גיליון הסאנדיי טיימס: חשיפת מרדכי ואנונו, אוקטובר 1986
|
מדיניות העמימות הגרעינית בישראל וזכויות הפרט:
מתח בין ביטחון המדינה לערכי הדמוקרטיה
מאמר אורח מאת מיכל מורג
מבואבינואר 2008 ראיין אלי יצפאן את ראש הממשלה אהוד אולמרט בתוכניתו.
- יצפאן: יש לנו את מה שאנחנו לא יכולים להגיד שיש לנו?
- אולמרט: אנחנו לא יכולים להגיד. יש לנו עוצמה אדירה. הלוואי ויכולתי לחלוק עם כל תושבי ישראל את מה שאני יודע.
- יצפאן: רק שנהיה רגועים.
- אולמרט: אתה יכול להיות רגוע.[1]
שיחה זו מתמצתת את נושא מאמר זה - מחד, את זכותו של הציבור לקבל מידע, לשאול שאלות ולדון בנושאים מסוימים, ומאידך, את חשיבות ביטחונה ועוצמתה של המדינה כפי שאלה באים לידי ביטוי בסוגיית מדיניות העמימות אשר אימצה מדינת ישראל בכל הקשור לסוגיית פיתוח נשק גרעיני.
אכן, ישראל היא מדינה דמוקרטית. מדינה אשר שמה לעצמה למטרה לקיים ולשמר את הערכים הדמוקרטים הנשגבים הנוגעים לחירויות הפרט ובכללן חופש הביטוי והזכות למידע.
אכן, ישראל היא מדינה הנמצאת במצב חרום מתמיד, מצב אשר מאלץ אותה לנהוג ולהשתמש בכל אמצעי המצוי ברשותה בכדי לשמור על בטחונה, להגן על גבולותיה ולייצר הרתעה מספקת אל מול מדינות האויב המקיפות אותה.
שני מאפיינים אלה של מדינת ישראל - שמירת ערכי הדמוקרטיה והבטחת בטחונה הלאומי של המדינה - מתקיימים זה לצד זה מיום הקמתה של המדינה והניגוד הרב השורר ביניהם מגיע לא פעם לכדי התנגשות.
מאמר זה מבקש לבדוק את סוגיית ההתנגשות בין ערכי הדמוקרטיה, חופש הביטוי וזכות הציבור למידע לבין חובת השמירה על ביטחונה של המדינה. שאלת המחקר המוצגת במאמר היא האם יכולה מדינת ישראל, כמדינה דמוקרטית, לפגוע בזכויות אזרחיה להתבטא ולדרוש מידע חשוב בעודה משתמשת בשיקולים ביטחוניים וכיצד היא בוחרת לעשות זאת. נשאלת השאלה באיזו מידה נשמרות הזכויות הדמוקרטיות אל מול טענות בדבר ביטחון המדינה בכל הקשור לסוגיית הנשק הגרעיני הישראלי.
ישראל כמדינה דמוקרטית בחרה לנקוט במדיניות העמימות בכל הקשור לקיומו של נשק גרעיני בתחומה. עמימות, במהותה, הינה ההפך המוחלט מהשקיפות המתחייבת ממשטר דמוקרטי. מאחר וכך בחירה זו אינה עולה בקנה אחד עם זכויות אזרחיה לחופש הביטוי והזכות למידע. מטרת המאמר לבדוק כיצד מתיישבת החלטה זו של המדינה עם מימוש יסודות דמוקרטים אלה. כיצד מצדיקה המדינה את החלטותיה המאפשרות פגיעה בזכויות האזרח. האם שלילת זכויות אלו היא אכן מתוקף הביטחון הלאומי, האם הטאבו סביב עניין הגרעין אכן נובע משיקולי ביטחון, האם לא היה מקום לבטל טאבו גורף זה לאחר חשיפת המידע בנושא בעבר? אילו גופים עוזרים למדינה לשמר את מדיניות העמימות? מהי חשיבות הדיון הציבורי בנושא זה? האם הציבור אכן מעוניין להרחיב את הדיון בנושא זה עד כמה הוא מוכן להלחם למען כך?
השערתי היא שישראל, כמדינה דמוקרטית, אינה מצליחה ליישב את הסוגיה בדבר שמירה על יסודות דמוקרטים חשובים, במיוחד את הזכות למידע בכל הקשור לסוגיית הנשק הגרעיני. מדינת ישראל בחרה בקו הביטחוני, בשימוש במדיניות העמימות אשר אינה מאפשרת את קיומן של זכויות אלו. ומכאן נגזרות פגיעות קשות ביסודות דמוקרטיים ראשוניים של אזרחי המדינה.
חלקו הראשון של המאמר יניח יסודות תיאורטיים: סקירה כללית המסכמת את התפתחות האופציה הגרעינית בישראל, בדיקת מושג העמימות וכן בדיקת הערכים חופש הביטוי והזכות למידע, וכיצד אלה מתנגשים זה בזה בשם קדושת ביטחון המדינה. בהמשך, אבדוק שלושה מקרים שונים הממחישים כיצד קידוש הביטחון הלאומי אפשר פגיעה בזכויות הדמוקרטיות. אבנר כהן אשר חקר את הנושא ונתקל בקשיים רבים לפרסם את ממצאיו ויש אשר יגידו כי נרדף עקב מחקריו בנושא בידי גופים ביטחוניים, מרדכי ואנונו, עובד הכור אשר חשף את סודותיו והיה הראשון לעורר את הציבור לדיון בנושא וכן סיפורו של תת אלוף יצחק יעקב (יצה) אשר הואשם בחשיפת סודות ביטחוניים לאחר ראיון שהעניק לאחד מהעיתונים הגדולים במדינה.
מדיניות הגרעין של ישראל: התפתחות היסטוריתישראל הייתה למדינה השישית בעולם והראשונה במזרח התיכון אשר רכשה נשק גרעיני. אולם, עד עצם היום הזה לא אישרו גורמים מוסמכים את הימצאותו של נשק כזה במדינה.[2]
האיש אשר האמין בחשיבות פיתוח נשק גרעיני לישראל, יזם, דחף והוביל את המהלכים היה ראש הממשלה דוד בן גוריון. בן גוריון ראה לנגד עיניו, עוד טרם הקמת המדינה, את הצורך הדוחק בחיזוקה הביטחוני-צבאי של המדינה החדשה. שואת יהודי אירופה ומלחמת העצמאות העצימו אצל בן גוריון את הצורך המתחייב, המיידי בשמירה על גבולות המדינה, הקמת צבא חזק והשגת כל אמצעי אשר יבטיח את שמירתם של הללו.
שאלות בענייני חוץ וביטחון וחששות לגבי חוסנה הפנימי של המדינה היו קריטיות בעיניו של בן גוריון. הוא תהה האם יחסי הכוחות הקונוונציונליים בין ישראל למדינות ערב, יש בהם משום סכנה תמידית לעתיד המדינה.[3] כמו כן חשש בן גוריון מהשאננות שהפגינה החברה הישראלית לאחר הניצחון במלחמת העצמאות, כמו גם מכך כי ההתגייסות המלאה למלחמה פינתה מקומה למאבקים פנימיים בין קבוצתיים. אלו היו הגורמים העיקריים לדרישתו לחיזוק מעמדה הגרעיני של ישראל.[4]
ראוי לציין שני תומכים מובהקים ברעיון הפרויקט הגרעיני ובחשיבותו. הראשון הוא ארנסט דוד ברגמן, כימאי אשר היה ליועצו המדעי של שר הביטחון ומאוחר יותר עמד בראש הוועדה הישראלית לאנרגיה אטומית. ברגמן היה זה ששכנע את בן גוריון כי אנרגיה גרעינית תהווה מפתח להמשך קיומה ושגשוגה של ישראל והיה זה שניווט את הפעילות הגרעינית בארץ בשנים 1948-1955. תומך נלהב נוסף הוא שמעון פרס, מנכ"ל משרד הביטחון אשר אחראי במידה רבה להתקדמותו של הפרויקט. פרס היה מי ששכנע את בן גוריון כי הגיעה העת לפתוח במיזם הגרעיני, ומאוחר יותר היה האחראי על היחסים עם צרפת בנושא הכור. פרס מילא תפקיד מפתח בהחלטות הראשונות שקבעו את צביון המיזם ואת כיוונו.[5]
בהעדר מידע רשמי ובהסתמך על מקורות זרים נראה כי התעניינותו של בן גוריון במחקר הגרעיני החלה מיד עם הקמת המדינה, עם מציאת תכולה של אורניום בפוספטים בנגב על ידי חמ"ד (חיל המדע בצה"ל).[6]
צעדים אלה קיבלו תאוצה עם הקמת הוועדה הישראלית לאנרגיה אטומית ב-13 ביוני 1952. הוועדה הוקמה במסגרת משרד הביטחון וסמכויותיה היו אך ורק בתחום הייעוץ והפיתוח.[7] (כיום אחראית הועדה על כלל הפעילות הגרעינית של ישראל. היא מייעצת לממשלה בכל הנושאים הקשורים למחקר ולפיתוח גרעיני ואחראית על ביצוע מדיניות הממשלה בתחום זה).
במקביל התפתחו קשרי מחקר בין אנשי המחקר הישראלי לבין מכוני מחקר גרעיני בצרפת. ישראל הידקה את קשריה עם צרפת ותשומת לב רבה ניתנה לבדיקת אפשרות הקמת תשתית גרעינית בישראל. שמעון פרס עמל על השגת כור מחקר צרפתי.[8]
כמו כן, הטיף פרס לאוריינטציה צרפתית בתחומי הרכש והטכנולוגיה ובברכתו של בן גוריון הפכה צרפת לספקית הנשק העיקרית של ישראל.[9] פריצת דרך משמעותית חלה ערב מבצע קדש ולאחריו, כאשר הושגה הבנה בין ישראל לצרפת לפיה צרפת תסייע לישראל בהקמת מתקן גרעיני. החלטה זו נבעה ממערך יחסים מדיניים וביטחוניים הדוקים שנרקם על רקע המתיחות בגבול מצרים.[10]
בשנת 1957 נחתם הסכם המכריע בין המדינות. לפי תזכירים של משרד החוץ הצרפתי, נחתמו בדצמבר 1956 ובאוקטובר 1957 הסכמי שיתוף פעולה בתחום האנרגיה האטומית בין המוסדות למחקר גרעיני של ישראל וצרפת. מסמכים אלה מלמדים כי צרפת התחייבה לספק לישראל אורניום וסיוע טכני ותעשייתי לבניית הכור. מטרת שיתוף הפעולה המוצהרת הייתה מחקר לצורכי שלום[11] וישראל התחייבה להתייעץ בצרפת בכל עניין הקשור לכור.
בשנת 1958 החלה הקמת הכור. ראוי לציין כי בשנת 1960 עמד פרויקט הגרעין הישראלי בסימן שאלה כאשר דה-גול החליט על שינוי במדיניות הגרעינית כלפי ישראל. הוא דרש מישראל לפרסם ברבים את דבר בניית הכור ולהעמידו תחת פיקוח זר, ייתכן ואף בינלאומי. הסכם פשרה הושג ולפיו צרפת תמשיך במתן הסיוע הגרעיני ואילו ישראל תפרסם ברבים את דבר הכור ותצהיר כי הוקם למטרות מחקר בלבד.[12]
מעטה החשאיות, אשר יידון בהמשך, היה מטרה ולא רק דרך. לא רק מבית נמנע המידע אלא, אחת כמה וכמה, מגורמי חוץ. מדיניות זו אפשרה לבן גוריון ועמיתיו גמישות מרבית מול המתנגדים למיזם מבית ומחוץ.
במהלך שנות ה- 60,[13] התחזקו בארצות הברית החשדות בנוגע לאפשרות כי ישראל פועלת בחשאי לפיתוח אופציה גרעינית אשר אינה מיועדת לצורכי שלום בלבד. חשדות אלו, ייתכן ומקורם במידע שהועבר על יד צרפת או גורם אחר וייתכן כי מקורם היה בטיסות סיור של גורמי ביון אמריקאיים אשר במהלכן אותרו מבנים "חשודים" דרומית לבאר שבע.
ארה"ב הביעה את דאגתה מהנושא בפני ישראל, תחילה בחשאי. ישראל הכחישה מכל וכל וזאת על אף ההשלכות החמורות לגבי יחסיה עם ארה"ב.
בדצמבר 1960 נחשפו בעיתונות האמריקאית גילויים על קיומו של הכור הגרעיני של ישראל. תגובתה של ישראל לפרסומים התאפיינה בבלבול, מבוכה וחוסר בהירות לגבי דרך הפעולה המתבקשת.[14]
האיטיות ואי מתן הודעה פומבית של בן גוריון בנשוא החמירו את המשבר. בתשובותיה לשאלות שהציגה ארה"ב טענה ישראל כי מטרת הכור הינה לצרכים תעשייתיים, חקלאיים, רפואיים ומדעיים וכי המיזם כולו הוא חלק מתוכנית לפיתוח הנגב. ישראל הבטיחה כי הוא נועד לצרכי שלום בלבד.[15]
בהמשך, כתשובה לתביעות החוזרות ונשנות מצד ארה"ב, הצהירה ישראל כי אינה מייצרת נשק גרעיני בכור, וכן סירבה לאפשר בראשית הדרך ביקורים של מדענים אמריקאיים בכור. במשך הזמן הלכה והתגבשה הנוסחה כי "ישראל לא תהיה הראשונה שתכניס נשק גרעיני לאזור",[16] נוסחה אשר במהרה תהפוך לבסיס מדיניות העמימות לפיה פעלה ישראל.
ראוי לציין כי חשיפת הפרויקט גררה ביקורת ומחלוקת חריפה בקרב ההנהגה הישראלית. הנימוקים היו רבים: יתרונו של הנשק הקונוונציונלי, החלשת כוחו של צה"ל, עניין המשאבים המוקצים לפרויקט, ערעור המצב הרגיש האזור, האצת תהליך החימוש ועוד.
הויכוח הפוליטי בעניין הגרעין נמשך גם לאחר שעלה אשכול לשלטון. בתקופתו וגם בתקופת שלטונה של גולדה מאיר, גברה ההסתייגות מהפרויקט הגרעין. הכרזות על יכולתה הגרעינית של ישראל חזרו ונשנו. יגאל אלון אף הוסיף ואמר כי "ישראל לא תהיה גם השנייה להכניס נשק גרעיני למזרח התיכון".[17]
לאחר דיונים ומשאים ומתנים רבים בסוגיית הפיקוח, הושמה תוכנית פיתוח הכור תחת מעקב ופיקוח אמריקאי, אך אלה לא החלישו את התפתחות התוכנית הגרעינית של ישראל. לעומת זאת, גורם הסודיות במדיניות הנשק הגרעיני של ישראל הלך והתחזק עד לכדי התפתחות גישת מדיניות העמימות הגרעינית של ישראל.[18]
מדיניות העמימות הישראליתהפרק הקודם עסק בקצרה בתהליך פיתוח האופציה הגרעינית בישראל. ניתן לראות בתהליך זה כיצד לאורך השנים התגבש אותו דפוס של הכחשה, הטעיה ואף שקרנות, אשר הוביל בסופו של דבר לאותה מדיניות עמומה אשר אומצה כדרך פעולה מקובלת בישראל.
