בתמונה הקטנה: קרל שמיט
אל תוך המדמנה של הניהיליזם וגרסתו הנציונל-סוציאליסטיתעל הספר "פרט נאצי בהגותו של קרל שמיט" מאת איב שארל זרקא (הוצאת מכון שלם, 2009)מאת אריה קיזל
אלחנן יקירה, פרופסור לפילוסופיה מהאוניברסיטה העברית מעיר כי צאתו לאור של הספר פרט נאצי בהגותו של קרל שמיט (תרגום: אבנר להב וטלי קונס. הוצאת מכון שלם, 2009) לא רק מאיר פרט עלום בביוגרפיה האינטלקטואלית-פוליטית של קרל שמיט אלא הוא חלק מוויכוח אקדמי-אידיאולוגי-תרבותי חשוב המתקיים מזה שנים אחדות בארצות המערב ואשר פסח כמעט לחלוטין על הוויכוח הציבורי, האינטלקטואלי והפוליטי במדינת ישראל.
זהו אותו שמיט אשר בשנים האחרונות, לדברי יקירה, הולך מעמדו ומתחזק והוא נחשב היום, יותר מתמיד, כמי שדבריו על המדינה, על מהותו של ה"פוליטי" על טבעו של ה"ריבון", על טיבם של החוק, מקורותיו ומקומו במדינה, על המשפט החוקתי או על מה שהוא כינה "תיאולוגיה פוליטית" ראויים להישמע ולהילמד ברצינות וככוללים בתוכם לקחים חשובים ובעיקר תובנות עמוקות על המודרניות ועל טיבה. זהו גם אותו שמיט, אשר לדברי כריסטוף שמידט מהאוניברסיטה העברית, ולטר בנימין רחש לו הערצה, גרשום שלום הזכיר את ההקשרים שלו במהדורה העברית של האוטוביוגרפיה שלו, ניכרה השפעתו על ליאו שטראוס ואף השפיע על תפיסת הריבונות הציונית של יעקב קלצקין ואף במושג התיאופוליטיקה של מרטין בובר.[1]
אלחנן יקירה מציין כי בדרך כלל נוטים הכותבים על שמיט להמעיט בחשיבות מעורבותו עם המשטר הנאצי ושל האנטי-יהדות שלו. מבחינה זו ספרו של איב שארל זרקא, היוצא לאור בעברית על ידי מכון שלם ערב יום השואה תשס"ט, מאפשר לקורא הישראלי לעמוד בעצמו על טיבה המובהק של בריתו של שמיט עם המשטר הנאצי.
רפאל גרוס שכתב על שמיט תרם גם הוא תרומה כדי להראות שהאנטי-יהדות של שמיט איננה משהו שנהוג לעיתים קרובות לטעון שהוא בגדר אופורטוניזם ציני אלא יסוד מכונן ומקור חשוב של התיאוריה המשפטית והפוליטית שלו בכללותן. שמיט, לדברי גרוס, לא היה רק אנטישמי אלא מבשר ממש של השמדת היהודים. לדברי יקירה, "כדאי להדגיש את חשיבותה של הנקודה הזאת מפני שהיא נעדרת לחלוטין מן השיח השמיטיאני העברי".[2]
יקירה שואל: "האם די בעובדה שהוגה, סופר, אמן או יוצר בכל תחום אחר היה נאצי ו/או אנטישמי, כדי לגרום לנו להסתייג מיצירתו כולה?".[3] הוא מתייחס לשניים: ווגנר והיידגר. התשובה לגבי שניים אלה כבר הוכרעה: אין מחרימים בישראל את היידגר ואפילו החרם על יצירתו של ווגנר מתקיים רק באופן חלקי. אלא שהשאלה המהותית יותר שמעלה יקירה בחריפות האופיינית לו קשורה לקודמת אבל מעמיקה אותה והיא מה דינה של יצירה שניתן לומר עליה שהיא עצמה – ולא רק יוצרה – אנטישמית או נאצית או שניהם. בעקבות זרקא טוען יקירה ש"מקרה שמיט איננו זהה למקרה ווגנר או למקרה היידגר. אצל שמיט, לא רק שהיוצר היה אנטישמי ונאצי אלא גם היצירה עצמה".[4]
לקרוע את מסך ההסתרה וההשכחהבעקבות זרקא, יקירה מבקש לקרוע את מסך ההסתרה, ההשכחה וההמעטה בחשיבותם של שיתוף הפעולה של שמיט עם הנאצים, של תרומתו ללגיטימציה המתגלגלת של הפתרון הסופי ושל השמדת היהודים המאפיינים את הספרות על שמיט. בהקשר זה מציין יקירה כי בתוך גבולותיו של שיח מדעי על היבטיו התיאורטיים של מפעלו רב הפנים של שמיט ניתן אולי להצדיק התעלמות מהיבטיו האידיאולוגיים של מפעל זה אך בתוך תחומיו של שיח אידיאולוגי, ההתעלמות הזאת עלולה לקבל בעצמה משמעות אידיאולוגית פוזיטיבית.[5]
לדברי יקירה, ההתעלמות, אולי חוסר הידיעה והבורות, מן המשמעות המקורית של המושגים התיאורטיים העיקריים של שמיט גורמים לכך שמה שהיה בשבילו טענה נורמטיבית על אי הפוליטיות כביכול של הדמוקרטיה הליברלית ובסיס אידיאולוגי להצדקת חיסולה (וחיסולה של רפובליקת ווימאר) ולהצדקתו של המשטר הנציונל-סוציאליסטי, הופך בידיהם של התיאורטיקנים של ביקורת המדינה הליברלית למערכת של מושגים תיאורטיים כביכול המאפיינים את ה"פוליטי" ואת ה"ריבונות" באשר הם.
אחת התוצאות המיידיות של הפרדוקס הזה הוא, לדברי יקירה, המפגש השמיטיאני של הימין הרדיקאלי, האנטישמי והאנטי-דמוקרטי עם השמאל הביקורתי, הפוסט-מודרני, הפוסט-קולוניאלי והמתקדם. הימין האנטי-דמוקרטי ממשיך באופן טבעי את דרכו של שמיט: הוא רוצה "מדינה חזקה" ומתנגד להכפפתה של המדינה, של ה"פוליטי" בלשונו של שמיט, למערכת נורמות שמקורן אחר (במשפט, בזכויות הפרט, במוסר); השמאל משתמש בו כדי לתקוף את המדינה הליברלית בשמה של היפר-דמוקרטיה על-מדינתית. התוצאה היא מפגש משונה של הניאו-פשיזם עם המתקדמים שבמבקרי המדינה.[6]
יקירה טוען כי הדיו של הויכוח הזה נעדרים כמעט לחלוטין מן המרחב הציבורי האינטלקטואלי והאקדמי בארץ. שאלות רבות נשאלות גם בימים אלה סביב השאלה מדוע קורה הדבר. תשובות אחדות כבר ניתנות בדמות הקשר בין אנטי-ישראליות, אנטי-ציונות, אף אנטי-אשכנזיות ואנטישמיות. ספרו של זרקא הוא איפוא בגדר של טקס חניכה צנוע לוויכוח השמיטי האמיתי. יקירה רואה בשאלות שעומדות על הפרק באמצעות אותו ויכוח, לעיתים באופן מפורש, לעיתים קרובות יותר באופן מובלע, "הן שאלות על טיבה והצדקתה של המדינה המודרנית. לא פחות מזה עומדת על הפרק רהביליטציה של האנטישמיות ובמידה לא מבוטלת גם הצדקתה של האנטי-ציונות".[7]
לא לקבל את "הלבנתו" של שמיטאיב שארל זרקא, מנהל מחקרים במרכז הלאומי למחקר מדעי של צרפת (CNRS) ועורך ראשי של כתב העת סיטה, בהוצאת מפעלי הדפוס האוניברסיטאיים של צרפת (PUF) המלמד פילוסופיה של הפוליטיקה המודרנית ובת זמננו באוניברסיטה של פריז 1 לא מוכן לקבל את ההלבנה האקדמית שבוצעה לקרל שמיט, האידיאולוג של החוקים הגזעניים של המשטר הנאצי. בספר פרט נאצי בהגותו של קרל שמיט הוא משחזר ומפענח את הדה-לגיטימציה של שמיט, שהפכה לאישור הרשמי לדה-הומניזציה של היהודים.
זרקא, פרופסור לתולדות המחשבה הפוליטית אשר קנה לו שם בינלאומי בזכות מחקריו על מקיאוולי, הובס, לוק, לייבניץ ואחרים, מבקש לחשוף גם היום את העובדה שלא ניתן להתייחס אל השתתפותו הפעילה של המשפטן במשטר הנאצי כאל טעות או אפילו שגיאה חמורה אך מקרית.[8] לדבריו, שמיט פיתח רעיונות רצחניים, כגון רעיון היהודי כ'אויב מהותי', אויב שיהיה אויב תמידי ועל כן יש לכלוא אותו, בשלב ראשון, כדי להתגונן מפניו, ואחר כך לחסלו, לעקור אותו, להשמידו. הוא לא קורא לצנזורה של הטקסטים של שמיט או למניעת פרסומם וקריאתם אלא להיפך: להעמיד את הטקסטים לרשות הציבור אך בדרך שתאפשר קריאה ביקורתית שלהם.
זרקא קורא לא להמעיט בהערכתנו ליכולתם של הרעיונות לשנות את ההתנהגויות הפרטיות או הקולקטיביות. הברבריות הנאצית, ממשותו של רצח העם, התאפשרו בתולדות המאה העשרים מכיוון שהן נהגו תחילה ומשום שאחדים קיבלו אותן כאפשריות ואף ראויות. הגותו של שמיט נעה בכיוון הזה של השפלות, טוען זרקא ומצליח להוכיח זאת במיוחד בשני הטקסטים (המתורגמים לעברית) מאת "שטאטסראט פרופסור קרל שמיט, חבר האקדמיה לחוק הגרמני" ואשר נכללו בספר זה: חוקת החופש (מ-1 באוקטובר 1935) והחקיקה הנציונל-סוציאליסטית וסייג האורדר פובליק (מ-28 בנובמבר 1935).
זרקא קורא לא להפוך את הוצאתם לאור של הטקסטים או כתיבתם של מחקרים ביקורתיים אודות שמיט ודומיו לכלל מפעל של הלבנה אם על ידי כך שאין אומרים דבר על התגייסותו הנאצית של המחבר, אם על ידי כך שמדברים על הנושא כדי להיפטר ממנו באופן מסוים ולא לשוב אליו עוד, אם על ידי כך שמנטרלים את הטקסט ואם על ידי כך שמנקים מן הציטוטים את הקטעים המחשידים.
זרקא טוען כי התמיכה ברעיונותיו של שמיט באה היום מחוגים אינטלקטואליים מן השמאל ומן השמאל הקיצוני, בעוד שבשנות השישים והשבעים, לדבריו, לא עלה כלל על הדעת שזרמים כאלה יסתמכו על הוגה ששיתף פעולה עם הנאציזם תמונת המצב היום שונה לגמרי.[9] הוא מנסה להבין את הפיתוי שמפעילה הגותו של שמיט על החוגים האינטלקטואליים של השמאל. הוא סבור שהסיבה העיקרית לכך טמונה במשבר העמוק מאוד הפוקד את ההגות הפוסט-מרקסיסטית. "ביחס להגות מרקסיסטית שאיבדה את ערכה ואת אמינותה, שאינה מסוגלת מעתה לעורר דבקות אינטלקטואלית ולו הזעירה ביותר, לא מעט מעמדותיו של שמיט נראות כעמדות שיכולות להציע תחליף. הכל נראה כאילו הכין שמיט גרסה מחודשת, מחוזקת המובעת במונחים אחרים, של תזות ושל תמות שנתמכו לפני כן במסגרת ההגות המרקסיסטית והמאבק המרקסיסטי".[10]
תיאולוג פוליטיקרל שמיט (Schmitt) יליד 1888 נמנה עם המשפטנים הקונסטיטוציוניים החשובים ביותר ברפובליקת ויימאר. הוא לימד באוניברסיטאות של גרייפסואלד, בון, קלן ולבסוף בברלין. אם בשנת 1928 עוד הקדיש את תורת החוקה שלו לידידו היהודי פריץ אייזלר (Eisler) הרי בכנס המשפטנים הגרמני בשנת 1936 כבר דרש לטהר את המשפט הגרמני מן הרוח היהודית.
לאחר מלחמת העולם נאסר על שמיט ללמד באוניברסיטת ברלין בגלל תמיכתו ברייך השלישי והוא הסתגר במקום הולדתו פלטנברג (Plettenberg) אך גם שם המשיך לכתוב ולהשפיע. קרל שמיט נפטר בפלטנברג בגיל 97.
מאז הכניס קרל שמיט בשנת 1922 את המושג "תיאולוגיה פוליטית" לדיון הציבורי על המשפט, החוקה והפוליטיקה בעידן המודרני, זכה הטקסט שלו להיסטוריית התקבלות מורכבת המשקפת את המשברים הפוליטיים הגדולים של המאה ה-20.[11] לדברי כריסטוף שמידט, מקורו של המושג "תיאולוגיה פוליטית" אמנם בפילוסופיה הסטואית ונדמה היה שאינו ממלא שום תפקיד במודרנה המתחלנת אך בעיני שמיט הוא הפך סימן לצורך ברוויזיה רדיקלית ביסודותיה של המודרנה המתחלנת הזאת. בתוך כך כשהוא מציג את המושג הזה באופן פולמוסי פנה שמיט אל תיאוריית החוקה והמשפט של זמנו, כלומר לדיון ביסודות חוקת ויימאר, אשר אותה הוא ניתח באופן ביקורתו במסתו "על הדיקטטורה" (1921).
אבחנתו של שמיט היא שהחשיבה המשפטית שהולידה את חוקת ויימאר מחויבת לתפיסה של חוקיות החלה ללא חריגים, תפיסה המוליכה לניטרול גורם ההכרעה, שרק הוא יכול להעלות את החוק לדרגת חוק תקף. הצבעתו על נחיצותו של גורם מכריע מכוונת לא רק לבעיית תקפות החוק אלא לבסיס הכוח הפוליטי של חוקיות באשר היא.
שמיט ביקש להצביע לא רק על מקורו הפוליטי של החוק במחוזות הכוח וההכרעה אלא בראש ובראשונה על מקורו בהיסטוריה האינטלקטואלית של הנאורות המודרני, שמושג החירות שלה הוא שרתם את רעיון החוק התקף ללא חריגים למאבק נגד ריבונות המדינה האבסולוטית ובכך יצר מסורת חשיבה משפטית המוכרחה לראות את הכוח כשלעצמו באור שלילי.
אם מנקודת המבט של ביקורת הנאורות כפי שמייצגים אותה למשל הרמן כהן (Cohen) בספרו "דת התבונה" (1919) או תיאודור אדורנו (Adorno) ב"דיאלקטיקת הנאורות", הכוח עלול אפוא להשחית את חוק החירות ועל כן יש להגן על חוק החירות מפני האינטרסים של הכוח, הרי בעיני שמיט מנקודת המבט של פרובלמטיקת משבר התקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, שני המומנטים הדיאלקטיים – הכוח והחוק מתרחקים זה מזה כל כך עד שאין מנוס מכך שיחרצו באופן רדיקלי את גורלה של המודרנה ואת עתידה.[12] לדעת כריסטוף שמידט "נגד אנתרופולוגיית הנאורות על האדם הטוב מטבעו מעמיד אפוא שמיט אנתרופולוגיה של האדם המסוכן מטבעו, אשר הופך בדמות האויב למקבילו של הריבון".[13]
מכשיר חוקי נירנברגקרל שמיט היה נאצי פעיל. הוא הצטרף לשורות המפלגה הנציונל-סוציאליסטית ב-1933 כאשר כבר היה משפטן חשוב ובעל מוניטין. הוא תפס מקום בולט בערכאות המשפטיות-פוליטיות של הנאציזם. באוקטובר 1933 קיבל את הקתדרה למשפט ציבורי של אוניברסיטת ברלין, משרה ששמר עליה עד תום המלחמה. במהלך כל התקופה פירסם שורה ארוכה של כתבים אשר בכולם קבע את המסד לאנטישמיות המשפטית כנגד היהודים.
בדצמבר 1933 פירסם מסה בשם "מדינה, תנועה, עם" שבה העם נתפס כקהילה גזעית. זו זכתה להתלהבות מצד אנשי השלטון הנאצי. ב-1934 הוא ערך את "ביטאון המשפטנים הגרמנים", כתב העת הרשמי של עולם המשפט הנציונל-סוציאליסטי שבו פירסם מאמרים רבים שתמכו בחוקים הנאצים הגרועים ביותר. באותה שנה פירסם מאמר שכותרתו "הפיהרר מגן על המשפט" המציג באור חיובי את היטלר אחרי 'ליל הסכינים הארוכות' (1934).
שנה מאוחר יותר פירסם שני מאמרי הצדקה לחוקי נירנברג, העומדים במרכזו של ספר זה ובאוקטובר 1936 נשא הרצאה לנעילת הקונגרס של המרצים הבכירים של ההתאחדות הנציונל-סוציאליסטית של מגניי המשפט שנושאו היה "היהדות במדע המשפט". הוא העמיד את עקרון הטיהור הגזעי המוחל על התוצרים האינטלקטואליים ובפרט על הספרות המשפטית. הטקסט מסתיים בציטוט מתוך "מיין קאמף" לאדולף היטלר: "בהתגונני מפני היהודי אני נאבק למען פועלו של האלוהים".
בספרו "הלווייתן בתורת המדינה של תומס הובס" הציע שמיט פרשנות אנטישמית של ההיסטוריה הפוליטית של המערב והגיע למסקנה הבאה: "אך היהודים שומרים מרחק ומתבוננים כיצד העמים שעל פני האדמה הורגים זה את זה; בעיניהם, הפרקטיקות ההדדיות הללו של 'שחיטה ובית מטבחיים' תואמות את החוק והן 'כשרות'. משום כך הם אוכלים את הבשר של העמים הנהרגים וחיים ממנו".[14]
שמיט היה מגויס כל כולו למען הצדקת חוקי נירנברג בנוגע לדגל הלאום, לאזרחות ולהגנה על הדם הגרמני ועל הכבוד הגרמני. זרקא שמזהה את היחס הקיים בין התזות התיאורטיות של שמיט ובין התגייסותו כדוברו של המשטר הנציונל-סוציאליסטי, קובע כי "היחס הזה שהוא בבחינת מפגש וחפיפה, מתממש בייחוד סביב הדימוי 'אויב הגזע'. שמיט משתמש במושג הזה אך הוא אינו מעניק לו מקום מוגדר בהבחנה שהוא עורך בין דימוייו השונים של האויב. הוא משתמש איפוא במושג 'אויב הגזע' אך אין הוא מגדיר אותו באופן שיטתי. מושג 'אויב הגזע' אצלו הוא מה שמכונה 'האויב המהותי'. זהו המושג באמצעותו אפשר להעניק מכובדות תיאורטית למעשים החמורים ביותר שיכול היה האדם לבצע, להפוך אותם לקבילים מבחינה אינטלקטואלית ואפילו לראויים".[15]
ב-1 באוקטובר 1935 פרסם שמיט בכתב העת שלו מאמר של הצדקה משפטית לחקיקת הגזע שהתקבלה, מאמר שהוכתר בשם "חוקת החופש". מאמר זה נמצא עתה בנוסח עברי וניתן להבחין כי יעדו היה להראות ששלושת חוקי נירנברג אינם חוקים רגילים אלא חוקה. יותר מכך, החוקה הראשונה שגרמניה ידעה מעודה. כתב שמיט: "הם אינם רק שלושה חוקים חשובים בין חוקים חשובים אחרים. הם מקיפים את כל מערכת המשפט שלנו וחודרים לכל פינותיה. הם שיכריעו מה יהיו לדידנו מוסר וסדר ציבורי, אזרחות טובה ומידות טובות. הם חוקת החופש, לב המשפט הגרמני העכשווי שלנו. הם שיעניקו את המשמעות ואת הכבוד לכל מה שנעשה כמשפטנים גרמנים".[16]
מוקיע הליברליזם, מגן הדם הגרמנישמיט יצא כנגד הליברליזם והוקיע אותו. הוא טען כי החוקות הליברליות מן המאה התשע-עשרה גרמו להתפרקות הדתית ולהתפרקות המעמדית של העם הגרמני, אשר הופקר לידיהם של אויביו מכוח עקרונותיהן של אותן חוקות. "כך הפך החופש המעוגן בחוקה לנשק ולסיסמת הדגל של כל אויביה וטפיליה של גרמניה. את התרמית הזאת השכלנו לראות שחוקות ליברליות הופכות לדרכי הסוואה אופייניות של שלטון זר".[17] לדבריו, הטעות של הליברלים הגרמנים היתה שהם נותרו בלתי רגישים ואדישים ל"מהות הגרמנית ול[...] קולו של הדם הגרמני" שהם עצמם היו נושאי כליהם. הם לא הבינו שהמשפט והחקיקה של עם חייבים להשתרש ב"מושג פולקי במהותו".[18]
לחקיקה החדשה העניק שמיט כוח והכשיר אותה. לדבריו, "היום נהיה העם הגרמני שוב לעם גרמני גם במובן המשפטי. על פי החוקים מ-15 בספטמבר, דם גרמני וכבוד גרמני הם מושגים מרכזיים במשפט שלנו. המדינה היא עכשיו אמצעי בידי הכוח הפולקי והאחדות הפולקית".[19]
שמיט הוא שהצדיק, בעקבות היטלר, הצדקה משפטית של המעשים כנגד היהודים. הוא שב על הטענה כי "למפלגה תהיה בסופו של דבר זכות המילה האחרונה ביחס ליהודים, מכיוון שהיא זו המגוננת על הקדושה הלאומית, היא זו שמגוננת על העם הגרמני מפני אויביו, היא זו שתנהל את המאבק האחרון".
זרקא טוען כי ניתן לראות איפוא כיצד הצדקת חוקי נירנברג, בטקסט "חוקת החופש" נחקקת בהיגיון תפיסתו של שמיט את הפוליטי. על כן המפגש בין תורתו הפוליטית ובין הנאציזם שייכת בהחלט לדינאמיקה יסודית. לדבריו, "אך נראה בהמשך שאי אפשר לעצור כאן. היהודי אינו אויב ככל האויבים, המלחמה שהוא אמור להיות מושאה אינה מלחמה רגילה".
שמיט העמיד את ההבחנה בין יהודי לבין כל האחרים בחוק הגרמני. לדבריו, "המשפט הנציונל-סוציאליסטי אינו מתיימר אפוא לקבוע מיהו אנגלי, צרפתי או יפני; אבל הוא עומד על כך שהקביעה מהו גרמני, מהי מהות גרמנית ומה נחוץ לשם ההגנה על הדם הגרמני, כל עוד נתיני מדינה גרמנים עומדים על הפרק, היא עניינו של העם הגרמני בלבד".[20]
ההגנה על "הדם הגרמני" חייבו לנקוט את הצעדים התחיקתיים ההכרחיים כדי למנוע את זיהומו של הגזע הגרמני, את התנוונותו ואת שקיעתו – סיבתם של כל אלה טמונה, לדבריו, בגזע היהודי. משום כך המנגנון המרכזי של חקיקת הגזע נוגע להבחנה בין הגרמנים ובין היהודים. שנית, שמיט התכוון להראות שלא זו בלבד שחקיקת גזע זו היא חקיקה מתגוננת ואינה אימפריאליסטית, היא גם מכבדת את חקיקותיהם של העמים האחרים. הכבוד הזה בא לידי ביטוי בהגבלה הגדולה ביותר על השימוש ב"סייג תקנת הציבור".
שמיט גם יצא כנגד קטגוריות משפטיות ניטרליות ופורמליות כביכול. לדבריו, "יהיה זה פסול להגביל באופן זה את התורה החדשה הגדולה של החשיבה המשפטית הנציונל-סוציאליסטית, תורת הגזע, בעזרת קטגוריות פורמליות וניטרליות של המשפט הבינלאומי הפרטי".[21]
לדברי זרקא, שמיט הצדיק את חקיקת הגזע במישור המשפט הבינלאומי הפרטי. מטרתה של הצדקה זו היתה לאשר את אופייה הקביל באופן רציונלי של חקיקה זו במישור הבינלאומי, ובה בעת, לתמוך מבחינה אינטלקטואלית ברעיון ההגנה על גזע אחד מפני זולתו. הצדקה זו מבקשת גם להפוך לקביל את רעיון קיומה של סכנה יהודית, שיש להתגונן מפניה כדי להציל את סדרי הציביליזציה החיוניים. חקיקת הגזע, הכוללת חוק על אודות הדם, מאשרת [את הטענה] שאי אפשר לצמצם את הסכנה, שהרי היא מונעת בידי אויב של הגזע ושל הדם – אויב שיש להיפרד ממנו בכל מחיר. הצדקתם של מחנות הריכוז משתמעת לפיכך מתוך הנמקתו המשפטית של שמיט. עוד פסיעה אחת והצורך להשמיד יתגלה כ"מוצא" הסופי היחיד. האם הדרך היחידה להתגונן מפני סכנת ההתנוונות והשקיעה איננה להשמיד את נשא הסכנה?
קרל שמיט תרם ללא ספק את תרומתו לאישור קיומו של היהודי כאויב הגזע והדם, אויב בלתי נכנע שיש להתגונן מפניו. אחרים יקבלו על עצמם את החיפוש אחר פתרונה של בעיה זו, עד הפיתרון הסופי. מכאן הדרך היתה פשוטה עבור שמיט להגדיר את היהודי כאויב מהותי שפירושו: בלתי תלוי בנסיבות, המצביע על עצמו מעצם טבעו יותר ממה שהזולת מצביע עליו, תמידי, בלתי ניתן לצמצום במובן זה שהוא אינו יכול להצטמצם למשהו אחר או להשתנות למשהו אחר – והוא יכול רק להתחפש או להסוות את עצמו.
בניגוד לתפיסה של אויב יחסי, אצל שמיט יש דימוי של אויב מהותי שיש לו עקבות בכל כתביו עד ה"גלוסריום". זרקא טען ש"נדמה שקטע מתוך 'מושג הפוליטי' כבר מכיל את קווי המתאר שלו. בדברו על 'אויב הציבור', שמיט מאפיין אותו בשלב מסוים באופן הבא: 'מסתבר פשוט שהוא האחר, הזר, וכדי להגדיר את טבעו די בכך שהוא יהיה בעצם קיומו ובמובן עז במיוחד היצור האחר הזה, זר, ושבהקצנה ייתכנו עימותים עמו שלא יוכלו להיפתר לא בעזרת מכלול של נורמות כלליות שנקבעו מראש, וגם לא באמצעות פסק דינו של אדם שלישי, הנודע כאדם חסר פניות שאינו נוגע לעניין'".[22]
זרקא טען כי ההתייחסות למושג האויב בטקסט זה מעניקה לו תוכן מהותי. הטקסטים של התקופה הנאצית שטרם התפרסמו אז, היו עתידים לתת לו דימוי מוחשי: האויב המהותי הוא אויב הגזע, היהודי. שמיט כתב ב-25 בספטמבר 1947: "היהודים נשארים תמיד יהודים. הקומוניסט יכול להשתפר או להשתנות [...] היהודי המתבולל הוא הוא האויב האמיתי. אין זה מועיל כלל להוכיח שסיסמתם של זקני ציון היא זיוף".[23]
מאמר שכתב שמיט ב-1933 מבקש להראות שהרוח קשורה מעיקרה, באופן מהותי, אל הגזע (Art). לדבריו, אין להעלות על הדעת את הרוח הגרמנית ללא השתייכות אל הגזע הגרמני. על אלברט איינשטיין כתב למשל: "מדובר באלברט איינשטיין שתעמולת בני עמו העזה להציבו לצד הכריסטוס. הוסר המסווה מעל ה'מדען השלו' הזה: שנאת הגרמנים שלו רווית רעל. כאן הושם גבול וסוף ליחסיותו הנודעת, ולא במקרה, אלא בשל המבנה הכולל את קיומו (Dasein), השייך גם הוא למחשבתו ולתפיסת העולם הכוללת שלו. שהרי בדיוק כאן, כאשר הוא הגה באטומים באופן יחסותי הסתבר שהוא קשור בכל נימותיו, לרבות נימות מוחו, על העם שאליו הוא שייך ואל המצב הפוליטי של העם הזה".[24]
פירוק ההגות הנאצית של קרל שמיט וחשיפת האלמנטים הנאציים המובהקים שלה היא מעשה חשוב ואף אמיץ. זרקא קורא בסוף הפרויקט שלו להגדרה ביקורתית של היחס הראוי כלפי הטקסט של המשפטן הגרמני. הוא טוען כי שמיט "מופיע כמחבר העשוי לתפוס את מקומו של מרקס ולתת בידינו מנגנון מושגי חליפי, כדי להגן על אותן העמדות או להיאבק באותם יריבים".[25]
עבודתו של זרקא היא גם פוליטית והיא מבקשת להימנע מניטרליות כלפי הנאציות של שמיט. לדבריו, "כאן טמון המניע הפנימי שעליו מושתתים העניין והפיתוי שהגותו של שמיט מפעילה על חלק מן השמאל ומן השמאל הקיצוני האינטלקטואלים. עוד לא תם העידן של מנחי המחשבה, ועידן זה נעשה מטריד במיוחד כאשר מי שמועלה לדרגה של מנחה מחשבה של חלק מן האינטלקטואלים הוא-הוא האדם שכמה עשורים לפני כן הוליך את אלה שהלכו אחריו (כדבריו של המשפטן הגרמני הדגול אריך קאופמן) 'אל תוך המדמנה של הניהיליזם ושל גרסתו הנציונל-סוציאליסטית".[26]
אלחנן יקירה, פרופסור לפילוסופיה מהאוניברסיטה העברית מעיר כי צאתו לאור של הספר פרט נאצי בהגותו של קרל שמיט (תרגום: אבנר להב וטלי קונס. הוצאת מכון שלם, 2009) לא רק מאיר פרט עלום בביוגרפיה האינטלקטואלית-פוליטית של קרל שמיט אלא הוא חלק מוויכוח אקדמי-אידיאולוגי-תרבותי חשוב המתקיים מזה שנים אחדות בארצות המערב ואשר פסח כמעט לחלוטין על הוויכוח הציבורי, האינטלקטואלי והפוליטי במדינת ישראל.
זהו אותו שמיט אשר בשנים האחרונות, לדברי יקירה, הולך מעמדו ומתחזק והוא נחשב היום, יותר מתמיד, כמי שדבריו על המדינה, על מהותו של ה"פוליטי" על טבעו של ה"ריבון", על טיבם של החוק, מקורותיו ומקומו במדינה, על המשפט החוקתי או על מה שהוא כינה "תיאולוגיה פוליטית" ראויים להישמע ולהילמד ברצינות וככוללים בתוכם לקחים חשובים ובעיקר תובנות עמוקות על המודרניות ועל טיבה. זהו גם אותו שמיט, אשר לדברי כריסטוף שמידט מהאוניברסיטה העברית, ולטר בנימין רחש לו הערצה, גרשום שלום הזכיר את ההקשרים שלו במהדורה העברית של האוטוביוגרפיה שלו, ניכרה השפעתו על ליאו שטראוס ואף השפיע על תפיסת הריבונות הציונית של יעקב קלצקין ואף במושג התיאופוליטיקה של מרטין בובר.[1]
אלחנן יקירה מציין כי בדרך כלל נוטים הכותבים על שמיט להמעיט בחשיבות מעורבותו עם המשטר הנאצי ושל האנטי-יהדות שלו. מבחינה זו ספרו של איב שארל זרקא, היוצא לאור בעברית על ידי מכון שלם ערב יום השואה תשס"ט, מאפשר לקורא הישראלי לעמוד בעצמו על טיבה המובהק של בריתו של שמיט עם המשטר הנאצי.
רפאל גרוס שכתב על שמיט תרם גם הוא תרומה כדי להראות שהאנטי-יהדות של שמיט איננה משהו שנהוג לעיתים קרובות לטעון שהוא בגדר אופורטוניזם ציני אלא יסוד מכונן ומקור חשוב של התיאוריה המשפטית והפוליטית שלו בכללותן. שמיט, לדברי גרוס, לא היה רק אנטישמי אלא מבשר ממש של השמדת היהודים. לדברי יקירה, "כדאי להדגיש את חשיבותה של הנקודה הזאת מפני שהיא נעדרת לחלוטין מן השיח השמיטיאני העברי".[2]
יקירה שואל: "האם די בעובדה שהוגה, סופר, אמן או יוצר בכל תחום אחר היה נאצי ו/או אנטישמי, כדי לגרום לנו להסתייג מיצירתו כולה?".[3] הוא מתייחס לשניים: ווגנר והיידגר. התשובה לגבי שניים אלה כבר הוכרעה: אין מחרימים בישראל את היידגר ואפילו החרם על יצירתו של ווגנר מתקיים רק באופן חלקי. אלא שהשאלה המהותית יותר שמעלה יקירה בחריפות האופיינית לו קשורה לקודמת אבל מעמיקה אותה והיא מה דינה של יצירה שניתן לומר עליה שהיא עצמה – ולא רק יוצרה – אנטישמית או נאצית או שניהם. בעקבות זרקא טוען יקירה ש"מקרה שמיט איננו זהה למקרה ווגנר או למקרה היידגר. אצל שמיט, לא רק שהיוצר היה אנטישמי ונאצי אלא גם היצירה עצמה".[4]
לקרוע את מסך ההסתרה וההשכחהבעקבות זרקא, יקירה מבקש לקרוע את מסך ההסתרה, ההשכחה וההמעטה בחשיבותם של שיתוף הפעולה של שמיט עם הנאצים, של תרומתו ללגיטימציה המתגלגלת של הפתרון הסופי ושל השמדת היהודים המאפיינים את הספרות על שמיט. בהקשר זה מציין יקירה כי בתוך גבולותיו של שיח מדעי על היבטיו התיאורטיים של מפעלו רב הפנים של שמיט ניתן אולי להצדיק התעלמות מהיבטיו האידיאולוגיים של מפעל זה אך בתוך תחומיו של שיח אידיאולוגי, ההתעלמות הזאת עלולה לקבל בעצמה משמעות אידיאולוגית פוזיטיבית.[5]
לדברי יקירה, ההתעלמות, אולי חוסר הידיעה והבורות, מן המשמעות המקורית של המושגים התיאורטיים העיקריים של שמיט גורמים לכך שמה שהיה בשבילו טענה נורמטיבית על אי הפוליטיות כביכול של הדמוקרטיה הליברלית ובסיס אידיאולוגי להצדקת חיסולה (וחיסולה של רפובליקת ווימאר) ולהצדקתו של המשטר הנציונל-סוציאליסטי, הופך בידיהם של התיאורטיקנים של ביקורת המדינה הליברלית למערכת של מושגים תיאורטיים כביכול המאפיינים את ה"פוליטי" ואת ה"ריבונות" באשר הם.
אחת התוצאות המיידיות של הפרדוקס הזה הוא, לדברי יקירה, המפגש השמיטיאני של הימין הרדיקאלי, האנטישמי והאנטי-דמוקרטי עם השמאל הביקורתי, הפוסט-מודרני, הפוסט-קולוניאלי והמתקדם. הימין האנטי-דמוקרטי ממשיך באופן טבעי את דרכו של שמיט: הוא רוצה "מדינה חזקה" ומתנגד להכפפתה של המדינה, של ה"פוליטי" בלשונו של שמיט, למערכת נורמות שמקורן אחר (במשפט, בזכויות הפרט, במוסר); השמאל משתמש בו כדי לתקוף את המדינה הליברלית בשמה של היפר-דמוקרטיה על-מדינתית. התוצאה היא מפגש משונה של הניאו-פשיזם עם המתקדמים שבמבקרי המדינה.[6]
יקירה טוען כי הדיו של הויכוח הזה נעדרים כמעט לחלוטין מן המרחב הציבורי האינטלקטואלי והאקדמי בארץ. שאלות רבות נשאלות גם בימים אלה סביב השאלה מדוע קורה הדבר. תשובות אחדות כבר ניתנות בדמות הקשר בין אנטי-ישראליות, אנטי-ציונות, אף אנטי-אשכנזיות ואנטישמיות. ספרו של זרקא הוא איפוא בגדר של טקס חניכה צנוע לוויכוח השמיטי האמיתי. יקירה רואה בשאלות שעומדות על הפרק באמצעות אותו ויכוח, לעיתים באופן מפורש, לעיתים קרובות יותר באופן מובלע, "הן שאלות על טיבה והצדקתה של המדינה המודרנית. לא פחות מזה עומדת על הפרק רהביליטציה של האנטישמיות ובמידה לא מבוטלת גם הצדקתה של האנטי-ציונות".[7]
לא לקבל את "הלבנתו" של שמיטאיב שארל זרקא, מנהל מחקרים במרכז הלאומי למחקר מדעי של צרפת (CNRS) ועורך ראשי של כתב העת סיטה, בהוצאת מפעלי הדפוס האוניברסיטאיים של צרפת (PUF) המלמד פילוסופיה של הפוליטיקה המודרנית ובת זמננו באוניברסיטה של פריז 1 לא מוכן לקבל את ההלבנה האקדמית שבוצעה לקרל שמיט, האידיאולוג של החוקים הגזעניים של המשטר הנאצי. בספר פרט נאצי בהגותו של קרל שמיט הוא משחזר ומפענח את הדה-לגיטימציה של שמיט, שהפכה לאישור הרשמי לדה-הומניזציה של היהודים.
זרקא, פרופסור לתולדות המחשבה הפוליטית אשר קנה לו שם בינלאומי בזכות מחקריו על מקיאוולי, הובס, לוק, לייבניץ ואחרים, מבקש לחשוף גם היום את העובדה שלא ניתן להתייחס אל השתתפותו הפעילה של המשפטן במשטר הנאצי כאל טעות או אפילו שגיאה חמורה אך מקרית.[8] לדבריו, שמיט פיתח רעיונות רצחניים, כגון רעיון היהודי כ'אויב מהותי', אויב שיהיה אויב תמידי ועל כן יש לכלוא אותו, בשלב ראשון, כדי להתגונן מפניו, ואחר כך לחסלו, לעקור אותו, להשמידו. הוא לא קורא לצנזורה של הטקסטים של שמיט או למניעת פרסומם וקריאתם אלא להיפך: להעמיד את הטקסטים לרשות הציבור אך בדרך שתאפשר קריאה ביקורתית שלהם.
זרקא קורא לא להמעיט בהערכתנו ליכולתם של הרעיונות לשנות את ההתנהגויות הפרטיות או הקולקטיביות. הברבריות הנאצית, ממשותו של רצח העם, התאפשרו בתולדות המאה העשרים מכיוון שהן נהגו תחילה ומשום שאחדים קיבלו אותן כאפשריות ואף ראויות. הגותו של שמיט נעה בכיוון הזה של השפלות, טוען זרקא ומצליח להוכיח זאת במיוחד בשני הטקסטים (המתורגמים לעברית) מאת "שטאטסראט פרופסור קרל שמיט, חבר האקדמיה לחוק הגרמני" ואשר נכללו בספר זה: חוקת החופש (מ-1 באוקטובר 1935) והחקיקה הנציונל-סוציאליסטית וסייג האורדר פובליק (מ-28 בנובמבר 1935).
זרקא קורא לא להפוך את הוצאתם לאור של הטקסטים או כתיבתם של מחקרים ביקורתיים אודות שמיט ודומיו לכלל מפעל של הלבנה אם על ידי כך שאין אומרים דבר על התגייסותו הנאצית של המחבר, אם על ידי כך שמדברים על הנושא כדי להיפטר ממנו באופן מסוים ולא לשוב אליו עוד, אם על ידי כך שמנטרלים את הטקסט ואם על ידי כך שמנקים מן הציטוטים את הקטעים המחשידים.
זרקא טוען כי התמיכה ברעיונותיו של שמיט באה היום מחוגים אינטלקטואליים מן השמאל ומן השמאל הקיצוני, בעוד שבשנות השישים והשבעים, לדבריו, לא עלה כלל על הדעת שזרמים כאלה יסתמכו על הוגה ששיתף פעולה עם הנאציזם תמונת המצב היום שונה לגמרי.[9] הוא מנסה להבין את הפיתוי שמפעילה הגותו של שמיט על החוגים האינטלקטואליים של השמאל. הוא סבור שהסיבה העיקרית לכך טמונה במשבר העמוק מאוד הפוקד את ההגות הפוסט-מרקסיסטית. "ביחס להגות מרקסיסטית שאיבדה את ערכה ואת אמינותה, שאינה מסוגלת מעתה לעורר דבקות אינטלקטואלית ולו הזעירה ביותר, לא מעט מעמדותיו של שמיט נראות כעמדות שיכולות להציע תחליף. הכל נראה כאילו הכין שמיט גרסה מחודשת, מחוזקת המובעת במונחים אחרים, של תזות ושל תמות שנתמכו לפני כן במסגרת ההגות המרקסיסטית והמאבק המרקסיסטי".[10]
תיאולוג פוליטיקרל שמיט (Schmitt) יליד 1888 נמנה עם המשפטנים הקונסטיטוציוניים החשובים ביותר ברפובליקת ויימאר. הוא לימד באוניברסיטאות של גרייפסואלד, בון, קלן ולבסוף בברלין. אם בשנת 1928 עוד הקדיש את תורת החוקה שלו לידידו היהודי פריץ אייזלר (Eisler) הרי בכנס המשפטנים הגרמני בשנת 1936 כבר דרש לטהר את המשפט הגרמני מן הרוח היהודית.
לאחר מלחמת העולם נאסר על שמיט ללמד באוניברסיטת ברלין בגלל תמיכתו ברייך השלישי והוא הסתגר במקום הולדתו פלטנברג (Plettenberg) אך גם שם המשיך לכתוב ולהשפיע. קרל שמיט נפטר בפלטנברג בגיל 97.
מאז הכניס קרל שמיט בשנת 1922 את המושג "תיאולוגיה פוליטית" לדיון הציבורי על המשפט, החוקה והפוליטיקה בעידן המודרני, זכה הטקסט שלו להיסטוריית התקבלות מורכבת המשקפת את המשברים הפוליטיים הגדולים של המאה ה-20.[11] לדברי כריסטוף שמידט, מקורו של המושג "תיאולוגיה פוליטית" אמנם בפילוסופיה הסטואית ונדמה היה שאינו ממלא שום תפקיד במודרנה המתחלנת אך בעיני שמיט הוא הפך סימן לצורך ברוויזיה רדיקלית ביסודותיה של המודרנה המתחלנת הזאת. בתוך כך כשהוא מציג את המושג הזה באופן פולמוסי פנה שמיט אל תיאוריית החוקה והמשפט של זמנו, כלומר לדיון ביסודות חוקת ויימאר, אשר אותה הוא ניתח באופן ביקורתו במסתו "על הדיקטטורה" (1921).
אבחנתו של שמיט היא שהחשיבה המשפטית שהולידה את חוקת ויימאר מחויבת לתפיסה של חוקיות החלה ללא חריגים, תפיסה המוליכה לניטרול גורם ההכרעה, שרק הוא יכול להעלות את החוק לדרגת חוק תקף. הצבעתו על נחיצותו של גורם מכריע מכוונת לא רק לבעיית תקפות החוק אלא לבסיס הכוח הפוליטי של חוקיות באשר היא.
שמיט ביקש להצביע לא רק על מקורו הפוליטי של החוק במחוזות הכוח וההכרעה אלא בראש ובראשונה על מקורו בהיסטוריה האינטלקטואלית של הנאורות המודרני, שמושג החירות שלה הוא שרתם את רעיון החוק התקף ללא חריגים למאבק נגד ריבונות המדינה האבסולוטית ובכך יצר מסורת חשיבה משפטית המוכרחה לראות את הכוח כשלעצמו באור שלילי.
אם מנקודת המבט של ביקורת הנאורות כפי שמייצגים אותה למשל הרמן כהן (Cohen) בספרו "דת התבונה" (1919) או תיאודור אדורנו (Adorno) ב"דיאלקטיקת הנאורות", הכוח עלול אפוא להשחית את חוק החירות ועל כן יש להגן על חוק החירות מפני האינטרסים של הכוח, הרי בעיני שמיט מנקודת המבט של פרובלמטיקת משבר התקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, שני המומנטים הדיאלקטיים – הכוח והחוק מתרחקים זה מזה כל כך עד שאין מנוס מכך שיחרצו באופן רדיקלי את גורלה של המודרנה ואת עתידה.[12] לדעת כריסטוף שמידט "נגד אנתרופולוגיית הנאורות על האדם הטוב מטבעו מעמיד אפוא שמיט אנתרופולוגיה של האדם המסוכן מטבעו, אשר הופך בדמות האויב למקבילו של הריבון".[13]
מכשיר חוקי נירנברגקרל שמיט היה נאצי פעיל. הוא הצטרף לשורות המפלגה הנציונל-סוציאליסטית ב-1933 כאשר כבר היה משפטן חשוב ובעל מוניטין. הוא תפס מקום בולט בערכאות המשפטיות-פוליטיות של הנאציזם. באוקטובר 1933 קיבל את הקתדרה למשפט ציבורי של אוניברסיטת ברלין, משרה ששמר עליה עד תום המלחמה. במהלך כל התקופה פירסם שורה ארוכה של כתבים אשר בכולם קבע את המסד לאנטישמיות המשפטית כנגד היהודים.
בדצמבר 1933 פירסם מסה בשם "מדינה, תנועה, עם" שבה העם נתפס כקהילה גזעית. זו זכתה להתלהבות מצד אנשי השלטון הנאצי. ב-1934 הוא ערך את "ביטאון המשפטנים הגרמנים", כתב העת הרשמי של עולם המשפט הנציונל-סוציאליסטי שבו פירסם מאמרים רבים שתמכו בחוקים הנאצים הגרועים ביותר. באותה שנה פירסם מאמר שכותרתו "הפיהרר מגן על המשפט" המציג באור חיובי את היטלר אחרי 'ליל הסכינים הארוכות' (1934).
שנה מאוחר יותר פירסם שני מאמרי הצדקה לחוקי נירנברג, העומדים במרכזו של ספר זה ובאוקטובר 1936 נשא הרצאה לנעילת הקונגרס של המרצים הבכירים של ההתאחדות הנציונל-סוציאליסטית של מגניי המשפט שנושאו היה "היהדות במדע המשפט". הוא העמיד את עקרון הטיהור הגזעי המוחל על התוצרים האינטלקטואליים ובפרט על הספרות המשפטית. הטקסט מסתיים בציטוט מתוך "מיין קאמף" לאדולף היטלר: "בהתגונני מפני היהודי אני נאבק למען פועלו של האלוהים".
בספרו "הלווייתן בתורת המדינה של תומס הובס" הציע שמיט פרשנות אנטישמית של ההיסטוריה הפוליטית של המערב והגיע למסקנה הבאה: "אך היהודים שומרים מרחק ומתבוננים כיצד העמים שעל פני האדמה הורגים זה את זה; בעיניהם, הפרקטיקות ההדדיות הללו של 'שחיטה ובית מטבחיים' תואמות את החוק והן 'כשרות'. משום כך הם אוכלים את הבשר של העמים הנהרגים וחיים ממנו".[14]
שמיט היה מגויס כל כולו למען הצדקת חוקי נירנברג בנוגע לדגל הלאום, לאזרחות ולהגנה על הדם הגרמני ועל הכבוד הגרמני. זרקא שמזהה את היחס הקיים בין התזות התיאורטיות של שמיט ובין התגייסותו כדוברו של המשטר הנציונל-סוציאליסטי, קובע כי "היחס הזה שהוא בבחינת מפגש וחפיפה, מתממש בייחוד סביב הדימוי 'אויב הגזע'. שמיט משתמש במושג הזה אך הוא אינו מעניק לו מקום מוגדר בהבחנה שהוא עורך בין דימוייו השונים של האויב. הוא משתמש איפוא במושג 'אויב הגזע' אך אין הוא מגדיר אותו באופן שיטתי. מושג 'אויב הגזע' אצלו הוא מה שמכונה 'האויב המהותי'. זהו המושג באמצעותו אפשר להעניק מכובדות תיאורטית למעשים החמורים ביותר שיכול היה האדם לבצע, להפוך אותם לקבילים מבחינה אינטלקטואלית ואפילו לראויים".[15]
ב-1 באוקטובר 1935 פרסם שמיט בכתב העת שלו מאמר של הצדקה משפטית לחקיקת הגזע שהתקבלה, מאמר שהוכתר בשם "חוקת החופש". מאמר זה נמצא עתה בנוסח עברי וניתן להבחין כי יעדו היה להראות ששלושת חוקי נירנברג אינם חוקים רגילים אלא חוקה. יותר מכך, החוקה הראשונה שגרמניה ידעה מעודה. כתב שמיט: "הם אינם רק שלושה חוקים חשובים בין חוקים חשובים אחרים. הם מקיפים את כל מערכת המשפט שלנו וחודרים לכל פינותיה. הם שיכריעו מה יהיו לדידנו מוסר וסדר ציבורי, אזרחות טובה ומידות טובות. הם חוקת החופש, לב המשפט הגרמני העכשווי שלנו. הם שיעניקו את המשמעות ואת הכבוד לכל מה שנעשה כמשפטנים גרמנים".[16]
מוקיע הליברליזם, מגן הדם הגרמנישמיט יצא כנגד הליברליזם והוקיע אותו. הוא טען כי החוקות הליברליות מן המאה התשע-עשרה גרמו להתפרקות הדתית ולהתפרקות המעמדית של העם הגרמני, אשר הופקר לידיהם של אויביו מכוח עקרונותיהן של אותן חוקות. "כך הפך החופש המעוגן בחוקה לנשק ולסיסמת הדגל של כל אויביה וטפיליה של גרמניה. את התרמית הזאת השכלנו לראות שחוקות ליברליות הופכות לדרכי הסוואה אופייניות של שלטון זר".[17] לדבריו, הטעות של הליברלים הגרמנים היתה שהם נותרו בלתי רגישים ואדישים ל"מהות הגרמנית ול[...] קולו של הדם הגרמני" שהם עצמם היו נושאי כליהם. הם לא הבינו שהמשפט והחקיקה של עם חייבים להשתרש ב"מושג פולקי במהותו".[18]
לחקיקה החדשה העניק שמיט כוח והכשיר אותה. לדבריו, "היום נהיה העם הגרמני שוב לעם גרמני גם במובן המשפטי. על פי החוקים מ-15 בספטמבר, דם גרמני וכבוד גרמני הם מושגים מרכזיים במשפט שלנו. המדינה היא עכשיו אמצעי בידי הכוח הפולקי והאחדות הפולקית".[19]
שמיט הוא שהצדיק, בעקבות היטלר, הצדקה משפטית של המעשים כנגד היהודים. הוא שב על הטענה כי "למפלגה תהיה בסופו של דבר זכות המילה האחרונה ביחס ליהודים, מכיוון שהיא זו המגוננת על הקדושה הלאומית, היא זו שמגוננת על העם הגרמני מפני אויביו, היא זו שתנהל את המאבק האחרון".
זרקא טוען כי ניתן לראות איפוא כיצד הצדקת חוקי נירנברג, בטקסט "חוקת החופש" נחקקת בהיגיון תפיסתו של שמיט את הפוליטי. על כן המפגש בין תורתו הפוליטית ובין הנאציזם שייכת בהחלט לדינאמיקה יסודית. לדבריו, "אך נראה בהמשך שאי אפשר לעצור כאן. היהודי אינו אויב ככל האויבים, המלחמה שהוא אמור להיות מושאה אינה מלחמה רגילה".
שמיט העמיד את ההבחנה בין יהודי לבין כל האחרים בחוק הגרמני. לדבריו, "המשפט הנציונל-סוציאליסטי אינו מתיימר אפוא לקבוע מיהו אנגלי, צרפתי או יפני; אבל הוא עומד על כך שהקביעה מהו גרמני, מהי מהות גרמנית ומה נחוץ לשם ההגנה על הדם הגרמני, כל עוד נתיני מדינה גרמנים עומדים על הפרק, היא עניינו של העם הגרמני בלבד".[20]
ההגנה על "הדם הגרמני" חייבו לנקוט את הצעדים התחיקתיים ההכרחיים כדי למנוע את זיהומו של הגזע הגרמני, את התנוונותו ואת שקיעתו – סיבתם של כל אלה טמונה, לדבריו, בגזע היהודי. משום כך המנגנון המרכזי של חקיקת הגזע נוגע להבחנה בין הגרמנים ובין היהודים. שנית, שמיט התכוון להראות שלא זו בלבד שחקיקת גזע זו היא חקיקה מתגוננת ואינה אימפריאליסטית, היא גם מכבדת את חקיקותיהם של העמים האחרים. הכבוד הזה בא לידי ביטוי בהגבלה הגדולה ביותר על השימוש ב"סייג תקנת הציבור".
שמיט גם יצא כנגד קטגוריות משפטיות ניטרליות ופורמליות כביכול. לדבריו, "יהיה זה פסול להגביל באופן זה את התורה החדשה הגדולה של החשיבה המשפטית הנציונל-סוציאליסטית, תורת הגזע, בעזרת קטגוריות פורמליות וניטרליות של המשפט הבינלאומי הפרטי".[21]
לדברי זרקא, שמיט הצדיק את חקיקת הגזע במישור המשפט הבינלאומי הפרטי. מטרתה של הצדקה זו היתה לאשר את אופייה הקביל באופן רציונלי של חקיקה זו במישור הבינלאומי, ובה בעת, לתמוך מבחינה אינטלקטואלית ברעיון ההגנה על גזע אחד מפני זולתו. הצדקה זו מבקשת גם להפוך לקביל את רעיון קיומה של סכנה יהודית, שיש להתגונן מפניה כדי להציל את סדרי הציביליזציה החיוניים. חקיקת הגזע, הכוללת חוק על אודות הדם, מאשרת [את הטענה] שאי אפשר לצמצם את הסכנה, שהרי היא מונעת בידי אויב של הגזע ושל הדם – אויב שיש להיפרד ממנו בכל מחיר. הצדקתם של מחנות הריכוז משתמעת לפיכך מתוך הנמקתו המשפטית של שמיט. עוד פסיעה אחת והצורך להשמיד יתגלה כ"מוצא" הסופי היחיד. האם הדרך היחידה להתגונן מפני סכנת ההתנוונות והשקיעה איננה להשמיד את נשא הסכנה?
קרל שמיט תרם ללא ספק את תרומתו לאישור קיומו של היהודי כאויב הגזע והדם, אויב בלתי נכנע שיש להתגונן מפניו. אחרים יקבלו על עצמם את החיפוש אחר פתרונה של בעיה זו, עד הפיתרון הסופי. מכאן הדרך היתה פשוטה עבור שמיט להגדיר את היהודי כאויב מהותי שפירושו: בלתי תלוי בנסיבות, המצביע על עצמו מעצם טבעו יותר ממה שהזולת מצביע עליו, תמידי, בלתי ניתן לצמצום במובן זה שהוא אינו יכול להצטמצם למשהו אחר או להשתנות למשהו אחר – והוא יכול רק להתחפש או להסוות את עצמו.
בניגוד לתפיסה של אויב יחסי, אצל שמיט יש דימוי של אויב מהותי שיש לו עקבות בכל כתביו עד ה"גלוסריום". זרקא טען ש"נדמה שקטע מתוך 'מושג הפוליטי' כבר מכיל את קווי המתאר שלו. בדברו על 'אויב הציבור', שמיט מאפיין אותו בשלב מסוים באופן הבא: 'מסתבר פשוט שהוא האחר, הזר, וכדי להגדיר את טבעו די בכך שהוא יהיה בעצם קיומו ובמובן עז במיוחד היצור האחר הזה, זר, ושבהקצנה ייתכנו עימותים עמו שלא יוכלו להיפתר לא בעזרת מכלול של נורמות כלליות שנקבעו מראש, וגם לא באמצעות פסק דינו של אדם שלישי, הנודע כאדם חסר פניות שאינו נוגע לעניין'".[22]
זרקא טען כי ההתייחסות למושג האויב בטקסט זה מעניקה לו תוכן מהותי. הטקסטים של התקופה הנאצית שטרם התפרסמו אז, היו עתידים לתת לו דימוי מוחשי: האויב המהותי הוא אויב הגזע, היהודי. שמיט כתב ב-25 בספטמבר 1947: "היהודים נשארים תמיד יהודים. הקומוניסט יכול להשתפר או להשתנות [...] היהודי המתבולל הוא הוא האויב האמיתי. אין זה מועיל כלל להוכיח שסיסמתם של זקני ציון היא זיוף".[23]
מאמר שכתב שמיט ב-1933 מבקש להראות שהרוח קשורה מעיקרה, באופן מהותי, אל הגזע (Art). לדבריו, אין להעלות על הדעת את הרוח הגרמנית ללא השתייכות אל הגזע הגרמני. על אלברט איינשטיין כתב למשל: "מדובר באלברט איינשטיין שתעמולת בני עמו העזה להציבו לצד הכריסטוס. הוסר המסווה מעל ה'מדען השלו' הזה: שנאת הגרמנים שלו רווית רעל. כאן הושם גבול וסוף ליחסיותו הנודעת, ולא במקרה, אלא בשל המבנה הכולל את קיומו (Dasein), השייך גם הוא למחשבתו ולתפיסת העולם הכוללת שלו. שהרי בדיוק כאן, כאשר הוא הגה באטומים באופן יחסותי הסתבר שהוא קשור בכל נימותיו, לרבות נימות מוחו, על העם שאליו הוא שייך ואל המצב הפוליטי של העם הזה".[24]
פירוק ההגות הנאצית של קרל שמיט וחשיפת האלמנטים הנאציים המובהקים שלה היא מעשה חשוב ואף אמיץ. זרקא קורא בסוף הפרויקט שלו להגדרה ביקורתית של היחס הראוי כלפי הטקסט של המשפטן הגרמני. הוא טוען כי שמיט "מופיע כמחבר העשוי לתפוס את מקומו של מרקס ולתת בידינו מנגנון מושגי חליפי, כדי להגן על אותן העמדות או להיאבק באותם יריבים".[25]
עבודתו של זרקא היא גם פוליטית והיא מבקשת להימנע מניטרליות כלפי הנאציות של שמיט. לדבריו, "כאן טמון המניע הפנימי שעליו מושתתים העניין והפיתוי שהגותו של שמיט מפעילה על חלק מן השמאל ומן השמאל הקיצוני האינטלקטואלים. עוד לא תם העידן של מנחי המחשבה, ועידן זה נעשה מטריד במיוחד כאשר מי שמועלה לדרגה של מנחה מחשבה של חלק מן האינטלקטואלים הוא-הוא האדם שכמה עשורים לפני כן הוליך את אלה שהלכו אחריו (כדבריו של המשפטן הגרמני הדגול אריך קאופמן) 'אל תוך המדמנה של הניהיליזם ושל גרסתו הנציונל-סוציאליסטית".[26]
הערות:[1] כריסטוף שמידט (2005). "'קרל שמיט בעברית? מחשבות על הרלוונטיות של התיאולוגיה הפוליטית למודרנה (היהודית)". פתח דבר. בתוך: קרל שמיט. תיאולוגיה פוליטית. תל אביב: רסלינג. עמ' 16 – 17.
[2] אלחנן יקירה (2009). "קרן שמיט, היהודים והמדינה". מבוא. בתוך: איב שארל זרקא. פרט נאצי בהגותו של קרל שמיט. ירושלים: מכון שלם, עמ' יג.
[3] שם, עמ' יד.
[4] שם.
[5] בעניין זה התעלמות המסוגלת לקבל משמעות אידיאולוגית מומלץ לקרוא את התייחסויותיו הנרחבות של יקירה לנעם חומסקי. ראו: אלחנן יקירה (2006). פוסט-ציונות, פוסט-שואה: שלושה פרקים על הכחשה, השכחה ושלילת ישראל. תל אביב: עם עובד.
[6] איב שארל זרקא. פרט נאצי בהגותו של קרל שמיט. ירושלים: מכון שלם, עמ' יז-יח.
[7] שם, עמ' יח.
[8] אלחנן יקירה חשף בספרו פוסט-ציונות, פוסט-שואה כי דוגמא לקואליציית שמאל רדיקלי וימין קיצוני סביב שמיט קשורה למשל לאחד מן האינטלקטואלים היותר ידועים והיותר רהוטים ומשכילים של הימין הקיצוני, אלן דה בנואה. הלה פרסם במהלך 2006 בביטאון ידוע של הימין הקיצוני מאמר הגנה על שמיט. לדברי יקירה, זהו מאמר ארוך וידעני אבל חריף ומלא גידופים ורמזים אנטישמים שכוון נגד זרקא שיצא בהתקפה על שמיט ואף מפרסם מבחר מהתבטאויותיו האנטישמיות והנאציות. יקירה חושף בהמשך (עמ' 135 בספרו) כי אותו דה בנואה מדבר בשבחו של אטיין באליבאר, פרופסור לפילוסופיה ואיש שמאל שהוציא לאור את ספרו של שמיט על הובס שהוא הספר המגונה ביותר של שמיט ואף הוסיף לו מבוא ארוך. ספר זה, כותב יקירה, נכתב בתקופת השלטון הנאצי והוא מכיל בתוכו כמה מהתבטאויותיו האנטישמיות המכוערות ביותר של שמיט. אותו באליבאר הוא, לדברי יקירה, אחד מן הדוברים האנטי-ישראלים הבולטים ביותר והארסיים ביותר בשנים האחרונות ואף מיוזמי העצומה להחרמת האקדמיה בישראל.
[9] שם, עמ' 63.
[10] שם.
[11] כריסטוף שמידט (2005). "'קרל שמיט בעברית? מחשבות על הרלוונטיות של התיאולוגיה הפוליטית למודרנה (היהודית). פתח דבר. בתוך: קרל שמיט. תיאולוגיה פוליטית. תל אביב: רסלינג, עמ' 8
[12] שם, עמ' 9 – 10.
[13] שם, עמ' 13.
[14] Carl Schmitt ([1938] 2003). Der Leviathan in der Staatslehre, des Thomas Hobbes. Stuttgart: Klett-Cotta, p. 77.
[15] איב שארל זרקא (2009). פרט נאצי בהגותו של קרל שמיט. ירושלים: מכון שלם, עמ' כח.
[16] מתוך: "חוקת החופש". שם, עמ' 35 – 38.
[17] שם.
[18] שם.
[19] שם.
[20] מתוך: "החקיקה הנציונל-סוציאליסטית וסייג האורדר פובליק" מ-28 בנובמבר 1935. בתוך: פרט נאצי בהגותו של קרל שמיט, עמ' 39 - 60.
[21] שם.
[22] Carl Schmitt (1932). Der
[2] אלחנן יקירה (2009). "קרן שמיט, היהודים והמדינה". מבוא. בתוך: איב שארל זרקא. פרט נאצי בהגותו של קרל שמיט. ירושלים: מכון שלם, עמ' יג.
[3] שם, עמ' יד.
[4] שם.
[5] בעניין זה התעלמות המסוגלת לקבל משמעות אידיאולוגית מומלץ לקרוא את התייחסויותיו הנרחבות של יקירה לנעם חומסקי. ראו: אלחנן יקירה (2006). פוסט-ציונות, פוסט-שואה: שלושה פרקים על הכחשה, השכחה ושלילת ישראל. תל אביב: עם עובד.
[6] איב שארל זרקא. פרט נאצי בהגותו של קרל שמיט. ירושלים: מכון שלם, עמ' יז-יח.
[7] שם, עמ' יח.
[8] אלחנן יקירה חשף בספרו פוסט-ציונות, פוסט-שואה כי דוגמא לקואליציית שמאל רדיקלי וימין קיצוני סביב שמיט קשורה למשל לאחד מן האינטלקטואלים היותר ידועים והיותר רהוטים ומשכילים של הימין הקיצוני, אלן דה בנואה. הלה פרסם במהלך 2006 בביטאון ידוע של הימין הקיצוני מאמר הגנה על שמיט. לדברי יקירה, זהו מאמר ארוך וידעני אבל חריף ומלא גידופים ורמזים אנטישמים שכוון נגד זרקא שיצא בהתקפה על שמיט ואף מפרסם מבחר מהתבטאויותיו האנטישמיות והנאציות. יקירה חושף בהמשך (עמ' 135 בספרו) כי אותו דה בנואה מדבר בשבחו של אטיין באליבאר, פרופסור לפילוסופיה ואיש שמאל שהוציא לאור את ספרו של שמיט על הובס שהוא הספר המגונה ביותר של שמיט ואף הוסיף לו מבוא ארוך. ספר זה, כותב יקירה, נכתב בתקופת השלטון הנאצי והוא מכיל בתוכו כמה מהתבטאויותיו האנטישמיות המכוערות ביותר של שמיט. אותו באליבאר הוא, לדברי יקירה, אחד מן הדוברים האנטי-ישראלים הבולטים ביותר והארסיים ביותר בשנים האחרונות ואף מיוזמי העצומה להחרמת האקדמיה בישראל.
[9] שם, עמ' 63.
[10] שם.
[11] כריסטוף שמידט (2005). "'קרל שמיט בעברית? מחשבות על הרלוונטיות של התיאולוגיה הפוליטית למודרנה (היהודית). פתח דבר. בתוך: קרל שמיט. תיאולוגיה פוליטית. תל אביב: רסלינג, עמ' 8
[12] שם, עמ' 9 – 10.
[13] שם, עמ' 13.
[14] Carl Schmitt ([1938] 2003). Der Leviathan in der Staatslehre, des Thomas Hobbes. Stuttgart: Klett-Cotta, p. 77.
[15] איב שארל זרקא (2009). פרט נאצי בהגותו של קרל שמיט. ירושלים: מכון שלם, עמ' כח.
[16] מתוך: "חוקת החופש". שם, עמ' 35 – 38.
[17] שם.
[18] שם.
[19] שם.
[20] מתוך: "החקיקה הנציונל-סוציאליסטית וסייג האורדר פובליק" מ-28 בנובמבר 1935. בתוך: פרט נאצי בהגותו של קרל שמיט, עמ' 39 - 60.
[21] שם.
[22] Carl Schmitt (1932). Der
Begriff des Politischen. Munchen: Duncker and Humbolt, p. 67.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה