פוליטיקה ותקשורת: סקירת ספרה של ד"ר אורית גלילי-צוקר

על "פוליטיקה תקשורתית בת זמננו: אזרחות מקוונת בעידן של מדיה"

מאת אריה קיזל

פרשת מוניקה לווינסקי היתה ללא ספק אחת מנקודות השבר של התקשורת העולמית ובתוכה גם העיתונות הישראלית. עד שנות התשעים, אופיינה העבודה העיתונאית לפחות לכאורה בכך שהחדשות הופרדו באופן ברור מהבידור, דעות הופרדו באופן חד מעובדות ודיווח חדשותי היה צריך להיות מדויק, אובייקטיבי ומאוזן עד כמה שאפשר. הציבור תואר כפסיבי וכנתון למניפולציות כאשר התקשורת, האליטות והמומחים שימשו "שומרי הסף" (gatekeepers) של המידע. חדירה לרשות הפרט נעשתה אך היא היתה מתונה יותר. התקשורת שמרה על גבולות מסוימים, לעיתים באופן יזום למדי וכפתה על עצמה כללי צנזורה עצמית (ולא רק במסגרת "ועדת העורכים של העיתונים היומיים", אותו גוף שומר סוד).

ד"ר אורית גלילי-צוקר שימשה עד סוף שנות התשעים כעיתונאית ועורכת בכירה בעיתון הארץ. אז פנתה לאקדמיה ועשתה במסגרתה מלאכת השלמה מקיפה לעיגון הידע התיאורטי והרחבתו. תחילה בעבודת המחקר החשובה הראשונה שלה שבה חקרה את המנהיגות הפוליטית, התקשורת הפוליטית והמשטרים הדמוקרטיים (העבודה יצאה לאור ב-2004 בספרה "הטל-פוליטיקאים: מנהיגות פוליטית חדשה במערב ובישראל. תל אביב: רמות, אוניברסיטת תל אביב). כעת יוצא המשך המחקר שהוא למעשה העמקה שלו, בכרך הראשון של הספר החשוב המעניק מבט פנורמי, מעמיק ובעיקר מקיף על השינויים המואצים המתחוללים במקצוע העיתונות ומעמדו, בעבודת העיתונאים לסוגיהם, בתפקיד שיש לתקשורת בזירה המדינתית והגלובלית ובמוצר המוגמר המוגש לצרכני התקשורת.

גלילי-צוקר בוחנת את מעגל הקסמים שבו לא ברור כלל מה קדם למה: המציאות האובייקטיבית או זו המדומיינת המייצרת את ה"היפר מציאות" התקשורתית. ספרה דן בתהליך ה"התברגנות" של התקשורת, גם הישראלית, המחפשת אחר קונצנזוס חברתי, בטשטוש התחומים ההולך ומקצין שבין מידע ובידור ובעשייה של אנשי יחסי הציבור וה"ספין דוקטורס" במוצר העיתונאי. נוסף על כך הספר מצייד את הקורא בידע ומן הצד האחר מספק לו תובנות על נושאים אלה. את המסע התקשורתי המקיף הזה מעשירה גלילי-צוקר ברקע תיאורטי נרחב מאד מתחום מדע המדינה והוא מאפשר לה להגיע למסקנות. חלקן הן: מעמד המדינה נחלש, כך גם מעמד המפלגות, הצטמצמה היכולת של המנהיגים לפעול, סוגיית האזרחות מציבה שאלות פילוסופיות ומעשיות, כשאחת מהן נוגעת למימוש אופייה של זכות היסוד במשטרים דמוקרטיים לבחור בנציגים הפוליטיים.

על פי גלילי-צוקר, "ייצוגי המציאות הפוליטית אינם אלה 'האובייקטיביים', אלא אלה המוגדרים כ'מציאות' על ידי אמצעי תקשורת ההמונים" (עמ' 10). היא מושפעת מתפיסותיהם של שני תיאורטיקנים שהספר אינו עוסק בהם ישירות, רולאן בארת' וזאן בודריאר. אף כי הספר אינו עוסק בהם ישירות, היא מנסה בהצלחה באמצעותם לפענח את הקודים של התקשורת הפוסט-מודרנית המתפתחת בחברה של טכנולוגיה ומדיה. מהם היא גם נוטלת את התובנה שאותה היא מרחיבה ולפיה הייצוגים בחברה הפוסט-מודרנית נעשים חשובים יותר מהמציאות שהם מייצגים. היא ממחישה זאת באמצעות שורה ארוכה של דוגמאות.

הספר סוקר ארבעה עשורים של תקשורת פוליטית במערב שמהם אפשר להשליך לא מעט על תהליכים מקבילים שהתרחשו במדינת ישראל. הוא מראה את תהליך ההשתנות (ההצהבה) של העיתונות, הכתובה והמשודרת בישראל. זהו תהליך שהחל בתדמית המהוגנת, הטהורה והמקצועית של העיתונאים שבאו לידי ביטוי בצמד בוב וודוורד וקארל ברנסטין, חופשי פרשת ווטרגייט ועד הבדרנים שהופכים לעיתונאים בימינו.

את הספר החלה גלילי-צוקר לכתוב לאחר בחירות 2006 בישראל שאת תוצאותיהן היא מפרשת ככאוס של המציאות הפוליטית וכתיבתו הסתיימה זמן קצר לפני הבחירות של 2008 בישראל ובארצות הברית. היא מראה בספר כי "בניגוד לעבר מתקיימת היום מציאות תקשורתית דמוקרטית יותר, שבמסגרתה מסרבת העיתונות לשתף פעולה עם פוליטיקאים המנסים להסתיר פרשיות שחיתות והתנהגות לא מוסרית. מצד שני, מייצרים הפוליטיקאים – בתעשייה פרופסיונאלית כלכלית ואינטרסנטית רבת-עוצמה של שיווק ושל מיתוג פוליטי, שפועלת לצד הפוליטיקאים הנבחרים ובאורח מטריד משתווה לא בעוצמתה – עוד ועוד שיטות כדי לסחרר ולהסיח את דעת הקהל מכישלונות, מפגמים וממעידות" (עמ' 13).

הספר בוחן את התהליכים האלה בפרספקטיבה. היא עוברת מכך שהתקשורת העצימה בעבר תהליכי פרסונליזציה ומיתוג של פוליטיקאים לכך שהשינויים הטכנולוגיים והתוכניים הביאו בשלוש השנים האחרונות לרביזיה של מושגי התקשורת הפוליטית שבהם אנו משתמשים מאז שנות השבעים. האינטרנט, לטעמה, הכניס לתחום התקשורת הפוליטית את הדיון המעודכן במושגים כמו "פרסונליזציה מחדש" ו"מיתוג מחדש" של פוליטיקאים ויצר "חוויה פוליטית חדשה שלא כולה מובנת לנו עדיין" (עמ' 13).

הספר מלווה את המושגים החדשים של מחקר התקשורת הפוליטית. ביניהם: הנִראות החדשה, אובדן ההילה (של המנהיגות), פוליטיקת התדמיות, פוליטיקת האריזה, פוליטיקת האינטימיות, הספין דוקטורס ופוליטיקת המיתוג והמיתוג מחדש. דפוסי פעילות אלה מלווים כיום כל פוליטיקאי אשר מבין כי המשחק הפוליטי בעידן של "הנראות החדשה" (New Visibility) מתנהל בעיקר בזירת התקשורת.

השינויים האלה באו לידי ביטוי חד בין היתר בדבריו הנוקבים של טוני בלייר בקיץ 2007. בדבריו לפני נציגים של העיתונות הבריטית ערך חשבון נפש נוקב עם העיתונות והתקשורת הבריטית, לא מעמדה של פוליטיקאי אשר הותקף אלא מעמדה של אזרח מודאג. בין היתר אמר: "אם אתה חבר פרלמנט זוטר – אתה קודם כל לומד לפרסם הודעות שיעוררו בעניין בתקשורת ואחר כך לשאת נאומים טובים. אני לא אומר: זה נורא, בואו נחזור למה שהיה פעם. אני אומר שאין טעם להאשים את כלי התקשורת או אותנו, מכיוון שכולנו מתמודדים עם האופי המשתנה של התקשורת. וככל שנקדים להבין שמדובר במציאות משתנה, כך נוכל לדון באופן הגיוני יותר על דרכי ההתמודדות עמה".

בלייר תאר כיצד חלקים גדולים מכלי התקשורת היום מערבבים בין עובדה לבין דעה כעניין שבשגרה והתוצאה לדבריו, "דברים, בני אדם, נושאים, סיפורים – הכל בשחור-לבן. הצבעים האפורים של החיים נעלמו. חלק מהדברים רעים, חלקם טובים, חלקם מצליחים, כל בעיה היא משבר, עיכוב הוא סחבת, ביקורת היא התקפה פראית. כולם יודעים שאם לא יבחרו בניסוח קיצוני, מוטב שלא יתבטאו כלל" (עמ' 27 – 28).

גלילי-צוקר מרחיבה את הטיפול במרחב הציבורי וטכנולוגיית האינטרנט. היא מנתחת את התפתחות המרחב הציבורי, את "ניסוחי האינסטנט" (עמ' 92) והסחת הדעת, את האינטרנט והקפיטליזם הגלובלי ואת התפתחות מושג דעת הקהל, העיוות שבסקרים והקהל הפוסט-מודרני. חלק חשוב בספרה מוקדש לידוענות ולתקשורת חדשה, תופעה החוגגת את עצמה לדעת גם בישראל. היא מתעמקת בתרבות הכוכבים, בפוליטיקאים וספורט, בתקשורת ממוקד בידור וב"אפקט ארנולד" הלא הוא ארנולד שוורצנגר שהוא מודל של טיפוס חדש של פוליטיקאים (עמ' 198). הספר נחתם בנושא שהופך אקטואלי בישראל מדי מספר שנים והוא הקמפיינים הפוליטיים המעצבים מחדש פוליטיקאים וממציאים אותם תוך בניית מסלול חדש. המחברת מסבירה מה כדאי להבליט בקמפיין ומנתחת את הבחירות של 2004 בין בוש מול קרי, מעמיקה בניתוח קמפיינים שליליים ומסכמת במה לגיטימי ומה לא. פרק מיוחד בספר מוקדש לתרבות התקשורת האינטרנטית. הוא מניח את היסודות להבנת השינויים המתחוללים כעת בתקשורת הישראלית. המשך המחקר של גלילי-צוקר בוודאי ירחיב בהבנת תמורות אלה בהקשרים שנעים משינויים פוליטיים ועד תרבות הצריכה, הקהילות הוירטואליות ומסעי הטוקבקים הפוליטיים.

הספר הנוכחי (וזה שיבוא בעקבותיו) יישמש לבטח ספר יסוד בלימודי תקשורת ופוליטיקה והקשר ביניהם לבין מדע המדינה. הוא עשוי לעורר עניין בקרב ציבור סטודנטים למדעי החברה בתחומים של תקשורת, מדע המדינה וסוציולוגיה. הספר כולל בתוכו את כל המושגים שלהם נזקקים סטודנטים הלומדים תחומים אלה, כאשר לצד ניתוח מסודר של התיאוריות המלוות את תחום התקשורת הפוליטית, הוא מספק גם דוגמאות הלכה למעשה. הספר מיועד גם לציבור קוראים המתעניינים במפגש בין זירות הפוליטיקה והתקשורת. הכיסוי הנרחב שלו נע מהבנת העיתונות בעידן של שינוי, תוך שינוי מהות החדשות, ההצהבה, השינוי בסיקור הפוליטי דרך סקירה כרונולוגית של המחקר סביב תקשורת פוליטית, אינפוטיינמנט וספין, הציניות כלפי הפוליטיקה והשפעותיה של הטלויזיה ותרבות הסאונד בייטס.

פורסם בכתב העת ביטחון סוציאלי (מס' 80, אוגוסט 2009, עמ' 173 – 175).