אני אוהב את יובל סמו - קומיקאי נהדר שהתמחה בגילום הישרדביל המצוי במערכונים האירוניים של "ארץ נהדרת". אבל סמו איכזב אותי. הוא לא היה צריך לעשות את סדרת הפרסומות להימורי הווינר.
כי יש הבדל של יום ולילה בין מערכוני ארץ נהדרת לבין הפרסומות הללו. המערכונים מיועדים לחשוף את הרוע הישראלי ולבקר אותו, ואילו הפרסומות יוצרות לגיטימציה עקיפה לסוציומטיות, לוולגריות ולאלימות.
לכאורה כולם אמורים לדעת שהבחור ששואב את השיער ומחריש את אוזני הקוראים בספריה, או שובר שולחנות וכוסות בבית הקפה הוא רק "סתאאםם" – מן ערס וירטואלי מוקצן ומשעשע.
אני משער שהקופירייטרים שהגו את הפרסומות הללו התפקעו מצחוק בסטודיו התל אביבי שלהם, ואמרו לעצמם: "אנחנו על זה". אבל אותי ההומור הזה ממש לא מצחיק ודי מדאיג.
גם אם אנשי הפרסום והמכירות התכוונו רק להצחיק ולמשוך תשומת לב, להומור השחור שלהם יהיה מחיר כבד. כי צופים רבים מאד – בוודאי צופים צעירים - מבינים דברים כפשוטם. המסר שמועבר להם מהפרסומות של ה"ווינר" ומפרסומות נוספות מאותו ז'אנר נפוץ, הוא ברור: האלימות יכולה להיות גם דָאחְקה והסוציומט, שלא דופק חשבון, הוא גיבור תרבות חביב.
יום אחד, והוא לא רחוק, יחזור ילדם של הקופירייטרים מבית הספר מדמם ושבור איברים. הם ישאלו אותו בבהלה: "איך זה קרה?" והוא יענה בערך כך: "החבר שבר לי כסא על הראש ככה סתם, וכל הכיתה צחקה והריעה לו: 'איזה ווינר'".
פורסם במקור בעיתון גלובס, 2.5.2001
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה