאר, פריטשה (Fritzsche), פון שיראך (Schirach) ופונק. המטרה הייתה לאפשר לשפאר ופריטשה לגרום לשני האחרים להתרחק מהשפעת גרינג ולתת לפון שיראך הזדמנות להצהיר כי היטלר בגד בנוער הגרמני וכי מדיניות הגזע הייתה אסונה של גרמניה.
הקבוצה השנייה הייתה "חדר אוכל קשישים" ובו פון פאפן (Von Papen), פון נויראת (V. Neurath), שאכט ודוניץ. הקבוצה השלישית הורכבה מפראנק, סייקס אינקווארט, קייטל וזאוקל וזאת מתוך מטרה לנתק את קייטל (Keitel) מגרינג. הקבוצה הרביעית כללה את רדר (Raeder), שטרייכר (Streicher), הס וריבנטרופ. הקבוצה החמישית כללה את יודל, פריק (Frick), קלטנברונר (Kaltenbrunner) ורוזנברג (Rosenberg) והאחרון היה הרמן גרינג עצמו. אלברט שפאר ניצח. גרינג בודד. הסידור הזה הביאו לידי זעם אבל הוא לא השתווה למתקפת החמה שבה נתקף כשהוקרן סרט זוועות רוסי שתיאר רצח המוני, נורא אפילו מזה שהוצג על ידי האמריקאים. אז גיחך למראה הסרט, מעמיד פני קורא בספר, מהפק משעמום ומעיר הערה לגלגנית.
ההתנגדות לגרינג התגברה בחלוף הימים. פון פאפן ופון נויראת האשימו את גרינג בסיפוחה של אוסטריה בכוח הזרוע וכן בעניין צ'כוסלובקיה. "השמן היה אחראי גם לזה – הכל היה באשמתו", אמרו.
גילברט התרשם שלאחר ההשתלטות "התוקפנית" שלו על הסובבים אותו, התרכך. "באמת פרופסור", פנה לגילברט, "אינני מפלצת ערלת לב המתייחס בבוז לחיי אדם".
ב- 8 במארס החלה פרשת ההגנה של גרינג בבית המשפט. הוא עצמו עלה להעיד חמישה ימים מאוחר יותר. עדותו והשמעת גרסתו ארכה עד ה – 22 בחודש. פרקליטו היה ד"ר אוטו שטאמר (Stahmer) בן ה- 70. שניהם, הפרקליט והנאשם, ידעו כי אין אפשרות להצליח. הם למדו יחדיו את החומר המשפטי הרב. הפרקליט הכין מסמך ובו 20 אלף מילים להגנת הפקיד הנאצי הבכיר ולסיוע העמיד על הדוכן שורת עדים.
קודם שעלה להעיד הבהיר גרינג לגילברט: "אני מודה שהייתי קשה. אינני מכחיש שלא התביישתי בהמתת אלף איש, בפעולת עונשין או כבני ערובה או מה שתרצה אבל אכזריות, לענות נשים וילדים, זה רחוק כל כך מן הטבע שלי". גם כאן האשים את היטלר והימלר אבל בצד ההאשמה כנגד המנהיגים הנאצים לא העלה בדעתו לבגוד בהיטלר, להנהיג מרד כנגדו או לתכנן את הוצאתו להורג. "בגידה במולדת למען עם זר – אין דבר מביש יותר מזה", אמר.
בעדותו בבית המשפט הפליג גרינג בדברי סניגוריה על עצמו. הוא תאר את עברו, עיטוריו, פגישותיו עם היטלר, תפקידו ומניעיו בסיוע להקמת המפלגה הנאצית, בפיקוד על פלוגות הסער, בפוטש של מרתף הבירה, כציר המפלגה הנאצית ברייכסטאג ב- 1928, כיו"ר הרייכסטאג ב- 1933 ובהקמת מחנות ריכוז למעצר קומוניסטים. לאחר מתן העדות הוא חזר לעצמו והפך מלא ביטחון עצמי. אפילו יריבו הגדול, אלברט שפאר, קבע כי "תחילת עדותו הרשים בהופעתו האמיצה" אך עד מהרה מתברר כי גרינג אינו עומד בהבטחות שנתן לפונק לזאוקל (Sauckel) ולאחרים כי ייטול על עצמו את האחריות העליונה לפעולות שונות שבוצעו על ידם או על ידי הכפופים להם. הוא הגביל את אחריותו שלו, מנסה לנקות את עצמו ככל האפשר.
לגילברט אומר שפאר כי "התרגש בעל כורחו לשמע נאומו של גרינג" למרות שברור לו כי "זו שירת הברבור שלו ובמובן מה סימל הנאום את הטרגדיה של העם הגרמני".
עם סיום חלקו במשפט, התפנה גרינג להקשיב – בקשב ושלא בקשב כהרגלו – לעדויות ולגרסאות חבריו לתא הנאשמים. ב- 5 ביולי נשא ד"ר שטאמר, פרקליטו, את נאום הסנגוריה שלו והכחיש כל אחריות חוקית ומוסרית לפשע כלשהו מפשעי הנאצים.
בסוף אוגוסט, ביקש בית המשפט מכל אחד מהנאשמים לומר את דברו. באקורד הסיום של המשפט, החליט גרינג לנטוש את היטלר ונשא מחאה חריפה כנגד המשפט וטען שהוא חף מפשע. הוא העיד את אלוהים ואת העם הגרמני שעשה את מעשיו מתוך פטריוטיות טהורה. "אתם נוטים לשכוח שגרמניה הייתה מדינה ריבונית והריבונות הזו לא הייתה עניין למדינות זרות. אם אנחנו נאשמים – זה בסדר. אם אתם מאשימים את העם הגרמני זה בלתי אפשרי. העם הגרמני חופשי מכל אשמה", אמר לשופטים. הוא המשיך בהרצאת תורתו ואמר בביטחון כי הוא יצא בלב שקט לדפי ההיסטוריה. לפני רדתו מדוכן העדים הביט גרינג מסביב לראות את התגובות אך איש לא אמר דבר, בוודאי לא מחא כף. נשיא חבר השופטים העיר: "עכשיו אני קורא לנאשם הס". פרק גרינג הסתיים באולם הדיונים.
בספטמבר הורשתה אמי, אישתו, לבקרו בכלא. ב- 1 באוקטובר 1946 הקריא נשיא בית המשפט את הכרעת הדין. גרינג נידון למוות בתליה. בלילה של ה- 15 באוקטובר, כשעתיים לפני זמן ההוצאה להורג, בלע גרינג גלולת ציאניד. בתוך חמש דקות מת. גופתו נשרפה והאפר שנותר ממנה פוזר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה