מאת אריה קיזל
נער הומוסקסואל
ונערה לסבית המצוים בארון ואינם חושפים את הזהות המינית שלהם בפני חבריהם
וחברותיהם. הם אינם חושפים את מי שהם בגלל חשש כבד. החשש אינו להיות מי שהם אלא
בגלל החשש כי יסומנו כ"שונים".
החשש שלהם מועצם על
ידי מערכת החינוך, בפילוסופיה החינוכית שלה, בשפה, בשיח, בקביעות. נערים ונערות
אלה מסומנים כ'שונים' מגיל צעיר בשלל פרקטיקות. לפיכך השונות שלהם כל כך מפחידה,
בעיקר אותם אבל גם את חבריהם וחברותיהם אשר ביניהם יש עוד כמה "שונים"
ו"שונות", 10 אחוזים לפי המחקר.
אני מבקש לפתוח
בטענה: ההבנייה של הגזענות נשענת על חוסר הרצון להכיר באחרות. יותר מכך – ההבנייה
של הגזענות מבוצעת תחת טרמינולוגיה המבצעת לגיטימציה ל"שונות" אשר בעצם
היא היא בסיסה של הגזענות.
אחד ממאפייני הגישה
הקלאסית בחינוך ההומניסטי – היא ההיררכיה. ישנו 'ראוי יותר' ו'ראוי פחות', ישנו 'טוב
יותר' ו'טוב פחות'. להיררכיה זו ישנה שלל מאפיינים חיוביים אבל גם שלל מאפיינים
שליליים שעליהם אני מבקש לעמוד היום.
אותה היררכיה
מעמידה אנשים, קבוצות, נרטיבים, אמונות וכד' – מעל האחרות.
היא מבצעת הצדקה של
אותה העמדה היררכית בשורה של פרקטיקות חינוכיות אשר נועדו לקבע תודעה – אשר בעיני
הופכת לכלא קונספטואלי של המלמדים והלומדים – לפיה נכון לבצע את ההיררכיה.
הגבוה, מכאן גם
הראוי, בחברה הישראלית (אבל גם בכל חברה שאינה מקפידה בבחינה ביקורתית של אותה
היררכיה) הוא הנכון. ומהו הנכון? הנכון הוא המקום שאליו אנו שואפים. אם תרצו - וכדי
להיות מחובר בהחלט למערכת החינוך - "דמות הבוגר הרצוי", כזה
ש"יודע" – יודע את הידע הנכון (הלגיטימי, בלשונו של מייקל אפל), המוסרי,
שיביא להצלחה. הוא גם יודע את הערכים – כלומר לפחות יודע אותם ברמת אמירה (וכאן
תיכנס משטרת הפוליטיקלי קורקט ותדייק ותבצע מעקב צמוד ומוקפד ותטעה את כולנו לחשוב
שאם אנו מדברים נכון, אנחנו גם חושבים נכון – או לפחות חושבים פוליטית נכון וזו
כמובן שטות מוחלטת). כלומר, אותו יודע, בקצה ההיררכיה הוא האדם הנכון – הוא הראוי –
הוא המתפקד "נורמטיבי" (לפיכך הוא גם הנורמלי). יש לו צורה ויש לו דמות
וניתן וראוי להידמות אליו.
מכאן שכל מה שלא
נמצא בהלימה לאותו אידיאל – צורה אם נגייס את אפלטון – הוא שונה. השונה מאיים על
הנכונים. הוא מאיים עליהם יום יום ושעה שעה משום שהוא מציב בפניהם את המראה
המגדילה.
גם אם הוא מיעוט,
גם אם הוא בטל בשישים, הוא איום.
הוא מאיים על
הלכידות הפנימית, על קורפוס האמונות, הדעות, הפעולות הפוליטיות, הצורות - בבחינת
מראה והתנהגות.
הוא היהודי, אם
תרצו, בעולם שכולו נוצרי.
הוא יוצאת אתיופיה.
כן, הוא אותו הומו
צעיר או לסבית צעירה.
מהרגע שאותו שונה
מתגלה – הוא מקבל מעתה שם ויש לו זהות והוא לעולם לא יהיה יותר מה שהיה – הוא מעתה
"אסי עזר ההומו" או "עברי לידר ההומו". בתודעתנו הנכונה,
המנורמלת, שתורגלה ואומנה כגלאי כיוון ומרחק מיומן – נטבעה היכולת לזהותו, לסמנו
ובעיקר לומר לעצמנו – זה הוא, זו היא. הוא/היא ולא אנחנו.
פעולת הסימון של
השונה קיבלה לאורך ההיסטוריה האנושית תצורות מגוונות אבל היא אחידה במהותה והיא
כוונה כנגד קהלים כאלה ואחרים אבל עם הזמן הפכה ללא ראויה.
הפעולה עצמה ללא
ראויה ולא הסימון.
הוא נותר כשהיה.
כלומר בין השיח
המוצהר במערכת החינוך ("לא יפה לסמן") לבין השיח הנוהג בבתי הספר למשל ("חייבים
לסמן כי...") נוצרה אי הלימה שהחינוך התבקש להתמודד עמו.
אי ההלימה הפכה
למצוקה משום שהיא לא רק בלתי ראויה מוסרית או פרקטית – היא גם מאיימת על היכולת, למשל
היהודי והיהודיה – לשמר את עמדת הקורבן והקורבנות שבאה עמו – כחלק מהלכידות
הפנימית הקונהרנטית של הרוב (למשל היהודי במדינתו הריבונית). כלומר, אבוי ואבוי,
הרוב הקורבן (שבעיני הפך קורבני) החל להשתמש בכלים שהופנו כנגדו.
אז איך ייפטר הרוב
מסכנת סימונו כ"גזען"? על ידי סימון מטרה חדשה – הכרה ב"שונה"
שהיא בעיני אבי אבות החטא.
ה"שונה" אשר
בעיני הוא אי הבנה קיומית ואי הבנה מוסרית יוצר באופן פרדוקסלי את הבסיס המוסרי.
הכיצד?
ה"שונה" הוא למעשה זה שאינו כמונו אבל אנו יודעים מי הוא ומסמנים אותו.
הוא מוטבע מרגע
גילויו (ולכן הוא 'מתחבא בארונות') אבל מופעלת כלפיו פעולת "קבלה"
(בלשונם של המורים לאזרחות, ולמעשה תוכנית הלימודים באזרחות 'עקרון הסובלנות' –
נסבול אותו ונבחן עד כמה אנו יכולים ורוצים לקבל אותו. אגב, תלמידים יהודים אומרים
כיום – בשביל מה לסבול אם אפשר לא לסבול, למשל את הערבים? נקודה למחשבה).
ה"שונה"
אם כן מסומן, מסומן היטב, ידוע ומוכר, הוא נצבע בצבעים עזים (לפעמים יש לו את אותם
צבעים מכוח לידה) ויש לו "שם" שצץ כל אימת שהוא נראה ומוזכר.
הוא לעולם לא יצליח
למחוק את זהותו השונה שניתנה לו על ידי צובעיו ומצביעיו. ה"שונות" היא
לפיכך אות קלון וסימון. וככל סימון הוא גזעני. הוא עד כדי כך גזעני שהוא אפילו
טבעי. השונות, אם כן, כך אומרים תלמידנו אבל גם מוריהם, היא דרך הטבע.
אז כיצד פותרים את
הבעיה? יוצרים פעולה הומניסטית, לכאורה ערכית, של קבלה. המסמן מקבל את
ה"שונה". ברחמיו כי רבים המסמן מפעיל פעולה סובלנית שיש בה יסודות
חיוביים לכאורה ולעתים אף מעניקים לאותה קבלה שם "עקרון 13 במערכת החינוך –
עקרון ההכלה".
ה"נכיל אותו" ירש את ה"נסבול
אותו".
בכל מקרה, התביעה
היא תביעה חיובית לכאורה כאמור אבל יש בה את יסוד היסודות של הסימון ומכאן לטעמי
אינה ראויה.
ה'שונות' לא מכילה
ולא סובלנית. היא מתבצעת במסווה של 'הכלה' ו'סובלנות'. היא חיה תחת מטריית ה'רב
תרבותיות' ו'הפלורליזם' וכמובן גם ה'הומניזם' אלא שהיא אינה מכילה ואינה סובלנית
משום שהיא אינה מכילה את יסוד היסודות של ההומניזם – האחריות.
אני מבקש לייבא בנקודה
זו לצורך הדיון שלנו את הפילוסוף היהודי עמנואל לוינס ואת הטקסט שלו, המרכזי
והחשוב לענייננו "ההומניזם של האדם האחר". ב-1972 פרסם לוינס את הספר.
הספר הזה מאתגר את
שאלת האחדות של המין האנושי ומכאן גם את סימון ה"שונה".
לוינס מבקש לאתגר
את האחדות הזו על ידי העמדת האחרות במרכז הדיון. מעתה לפיכך לא ה'זהה' במרכז אלא
דווקא ה'אחר'.
ומכאן – הדאגה האתית לאחר שמאפילה על הדאגה
לעצמי. לוינס מעמיד את האפשרות שהמחשבה
תוכל להיות מיועדת למישהו ולא לי.
אז אם אנחנו לא
'נכונים' ו'שונים' – אנחנו מעתה אחרים.
לכל אחד מאיתנו
"אחרות" אחרת שאינה מאיימת עוד עלינו אלא היא דווקא מעשירה אותנו. אבל
היא גם תובעת מאיתנו את השלב הראשון – הכרה באותה אחרות.
הגישה הקלאסית
בחינוך ההומניסטי – כלומר בתי הספר שלנו וגם הכשרת המורים שלנו – אינה מכירה בהכרה
זו משום שהיא מפרידה לכאורה ולא מחברת. האחדות המזויפת שלנו היא זו שאמורה לחבר
בינינו.
אבל אצל לוינס
נקודה זו – האחרות – היא נקודת המפגש בין בני האדם.
אני אחר ממירה אשתי,
מעידו אלון ובן שלושת בניי ולפיכך אני לא נפרד מהם אלא דווקא קשור אליהם.
איך קשור? בחבלי
האחריות.
ובלשונו של לוינס: "האחרות המחייבת עד אין
סוף חוצה כאן את הזמן באמצעות בינתיים שאי אפשר לעבור אותו ... האחד למען האחר הוא
כמו האחד שומר אחיו כמו האחד האחראי לאחר. בין האחד שהנני לאחר שאני אחראי לו
פעורה לרווחה שוני בלי קרקעית שהוא גם אי אדישותה של האחריות, המשמעותיות של
המשמעות" (עמ' 30 – 31)."
וממשיך לוינס:
"אי אדישות שהיא הקרבה עצמה לרע ובאמצעותה אין מתגבש אלא בסיס קהילתי בין
האחד-לאחר, אחדות המין האנושי, המתחייבת מן האחווה בין בני האדם" (עמ' 31).
האחרות שלוינס מדבר
אליה אינה מכילה בתוכה את השליליות שהפרשנות הישראלית מעניקה לה, את הזרות משום
שאני לא חושש מהאחר אלא אחראי אליהם.
במפגשים שלי עם
סטודנטים אני מנסה לזמנם לזימון של לוינס. המילה 'אחר' ומכאן 'אחרות' כה מאיימת
עליהם. וזאת למה? כי ה"שונה" הוא יותר מקובל, יותר מוטמע, יותר מנורמל.
'כבד את השונה' התקבע כל כך עד כי ה'אחר' אינו לגיטימי.
גם האמירה 'האחר
הוא אני' מבית מדרשו של שר החינוך לשעבר היתה מטעה מעבר לכך ששימושה היה בנאלי
ואינו מעמיק, אם לא לומר (או אולי דווקא כן לומר) לא מדויק בעליל.
ה'אחר' אינו אני.
ה'אחר' הוא הוא
וה'אחרות' שלו על פי לוינס – שלא הובן על ידי שי
פירון למרבה הצער – היא זו שמכילה את האפשרות לקיים ריבוי אחרויות מעמדה לא מאוימת
אלא דווקא מעמדה של אחריות. לא אחריות כמו 'פרויקט מחויבות אישית'. זו אינה נתינה
של גמ"ח ואינה איסוף חבילות לנזקקים בפסח או בראש השנה. זו אינה העברת קשישה
את הרחוב ואינה אפילו 'מתן בסתר' יפה ובעל חסד ככל שיהיה. זו אינה נתינה של מירוק
מצפון קולקטיבי בדמות תוכנית התרמה בפריים טיים הירוד של ערוץ מסחרי כזה או אחר.
זו אחריות שאתה נולד אליה ולפיכך היא מגדירה את האנושיות שבך.
נחזור אם כן ללוינס.
הוא מגדיר שני שלבים חשובים של האחריות כביטוי של האחרות:
בשלב הראשון, הזולת
מיוצג על ידי הפנים. התגלות ה'פנים', כמטאפורה, אבל גם כממשות, מייצגת את ה'אחר'.
בלשונו של לוינס: "הזולת המתגלה בפנים פורץ בדרך כלשהי את המהות הפלסטית שלו
עצמו, כמו הוויה הפותחת את החלון שמבעדו כבר הצטיירה דמותה. נוכחותו נתונה בהשלת
הצורה שכבר הביאה לגילויו... מערומי הפנים הם פשטות מחוסרת קישוט תרבותי, מחילה,
התנתקות מצורתן בלב ייצור הצורה. הפנים נכנסות לעולמנו מספרה זרה לחלוטין"
(עמ' 69).
דרך הפנים מתגלה
האלוהי שבאדם ומובעת הדרישה לאחריות כלפיו בתור רע. האלוהי הזה, המתגלה בפגישה או
בעימות עם פני האחר איננו אידאה תבונית או עקרון מוחלט ומופשט אלא אזכור הציווי
האלוהי "לא תרצח". אין אפשרות להעביר את האחריות הזו למישהו. במילים
אחרות, אם קין הביא את האופציה של "השומר אחי אנוכי?" מביא לוינס את
האפשרות של "אני, אני אכן שומר אחי".
מה עושות הפנים
בשלב הראשון? על פי לוינס ואני מצטט: "נוכחות הפנים מסמנת אפוא סדר שאין
להכחישו – צו – המפסיק את מוכנות התודעה. הפנים מטילות ספק בתודעה. הטלת הספק אינה
שווה לתודעה שמתקבלת מ'הטלת הספק' הזאת" (עמ' 70)
בשלב השני, מופיעה האחריות
לאחר כזימון, כ'לידה אל'. במילים אחרות, אין אפשרות להתנער מהאחריות כלפי האחר. זו
חובה בלתי מעורערת העולה על כוחות ה'היות' (על פי הפרשנות של היידגר ודומיו). אין
כאן למעשה בחירה חופשית של האחריות אלא היא מוטבעת בי ואין לי למעשה אפשרות להתנער
ממנה.
בלשונו של לוינס:
"להיות 'אני' מסמן איפוא להיות חסר יכולת להתנער מן האחריות, כאילו כל בנין
הבריאה מוטל על כתפיי. אבל האחריות המרוקנת את ה'אני' מהאימפריאליזם שלו
ומהאנוכיות שלו – גם אם מדובר באנוכיות של הגאולה - אינה עושה אותו לרגע בסדר
האוניברסלי. היא מאשרת את אחדות ה'אני'. אחדות ה'אני' היא העובדה שאיש אינו יכול
לענות במקומי". (עמ' 71)
לוינס ממשיך:
"לגלות ב'אני' הכוונה שכזו פירושו ליצור זהות בין ה'אני' לאתיקה. ה'אני' אל מול
ה'זולת' אחראי עד אין סוף" (עמ' 71)
ומכאן האחר המעורר
את התהליך האתי בתודעה.
לאחר לפיכך יש
תפקיד – תפקיד אקטיבי – בייצור האחריות שלי. בלשונו: "אין זמן לשוב לאחור,
שאי אפשר להתנער מאחריות, שאין מחבוא פנימי שבו יכול אדם להתכנס בעצמו, לצעוד
קדימה בלי להתחשב בעצמו... והרי האחריות בהחלט איננה לא עיוורת ולא מוכרת שכחה;
אלא חוצה את כל תנועותיה של המחשבה שבה היא מצטיירת, מונעת על ידי דחיפות קיצונית,
או ליתר דיוק מתמזגת עמה" (עמ' 71).
אצל לוינס במרכזו
של הומניזם ניצב הסובייקט כאחראי עד אין סוף לגורלו של הזולת. כלומר, במקום לסמן
את הזולת, כשונה, כזה שצריך לטפל בו, לרחם עליו (בגלל שנולד הומו או שנולד כהה
עור) – הסובייקט קשור בזולת בקשר אתי
שכזה. מכאן שהאחר אינו אני – אלא אני מתקיים באמצעות האחר והאחרות של האחר היא
האחריות שלי.
אנסה כאן לעצור
ולהבהיר את ההבדל הגמור בין השונות או השונה לבין האחרות או האחר.
בעוד שהשונות
מייצרת ומייצגת הקמת גדר, חיץ שגם אם יש בו לכאורה קבלה – או הכלה – או דו קיום
הרי שהיא מסמנת בעיקר את הנורמלי (ההטרוסקסואל, הגבר, הלבן וכו') האחרות מבקשת
להעמיד במרכזה את העושר של הריבוי ולא את הקולקטיב של הנורמלי אל מול קובץ השונים.
האחרות מכאן היא
התרחבות האנושיות, היא הכרה במגוון האנושי וגם בכך שאנחנו אנושיים וגם טובים,
בלשונו של לוינס, כאשר אנחנו שם עבור האחר.
אני מבקש לסכם את
דבריי בטענה כי השונות היא הבסיס של הגזענות ואילו האחרות היא המאבק - או יצירת תנאי מאבק - בגזענות.
אם השונות היא
בבחינת המסמן, בבחינת הטבעת התוית, אות הקין (ולאחר מכן ניסיון לטאטא אותו או
לנקותו באמצעים מכילים או סובלניים), הרי שהאחרות אינה טוענת לקבלה (כי אין לקבל
אלא להיות אחראי).
אם השונות מבהירה
מי נכון יותר וראוי יותר בסולם ההיררכי – הרי שהאחרות מבקשת להתנגד למצב ההיררכי,
הכולי, האוניברסלי ולייצר פרקטיקולריות צנועה יותר, קמארית אם תרצו, שבה אין בחירה
אלא זימון, חיוב לאחריות.
אז מדוע אנו
מעדיפים את "השונות"? מדוע מערכת החינוך הישראלית מאוהבת במוסרנות
הטבועה ב"קבלת השונה"? משום שהגדרת השונה מחזיק כדבק את כל הנותרים –
השייכים לזהות הלאומית שלי, הג'נדרית שלי, השבטית שלי. היא מאפשרת את קיומו של
בית, של זהות מובחנת מזו של ה'שונים'. בבסיסה של ההשקפה הישראלית הלוקה לעתים
בחוסר הומאניות לטעמי עומד הניסיון לייחד על ידי סימון ה'שונה' כמאיים, כאויב, כזה
שצריך "לסובלו", "לכבדו" כביכול אבל בלא הסרת
ה"שונות" שלו משום שהיא מאפשרת את הקולקטיב והגדרת תנאי המאבק שלנו
באותו שונה שהוא כאמור מאיים.
מכאן שהישראליות
המוצעת לנו היום על ידי גורמים מסוימים היא כזו שתשחק במילים ואולם תעדיף לכידות
מזויפת. בתוך הלכידות הזו צצים, כבר שנים לא מעטות ובשנים האחרונות ביתר שאת,
האחרות של האחרים והאחרות גם בקהילה היהודית – בין אם הם אשכנזים ומזרחים, בין אם
הם עשירים ועניים, בין אם הם חרדים, מסורתיים (אם מתירים להם להיות שכאלה)
וחילוניים. כלומר, כל הניסיון להכיל לא יצלח. הוא יציף בדרכים כאלה ואחרות את
הרלוונטיות של ה'אחר' וכמובן את האחרות שלו.
האתגר העומד לפיכך
לפתחנו היום – ושוב אני מודה על היכולת לייחד לכך זמן ומקום – היא לא לפחד. לא
לפחד מ'האחרות' שלי ולפיכך גם מהאחרות של האחר. לראות בה גורם שיאפשר את האנושיות
שבי ובעיקר את מה שהציע לנו לוינס – האחריות כגורם מניע, מנוע לסולידריות ומניעת
אלימות וכמובן מניעתה של גזענות ושנאה.
(הרצאה במכללת
סמינר הקיבוצים, 7 דצמבר 2015)
2 תגובות:
שלום, תודה על כיווני המחשבה. אני רואה קשר ישיר בין השונות לאחרות. לדעתי מהערכת מנסה להעביר את האדם שלבים. לעבור לשלב ראיית ה"אחרות" רצוי שיבוא בהדרגה לאחר ראיית ה"שונות". כאשר השלב הראשון מבוסס ראוי ליצור משבר ולנסות להגיע לשלב הבא.
אכן, הנושא של "קבלת השונה" עובר דרך מסננות של קלישאות והוא כרוניקה של כישלון ידוע מראש. אתה מציע, אריה, שהפוסטרים הצבעוניים והנושא המרכז השנתי אינן אלא צעיף למסר אחר -
השארו שונים! אתם מסייעים לנו להגדיר את זהותו ולהתלכד!
ייש מצב, הכישלון בהטמעה של ערך זה מחייב עיון מעמיק.
הוסף רשומת תגובה