"ככל שהחינוך יעיל יותר כן מתמסרים בני האדם בתשוקה גדולה יותר לאזיקים המונעים מהם להיות מה שיכולים היו להיות ומסתירים מהם את אלימותם של מנגנוני העיצוב של מה שהינם" (אילן גור-זאב, 1999: 11)

The more effective education becomes, the more people seek comfort under the fetters that prevent them from what they could have become and hide from them the violence of the mechanisms that shape what they are (Ilan Gur-Ze’ev, 1999: 11).

15 בספטמבר 2010

שאיפה תמימה: לדבר לפי כללי לשון הכתב מאת פרופ' רינה בן-שחר




 
שאיפה תמימה: לדבר לפי כללי לשון הכתב

מאת פרופ' רינה בן-שחר

בתרבות הישראלית נהוג להתייחס לעברית המדוברת ביחס חשדני ועוין. רבים מזהים לשון דיבור עם לשון משובשת ועם דוברים חסרי השכלה. יחס כזה מבטא גישה קוטבית תמימה ללשון בכלל: כאילו הלשון מחולקת לשני סוגי שימוש בלתי מתיישבים זה עם זה – לשון הכתב התקנית והעל-תקנית, הלשון היחידה הלגיטימית, כביכול, ולשון הדיבור, הנתפסת כגילוי זמני בלתי רצוי שיש לשאוף לתקנו.

בתהליך תחיית העברית בארץ ישראל נוצר מעין פרדוקס: מצד אחד חלמו ועמלו מְחייהָ של הלשון להחזיר את העברית לדיבור של יום יום ולהפוך אותה ללשון טבעית חיה המשמשת בכל תחומי החיים, ומצד שני הם עצמם וחלק גדול מהציבור לא נטו לראות כלגיטימיים את הדיבור העברי שהתפתח בארץ, ואף לא את האפשרות לתעד אותו ולחקור אותו.

הגישה הנורמאטיבית הקיצונית ללשון העברית, שהתבטאה במשך שנים רבות בהתעלמות מהעברית המדוברת ובראיית לשון המקורות הכתובים כלשון הלגיטימית היחידה, נובעת בחלקה מההיסטוריה הייחודית של הלשון העברית, לשון שהתקיימה במשך דורות רבים כלשון כתב בלבד, ללא ואריאנטים מדוברים, ושהוחיתה על סמך המופת של המקורות הכתובים. מצב זה הוא היפוך של המצב הטבעי בהיסטוריה של לשונות ובהתפתחות הלשונית של הילד, שבהן מתקיים קודם כול הדיבור, ואחר כך מתפתחת הלשון הכתובה. סיבה נוספת לגישה המזלזלת בלשון הדיבור הייתה מצב מחקר הלשון הישן בכל העולם, שהסתמך רק על טקסטים כתובים קלאסיים, ראה בהם את נקודת המוצא לכל סוגי הלשון האחרים, ולא השכיל לראות את טבעיותו וקדימותו של הדיבור בהתפתחות לשונות ובהתפתחותו הלשונית של הדובר.

בגלל גישה נורמאטיבית תמימה זו לא חקרו את העברית המדוברת בעשרות השנים הראשונות לקיומה. אין בידינו שום רישומים מתחילת הדיבור העברי בארץ ישראל ומשלבי התפתחותו הראשונים, אותו תהליך מופלא וחסר תקדים בתולדות הלשונות, היכול להיחשב בצדק כאחד ההישגים הגדולים של הציונות. זוהי אבדה גדולה למחקר הלשון העברית, שאותה מבכים חוקרים רבים.

פרופ' חיים רבין המנוח טען, שמחייה של העברית לא היו מודעים לכך שלשון מדוברת היא עניין שונה מאוד מלשון כתובה. הם ראו את החריגות מלשון התקן כעניין זמני שיתוקן עם הלימוד. התיאור הראשון של הסטיות מלשון התקן בארץ ישראל בא מעטו של יצחק אבינרי בשנות השלושים והארבעים. רשימותיו על תופעות אחדות בדיבור המתפתח בארץ נעשו תחת המסווה של כתיבה על לשון הילדים (מה שהפחית את המטען הריגושי נגדה), ועדיין, כמובן, מתוך ביקורת שלילית. שינוי מתון, לפחות מצד בלשנים, ופחות בקרב הציבור, בגישה לעברית המדוברת התחיל רק בשנות החמישים, עם פרסומיהם של הבלשנים חיים בלנק וחיים רוזן. למרבה הפלא, עד היום מגנים חוגים רחבים בארץ את העברית המדוברת ואת המחקר בה.

מדוע לשון דיבור שונה בהכרח מלשון כתב?

בסיטואציה של שיחה חיה הדיבור הוא ספונטאני, בלתי מתוכנן, וחלק נכבד מביצועיו נעשה באופן אוטומאטי לא מודע. הדיבור מופק "בזמן אמת", בלחץ זמן, בלי שיש לדובר זמן לשקול את דבריו, לתקן ולערוך אותם. הדובר שולף את היסודות הלשוניים מתוך הזיכרון לטווח קצר, תוך נטייה לחסוך במאמץ הפיסי והמנטאלי ולעשות שימוש ביסודות הזמינים והשכיחים ביותר. מובן שבתנאים כאלה המבנים הלשוניים המופקים בדיבור אינם בהכרח מבנים לשוניים תקניים, בנויים היטב ובעלי רציפות מבחינת תחבירית ורעיונית. יתרה מזאת: השיחה נבנית לא רק מאמצעים לשוניים מובהקים, אלא גם מתנועות גוף והבעות פנים, מגיוונים באינטונאציה ובהדגשות קוליות של מילים וחלקי מילים, מיחידות רעיון שאין להן מבנה תחבירי מוגדר (לפי המושגים של דקדוק לשון הכתב), מקולות שונים שאינם בהכרח סימנים לשוניים מוכרים, אך הם נושאי משמעות (כגון: מממ…, ססס, איכס, הִי - טון עולה המבוצע תוך שאיפת אוויר, להבעת תדהמה, ועוד).

ניתן להיווכח אפוא, שבשיחה חיה יש ללשון משקל פחוּת מאשר בטקסט כתוב: תפקיד מסירת המשמעויות בדיבור אינו מוטל כולו על הסימנים הלשוניים, בעוד שבמדיום הכתוב הלשון היא הגורם הכמעט בלעדי במסירת המשמעות, ולכן תקניותה, בהירותה ודרך ארגונה חשיבותם מכרעת.

מרכיבים נוספים בסיטואציה של תקשורת מדוברת משפיעים גם הם באופן ניכר על בידולה מלשון הכתב: הנמען בשיחה (שהוא גם מוען בחילופי תפקידים עם בן-שיחו) נוכח בשיחה. תגובותיו קוטעות את דברי המוען ומנווטות את מהלך השיחה לכיוונים שונים. המוען והנמען ממוקדים זה בזה ובעצם קיום הקשר ביניהם, ולא בהכרח בנושא אובייקטיבי כלשהו. ברוב המקרים יש בין המשוחחים רקע משותף וקשר רגשי, מה שמאפשר להם להשאיר פערים, להשתמש במבעים בלתי מפורשים ובכלל לחסוך באמצעים לשוניים. זאת ועוד: דיבור לא פורמאלי אינו מתועד בדרך כלל, כך שאין לגביו יראת כבוד כמו לטקסט כתוב מתועד.

לשון הדיבור משקפת אפוא תהליך דינאמי הנוצר בין המשוחחים בזמן אמת, שגילוייו הם סובייקטיביות, קיטוע, סטיות מהתקן, מבנים לשוניים מקוצרים וחסרים (ובצדם לעיתים חזרות לשוניות רבות וכפילויות, כתוצאה מחוסר זמן לתכנון וארגון), מבחר בסיסי זמין של אמצעים לשוניים, ושפע אמצעים לא-לשוניים שגם הם נושאי משמעות. לשון הכתב, לעומת זאת, מצטיינת ביתר רציפות, באובייקטיביות, בדבקות בתקן הלשוני, במפורשות. הטקסט הכתוב שאנו קוראים הוא תוצר מתועד, פרי תכנון, בקרה ועריכה. יצירתו אינה טבעית ואוטומאטית, אלא דורשת מאמץ, לימוד וידע.

מכאן ברור שכל לשון חיה מכילה סגנונות שונים הנבדלים ביניהם לפי מצבי תקשורת שונים, אך גם משפיעים זה על זה. למרות שמרנותה וקביעותה היחסית של לשון הכתב, אין היא חסומה בפני השפעות של לשון הדיבור. כל לשון חיה מתפתחת מתוך מתח מתמיד בין השאיפה הלגיטימית לשַמֵר את לשון הכתב, הנתפסת כמייצגת את לשון הלאום ותרבותו, לבין הסחף של השינויים בלשון הדיבור.

מאמץ הלימוד ופיתוח המודעות לתקניות הלשון רצוי שיושקעו ברכישת הלשון הכתובה או בשימוש הלשון בע"פ בסיטואציות פורמאליות, שם יש לדובר יכולת תכנון ובקרה. הדרישה, הנשמעת לעיתים קרובות במקומותינו, להשליט את התקן של לשון הכתב גם בדיבור של יום-יום – אינה דרישה ריאלית.

פרופ' רינה בן-שחר היא ראש החוג ללשון במכללה האקדמית אורנים
פורסם לראשונה בתרבות וספרות, הארץ 6.10.2000

תגובה 1:

צבי גלאון אמר/ה...

אכן הלשון הדבורה יש לה כללים משלה אך למה לבצע גם מכירת חיסול. האם שמתם לב כי מילת התנאי הקטנה "אם" אבדה לשפה העברית והצירוף השגוי שאין בו מידה טובה אחת החליף אותה- והוא – "במידה וְ "צירוף שגוי זה נפוץ כבר כל כך שספק אם אפשר יהיה לשרשו. הוא מופיע במסמכים של משרדי ממשלה וגם בחוזרי בתי הספר להורים, כן בבתי הספר שהיו פעם שומרי החומות של שפת עבר.כאן לפנינו תופעה שבה הלשון הדבורה מכתיבה לזו הכתובה והופכת אותה לנורמה המקובלת שהיא חלק מהאירוזיה של הלשון כתרבות. האירוניה היא שמילת התנאי "אם" מקיימת את תהליך ההישרדות שלה ועתה היא מחליפה של המילה הקטנה "לוּ" שציינה תנאי בטל. "אם הייתי יודע" , ממלא את מקום המשפט "לו ידעתי" . פעמים אין ספור כבר שמעתי דוברי עברית שאצלם ה"מקל" שהיה פעם שריד יבש של עץ שנכרת, הוא גם בתפקיד של פועל בבניין הפעיל הווה, המציין מצב שבו מישהו מציב תנאים נוחים יותר, משמע ,מֵקל. וכך גם הפך ה"מֵבין" לְ "מַבין" ועוד פעלים בבניין זה.גם כאן הלשון הדבורה מכרסמת בבהירות הלשון, ולא רחוק היום בו אף היא תכתיב ללשון הכתובה. כמו כן אנו נמצאים בעיצומה של מכירת חיסול של הסביל של הפועל "משך". אני מודה כי שגיאה זו בכול פעם שאני שומע אותה בשיחות רחוב ובשידורי הרדיו של כתבים רבים עד אין ספור ובכתבות של עיתונאים , ליבי נחמץ על מכירת חיסול זו. שמתם לב כי הגשמים ממשיכים לרדת, וגם ישיבות הממשלה ממשיכות, וכך גם ירידת השערים בבורסה ממשיכה , אין עוד דבר נִמְשך , כולם פְעילים כול כך, ורכיב חיוני להבעה תקינה ומובנת המאפשרת אבחנה בין מצבים והמעידה על חשיבה הולך ונעלם במכירת חיסול זו.
על אלה הנביא בוכה. על היות שפתנו נפרצת, ועל כך שעתה הכול מותר!

כך מתקבלת שפה רדודה הנעדרת עושר לשוני שבאמצעותו תיארנו דקויות של רגש ומחשבה, וצללנו לתוך ים המקורות ומשם דלינו את עולם הדימויים וההשאלות (מטפורות) כדי לכתוב פרוזה שיש בה גם יופי ואומנות, וגם שירה מרוממת רוח.ואילו עתה אנו בעיצומו של תהליך בו אנו מאבדים את השפה העברית כאבן יסוד בתרבות שלתוכה נולדנו.