tag:blogger.com,1999:blog-17644671.post3170954692125397549..comments2023-11-28T10:50:21.736+02:00Comments on הבלוג של פרופ' אריה קיזל Prof. Arie Kizel's Blog: שאיפה תמימה: לדבר לפי כללי לשון הכתב מאת פרופ' רינה בן-שחרUnknownnoreply@blogger.comBlogger1125tag:blogger.com,1999:blog-17644671.post-78517485734874106072010-09-20T08:29:21.071+02:002010-09-20T08:29:21.071+02:00אכן הלשון הדבורה יש לה כללים משלה אך למה לבצע גם מ...אכן הלשון הדבורה יש לה כללים משלה אך למה לבצע גם מכירת חיסול. האם שמתם לב כי מילת התנאי הקטנה "אם" אבדה לשפה העברית והצירוף השגוי שאין בו מידה טובה אחת החליף אותה- והוא – "במידה וְ "צירוף שגוי זה נפוץ כבר כל כך שספק אם אפשר יהיה לשרשו. הוא מופיע במסמכים של משרדי ממשלה וגם בחוזרי בתי הספר להורים, כן בבתי הספר שהיו פעם שומרי החומות של שפת עבר.כאן לפנינו תופעה שבה הלשון הדבורה מכתיבה לזו הכתובה והופכת אותה לנורמה המקובלת שהיא חלק מהאירוזיה של הלשון כתרבות. האירוניה היא שמילת התנאי "אם" מקיימת את תהליך ההישרדות שלה ועתה היא מחליפה של המילה הקטנה "לוּ" שציינה תנאי בטל. "אם הייתי יודע" , ממלא את מקום המשפט "לו ידעתי" . פעמים אין ספור כבר שמעתי דוברי עברית שאצלם ה"מקל" שהיה פעם שריד יבש של עץ שנכרת, הוא גם בתפקיד של פועל בבניין הפעיל הווה, המציין מצב שבו מישהו מציב תנאים נוחים יותר, משמע ,מֵקל. וכך גם הפך ה"מֵבין" לְ "מַבין" ועוד פעלים בבניין זה.גם כאן הלשון הדבורה מכרסמת בבהירות הלשון, ולא רחוק היום בו אף היא תכתיב ללשון הכתובה. כמו כן אנו נמצאים בעיצומה של מכירת חיסול של הסביל של הפועל "משך". אני מודה כי שגיאה זו בכול פעם שאני שומע אותה בשיחות רחוב ובשידורי הרדיו של כתבים רבים עד אין ספור ובכתבות של עיתונאים , ליבי נחמץ על מכירת חיסול זו. שמתם לב כי הגשמים ממשיכים לרדת, וגם ישיבות הממשלה ממשיכות, וכך גם ירידת השערים בבורסה ממשיכה , אין עוד דבר נִמְשך , כולם פְעילים כול כך, ורכיב חיוני להבעה תקינה ומובנת המאפשרת אבחנה בין מצבים והמעידה על חשיבה הולך ונעלם במכירת חיסול זו.<br />על אלה הנביא בוכה. על היות שפתנו נפרצת, ועל כך שעתה הכול מותר!<br /><br />כך מתקבלת שפה רדודה הנעדרת עושר לשוני שבאמצעותו תיארנו דקויות של רגש ומחשבה, וצללנו לתוך ים המקורות ומשם דלינו את עולם הדימויים וההשאלות (מטפורות) כדי לכתוב פרוזה שיש בה גם יופי ואומנות, וגם שירה מרוממת רוח.ואילו עתה אנו בעיצומו של תהליך בו אנו מאבדים את השפה העברית כאבן יסוד בתרבות שלתוכה נולדנו.צבי גלאוןnoreply@blogger.com