עמימות פירושה מצב בו ניתן לפרש מילה או מבע תקשורתי אחר ביותר מדרך אחת. מדובר במצב המנוגד לשקיפות. אותה שקיפות המתחייבת כל כך במשטר דמוקרטי.
האמירה המיוחסת ללוי אשכול לפיה "ישראל לא תהיה המדינה הראשונה שתכניס נשק גרעיני למזרח התיכון" הפכה ברבות הימים לבסיס הגישה העמומה, אותה אימצה ישראל כמדיניות רשמית.
עמימות גרעינית, כפי שמגדירה אבנר כהן, הינה מצב בו לא ניתן אישור רשמי להימצאותו של נשק גרעיני בידי מדינה מפי מנהיגי אותה מדינה, אולם הראיות לקיומו של הנשק חזקות די הצורך להשפיע על תפיסותיהן של מדינות אחרות ועל מעשיהן.[19]
ישראל יצרה תקדים של מדינה שהמערכת הבינלאומית מודעת ליכולותיה הגרעיניות, שביטחונה הלאומי מושתת על הרתעה גרעינית ובכל זאת היא מסרבת בכל תוקף לתת למעמדה זה אישור רשמי, פוליטי, תקשורתי או חקיקתי. מאחר וכך, יצרה המדינה חומת צנזורה חזקה וברורה.[20]
עברון טוען כי העמימות לא נוצרה במתכוון על ידי ישראל, אך משהתפתחה, ראו בה מקבלי ההחלטות אסטרטגיה נוחה, בעלת יתרונות שונים ודבקו בה.[21]
בין אם כך ובין אם אחרת, זו המדיניות הרשמית שאימצו ראשי המדינה בסוגיית הגרעין.
בשם מדיניות עמימות זו השתנו מעת לעת המטרות לשמן הוקם הכור בדימונה: ביוני 1960 נאמר כי מדובר במפעל טקסטיל, בספטמבר 1960 הצהיר בן גוריון כי מדובר בכור למטרות מחקר בלבד (למטרות מטאורולוגיה) ואילו בדצמבר 1960, אמר בן גוריון, לאחר החשיפה בעיתונות הזרה כי מדובר בכור למטרות שלום.
בן גוריון קיבל לבדו ובחשאיות מוחלטת את ההחלטה על פיתוח המיזם הגרעיני. בכדי לשמור על קו זה הוא אף דאג בתחילה לממנו מחוץ למקורות התקציב במקובלים. הסוד, מבחינתו היה כה גדול, עד כי גם מקורביו לא ידעו על כך. בן גוריון השאיר לאורך כל הדרך את מטרותיו ויעדיו של המיזם מעורפלים ועמומים.[22] (דבר אשר העניק לו את יתרון הגמישות אך לחלוטין לא תאם את הדרך הדמוקרטית המקובלת).
המיזם המתפתח הוצג לאורך כל הדרך במונחים מעורפלים ודו משמעיים על מנת להימנע מוויכוחים בבית פנימה ומעימותים עם מעצמות חוץ. את דרך ההתנהלות הזו מכנה אבנר כהן כעמימות שמקורה בחשש מיצירת קונצנזוס פתוח, יצירת רושם כאילו הכרעות פוליטיות טרם נעשו וכן האופציות עדיין פתוחות, אך מאחר ועצם העשייה וההכרעה כן נעשות, מדובר בעצם בבריחה מאחריות והכרעה פוליטית ברורה.[23]
הגילוי האמריקאי בדבר הכור אילץ את ישראל לעבור ממדיניות של סודיות מוחלטת למדיניות אשר ראשיתה הכחשה גורפת והמשכה הטעיה וטשטוש ואילו סופה – עמימות גרעינית כאסטרטגיה לאומית.[24]
בן גוריון מעולם לא נתן ביטוי פומבי לנימוקים שחיזקו את הצורך בפיתוח המיזם הגרעיני. ההחלטה לגבי הסודיות הבלתי מתפשרת בנושא הייתה נר לרגליו. החלטה אשר בעצם היוותה את הבסיס למדיניות העמימות שהונהגה ככל שהלך והתפתח המיזם.
כהן מציין כי התייחסותו היחידה של בן גוריון לתוכנית הגרעינית הייתה בנאום שנשא בכנסת בדצמבר 60' בו דיבר על מטרות השלום של המיזם הגרעיני לאחר חשיפת הכור בניו-יורק טיימס. בעקבות החשיפה באה הודעה של בן גוריון בכנסת מתאריך ה-21 לחודש. הייתה זו הפעם הראשונה בה שמעו אזרחי המדינה על בניית הכור בנגב. הוא שלל את רעיון בניית הפצצה הגרעינית והוסיף כי ישראל הציעה פירוק נשק מוחלט בישראל ובארצות ערב השכנות מתוך פיקוח הדדי. הוא חזר וטען כי הכור הוא למטרות שלום בלבד.[25]
גם לוי אשכול, המשיך בקו זה. אשכול החליף את ההכחשה באותה נוסחת טשטוש אשר הוזכרה קודם לכן. בחסותה של אסטרטגיה זו השלימה ישראל את שלבי המחקר והפיתוח. ישראל נמנעה מלעבור לשלב הבא ולבצע ניסוי גרעיני או לצאת בהכרזה גרעינית כלשהי ושוב נותרה יכולתה הגרעינית עמומה ומעורפלת. ישראל מצאה עצמה במצב בו אינה יכולה להכריז על עצמה בפומבי כמדינה גרעינית ולכן המשיכה לטשטש את יכולותיה ואת כוונותיה בעניין זה.[26]
אשכול התלבט בשלב זה כיצד להמשיך עם המיזם, אך כמו בן גוריון, גם הוא פעל כמעט לבדו ובחשאי ושוב, למרות הצורך בדיון אסטרטגי בעל עוצמת רגישות כבירה, נותר שוב הנושא עמום ורחוק מהכרעה.[27] בתקופה זו סירבה ישראל לדרישת ממשלו של ג'ונסון לחתום על האמנה לאי הפצת נשק גרעיני (NPT). בעצם הסירוב היה משום העברת מסר בדבר יכולתה הגרעינית מבלי ששונתה מדיניותה הרשמית, לפיה לא תהיה הראשונה להכניס נשק גרעיני לאזור.
בתקופתה של גולדה מאיר הפכה העמימות לבסיס ההבנות שבשתיקה כפי שהוסכם בין מאיר לבין ניקסון. מאיר הסבירה לו את ההכרח הקיומי בפיתוח האופציה הגרעינית ומדוע לא תוכל לחתום ישראל על האמנה לאי הפצת נשק גרעיני וכיצד מדיניות העמימות משרתת את האינטרסים של שתי המדינות.[28]
עברון מציין מספר גורמים שהביאו לאימוץ מדיניות העמימות:
ישראל, מסיבות מדיניות, פוליטיות נמנעה מהצהרה גלויה וברורה בדבר קיומה אופציה גרעינית בכדי להימנע מחתימה על האמנה למניעת תפוצה גרעינית ובכדי להימנע מהפיקוח המתחייב מחתימה על אמנה זו. כמו כן, ייתכן כי התשובות העמומות היוו קלף מיקוח מול ארה"ב בכל הקשור למשא ומתן בענייני אספקת ציוד צבאי.
סיבה נוסף למדיניות העמימות נעוצה במאבק המתמיד מול מדינות ערב השכנות. המטרה העיקרית הייתה ליצור הרתעה ולמנוע ממדינות ערב לפתח נשק גרעיני משלהן. אם אין אישור רשמי לאופציית הגרעין הישראלית לא יעמידו מדינות ערב בראש סולם העדיפויות שלהן פיתוחה של אופציה כזו לעצמן. מה גם שללא אישור ודאי, גדלה רמת החששות מצד מדינות ערב, חוסר הוודאות מרתיע יותר ממצב של וודאות.
בנוסף, מסביר עברון, האסטרטגיה העמומה נועדה להקנות לישראל אופציה להיעשות מדינה גרעינית כשמאזן הכוחות הצבאי הקונוונציונאלי ישתנה באופן קריטי נגדה או כשמדינה ערבית תיעשה למדינה גרעינית. מבחינה מדינית, טוען עברון, כי עצם הרעיון כי ישראל מפתחת נשק גרעיני יוביל את מדינות ערב למסקנה כי אין סיכוי כלשהו לנצח את ישראל ולכן יחפשו מדינות ערב דרכים להגיע להסדר מדיני עם ישראל.[29]
על סיבות אלו יש להוסיף ולציין את ההיבט המוסרי, לפיו בן גוריון חשש כי לאחר השואה לא ייתכן כי מדינת ישראל תייצר ותחזיק בנשק להשמדה המונית.
נראה אכן, כי על פניו יש מקום להצדקת מדיניות העמימות בכל הקשור לעניינים ביטחוניים, מדיניים ופוליטיים. אולם, חשוב לא פחות להבין כי מדיניות העמימות צריכה להיבחן גם מהפן הדמוקרטי שכן מדינת ישראל מקיימת מיום היווסדה משטר דמוקרטי, המקפיד על קיומן של זכויות וחירויות האזרחים.
הסודיות האופפת את תחום זה לא אפשרה מתן מידע כלשהו לציבור בדבר מי הם מקבלי ההחלטות ומעצבי המדיניות, מי הם גופי הפיקוח המפקחים על מקבלי ההחלטות ועל הכורים עצמם, בכדי שיוכל לשפוט באמצעותו האם ההחלטות המתקבלות בנושא אכן תואמות את מטרותיו ורצונותיו. העמימות, כפי שנאמר, היא המצב ההופכי לשקיפות הדמוקרטית ועד עתה נמנע כל דיון פתוח שיאתגר את מדיניות העמימות, לא רק בקרב הציבור אלא אף בקרב מפלגות, חברי כנסת ושרי ממשלה.[30]
חופש הביטוי והזכות למידע – בין דמוקרטיה לעמימות
אין מאמר זהו מנסה לבדוק האם אכן מוצדקת מדיניות העמימות כקו מנחה של מדינת ישראל בכל הקשור לנשק הגרעיני, אלא לבדוק האם מדיניות זו, כפי שהיא מוכתבת עולה בקנה אחד עם חירויות וזכויות האזרח במדינה דמוקרטית.
סוגיית הנשק הגרעיני ונחיצותו לישראל מעולם לא עלו לדיון ציבורי. אמנם ישנם טיעונים צבאיים ומדיניים המגבים החלטה זו, אך העובדה כי בישראל התקבלו הכרעות בסוגיה זו מבלי שציבור האזרחים אינו שותף למהלך אינה הגיונית ואינה נסבלת מהבחינה הדמוקרטית.[31]
כתוצאה מכך, נפגעות זכויות וחירויות דמוקרטיות רבות של הפרט ושל הציבור כאחד בישראל.
שתיים מזכויות אלו הינן חופש הביטוי והזכות למידע, אשר לטעמי קשורות זו בזו, שכן ללא יכולת הביטוי והבעת הדעה לא יינתן המידע, וללא מידע ראוי לא ייתכן דיון ציבורי ענייני הולם. ייתכן ואם יתאפשר הדיון הציבורי ולאנשים תהיה תחושת הנוחות לדון באופן גלוי וחופשי בנושא כה חשוב, תקטן ההתנגדות לדיון בנושא, הציבור יבקש לעצמו עוד מידע ואת היכולת המלאה לדון בו בחופשיות.
סעיף י"ט בהצהרת זכויות האדם של עצרת האו"ם, משנת 1948 (ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם) קובע כי כל אדם זכאי לחירות הדעה והביטוי, לרבות החירות להחזיק בדעות ללא כל הפרעה ולבקש ידיעות ודעות ולקבלן ולמסרן בכל הדרכים וללא סייגי גבולות.
כל חברה שמשטרה דמוקרטי ותפיסת עולמה ליברלית, מציבה את חירויות וזכויות האזרח במקום של בכורה. אך חשוב לזכור כי זכויות אלו אינן מתקיימות בחלל ריק אלא במסגרת מדינית בה חיים אנשים שונים בעלי דעות שונות. למדינה נדרשים הן חירויות הפרט מחד והן השמירה על שלום הציבור וביטחון המדינה מנגד, לכן אין מן הנמנע כי ייווצרו התנגשויות בין אלה לאלה ומכאן כי קביעת האיזון בין הזכויות המתנגשות אינה משימה קלה.[32]
חופש הביטוי פירושו הזכות של כל אדם להביע את דעותיו ורצונותיו בכל דרך שייבחר מבלי שיוטלו עליו מגבלות שרירותיות. שמירה על חירות זו חשובה ואף הכרחית לקיומה של חברה דמוקרטית תקינה ומתפקדת.
מספר טעמים חיוביים עומדים ביסוד ההכרה בזכות היסוד של חופש הביטוי: האינטרס החברתי - חשיפת עובדות, גילוי האמת ומתן הזדמנות להתמודדות של דעות ורעיונות; האינטרס הפוליטי – המבטיח את ההליך הדמוקרטי; האיזון הנדרש בין יציבות לבין שינוי בחברה ויישום גישות של סובלנות ופתיחות; האינטרס של הפרט להגשמה עצמית.
מנגד, כאמור, מתקיימים אינטרסים ושיקולים המתנגשים לעיתים עם חופש הביטוי: בטחון המדינה- האינטרס המדיני לשמור על עצמאותה וריבונותה מפני פגיעה חיצונית; ההגנה על חיי אדם; שלום
הציבור, יציבות המבנה החברתי והמשטר הדמוקרטי והסדר הציבורי; המוסר הציבורי, קרי מניעת השחתת המידות.[33]
אין ספק כי חופש הביטוי חשוב יותר ככל שהנושא הנו מרכזי יותר לאינטרס הציבורי של האוכלוסייה בה מדובר. למרות חשיבות עקרונית זו מוכרות הגבלות חשובות לחופש הביטוי, המוצדקות כדי להגן על זכויות ואינטרסים אחרים. אחד החשובים שבהם הוא ביטחון המדינה. בעניין יכולתה הגרעינית של ישראל וחופש הביטוי המפגש הוא דרמטי במיוחד.[34]
זכות נוספת אשר קיומה מצוי במתח המתמיד בין חירויות האזרח ושמירת ביטחון ואשר המדיניות העמומה, יש בה בכדי לפגוע בקיומה הינה הזכות לקבלת מידע באופן חופשי ומסודר.
מעקרונות היסוד של משטר דמוקרטי ומחובת הנאמנות של הרשויות הציבוריות כלפי אזרחי המדינה ניתן לגזור את חובתן של רשויות הציבוריות למסור מידע שברשותן. חובה זו חלה גם על הרשויות העומדות בראש הפירמידה השלטונית – הכנסת, הממשלה ומבקר המדינה.[35]
זכות זו כפי שהגדירה נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק, היא זכותו של כל אחד מבני הציבור לשמוע, להבין, לגבש עמדה, להתווכח ולשכנע. זכות זו, המהווה חלק מחופש הביטוי הנתפס על ידי הדמוקרטיה כזכות על, עילאית, לא תוכל להתממש אלא באמצעות הכרה רחבה בדבר חקיקה מפורש בזכות הציבור לקבל מידע. הכרה זו מצד רשויות הציבור היא הנותנת לחופש הביטוי את משמעותו האמיתית. רק בקיומה ניתן לגבש עמדה מושכלת ולהביע דעה הנשענת על דעת.[36]
הכרה וביסוס לכך ניתן למצוא בסעיף 1 לחוק חופש המידע, התשנ"ח-1998. לפיו, "לכל אזרח או תושב הזכות לקבל מידע מרשות ציבורית בהתאם להוראות חוק זה".
החקיקה שבטרם חקיקת חוק זה מיעטה להטיל על הרשויות הציבוריות חובה לפרסם מידע ציבורי לעיון הציבור בכלל. במקביל, הוראות חקיקה שנחקקו טרם חקיקת חוק חופש המידע חיזקו באופן עקיף את זכות הציבור לקבל מידע. אחת מאותן חקיקות למימוש זכות זו, היכולה לשמש בעיקר לצורכי מחקר היסטורי נקבעה בחוק הארכיונים, התשט"ו-1955. החוק קבע את זכותו של כל אדם לעיין בחומר ארכיוני המופקד בגנזך המדינה, חומר ארכיוני של משרד הביטחון או צה"ל יימסר רק לאחר חמישים שנה וחומר בעניין משרד הביטחון או כל מוסד אחר ממוסדות המדינה יימסר לאחר שלושים שנה. זכות זו עם כל חשיבותה לגבי ההיסטוריונים אין בה כדי לקיים זכות לקבלת מידע בעל אופי אקטואלי. הוראת חוק זו פוגעת למעלה מן הנדרש בזכות הציבור לקבל מידע אפילו בקיומו של אינטרס המצדיק חיסוי.[37]
לפי סעיף 2 לחוק חופש המידע, ייחשב מידע כ"כל מידע המצוי ברשות ציבורית והוא כתוב, מוקלט מוסרט, מצולם או ממוחשב". רשות ציבורית לפי סעיף זה לחוק כוללת בין השאר את "הממשלה ומשרדיה, הכנסת, מבקר המדינה, בתי המשפט, חברות ממשלתיות וגופים הממלאים תפקיד ציבורי".
לפי סעיף 14 לחוק, נקבע כי חוק זה אינו חל על הגופים מסוימים, על מידע שנוצר, מוחזק או נאסף בידיהם. בין הגופים הללו מצוינים: מערך המודיעין של צה"ל ויחידות נוספות שנקבעו בצו;
שרות הביטחון הכללי; המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים; יחידת הממונה על הביטחון במערכת הביטחון וכן הוועדה לאנרגיה אטומית ומרכזי המחקר הגרעיני שבאחריותה.
סעיף 9 לחוק קבע כי "לא יימסר מידע אשר בגילויו יש חשש לפגיעה בביטחון המדינה, ביחסי החוץ שלה, בביטחון הציבור או בשלומו של אדם" וכן "מידע בנושאים ששר הביטחון, מטעמים של שמירה על ביטחון המדינה, קבע אותם בצו באישור הוועדה המשותפת". אין המחוקק קובע במפורש מהי אותה מידת חשש שיש בה בכדי להצדיק את אי גילוי המידע ואין הוא תולה זאת בהיות החשש חמור ורציני. בהקשר זה ראוי לציין את בג"צ שניצר[38] אשר העניק הכרה חשובה בקיומם של חופש הביטוי והזכות לקבל מידע בעל אופי צבאי-ביטחוני. בג"צ פסק במקרה זה כי ניתן להגביל את חופש הביטוי ואת זכות הציבור לקבל מידע, על פי החלטת הצנזור רק כאמצעי אחרון, במקום בו קיימת ודאות קרובה לכך שתיגרם סכנה ממשית, ברורה ומיידית ואם אין כך הדבר, לא ניתן למנוע זרימת מידע צבאי לציבור, מידע שחשיבותו רבה בשל אופיים הקיומי של ענייני הביטחון.[39]
חשיבותו של חוק חופש המידע הינה בהכרה כי כל אזרח או תושב זכאי לקבל מידע בעל אופי ציבורי מרשות ציבורית. כעת יש לבדוק כיצד מתיישבת מדיניות העמימות עם זכויות אלו.
הטאבו הציבוריבטרם אבחן אם אכן ניתן לקיים איזון בין זכויות חשובות אלו לבין מדיניות העמימות הגרעינית והצנזורה המגנה עליה, אדון בקצרה בעניין הטאבו הציבורי הסובב את סוגיית הגרעין הישראלי.
מדינת ישראל יצרה חומת צנזורה מוצקה באופן כזה אשר מנע קצה קצהו של דיון פומבי פתוח. החברה הישראלית, גיבתה חומה זו בבנותה דפוסי טאבו ואיסור המשקפים חרדה כמעט מיתית מסביב לנושא.[40]
בסקר שנערך על ידי מרכז יפה בשנת 1987, כשנה לאחר חשיפתו של ואנונו, נמצא כי 78% מהישראלים אשר השתתפו בסקר תמכו בשמירה על סודיות בכל הנוגע ליכולתה הגרעינית של ישראל.[41]
"הפצצה" והדיון אודותיה נתפסים בישראל כטאבו שרק אזרחים בודדים העזו לערער עליו. ברמת השיח הלאומי נתפס הנושא כקודש הקדושים הלאומי. פרט למספר אנשי סוד, לשאר בית ישראל נותר הנושא אסור בהגייה, בידיעה וכך הוא מונח מחוץ לשיח הציבורי.[42]
הטאבו, לפי כהן, לא נכפה על הציבור הישראלי "מלמעלה", אלא מדובר בביטוי לרצון הציבור שלא לדעת, לרצונו האותנטי של הציבור שלא לקיים דיון פתוח בנושא הגרעין ולהשאיר את כל המידע, השיקולים וההכרעות בידי אותם "גורמים מוסמכים", עלומים.[43]
כהן טוען עוד כי מדיניות העמימות בישראל שרדה בזכות אותו טאבו ציבורי. שניים אלה קשורים זה בזה והכרחיים להישרדותם ושניהם מחוזקים על ידי האמונה הרווחת בקרב הציבור כי הסודיות הכרחית ביותר לביטחונה הלאומי של ישראל. מעמדה של דעה זו בתודעה הציבורית בישראל הוא כה חזק עד כי כל ניסיון לבקרה נתפס כפגיעה בעיקר. איסור הדיבור בסוגיה זו הוא במעמד של טאבו לאומי, ואף הדיבור על סוגיית העמימות עצמה נתפס בעיני רבים כמעט כמו ויתור על הדבר שהוא לעצמו. כלומר, מדיניות העמימות שורדת את מבחן הזמן משום שהיא מגובה הטאבו החברתי ומנגד, קוד השתיקה החברתי לא היה שורד ללא ההכרה הציבורית בחיוניותה של מדיניות העמימות, שבלעדיה, לדעת הציבור, יבולע לביטחון ישראל[44]
אין דבר זה אומר כי הרחוב הישראלי שרוי בחשכה מוחלטת. הציבור שואב מידע ממקורות זרים וכאלה שאינם בדיוק זרים, אך בסופו של דבר אין הציבור רוצה לדעת. נוח לו שלא לדעת, נוח לו שקוד השתיקה, קוד "קדושת הביטחון" מגונן עליו ומשאירו בריחוק מהסוגיה. [45]
אולם, ישנם בודדים בקרב הציבור בישראל המתנגדים לאותו קוד שתיקה. מעטים אלה נאלצים להתמודד לא רק עם האופן בו אוכפת הצנזורה הצבאית את קוד השתיקה, אלה נתפסים גם בתודעה הציבורית כשוברי הטאבו הלאומי, כבוגדים, כאותם יהודים שהוזהרו שלא להיכנס לפרדס הסוד ואלה שנכנסו, נפגעו.[46]
בגלל אותם בודדים המבקשים לחקור, לדעת ולהתבטא בסוגיית הגרעין הישראלי, ועל אף הטאבו הציבורי בנושא, חשוב לדון ולבדוק האם וכיצד מתיישבות זכויות וחירויות האזרח עם סוגיה זו.
חשיבות הדיון הציבורי
ניסיון ראשון לדיון ציבורי נעשה על ידי אליעזר לבנה, איש מפא"י לשעבר אשר במאמריו יצא כנגד רעיון הכנסת הנשק הגרעיני למזרח התיכון וניסה לרמוז על טיבו האמיתי של המיזם והאופן הבלתי דמוקרטי בו התקבלו ההחלטות בעניין זה. ללבנה התברר כי הוא מתעסק בנושא שהינו טאבו המיושם ונאכף באדיקות באמצעות הצנזורה. פרט למאמרים שכתב, הקים לבנה את הוועד לפירוז גרעיני של המזרח התיכון. הוועד פעל מאחורי הקלעים תוך שמירה על הסודיות המקובלת. מטרתו הייתה לעורר ויכוח ציבורי פתוח על השאלה הגרעינית, אם כי בהעדר מידע, נוכחו חברי הוועד כי קשה לנהל דיון דמוקרטי אמיתי.[47]
יאיר עברון טוען כי העמימות הגרעינית של ישראל חיונית וחשובה ולכן אין לוותר עליה. יחד עם זאת הוא טוען כי אין לוותר על דיונים מקצועיים, אקדמאים וציבוריים בהיבטים שונים של מדיניותה הגרעינית של ישראל. דיונים אלה חשובים מבחינות שונות שכן, לפי עברון, רצוי שהסגל המקצועי בתחום הגרעין וכן ראשי המדינה יזכו לקבל הערכות ותפיסות שונות מאלה העוסקים בנושא מחוץ למערכת הביטחון. עוד, הוא מוסיף, כי ראוי שיהיה לחלק מהנושאים הד ציבורי. הידע העצום שנרכש בנושא הגרעיני והתבונות הנובעות ממנו כמו גם האקדמיה והמחקר יכולים רק לעזור ולהביא לשיפור
החשיבה האסטרטגית הלאומית.[48] יש לציין כי עברון מצמצם את הנושאים אשר לדעתו יכולים להיות פתוחים לדיון ציבורי חופשי.
רות גביזון טוענת כי הסודיות לגיטימית בכל הקשור לעובדות (האם מצוי נשק גרעיני בידי ישראל) אך אין הצדקה להשתיק את הוויכוח העקרוני (האם רצוי נשק גרעיני לישראל). לדעתה דיון פתוח עלול להוביל למסקנה כי מה שנחשב כטוב לביטחון המדינה, עלול בטווח הארוך דווקא לסכנה.[49]
בהתנגשות בין הגרעין לדמוקרטיה מבחינה גביזון בין גרעין לצורכי מחקר, לצורכי שלום ולצורכי צבא וביטחון. בהתאם להבחנה זו היא יוצרת שלוש קבוצות של שאלות: הראשונה עוסקת בשאלות עובדתיות כגון האם יש נשק, מאיזה סוג ובאיזו כמות; השנייה עוסקת בשאלות נורמטיביות כגון האם ראוי שלמדינה תהיה יכולת גרעינית וקבוצת השאלות השלישית עוסקת בשאלה עד כמה צריכה מדינה להיות גלויה ומפורשת לגבי התשובות שניתנו לשתי קבוצות השאלות הראשונות.
גביזון טוענת כי בישראל חל מסך איפול מוחלט על נושא הגרעין ומאחר וכך לא נערך בישראל מעולם דיון רציני על הסוגיה אם ראוי לפתח יכולת גרעינית וכמו כן אין מידע לגבי טיב הפיקוח בנושא זה. לטעמה, דיון נורמטיבי גלוי והסקת מסקנות צריכים להתקיים לפחות בכל הקשור לשימושים לצורכי שלום ומחקר.
עוד מוסיפה גביזון כי למרות שלעיתים מוצדקת הסודיות, ייתכנו מקרים בהם היא בעייתית ככל שהמטרה או האמצעים קבילים פחות וככל שחשיבות ההכרעה גדולה יותר.
הדיון הציבורי הכרחי למניעת תופעות פסולות, הקביעה כי יכולתה הגרעינית של ישראל היא מקרה מובהק של סוד מוצדק אינה טריוויאלית, בין היתר כי מעולם לא הוחלט באופן ודאי מה הוא הטוב המוחלט לביטחון המדינה. הסכנה היא כי שיקולי ביטחון המדינה יופעלו בכדי למנוע דיון בהחלטות שנויות במחלוקת ואחת הטענות היא כי החלטות אלו עצמן פוגעות בביטחון המדינה, והן יכולות להיעשות רק תחת איפול, האיפול במקרה זה לא רק שאינו מגן על ביטחון המדינה אלא אף עלול לסכנו. סוגיית הגרעין חשובה והרת גורל וכמו כן אינה ניתנת לשינוי מרגע קבלת ההחלטות, לכן חשוב ליידע את הציבור – התומך והמתנגד- ולאפשר לו להביע דעתו. העלמת מידע מהמתנגדים מונעת מהם להביע דעתם ולהשתתף בתהליך הדמוקרטי של קבלת ההחלטות בנושא שכה חשוב להם. התומכים בפיתוח הנשק ירצו לדעת יותר מה הוחלט וכיצד מתנהל הפיקוח.[50]
הטיעון המרכזי שמעלה גביזון בדבר הצורך בפתיחות ובדיון ציבורי הוא כי הרעיון הדמוקרטי של השתתפות בהכרעות חשובות וגורליות דורש השתתפות כזו בהחלטות שיכולה להיות להן משמעות של
חיים ומוות, כמו ההחלטה על פיתוח נשק גרעיני או על הימנעות מכך. יהיה מוזר לחשוב כי החלטה בסדר גודל כזה תתקבל בחדרי חדרים ללא מתן אפשרות לבוחר להשמיע את דעתו. כמו כן, לעיתים
סודיות מאפשרת חוסר בקרה מספקת על הליכי קבלת ההחלטות ועל ביצוען, חשוב להקפיד כי החלטות בתחום זה תעשנה באופן אחראי ומבוקר. מודעות הציבור לעובדות ודיון ציבורי מקיף הם הערובה הטובה ביותר שמכירה הדמוקרטיה נגד שימוש לרעה בכוח. חשוב לא פחות שתהיה דרישה ציבורית למנגנוני פיקוח ובקרה.[51]
בדבר חשיבות זכות הציבור לדעת בהינתן הטאבו הציבורי, כותב אבנר כהן כי העמימות כשיח יצרה מצב בו אין עובדות אלא רק תדמיות. הקשר שבין העמימות לטאבו הציבורי יצר מצב לא רק שהדמוקרטיה משלמת מחיר כבד אלא שרק מעטים בישראל מודעים לעצם קיומו של המתח בין מדיניות זו לערכי הדמוקרטיה. גם אלה המזהים בעיה סבורים כי המחיר שמשלמת הדמוקרטיה למען המשך קיומה של מדיניות העמימות הוא בחזקת כופר קטן תמורת מדיניות ביטחון לאומי מוצלחת.
מבחינת הציבור הישראלי, בעיית חופש המידע וזכות הציבור לדעת בנושא הגרעיני, אם בכלל היא קיימת, היא בבחינת מותרות שדרישת הביטחון הקיומי של ישראל במצבה היום פשוט אינה מאפשרת. לפי התפיסה המקובלת הנושא הגרעיני הוא דוגמה מובהקת לעניין שבו זכות הציבור לדעת כלל לא קיימת. מדובר בזכות המופקעת מידי הציבור על ידי הציבור למען ערך הביטחון הלאומי הקיומי. לכן גם פגיעה בעמימות תיתפס בקרב הציבור הישראלי כבגידה.
כהן מוסיף כי מאז מאבקו של לבנה ועד היום המתח שבין זכות הציבור לדעת לבין העמימות וכן ושאלת גבולות המידע בנושא הגרעיני כמעט ולא עלו לסדר היום הציבורי. [52]
יואל כהן טוען כי למרות העדר ויכוח ציבורי, כן התקיימו דיונים ציבוריים. מדובר בקבוצות קטנות אשר לא הצליחו לייצר ויכוח בקרב הציבור הכללי. הוא תולה את הסיבות לכך ביראת הכבוד שרוכש הציבור הישראלי, עוד מימי מלחמת העצמאות, כלפי הרשות בטווח הרחב של שאלות הנוגעות לביטחון הלאומי, קדושת הביטחון המחלחלת בחברה.[53] מה גם שהממסד הפוליטי הביטחוני מנצל את הפטריוטיזם של העיתונאים כדי למנוע מהם כיבוי של המדיניות הגרעינית, והצנזורה מכפיפה את התקשורת הזרה בישראל להשקפת העולם של המדינה לגבי האינטרס הלאומי הביטחוני.[54] אלה, לבטח אינם מאפשרים מידע זמין ואמיתי לציבור.
שומרי הסוד: המלמ"ב והצנזורה הצבאיתבמתח שבין מדיניות העמימות ומימושן של הזכויות הכה חשובות – חופש הביטוי והזכות למידע, ראוי לציין שני גופים המצויים בטווח: הצנזורה הצבאית והממונה על הביטחון במערכת הביטחון (המלמ"ב).
את שני גופים אלה מכנה אבנר כהן בשם "שומרי ממלכת הסוד".
המלמ"ב הינו אגף במשרד הביטחון אשר אחראי על אבטחת משרד הביטחון, תעשיות הנשק והגופים בישראל העוסקים בפיתוח וייצור נשק להשמדה המונית וכן האמצעים להתגוננות מנשק שכזה, ביניהם הקריה הגרעינית בדימונה, מכון שורק למחקר ביולוגי ויחידות צה"ל העוסקות בתחומים אלה. במסגרת תפקיד זה מבצע המלמ"ב תחקור עובדים, ביקורות אבטחה, אישור על חשיפת טכנולוגיות, חקירות לשם מניעת הדלפות מידע מסווג ועוד. עד שנת 2007 עמד בראש גוף זה יחיאל חורב, אשר בתקופת כהונתו התחזק מעמדו וכוחו של המלמ"ב. חורב הותקף במשך שנים נוכח גישתו הקיצונית לאבטחת סודות. תוקפיו טענו כי אין דרכי הפעולה הללו עולות בקנה אחד עם אופייה הדמוקרטי של מדינת ישראל וכי הטיפול הקיצוני יותר מזיק מאשר מועיל.
מדובר באחד הגופים החשאיים ביותר במדינה, לא ניתן לקבל עליו פרטים כלשהם ואי הוא כפוף להוראות חוק חופש המידע. [55]
לפי כהן, המלמ"ב התחיל תחת הלשכה לקשרי מדע. עיקר תפקידו היה בראשיתו אבטחה פיזית של אתרים ופעילויות מסווגים הקשורות למיזם הגרעיני. משהפך לגוף אוטונומי סיפח לעצמו תחומי פעילות חדשים ומאחריות השב"כ הפך לדור תחת מטריית משרד הביטחון. חורב הפך לאיש עתיר כוח וסמכות, מהחזקים בישראל. הארגון, למרות כפיפותו למשרד הביטחון, עצמאי לחלוטין בהחלטותיו המקצועיות, ורבים סבורים שהמלמ"ב הוא כיום ארגון הסוד היעיל והמתוחכם ביותר מבין מנגנוני המודיעין של ישראל. מנקודת מבט דמוקרטית-מפקחת, אומר כהן, כי ראוי היה אילו המלמ"ב היה מקבל מעמד כארגון מודיעני, שכן הכרה כזו הייתה מאפשרת להעמידו תחת פיקוח וביקורות חיצוניות ואף משקפת מציאות קיימת, הדרך בה פועל כעת המלמ"ב הינה בעייתית ביותר.[56]
מתוקף תפקידו כשומר הגרעין, המלמ"ב ממלא תפקיד מרכזי בכל הקשור למדיניות העמימות הגרעינית. המלמ"ב הוא כיום הזרוע הממשלתית-ביצועית שמתרגמת את מדיניות העמימות כתפיסה אסטרטגית-מדינית לעקרונות פעולה ואכיפה מעשיים בתחום הביטחון הסודיות. מדיניות העמימות מעניקה לגוף זה סמכויות ושיקול דעת ייחודיים, הוא מוכר כגוף היחיד שלו הסיווג, הניסיון והידע לטפל בענייני ביטחון הגרעין.[57]
גוף נוסף האמון על אכיפת מדיניות הסוד הינו הצנזורה הצבאית. מדובר ביחידה השייכת לאגף המודיעין בצה"ל ומטרתה ביצוע בדיקה, פיקוח ושליטה על הפצת מידע בנושאים הנוגעים לביטחון המדינה. גוף זה פועל מכוח תקנות ההגנה (שעת חרום), 1945. בין היתר אחראית הצנזורה לכך שכל חומר, משודר, כתוב או מודפס המופץ לציבור לא יכיל ידיעות שהפצתן עלולה לפגוע בביטחון המדינה. על הצנזורה הצבאית מוטלת החובה לאזן בין שני אותם יסודות מתנגשים, מחד זכות הציבור לדעת, כחלק מהזכות העליונה לחופש הביטוי ומאידך חושבת השמירה על ביטחון המדינה. גוף זה אינו חשאי כמו המלמ"ב, הוא נתון לפיקוח ובקרה (בג"צ שניצר, למשל), ובכל זאת יש לו כוח רב, בעיקר
כשהדברים מגיעים לסוגיית הגרעין הישראלי. אין ספק, כי אותו טאבו ציבורי, מחזק את כוחה של הצנזורה בנושא זה. ביטוי לכך ניתן לראות בייחסם של כלי התקשורת בישראל לעניין זה. במשך השנים הייתה התקשורת בישראל נתונה תחת צנזורה צבאית אינטנסיבית לגבי כל מידע ופרשנות הקשורים לנשק גרעיני.[58]
כללי מדיניות המידע של הצנזורה הם אלה אשר עזרו ביצירת מדיניות העמימות הגרעינית. הצנזורה אסרה כל אמירה שרמזה או שהשתמע ממנה שלישראל יש כוונות לפיתוח גרעיני, ובטח לא אמירות שקבעו זאת כעובדה. כל קביעה בנושא זה הייתה צריכה להיות, לפי הוראות הצנזורה, מיוחסת למקורות זרים ומצוטטת מהם, הצנזורה אסרה על פרסום כל מידע שהגיע ממקורות ישראליים.[59]
התקשורת מצידה, כמי שאמונה על העברת מידע מעודכן לציבור, נוטה בכל הקשור לסוגיית הגרעין שלא להתעמת ולקדש את חופש הביטוי וזכות הציבור למידע, עד לכדי הפעלת צנזורה פנימית, ייתכן אף בשם אותו טאבו ציבורי. יואל כהן טוען כי הממסד הפוליטי ביטחוני מנצל את הפטריוטיזם של העיתונאים ישראליים בכדי למנוע מהם כיסוי של המדיניות הגרעינית.[60] במשך השנים, בעיקר לאחר חשיפת ואנונו, צומצמה הסודיות במידת מה והצנזורה הפגינה יחס ליברלי כלפי הנושא כפי שלא עשתה קודם לכן. עדיין מתקיימים הסדרי ועדת העורכים והחובה היא לפרסם תחת הכותרת "לפי פרסומים זרים". חנוך מרמרי, עורך הארץ לשעבר, אומר כי "בעוד שבנושאים אחרים קיים שחור ולבן, בנושא הגרעיני אנחנו צריכים לשחק את הפוליטיקאים ולהשתמש בסגנון של הממשלה ובהבחנות הדקות נגד רצוננו – מה שמחייב אותנו לצטט מקורות חוץ ולקטעים כאלה מוסיף לעיתים הצנזור הצבאי 'אם להאמין למקור'. אם אנחנו לא משתמשים בשמות הקוד, המשפט נפסל".[61]
שני גופים אלה עומדים, בין אם מרצון ובין מתוך הכרח, בתווך שבין הזכויות הדמוקרטיות לבין שמירה על הביטחון הלאומי.
מקרי הבוחן
יצחק (יצה) יעקבתת אלוף במיל' יצחק (יצה) יעקב נחשב לאחד מאנשי העשייה הבכירים והחשובים מערכת הביטחונית בישראל, אשר תרם רבות לצבא ולמדינה כאחד. ראשית דרכו בפלמ"ח ולאחר מכן מילא שורה של תפקידים חשובים בצה"ל. בין היתר שירת יעקב במחלקת אמצעי הלחימה של צה"ל ובשנת 1972 מונה לעמוד בראש המחקר והפיתוח של מערכת הביטחון ובמסגרת תפקידו זה הקים את מפא"ת (המינהל למחקר, פיתוח אמצעי לחימה ותשתית טכנולוגית). בפסק הדין במשפטו, עליו יורחב בהמשך, נאמר כי "שירת בצבא בתפקידים רגישים וייחודיים, והיה אחד משותפי הסוד הבודדים בעניינים מסוימים, הקשורים לידיעות הסודיות שהורשע במסירתן. הנאשם היה המדען הבכיר ביותר בצבא, והאחראי על פיתוח מערכות נשק". יעקב השתחרר ב-1973, עבד כמדען הראשי במשרד התעשייה והמסחר ולאחר מכן פנה למגזר הפרטי ועבר להתגורר בארצות הברית.
תחילת הסיפור בראיון שהעניק יעקב לעיתונאי רונן ברגמן, ראיון אשר הוקלט וכמו כן צולם בחלקו לתוכנית טלוויזיה. סיפורו של יעקב, כפי שמתארו אבנר כהן, משקף את הפן הפרברטי של נושא העמימות בישראל. זהו עוד מקרה בו המתח בין העמימות לבין זכות היחיד לחופש הדיבור הגיע להכרעה משפטית. במהותו, טוען כהן, היה זה משפט על הטאבו הישראלי, הטאבו הגרעיני ועל מקומו בחברה הישראלית. היה ראוי כי יהיה זה גם משפט על מעמדה המשפטי והדמוקרטי של מדיניות העמימות אך המערכת המשפטית לא העזה לגעת בנושא רגיש זה. כמו כן משפטו של יעקב היה על זכותם של גיבורי ההיסטוריה הביטחונית של ישראל להיזכר בערוב ימיהם בעברם הרחוק ועל יכולתם לספר בעצמם על זיכרונותיהם האישיים. האם ראוי כי אנשים אלה יעברו מן העולם מבלי היכולת להביע את אשר ליבם, מבלי לאפשר לאזרחי המדינה לדעת את אשר קרה, האם יכולה המדינה להיות בעליה הבלעדיים של זיכרונות אלו?[62]
ואכן, ניסו במחצית שנות ה-90 עיתונאים בישראל לראיין את יעקב לאחר שנודע היה מעורב ומעורה ברגעים היסטוריים בעלי משמעות בתהליך הקמת המדינה. ניסיון זה היה ראוי שכן קיימת חשיבות רבה לתיעוד רגעים נדירים ומרכזיים בבניית המדינה וכוחו של צה"ל. יעקב, מצידו, סירב לערוך ראיונות אלו. בתיווכו של אבנר כהן יצר רונן ברגמן קשר עם תא"ל יעקב בניו יורק וביקש לראיינו על תולדות חייו. בסופו של דבר נעתר יעקב לבקשה והציב שני תנאים לקיומו של הראיון: הראשון, שיראה את הציטוטים המיוחסים לו לפני פרסום הכתבה והשני – הבטחה מראש ובכתב כי הכתבה תעבור צנזורה בטרם פרסומה. ברגמן קיים עם יעקב שתי סדרות של שיחות במהלך מספר חודשים בסוף שנת 2000. לדבריו, לא חשף יעקב מידע רגיש יותר מאשר מסרו אחרים התופסים עמדות מפתח בישראל. הנוסח הסופי של הכתבה הועבר לעיונו של יעקב אשר ביקש לשנות בכתבה מספר פרטים והכתבה הועברה לאישור הצנזורה ב-14.3.2001. שבוע לאחר מכן הודיעה הצנזורית הצבאית הראשית כי הכתבה כולה, לרבות החלקים הקשורים בחייו האישיים של יעקב פסולה לפרסום.[63]
יש לציין כי באותה תקופה תכנן תא"ל יעקב לכתוב ספר זיכרונות, וכי התבקש על ידי יחיאל חורב, הממונה על המלמ"ב להעבירו לצנזורה לפני פרסומו.
הצנזורה, אשר פסלה את הכתבה, הגדילה לעשות והעבירה עותק שלה ליחיאל חורב, עותק אשר מאוחר ישמש כבסיס לכתב האישום נגד יעקב. בעקבות כך נפתחה, בהוראת חורב, חקירה בהולה נגד יעקב, צו מעצר חשאי הוצא נגדו ולזמן מה התנהלה חקירה סמויה כנגד הגורמים המעורבים בסיפור.
כשבוע לאחר פסילת הכתבה נעצר תא"ל יצחק יעקב בנמל התעופה בן גוריון כשהגיע לחגוג בארץ את יום הולדתו ה-75. יעקב נעצר והועמד לדין בגין "ריגול חמור".[64] כתב האישום ייחס לו עבירות של מסירת ידיעה סודית ללא סמכות לאנשים בלתי מוסמכים (ברגמן וצוות הטלוויזיה), בכוונה לפגוע בביטחון המדינה. כתב האישום מנה את הדרכים בהן מסר יעקב את הידיעות הסודיות: ב-1997 החל בכתיבת ספר עלילתי בו כלולות הידיעות הסודיות והעברת הטיוטא לגורמים שונים בארה"ב תוך ציון כי הפרטים בספר הינם אמיתיים; בשנת 1998 החל בכתיבת ספר זיכרונות שכלל בתוכו מידע סודי (אותו ספר שהתבקש להעביר לצנזורה) וכן הענקת הראיון לרונן ברגמן והסרטת הראיון לטלוויזיה.[65]
בסופה של הפרשה זוכה תא"ל יצחק יעקב מהעבירה המרכזית בה הואשם – ריגול ופגיעה מכוונת בביטחון המדינה והורשע רק בעבירה של מסירת מידע למי שאינו מוסמך לכך (העיתונאי רונן ברגמן).
בגזר הדין הובאה בחשבון תרומתו העצומה של יעקב למדינה וכן קיבל בית המשפט בהכרעת הדין את טענתו של יעקב כי הדבר האחרון שהעלה בדעתו היה פגיעה כלשהי בביטחון המדינה: "לא רק במובן זה שהוא לא חפץ להשיג תוצאה זו, אלא שהוא גם לא צפה אפשרות שכזו בדרגת הסתברות של ודאות קרובה, שכן הוא עצמו, מבחינה סובייקטיבית, היה משוכנע אז – ועודנו משוכנע כיום – כי שום נזק של ממש לא היה נגרם לביטחון המדינה מחשיפת הסודות. אמנם ניתן לתהות כיצד אדם במעמדו של הנאשם, כבעל ניסיון רב שיש לו בתחומים הנדונים, איננו מסוגל להבין את הנזקים הממשיים שהתנהגותו עלולה לגרום. אך אי אפשר להתווכח עם תחושתו והבנתו הסובייקטיביות של הנאשם, שהן הקובעות לעניין היסוד הנפשי בעבירות הדורשות כוונה מיוחדת של פגיעה בביטחון המדינה".
הפרשה הסתיימה בקול ענות חלושה שכן חורב ופרקליטות המדינה ציפו לסיום "גדול" יותר. נוכח סיום זה ראוי ורצוי לבדוק את התנהלות הצנזורה, המלמ"ב ומערכת המשפט בפרשה זו.
כאשר טען יעקב ש"הידיעות הסודיות" אליהן מתייחס כתב האישום אינן סודיות, דחה זו בית המשפט אשר הדגיש כי "קיים הבדל תהומי בין פרסומים ממקורות זרים או ישראליים על-ידי חוקרים או עיתונאים לבין פרסום מפי האדם אשר היה אחראי לפיתוח אמצעי לחימה בצה"ל. פרסום שכזה יהיה בידי האויב ידיעה, להבדיל מהערכה, ויספק לו אישור מוסמך לידיעות שכבר יש בידיו, או להערכות המצויות בידיו". מנגד, הביעו השופטים לאורך המשפט כולו הסתייגות חריפה על האופן הפוגע בו נהגו מאבטחי משרד הביטחון ביעקב הקשיש והחולה, וכן על השוואתו למרדכי ואנונו. [66]
הצנזורה, בפרשה זו, פעלה לאורך כל הדרך כעושת דברו של המלמ"ב. הרי כל הפרשה החלה כשצנזורית העבירה את הכתבה הפסולה למלמ"ב, ובנוסף ניסתה להאשים אף את העיתונאים בעבירות ריגול. כמו כן, לאחר פרסום ידיעה בסאנדיי טיימס אודות המעצר, אסרה הצנזורה לצטט את הידיעה בזמן שזו פורסמה באינטרנט, כך גם אסרה על פרסום מעורבותו של ברגמן בפרשה. במשך ימים אסרה הצנזורה על פרסום ידיעות בנושא משפטו של יעקב ובכללן גם ציטוטים מפרסומים זרים. במצב זה לא יכלה העיתונות לסקר פרשה בעלת חשיבות ציבורית באופן שיספק מידע עדכני ומהימן לציבור. התקשורת הורשתה להציג, בהתאם להנחיות הצנזורה, רק צדדים מסוימים בפרשה. כך בעצם פורסמו ידיעות, בחלקן שקריות, אשר לא ניתן היה לערער עליהן מתוקף צווי איסור הפרסום והוראות הצנזורה[67]
חורב, ראש המלמ"ב הרחיק לכת בניסיונו להפוך את יעקב למרגל מסוכן. הוא שכנע בתחילת הפרשה את הפרקליטות והמשטרה לנקוט צעדים חמורים ביותר. היחס אשר קיבל יעקב היה קשה ומבייש. בין היתר עוכבה פגישתו עם עורכי דינו; תנאי מעצרו היו קשים והחמירו את מצבו הבריאותי, בני משפחתו ופרקליטיו זכו ליחס מתעמר; התנגדות לשחרורו למעצר בית; הטלת שמירה צמודה על יעקב ומניעת כל מגע בינו ובין העולם וכמו כן שימוש בעונשים מחפירים כמו איסור אכילה. במקרה אחר הודיעו שומריו הצעירים של יעקב כי "קיבלו הוראות" להאזין לשיחותיו של יעקב עם פרקליטיו.[68]
הפרשה, כך טוען ברגמן, הדגימה את שליטתו המלאה של חורב על הצנזורה ועל מדיניות הוצאת צווי איסור הפרסום. למרות שהתירו השופטים פרסום של כ-50 עמודים מתוך פסק הדין, שחררה לשכתו של חורב גרסה מעודכנת ובה 50 עמודים נוספים לפרסום, אשר היו עשויים להתפרש כתומכים בגישתו של חורב או שנתנו הצצה חלקית וסלקטיבית באופן המציג את מעשיו של יעקב באופן חמור מכפי המציאות. בנוסף, הותיר המלמ"ב לאחר המשפט פרסום פרטים רבים שעד לאותו רגע הוא עצמו דרש את חשאיותם מתוקף היותם מסוכנים לביטחון המדינה.[69]
הסיבה היחידה שהמלמ"ב התעקש להעמיד את יעקב לדין הייתה שבירת הטאבו הגרעיני, למען "יראו וייראו". המסר הגרעיני שעבר באמצעות משפטו של יעקב היה כי מי שמעז להפר את מדיניות העמימות, גם בתוך מערכת הביטחון, ראוי לעונש.[70]
אין ספק כי משפטו של יעקב היה חסר תקדים. מעולם לא הואשם אזרח ישראלי והועמד לדין בגין עברה של מסירת ידיעה סודית לגורם ישראלי בלתי מוסמך. האבסורד הוא שבמדינה דמוקרטית מתבצעת מדי יום עברה כזו מתוקף יחסי התקשורת עם הפקידות הבכירה במדינה. האבסורד גדול יותר כאשר מדובר בזיכרונותיו של אדם.[71]
יש הסבורים כי המשפט גרם נזק רב לביטחון המדינה שכן העיסוק בנושאים המסווגים העלה את רמת העניין בהם, התקשורת הזרה כיסתה את הפרשה בדבקות ורבים הפכו לשותפי סוד לתוכן הכתבה הגנוזה.[72]
פרשה זו מעמידה בסימן שאלה את יכולתו של הציבור לקבל מידע. מידע אשר מגיע ממקור ראשון, כלומר יצחק יעקב, מידע אשר מגיע מן התקשורת בזמן אמת. כמו כן נפגעים במידע רבה הן חופש הביטוי של יעקב עצמו ושל העיתונות.
שנים אחרי סיום הפרשה, באפריל 2008, פרסם יעקב מאמר תגובה (לכתבה על יחידת הצנזורה) בו תקף את הצנזורה וכינה אותה מוסד מיושן ומיתר, גוף חסר עצמאות, עושת דברו של המלמ"ב, ואת המלמ"ב ביקר באומרו, כי הוא "אינו רק החתול השומר על החלב, אלא גם זה הקובע מה זה חלב". בין היתר כתב יעקב: כי היום - מחוץ לתחומים מוגדרים מאוד בחדשנות טכנולוגית ותכנון מבצעי - סודות כמעט שאין. אנשי עסקים מנוסים נוהגים לומר, שכאשר שוקלים עסקה המבוססת על סודיות, הרי שאם עשרה איש יודעים את הסוד - צריך להניח שהסוד התפוגג כדי לנקוט דרך פעולה נכונה.[73]
מקרה אבנר כהןד"ר אבנר כהן הוא מהמומחים הבולטים בעולם בסוגיות הנשק הגרעיני, ובפרט מתמחה בחקר ההיסטוריה של מדיניות הגרעין של מדינת ישראל. כהן פרסם בשנים האחרונות מאמרים רבים ומספר ספרים בנושא. אחד הספרים החשובים להיסטוריית הגרעין הישראלית הוא ספרו "ישראל והפצצה" אשר פורסם ב-1998 בארצות הברית. מאבקו של כהן לפרסם את הספר גם בישראל הוא הרלוונטי למאמר זה.
הספר, הוא סיפור המעשה ההיסטורי של הקמת הכור בדימונה, התנהלותה של ישראל מול ארצות הברית בסוגיות הפיקוח ותולדותיה של מדיניות העמימות. הספר מבוסס על מסמכים רבים שחקר כהן בארכיונים בעולם ובישראל, על פרוטוקולים שאושרו לפרסום ועל ראיונות שקיים עם דמויות מפתח בארץ ובממשל האמריקני.
כהן, הטוען כנגד קיומה של מדיניות העמימות קושר אותה לקשיים המחקריים כמו גם להפרת זכויות וחירויות בדמוקרטיה מתוקנת. הוא מעולם לא עבד במערכת הביטחון או באחד מאותם גופים ביטחוניים הקשורים לגרעין הישראלי, מאבקו הוא בעצם על מימוש חופש הביטוי והחופש האקדמי שלו למחקר.
מאבקו של כהן בממסד הביטחוני על הוצאת הספר בישראל, הוא גם מאבקו על זכות הציבור לדעת ולקחת חלק פעיל בדיון הגרעיני בישראל, כמו גם הזכות שלו ושל אחרים לדון, לספר ולשאול בסוגיה זו. כמו כן, כהן טוען כי קיימת חשיבות רבה לזכות ולצורך לחקור מחקר היסטורי אקדמי בנושא.
פרט למלחמה המתמדת על זכותו לחקור ולפרסם בנושא, כהן טוען גם כי ההתנהלות העמומה בנושא מציבה אתגר מחקרי מורכב וקשה בפני כל מי שמנסה לחקור את ההיסטוריה הגרעינית של ישראל. זאת בשל היותו של נושא זה כמסווג ביותר שאין לחקור בו, המחסור במידע זמין, ראשוני ארכיוני או מפי אנשי תפקיד, וכן מגבלות הצנזורה.[74]
הוא מציג את מאבקו האישי כמאבק על זכותו לחקור את ההיסטוריה של תוכנית הגרעין של ישראל כחוקר אקדמי וכאזרח ועל זכותו לפרסם בפומבי את ספרו "ישראל והפצצה". סיפורו מתואר בפירוט בספרו "הטאבו האחרון" ובמאמרו "עמימות גרעינית שואלת גבולות המידע במשטר הדמוקרטי".
לעיתים נראה כי מאבקו או עמדתו כנגד מדיניות העמימות ושאלת נחיצותה זולגים למאבקו על זכותו לחקור ולפרסם ברבים, בפרט בישראל, את ממצאיו ועמדותיו. ואכן, סיפורו קושר את שני קצותיה של מאמר זה: הביטחון הלאומי וגבולות הזכויות הדמוקרטיות בהתייחס לסוגיית הגרעין.
את ספרו הוא מציג כמאבק על שאלת המותר והאסור במידע ובפרסום בנושא הגרעיני והוא נוגע בשאלת האיזון הנכון בין צורכי הביטחון הלאומי לבין הזכות לדעת ולחקור.[75]
כאשר החל כהן לחקור ולאסוף מידע לספרו, נודע הדבר למלמ"ב והוא הוזמן לשיחת ברור אצל גורמי ביטחון אלו במטרה לדון בכוונותיו. כהן הודיע בשיחה זו כי בכוונתו למסור את הספר לביקורת הצנזורה בישראל (על אף שהספר נכתב בחו"ל). כהן הוטרד מכך שהצנזור, כחלק מהמערך המגן על מדיניות ושיח העמימות, אוסר על ישראלים שיח גלוי בכל הקשור למיזם הגרעין ומתיר רק פרסומים המבוססים על מקורות זרים. שכן מדיניות העמימות שנאכפה על ידי הצנזור נראתה לו כפיקציה פוליטית כשימוש לרעה לצורכי מדיניות ולא כהגנה על מידע ביטחוני רגיש. כך או אחרת, הגיש כהן בסוף 1993 מאמר נרחב העוסק בהיסטוריה הפוליטית של התפתחות מיזם בגרעין עד שנת 1967. המאמר התבסס על חומר גלוי, מסמכים שהוסר סיווגם וחומר ארכיוני וכן מספר עדויות של אנשים שרואיינו לצורך המחקר. הצנזור סירב לקרוא את המאמר עד להשלמת כתיבת הספר כולו וכן נאמר לכהן כי עבר עברה ביטחונית של מסירת ידיעות סודיות לגורמים זרים, מאחר וכמה מחבריו קראו את כתב היד. כהן שכר עורך דין, שכן חש כי מתייחסים אליו כאל מרגל.
לאחר מסכת של פגישות והתדיינויות הודיע הצנזור לכהן כי החליט לפסול את המאמר באופן גורף וכי גם הסיבות שהביאו אותו להחלטה זו הן בגדר סוד מדינה. לדברי כהן, הייתה זו הפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל שמאמר אקדמי שכותבו לא היה מעולם שותף סוד, נפסל באופן גורף מבלי שיינתנו הסברים למחבר.[76] לאחר מכן הגיש כהן בג"ץ בעניין.
גם בסיפור הזה, מסתבר כי ידו של המלמ"ב בכל. התברר לכהן כי המלמ"ב התנגד לרוח המחקר, כלומר לקביעה שביסודו של החיבור לפיה ישראל היא מדינה גרעינית וכן קבל על התנגדותו של כהן לכתוב בהתאם לכללי העמימות המקובלים. לפי כהן, נראה היה לו כי ההתנגדות של המלמ"ב אינה בחשיפת עובדות מסווגות כי אם בעצם ההתרעה המובלעת של כתב היד כנגד האופן בו שלטונות הביטחון כופים את מדיניות העמימות הגרעינית על כותבים ישראלים. כהן חשב כי לדעת המלמ"ב והצנזורה, יש בכתיבתו, אם תשמש תקדים לבאים אחריו, כדי להקשות על מלאכתם לכפות על השיח הישראלי את העמימות או יהפוך אותה לבלתי אפשרית. עוד מוסיף כהן כי מאבקו במלמ"ב לא היה על גילוי סודות הגרעין כי אם על זכותו או אי זכותו לשבור את הטאבו הקיים סביב נושא זה. הוא סבר כי אין מניעה לפרסם מחקר היסטורי-פוליטי בעזרת כלים היסטוריים-מחקריים לגיטימיים.[77]
שופטי בג"ץ הפצירו בצדדים לנסות ולהגיע לפשרה וכהן הגיש גרסה חדשה ומורחבת של אותו מאמר לבדיקת הצנזור. שוב הודיע הצנזור על פסילת המאמר כולו בשם אותם נימוקים עלומים של ביטחון המדינה. לאחר פסילה זו החליט כהן למשוך את עתירתו לבג"ץ. לדבריו, חש כי לא משנה מה יעשה, המלמ"ב החליט שלא לפרסם את מאמרו.
על התנהלות שופטי בג"ץ בעניינו אומר כהן כי הבין שלבג"ץ אין שום עניין לפסוק הלכה בענייני מהות לגבי סמכויותיו ושיקול דעתו של הצנזור ביחס לקביעת גבולות הדיון בנושאים ביטחוניים-מדיניים, קל וחומר שאין לבג"ץ עניין להורות לצנזור את קווי גבולות המידע בתחום הגרעיני. שום בית משפט בארץ, לפי כהן, לא יהין להיכנס לניתוח מהותי של שאלת תבונתה והיקפה של מדיניות העמימות. גם בית המשפט נכנע לטאבו הישראלי בנושא ואין לצפות כי ינסה לשנות את מדיניות הדרג הביצועי בנושא. כמו כן הבין כהן כי בבג"צים בנושאים ביטחוניים תמיד יהיה העותר מלכתחילה בעמדה נחותה משפטית וציבורית מזו של אותם גופים ממשלתיים נגדם הוא עותר. נחיתות זו נובעת מכך שהמדינה מציגה את עמדתה כשהיא משתמשת בחומר המוכרז על ידה כמסווג מבלי שלעותר יתאפשר לעיין בו או להגיב עליו. כמו כן נערך הדיון בדלתיים סגורות וכך אינו זוכה לכל משוב חיצוני משפטי או ציבורי.[78]
מאחר ומשך את עתירתו לפרסום המאמר לא היה לו כל עניין עם הצנזורה אך לעומת זאת, לא תם הקשר עם המלמ"ב. כהן החל מקבל מסרים - עקיפים וישירים – שאם יפרסם את מאמרו בחו"ל הוא צפוי להסתבך עם החוק בישראל. הוא עוכב פעמיים בנמל התעופה כשהגיע לביקורים בארץ, וכן נציג משטרת ישראל בארצות הברית הזהירו בשם שלטונות החוק כי אם יפורסם הספר ללא אישור הצנזורה, ייפתחו נגדו הליכים פליליים. על אף כל אלה ראה הספר אור בארצות הברית בספטמבר 1998. שנתיים מאוחר יותר, כשעמד להופיע בכנס אקדמי באוניברסיטת בר אילן, הוזהר כהן שאם יגיע לישראל קרוב לוודאי שייעצר. בעיתונות דווח כי המלמ"ב מנסה למנוע את קיומו של הכנס וכי ייתכן וייעצר ויועמד לדין בגין עברות של ריגול חמור. כהן ביטל בשל כך את בואו לארץ. כך גם כשהגיש בקשה להגיע לכנס מחזור בארץ מבלי שייחקר דחתה הפרקליטות את בקשתו ולכן ביטל שוב את נסיעתו.[79]
במרץ 2001 הגיע אבנר כהן לארץ בכדי להשתתף בכינוס בירושלים. הוא ידע כי יהיה עליו להתמודד עם אפשרות של חקירה פלילית על ידי המלמ"ב והמשטרה ואולי אף מעצר בעקבות פרסום הספר. כהן לא נעצר אך נקבע כי יתייצב למחרת לחקירה במלמ"ב. חקירה זו הייתה, לדבריו, נקודת השיא של מאבקו העיקש אותו ניהל במשך קרוב לעשור ממול ממלכת הסוד של ישראל, כפי שהוא מכנה אותם, על זכותו לחקור, לכתוב ולפרסם את הספר. כתיבת הספר ופרסומו למרות התנגדות המלמ"ב כפו עליו חיי גלות וחשש מהצפוי לו בארץ.[80] כהן נחקר תחת אזהרה בחשד שעבר על סעיף 113 ג' לחוק העונשין, לפיו, הואשם בריגול חמור. עברה אשר העונש עליה נע בין שבע לחמש עשרה שנות מאסר. הוא מספר כי תהה כיצד במסגרת מדיניות העמימות ההדוקה החליטה ממשלת ישראל שכל ידיעה הנוגעת בענייניה הגרעיניים של ישראל תחשב לידיעה סודית (כפי שהוגדרה בחוק העונשין). כיצד אפשר לנצל חוק חשוך זה כדי להעניש חוקרים אקדמיים המתעקשים לחקור את ההיסטוריה הגרעינית של המדינה בכלים מחקריים פתוחים?[81] כהן בילה כחמישים שעות בחדר החקירות. הוא נשאל ארוכות על תהליך כתיבת הספר והתבקש להסביר משפטים וחלקים שלמים ממנו. הוא סרב למסור שמות מקורות שלו זוהו בספר. גם במהלך חקירתו הסביר כהן לחוקריו את עמדתו בדבר האבסורד בקיומה של מדיניות עמומה כשההיסטוריה הגרעינית של ישראל כבר אינה כזו וכי לא ניתן להחיל את סעיף הידיעה הסודית בחוק העונשין על מידע העומד לרשות החוקרים באופן גלוי. כהן רואה את חקירתו ככזו שעסקה בזכותם של חוקרים ישראליים לחקור וללמוד את ההיסטוריה הגרעינית של מדינתם. לעומתו, טענת המלמ"ב הייתה כי כל עוד מחזיקה ישראל במדיניות העמימות והארכיונים נותרים חסויים, אסור לחוקרים לחקור, שכן מחקר כזה יפגע בעמימות ויחבל באינטרסים לאומיים חשובים. לפי כהן, כל עוד המחקר אינו מפר את החוק ואינו משתמש בחומרים מסווגים, הוא לגיטימי ורצוי.[82] בהקשר זה ראוי לציין כי כהן אף יוצא כנגד אותם חוקרים הנותנים גיבוי למדיניות העמימות. לדבריו ככל שנושא המחקר אפוף סודיות ואי בהירות, כך חייב יותר ההיסטוריון לנסות ולהבהיר את הדברים ולא להוסיף להן עוד מסתורין. אידיאל מחקר מדעי יהיה תמיד דיוק ובהירות ולא עמימות. הדבר חשוב הן בכדי לספר את ההיסטוריה כפי שקרתה והן בכדי לצמצם את הפגיעה בחופש ובזכות למידע. חוקרים החומקים מכך חוטאים להיסטוריה ולאינטלקטואל כאחד.[83]
כהן מספר כי הבין מכתבה באחד העיתונים כי המקרה שלו נתפס בעיני המלמ"ב כאתגר גדול במיוחד, שמשתווה בגודלו למקרה של ואנונו. מפרסומים בעיתונים הוא הבין כי חורב רואה בספרו איום והתרסה כנגד מדיניות העמימות עליה הוא מופקד וכי יעשה הכול בכדי להענישו. המלמ"ב ומדינת ישראל מאחוריו, במלוא עוצמתם, נתפסו כמי שיהיה קשה לנצחם במאבקו המשפטי, אך מנגד סירב כהן להמשיך ולהימנע מלהגיע לישראל, דבר אשר היה מצטייר כאילו באמת חטא ופשע. בסופה של החקירה הארוכה בארץ אושר לכהן לעזוב את הארץ ונאמר לו כי ייתכן ויוזמן לחקירה נוספת וכן מושכן שכר הסופרים שלו כערובה לכך שאם יידרש לחקירה אכן יגיע.
כהן שב לחייו האקדמיים, המשיך לחקור את נושא הגרעין ולהביע את עמדותיו בסוגיה זו. לאחר החקירה החל בכתיבת הספר "הטאבו האחרון" אשר דן בסוגיית הטאבו הישראלי סביב נושא הגרעין. רק לאחר שנה של עיכובים מצד הצנזורה והמלמ"ב ראה אור הספר בשנת 2005 וכן נודע לכהן כי החקירה נגדו הסתיימה.[84]
פרשת מרדכי ואנונומבין שלושת המקרים, סיפורו של מרדכי ואנונו הוא המוכר, המתוקשר, והמורכב ביותר. זהו מקרה שנוי במחלוקת, המדינה כולה - מוסדות הביטחון, מערכת המשפט והציבור כולו יצאו כנגד מעשיו של ואנונו. לא כאן המקום לדון במהות המעשה שעשה ולבדוק האם נכון היה לעשותו. העיקר הוא לבדוק כיצד פעל ואנונו בשם חופש הביטוי והחובה שחש להעביר את המידע והמסר למען ידע הציבור ויפעל. נראה כי ואנונו טעה. רוב רובה של המדינה, כאמור, לא נהה אחר דבריו. ההפך הוא הנכון. הציבור הוקיע אותו. כהן טוען כי הבגידה של ואנונו לא הייתה במדינה כי אם בטאבו סביב נושא הגרעין. הזעזוע לא היה מעוצמת הגילוי של ואנונו אלא מהפגיעה בסוד הקדוש. הפרשה חשפה את עומק והיקף הטאבו הגרעיני הישראלי, ואנונו נתפס כמקרה הבוגדני והחמור ביותר בתולדות המדינה. הציבור הישראלי ברובו ראה בואנונו בוגד ועוכר האומה. ומרביתו חש כי העונש שנגזר על ואנונו היה קל ולא מספק. העיתונות מכנה אותו מרגל האטום למרות שהוא לא ריגל לטובת שום מדינה זרה אלא פעל לפי צו מצפונו.[85]
ב-1985, לאחר שמונה שנים בהן עבד כטכנאי בקריה למחקר גרעיני בדימונה התפטר ואנונו. בימיו האחרונים בעבודה החליט לצלם מקומות ומתקנים שונים בכור. הוא החליט לנסוע לחו"ל ובהגיעו לאוסטרליה, התנצר. אדם שהכיר בקהילה הנוצרית בה היה חבר קישר אותו לעיתונאי הסאנדיי טיימס הבריטי בכדי שיחשוף בפניו את הידוע לו על המתרחש בכור בדימונה. טרם נסיעתו ללונדון כתב ואנונו מכתב לאחיו בו אמר כי מניעיו הם בעיקרם פוליטיים וכי הפרסום מתחייב מן המציאות.
ואנונו נפגש עם כתב הסאנדיי טיימס ומסר לו את המידע והצילומים שברשותו. ב-5 באוקטובר 1986 פרסם הסאנדיי טיימס את הכתבה על תוכנית החימוש הגרעיני של ישראל, כשהיא מכילה בתוכה את הפרטים שמסר ואנונו.
כשנודע לאנשי הממסד הביטחוני בארץ על מהלכיו של ואנונו בחו"ל הוחלט להחזירו לארץ. לא הייתה להם שום כוונה לאפשר לו להמשיך ולהסתובב בעולם עם הידע הרבה שברשותו.[86]
סוכנת המוסד, סינדי, פיתתה אותו להגיע לרומא שם נחטף על ידי אנשי המוסד והועבר לישראל. דבר חטיפתו ומעצרו לא היה ידוע עד שהופעל לחץ על ידי משפחתו לפרסמו ברבים. ואנונו הואשם והורשע בעבירות של בגידה וריגול חמור, מסירת ידיעות סודיות בכוונה לפגוע בביטחון המדינה וסיוע לאויב במלחמה. הוא נשפט ל-18 שנות מאסר.
כאמור, מעשיו של ואנונו שנויים במחלוקת, אך אין ספק כי במהלכיו הסתמך על חירותו הדמוקרטית להתבטא ועל הצורך שחש ליידע את הציבור במתרחש. לטענתו, חשף את הפרטים בעיתון לאור השאלות המוסריות הקשורות בנשק להשמדה המונית וזכותם של הישראלים והעולם כולו לדעת על תוכנית הגרעין של ישראל.[87] בראיון ליואל כהן אמר ואנונו כי "ייתכן והציבור יודע על קיומה של פצצה גרעינית אך בכל מקרה עדיין יש לי את הזכות למסור מידע וכל אדם יכול להחליט מה ברצונו לעשות איתו.... בדמוקרטיה אנשים צריכים לדעת בדיוק מה מתרחש".[88]
על התקשורת בארץ אמר: "אינה עיתונות מכובדת המאפיינת מדינה דמוקרטית אלא עיתונות המשרתת את הממסד".[89]
התנהגות ועדת העורכים במקרה ואנונו משקפת גם היא את עומק הטאבו. ראש הממשלה, פרס ביקש מועדת העורכים, מעבר לחובתם הפורמאלית לצנזורה, להימנע באופן מוחלט מפרסום מאמרי פרשנות על הגילויים ומחדלי הביטחון הקושרים לפרשה ולהסתפק בסיקור כפי שהופיע בסאנדיי טיימס. העורכים נעתרו לבקשה ללא תהיות או התנגדות כלשהי.[90]
ואנונו, כך אומר כהן, מתוך נאיביות או טיפשות סבר שאם יספר מה מתרחש בדימונה הוא יזעזע את אמות הסיפים ויגרום לדיון לאומי נוקב. אך לא כך קרה. הציבור, המודע למתרחש בדימונה, בחר שלא לעסוק בדילמות אלו, הוא העדיף להדחיק את הנושא כולו ולהותירו לטיפול הגורמים המוסמכים.[91] ואכן מערכת המשפט, גופי הביטחון ואף התקשורת היו אלה שפעלו בכדי להוקיע את ואנונו. חטיפתו של ואנונו, החזקתו במעצר ללא פרסום על כך, הארכת מעצרו פעם אחר פעם, התנהלות משפטו בדלתיים סגורות, תמיכת התקשורת, החלטות בית המשפט, כל אלה מצביעים מחזקים את תחושת הטאבו הישראלי בנושא הגרעין.
ואנונו היה כ-11 שנים בבידוד בעת מאסרו, הוא מסר את אשר ידע ולא היה קיים סיכוי שיידע יותר משמסר, בנוסף נאסר עליו כל מגע עם התקשורת. ועדיין, בסיום מאסרו הוטלו עליו הגבלות רבות.
התנהלות המלמ"ב בפרשת זו ובכל הקשור לשחרורו נעה בין גרוטסקה לפרנויה. המלמ"ב שרטט בפני הדרג המדיני והמשפטי במדינה את הסיכון הקיומי, לפיו ואנונו וזיכרונו עדיין מהווים לביטחון המדינה ולמדיניות העמימות. וכך היועץ המשפטי לממשלה, שריה הבכירים וראש הממשלה גיבשו סל הגבלות שיש בו הפרה בוטה של זכויות אדם כפי שלא קרה מעולם לאף אסיר אחר במדינה.[92] בין היתר נאסר עליו לשוחח עם עיתונאים או עם אזרחים זרים וכן נאסר עליו לעזוב את גבולות הארץ.
לאחר שחרורו מהכלא באפריל 2004 הגיש ואנונו מספר עתירות בבקשה לצמצם את הצווים שהוצאו נגדו לאחר שחרורו. ביהמ"ש קבע כי "אין יסוד לפקפק בצדקת הערכתם של המשיבים כי תקופת מאסרו הארוכה של העותר לא הפיגה ולא שיככה את רצונו ואת כוונתו לחשוף מידע סודי ולפרסמו, וכי העותר אוצר בזיכרונו מידע סודי שפרסומו על-ידיו עלול לפגוע באינטרסים ביטחוניים מובהקים של מדינת ישראל. כמו כן חומרת ההגבלות שהצווים מטילים על העותר אינה מצדיקה התערבות בהם".[93] וכן פסק בהמ"ש "כי העותר נותר בעל רצון ויכולת לפגוע בביטחון המדינה. קיים חשש ממשי וכבד שביטול המגבלות שהוטלו על העותר עלול להוביל לפגיעה חמורה בביטחון המדינה, ברמת הסתברות של קירבה לוודאות. ההחלטה להוציא הצווים הללו נשענה על תשתית ראייתית רחבה ומוצקה".[94] אכן תמוה מודע לאחר שכבר מסר את כל שידע ולאחר שריצה את עונשו עדיין ממשיכה המדינה להגביל את ואנונו. תמוה לא פחות מדוע לאחר גילוייו של ואנונו ממשיכה המדינה, על גופיה השונים להגן בחירוף נפש על מדיניות העמימות והסוד.
סיכוםמטרתו של מאמר זה הייתה לבדוק האם יכולה מדינת ישראל, כמדינה דמוקרטית לפגוע בזכויות אזרחיה להתבטא ולדרוש מידע חשוב, בעודה משתמשת בשיקולים ביטחוניים וכיצד היא בוחרת לעשות זאת. ההשערה המלווה אותו הייתה כי ישראל, כמדינה דמוקרטית אינה מצליחה ליישב את הסוגיה בדבר שמירה על יסודות דמוקרטים חשובים, במיוחד את הזכות למידע בכל הקשור לסוגיית הנשק הגרעיני. מדינת ישראל בחרה בקו הביטחוני, בשימוש במדיניות העמימות אשר אינה מאפשרת את קיומן של זכויות אלו.
בכל דמוקרטיה מתקיים מתח מתמיד בין חשיבות ביטחון המדינה לבין מימוש ערכי יסוד דמוקרטיים. לא מן הנמנע הוא שבשם קדושת הביטחון יפגע השלטון בהליכים הדמוקרטיים ויגביל את חירויות האזרח.[95] ואכן נראה, בסיומה של כתיבת מאמר זה כי מדינת ישראל בהתייחסה לסוגיית הנשק הגרעיני אכן פוגעת בשם ביטחון המדינה בחירויות האזרח.
חלקה הראשון של המאמר תיאר את השתלשלות העניינים בפיתוח היכולת הגרעינית של ישראל, תוך שימת דגש על מדיניות העמימות אשר אפפה נושא זה מראשיתו. כמו כן נבחנו המושגים חופש הביטוי והזכות למידע וכן נבחנו הגופים השומרים ע מדיניות העמימות ואותו "טאבו" אשר מהווה גם הוא גושפנקה למדיניות זו. חלקה השני של המאמר בחן שלושה מקרים של שלושה אישים שונים מרבדים שונים: חוקר אקדמיה, איש ביטחון לשעבר ואזרח מדינה, עובד הכור בדימונה לשעבר. מקרים אלה הראו כי אכן מדינת ישראל בעזרת המלמ"ב, כשומר הראשי על מדיניות העמימות, והצנזורה אכן מבטלים לא פעם קיומן של זכויות כחופש הביטוי והזכות למידע. בשם ביטחון המדינה הוגבלו אנשים מלחקור חקירה אקדמית או לפרסם זיכרונות. כמו כן נראה כי המערכת המשפטית תומכת גם היא ברוב המקרים בשמירה על מדיניות העמימות או לחילופין אינה מעזה להתנגד לה בפומבי. כך גם לגבי הטאבו הציבורי. נראה כי ברוב המקרים, מסיבות שונות, נותן הציבור ידו להתנהלות עמומה זו.
בין אם מדובר בצורת הרתעה למען יראו וייראו כמו במקרה של יצחק יעקב, בין אם מדובר בהסתרת תהליכים היסטוריים כמו במקרה של אבנר כהן, או בשונה במעט, מדובר בהשתקת אדם בודד – בכל אלה נראית בברור בחירתה של מדינת ישראל, כמדינה דמוקרטית, לבחור בטיעוני ביטחון המדינה על פני שמירת ערכי הדמוקרטיה.
ג'ון סטיוארט מיל אמר כי חופש הביטוי עומד לטובת הפרט אך גם ביסוד טובת הכלל תועלתו. בכדי להגיע לאמת חובה לנהל ויכוח חופשי ולהחליף דעות שונות. אין לאסור השמעת דבר כי ייתכן שאותו דבר אסור להשמעה הוא האמת. הוויכוח החופשי והחלפת הדעות השונות הם המונעים הליכה עיוורת בתלם. לעולם לא נוכל להיות בטוחים שהדעה שאנו רוצים להשתיק אינה נכונה; ולו גם היינו בטוחים בזה, היה במעשה ההשתקה מם העוול".[96]
דיון ציבורי במשטר דמוקרטי, גם אם מדובר בסוגיה רגישה, הוא הכרחי לקיומו של משטר דמוקרטי ואף תנאי לקיומו. כשמדובר בפיתוח או אף בשימוש בנשק להשמדה המונית חשוב הדבר ביותר. החוקר רוברט דאהל מכנה את ההתנגשות בין איכויות הנשק הגרעיני והדרישה לסודיות לבין עקרונות וערכים של דמוקרטיה נאורה כ"פרדוקס טראגי". החלטות בתחום זה הן הרות גורל יש להן תוצאות כבדות משקל המחייבות הליכים מחמירים של דיון ציבורי, אך במדינות גרעיניות ישנה לרוב התחמקות מהליכי בקרה ופיקוח הדמוקרטיים ובחירה בדרכים סודיות, עמומות.[97]
אין ספק שנושא זה מצריך דיון ציבורי גלוי, פתוח, נדרשת הזרמת מידע ודרישה לקבלת מידע כזה וכן הנכונות והיכולת להתבטא ולפתח את הדיון הציבורי.
מאמר זה עסק על קצה המזלג בהיבט אחד, בודד הנוגע לסוגיית הנשק הגרעיני בישראל. היא לא עסקה באופציה הגרעינית עצמה, או בשאלה האם מדיניות העמימות נחוצה או נכונה, היא לא עסקה בפירוט ובהרחבה בכל אחד מהגופים הביטחוניים הקשורים ליכולתה הגרעינית של ישראל, לא התקיים בה דיון מקיף על סוגיית הטאבו הציבורי סביב הנושא. בגלל שלא עסקה במגוון רחב זה של היבטים ושאלות מתחייב קיומו של הדיון הציבורי הפתוח בסוגיית הנשק הגרעיני בישראל, שכן רב הנסתר על הגלוי.
ביבליוגרפיה
מאמרים:ברגמן ר. "משחקים פטריוטים: ערכים מתנגשים – זכות הציבור לדעת מול השמירה על ביטחון המדינה", פוליטיקה, גיליון 13, 2005, עמודים 65- 99.
גביזון ר. "חופש הביטוי וסודות אטומיים", דמוקרטיה וביטחון לאומי בישראל, רעננה, האוניברסיטה הפתוחה, 2007, עמודים 879- 891.
כהן א. "על ההיסטוריוגרפיה של הגרעין הישראלי: בין עמימות לבהירות היסטורית", ישראל, גיליון 9, 2006, עמודים 245- 253.
כהן א. "עמימות גרעינית ושאלת גבולות המידע במשטר דמוקרטי", פוליטיקה, 13, 2005, עמודים 33- 52.
נויברגר ב. "ביטחון לאומי ודמוקרטיה – מתחים ודילמות", דמוקרטיה וביטחון לאומי בישראל, רעננה, האוניברסיטה הפתוחה, 2007, עמודים 3- 29.
עברון י. "הגרעין וגבולות הדיון הציבורי או הדיון הפתוח והפריית המחשבה האסטרטגית הגרעינית", פוליטיקה, 13, 2005, עמודים 19- 32.
שמגר מ. "חופש הביטוי במבחנו של המאבק הפוליטי", כוח המילים וחולשת הדעת – תעמולה, הסתה וחופש הביטוי, עם עובד, 2002, עמודים 55- 99.
ספריםכהן א. "הטאבו האחרון", אור יהודה, כנרת זמורה-ביתן, 2005.
כהן א. "ישראל והפצצה", ירושלים ותל אביב, שוקן, 2000.
כהן י. "המתריע מדימונה", תל אביב, בבל, 2005.
סגל ז. "הזכות לדעת באור חוק חופש המידע, תל אביב, לשכת עורכי הדין, 2000.
עברון י. "הדילמה הגרעינית של ישראל", הקיבוץ המאוחד, 1987.
[1] אלי יצפאן, "שלום אנד גוד איבניניג", ערוץ 2, 1.1.2008.
[2] א. כהן, ישראל והפצצה, (תל אביב, שוקן, 2000) עמוד 19. להלן: ישראל והפצצה.
[3] ש. אהרונסון, נשק גרעיני במזרח התיכון: ערפול, תיאוריה ומציאות, (ירושלים, אקדמון, 1994), עמוד 18.
[4] ש. זכי, בין דימונה לוושינגטון מאבק על פיתוח האופציה הגרעינית של ישראל 1960-1968, (באר שבע, אוניברסיטת בן גוריון, 2004), עמוד 26. להלן: בין דימונה לוושינגטון
[5] כהן, ישראל והפצצה עמודים 33-38.
[6] י. עברון, הדילמה הגרעינית של ישראל, (הקיבוץ המאוחד, 1987), עמוד 13. להלן הדילמה הגרעינית.
[7] שם, שם.
[8] עברון, הדילמה הגרעינית, עמוד 15.
[9] כהן, ישראל והפצצה, עמוד 74.
[10] זכי, בין דימונה לוושינגטון, עמוד 32.
[11] שם, עמוד 35.
[12] עברון, הדילמה הגרעינית, עמוד 16.
[13] לפי כהן, עוד קודם לכן, ידעו האמריקאים, אך התעלמו מכך, מסיבות שונות. כהן,ישראל והפצצה, עמוד 120.
[14] זכי, בין דימונה לוושינגטון,עמוד 45.
[15] כהן, ישראל והפצצה, עמוד 127.
[16] עברון, הדילמה הגרעינית,עמוד 16.
[17] שם, עמוד 20.
[18] כהן, ישראל והפצצה, עמוד 250.
[19]כהן, ישראל והפצצה, עמוד 7.
[20] א. כהן, "עמימות גרעינית ושאלת גבולות המידע במשטר הדמוקרטי", פוליטיקה, 13, עמודים 33-52. להלן: עמימות וגבולות המידע.
[21] עברון, הדילמה הגרעינית, עמוד 79.
[22] כהן, עמימות וגבולות המידע, עמוד 41.
[23] כהן, עמימות וגבולות המידע, עמוד 42.
[24] שם, שם.
[25] כהן, ישראל והפצצה, עמוד 128.
[26] כהן, עמימות וגבולות המידע, עמוד 44.
[27] שם, שם.
[28] שם, עמוד 45.
[29] עברון, הדילמה הגרעינית, עמודים 81-84.
[30] ב. נויברגר, "ביטחון לאומי ודמוקרטיה – מתחים ודילמות" בתוך ב. נויברגר ואחרים (עורכים), דמוקרטיה וביטחון לאומי בישראל, (רעננה, האוניברסיטה הפתוחה, 2007), עמודים 27-28. להלן: מתחים ודילמות.
[31] נויברגר, מתחים ודילמות, עמוד 27.
[32] מ. שמגר, "חופש הביטוי במבחנו של המאבק הפוליטי", בתוך מ. קונפינו (עורך), כוח המילים וחולשת הדעת- תעמולה, הסתה וחופש הביטוי, (עם עובד, 2002), עמוד 55. להלן: חופש הביטוי במאבק הפוליטי.
[33] שם, עמוד 56.
[34] ר. גביזון, "חופש הביטוי וסודות אטומיים בתוך, ב. נויברגר ואחרים (עורכים), דמוקרטיה וביטחון לאומי, (רעננה, האוניברסיטה הפתוחה, 2007), עמוד 879. להלן: חופש הביטוי וסודות אטומיים.
[35] ז. סגל זאב, הזכות לדעת באור חוק חופש המידע, (תל אביב, לשכת עורכי הדין, 2000), עמוד 36. להלן: הזכות לדעת באור חוק חופש המידע.
[36] שם, עמוד 97.
[37] שם, עמוד 30-31.
[38] בג"צ 680/88 שניצר נ' הצנזור הצבאי הראשי, פ"ד מה (4) 622.
[39] סגל, הזכות לדעת באור חוק חופש המידע, עמוד 176.
[40] כהן, עמימות וגבולות המידע, עמוד 37.
[41] י. כהן, המתריע מדימונה, (תל אביב, בבל, 2005), עמוד 27. להלן: המתריע מדימונה.
[42] כהן, עמימות וגבולות המידע, עמוד 38.
[43] א. כהן, הטאבו האחרון, (אור יהודה, כנרת, זמורה-ביתן, 2005), עמוד 142. להלן: הטאבו האחרון.
[44] כהן, עמימות וגבולות המידע, עמוד 38.
[45] כהן, הטאבו האחרון, עמוד 142.
[46] שם, שם.
[47] כהן, עמימות וגבולות המידע, עמוד 43.
[48] י.עברון, "הגרעין וגבולות הדיון הציבורי או הדיון הפתוח והפריית המחשבה האסטרטגית הגרעינית", בתוך ב. נויברגר ואחרים (עורכים), דמוקרטיה וביטחון לאומי, (רעננה, האוניברסיטה הפתוחה, 2007), עמוד 868.
[49] נויברגר, מתחים ודילמות, עמוד 28.
[50] גביזון, חופש הביטוי וסודות אטומיים, עמודים 879-883.
[51] שם, עמוד 886.
[52] כהן, עמימות וגבולות המידע, עמוד 47.
[53] כהן, המתריע מדימונה, עמוד 27.
[54] שם, עמוד 22.
[55] http://he.wikipedia.org/wiki.
[56] כהן, הטאבו האחרון, עמודים 97-100.
[57] שם, עמוד 101.
[58] כהן, המתריע מדימונה, עמוד 20.
[59] כהן, עמימות וגבולות המידע, עמוד 43.
[60] שם, עמוד 22.
[61] שם, עמוד 34.
[62] כהן, עמימות וגבולות המידע, עמודים 860-861.
[63] ר. ברגמן, "משחקים פטריוטים: ערכים מתנגשים – זכות הציבור לדעת מול השמירה על ביטחון המדינה", פוליטיקה, גיליון 13, (2005), עמודים 82-82. להלן: משחקים פטריוטים.
[64] ברגמן, משחקים פטריוטים, עמודים 83-84.
[65] ראוי לציין כי ברגמן עצמו וצוות הטלוויזיה הואשמו בעברה של ריגול חמור לפי סעיף 113ק לחוק העונשין ואף נדרשו לחתום על מסמך שפירושו המעשי היה הודאה בביצוע עבירת ריגול. שם, עמוד 84.
[66] שם, עמוד 81.
[67] שם, עמודים 83-85
[68] שם, עמודים 80-81.
[69] שם, עמוד 88.
[70] כהן, עמימות וגבולות המידע, עמוד 861.
[71] שם, שם.
[72] שם, עמוד 88
[73] יצחק יעקב, "מוסד מיושן ומיותר", עיתון הארץ, 3.4.2008.
[74] א. כהן, "על ההיסטוריוגרפיה של הגרעין הישראלי: בין עמימות לבהירות היסטורית", בתוך ישראל (2006), עמוד 247. להלן: ההיסטוריוגרפיה של הגרעין.
[75] כהן, עמימות וגבולות המידע, עמוד 33.
[76] שם, עמוד 35.
[77] שם, שם.
[78] שם, עמוד 35.
[79] שם, עמוד 36-37.
[80] כהן, הטאבו האחרון, עמוד 24.
[81] שם עמוד 26
[82]שם, עמוד 27.
[83] כהן, ההיסטוריוגרפיה של הגרעין, עמוד 250.
[84] כהן, הטאבו האחרון, עמודים 37-40.
[85] כהן, הטאבו האחרון, עמוד 158.
[86] כהן, המתריע מדימונה, עמוד 163.
[87] שם ,עמוד 8.
[88] שם, 13.
[89] שם, עמוד 17.
[90] כהן, הטאבו האחרון, עמוד 160.
[91] שם, עמוד 159.
[92] שם, עמוד 103.
[93] בג"ץ 5211/04 ואנונו נגד אלוף פקוד העורף
[94] בג"צ 4624/06.
[95] נויברגר, מתחים ודילמות, עמוד 3.
[96] ג'. מיל, "על החירות", בתוך מ. קרן (עורך), תולדות המחשבה המדינית, (תל אביב, האוניברסיטה הפתוחה, 2001), עמודים 753-754.
[97] כהן, הטאבו האחרון, עמוד 28.
עמימות פירושה מצב בו ניתן לפרש מילה או מבע תקשורתי אחר ביותר מדרך אחת. מדובר במצב המנוגד לשקיפות. אותה שקיפות המתחייבת כל כך במשטר דמוקרטי.
האמירה המיוחסת ללוי אשכול לפיה "ישראל לא תהיה המדינה הראשונה שתכניס נשק גרעיני למזרח התיכון" הפכה ברבות הימים לבסיס הגישה העמומה, אותה אימצה ישראל כמדיניות רשמית.
עמימות גרעינית, כפי שמגדירה אבנר כהן, הינה מצב בו לא ניתן אישור רשמי להימצאותו של נשק גרעיני בידי מדינה מפי מנהיגי אותה מדינה, אולם הראיות לקיומו של הנשק חזקות די הצורך להשפיע על תפיסותיהן של מדינות אחרות ועל מעשיהן.[19]
ישראל יצרה תקדים של מדינה שהמערכת הבינלאומית מודעת ליכולותיה הגרעיניות, שביטחונה הלאומי מושתת על הרתעה גרעינית ובכל זאת היא מסרבת בכל תוקף לתת למעמדה זה אישור רשמי, פוליטי, תקשורתי או חקיקתי. מאחר וכך, יצרה המדינה חומת צנזורה חזקה וברורה.[20]
עברון טוען כי העמימות לא נוצרה במתכוון על ידי ישראל, אך משהתפתחה, ראו בה מקבלי ההחלטות אסטרטגיה נוחה, בעלת יתרונות שונים ודבקו בה.[21]
בין אם כך ובין אם אחרת, זו המדיניות הרשמית שאימצו ראשי המדינה בסוגיית הגרעין.
בשם מדיניות עמימות זו השתנו מעת לעת המטרות לשמן הוקם הכור בדימונה: ביוני 1960 נאמר כי מדובר במפעל טקסטיל, בספטמבר 1960 הצהיר בן גוריון כי מדובר בכור למטרות מחקר בלבד (למטרות מטאורולוגיה) ואילו בדצמבר 1960, אמר בן גוריון, לאחר החשיפה בעיתונות הזרה כי מדובר בכור למטרות שלום.
בן גוריון קיבל לבדו ובחשאיות מוחלטת את ההחלטה על פיתוח המיזם הגרעיני. בכדי לשמור על קו זה הוא אף דאג בתחילה לממנו מחוץ למקורות התקציב במקובלים. הסוד, מבחינתו היה כה גדול, עד כי גם מקורביו לא ידעו על כך. בן גוריון השאיר לאורך כל הדרך את מטרותיו ויעדיו של המיזם מעורפלים ועמומים.[22] (דבר אשר העניק לו את יתרון הגמישות אך לחלוטין לא תאם את הדרך הדמוקרטית המקובלת).
המיזם המתפתח הוצג לאורך כל הדרך במונחים מעורפלים ודו משמעיים על מנת להימנע מוויכוחים בבית פנימה ומעימותים עם מעצמות חוץ. את דרך ההתנהלות הזו מכנה אבנר כהן כעמימות שמקורה בחשש מיצירת קונצנזוס פתוח, יצירת רושם כאילו הכרעות פוליטיות טרם נעשו וכן האופציות עדיין פתוחות, אך מאחר ועצם העשייה וההכרעה כן נעשות, מדובר בעצם בבריחה מאחריות והכרעה פוליטית ברורה.[23]
הגילוי האמריקאי בדבר הכור אילץ את ישראל לעבור ממדיניות של סודיות מוחלטת למדיניות אשר ראשיתה הכחשה גורפת והמשכה הטעיה וטשטוש ואילו סופה – עמימות גרעינית כאסטרטגיה לאומית.[24]
בן גוריון מעולם לא נתן ביטוי פומבי לנימוקים שחיזקו את הצורך בפיתוח המיזם הגרעיני. ההחלטה לגבי הסודיות הבלתי מתפשרת בנושא הייתה נר לרגליו. החלטה אשר בעצם היוותה את הבסיס למדיניות העמימות שהונהגה ככל שהלך והתפתח המיזם.
כהן מציין כי התייחסותו היחידה של בן גוריון לתוכנית הגרעינית הייתה בנאום שנשא בכנסת בדצמבר 60' בו דיבר על מטרות השלום של המיזם הגרעיני לאחר חשיפת הכור בניו-יורק טיימס. בעקבות החשיפה באה הודעה של בן גוריון בכנסת מתאריך ה-21 לחודש. הייתה זו הפעם הראשונה בה שמעו אזרחי המדינה על בניית הכור בנגב. הוא שלל את רעיון בניית הפצצה הגרעינית והוסיף כי ישראל הציעה פירוק נשק מוחלט בישראל ובארצות ערב השכנות מתוך פיקוח הדדי. הוא חזר וטען כי הכור הוא למטרות שלום בלבד.[25]
גם לוי אשכול, המשיך בקו זה. אשכול החליף את ההכחשה באותה נוסחת טשטוש אשר הוזכרה קודם לכן. בחסותה של אסטרטגיה זו השלימה ישראל את שלבי המחקר והפיתוח. ישראל נמנעה מלעבור לשלב הבא ולבצע ניסוי גרעיני או לצאת בהכרזה גרעינית כלשהי ושוב נותרה יכולתה הגרעינית עמומה ומעורפלת. ישראל מצאה עצמה במצב בו אינה יכולה להכריז על עצמה בפומבי כמדינה גרעינית ולכן המשיכה לטשטש את יכולותיה ואת כוונותיה בעניין זה.[26]
אשכול התלבט בשלב זה כיצד להמשיך עם המיזם, אך כמו בן גוריון, גם הוא פעל כמעט לבדו ובחשאי ושוב, למרות הצורך בדיון אסטרטגי בעל עוצמת רגישות כבירה, נותר שוב הנושא עמום ורחוק מהכרעה.[27] בתקופה זו סירבה ישראל לדרישת ממשלו של ג'ונסון לחתום על האמנה לאי הפצת נשק גרעיני (NPT). בעצם הסירוב היה משום העברת מסר בדבר יכולתה הגרעינית מבלי ששונתה מדיניותה הרשמית, לפיה לא תהיה הראשונה להכניס נשק גרעיני לאזור.
בתקופתה של גולדה מאיר הפכה העמימות לבסיס ההבנות שבשתיקה כפי שהוסכם בין מאיר לבין ניקסון. מאיר הסבירה לו את ההכרח הקיומי בפיתוח האופציה הגרעינית ומדוע לא תוכל לחתום ישראל על האמנה לאי הפצת נשק גרעיני וכיצד מדיניות העמימות משרתת את האינטרסים של שתי המדינות.[28]
עברון מציין מספר גורמים שהביאו לאימוץ מדיניות העמימות:
ישראל, מסיבות מדיניות, פוליטיות נמנעה מהצהרה גלויה וברורה בדבר קיומה אופציה גרעינית בכדי להימנע מחתימה על האמנה למניעת תפוצה גרעינית ובכדי להימנע מהפיקוח המתחייב מחתימה על אמנה זו. כמו כן, ייתכן כי התשובות העמומות היוו קלף מיקוח מול ארה"ב בכל הקשור למשא ומתן בענייני אספקת ציוד צבאי.
סיבה נוסף למדיניות העמימות נעוצה במאבק המתמיד מול מדינות ערב השכנות. המטרה העיקרית הייתה ליצור הרתעה ולמנוע ממדינות ערב לפתח נשק גרעיני משלהן. אם אין אישור רשמי לאופציית הגרעין הישראלית לא יעמידו מדינות ערב בראש סולם העדיפויות שלהן פיתוחה של אופציה כזו לעצמן. מה גם שללא אישור ודאי, גדלה רמת החששות מצד מדינות ערב, חוסר הוודאות מרתיע יותר ממצב של וודאות.
בנוסף, מסביר עברון, האסטרטגיה העמומה נועדה להקנות לישראל אופציה להיעשות מדינה גרעינית כשמאזן הכוחות הצבאי הקונוונציונאלי ישתנה באופן קריטי נגדה או כשמדינה ערבית תיעשה למדינה גרעינית. מבחינה מדינית, טוען עברון, כי עצם הרעיון כי ישראל מפתחת נשק גרעיני יוביל את מדינות ערב למסקנה כי אין סיכוי כלשהו לנצח את ישראל ולכן יחפשו מדינות ערב דרכים להגיע להסדר מדיני עם ישראל.[29]
על סיבות אלו יש להוסיף ולציין את ההיבט המוסרי, לפיו בן גוריון חשש כי לאחר השואה לא ייתכן כי מדינת ישראל תייצר ותחזיק בנשק להשמדה המונית.
נראה אכן, כי על פניו יש מקום להצדקת מדיניות העמימות בכל הקשור לעניינים ביטחוניים, מדיניים ופוליטיים. אולם, חשוב לא פחות להבין כי מדיניות העמימות צריכה להיבחן גם מהפן הדמוקרטי שכן מדינת ישראל מקיימת מיום היווסדה משטר דמוקרטי, המקפיד על קיומן של זכויות וחירויות האזרחים.
הסודיות האופפת את תחום זה לא אפשרה מתן מידע כלשהו לציבור בדבר מי הם מקבלי ההחלטות ומעצבי המדיניות, מי הם גופי הפיקוח המפקחים על מקבלי ההחלטות ועל הכורים עצמם, בכדי שיוכל לשפוט באמצעותו האם ההחלטות המתקבלות בנושא אכן תואמות את מטרותיו ורצונותיו. העמימות, כפי שנאמר, היא המצב ההופכי לשקיפות הדמוקרטית ועד עתה נמנע כל דיון פתוח שיאתגר את מדיניות העמימות, לא רק בקרב הציבור אלא אף בקרב מפלגות, חברי כנסת ושרי ממשלה.[30]
חופש הביטוי והזכות למידע – בין דמוקרטיה לעמימות
אין מאמר זהו מנסה לבדוק האם אכן מוצדקת מדיניות העמימות כקו מנחה של מדינת ישראל בכל הקשור לנשק הגרעיני, אלא לבדוק האם מדיניות זו, כפי שהיא מוכתבת עולה בקנה אחד עם חירויות וזכויות האזרח במדינה דמוקרטית.
סוגיית הנשק הגרעיני ונחיצותו לישראל מעולם לא עלו לדיון ציבורי. אמנם ישנם טיעונים צבאיים ומדיניים המגבים החלטה זו, אך העובדה כי בישראל התקבלו הכרעות בסוגיה זו מבלי שציבור האזרחים אינו שותף למהלך אינה הגיונית ואינה נסבלת מהבחינה הדמוקרטית.[31]
כתוצאה מכך, נפגעות זכויות וחירויות דמוקרטיות רבות של הפרט ושל הציבור כאחד בישראל.
שתיים מזכויות אלו הינן חופש הביטוי והזכות למידע, אשר לטעמי קשורות זו בזו, שכן ללא יכולת הביטוי והבעת הדעה לא יינתן המידע, וללא מידע ראוי לא ייתכן דיון ציבורי ענייני הולם. ייתכן ואם יתאפשר הדיון הציבורי ולאנשים תהיה תחושת הנוחות לדון באופן גלוי וחופשי בנושא כה חשוב, תקטן ההתנגדות לדיון בנושא, הציבור יבקש לעצמו עוד מידע ואת היכולת המלאה לדון בו בחופשיות.
סעיף י"ט בהצהרת זכויות האדם של עצרת האו"ם, משנת 1948 (ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם) קובע כי כל אדם זכאי לחירות הדעה והביטוי, לרבות החירות להחזיק בדעות ללא כל הפרעה ולבקש ידיעות ודעות ולקבלן ולמסרן בכל הדרכים וללא סייגי גבולות.
כל חברה שמשטרה דמוקרטי ותפיסת עולמה ליברלית, מציבה את חירויות וזכויות האזרח במקום של בכורה. אך חשוב לזכור כי זכויות אלו אינן מתקיימות בחלל ריק אלא במסגרת מדינית בה חיים אנשים שונים בעלי דעות שונות. למדינה נדרשים הן חירויות הפרט מחד והן השמירה על שלום הציבור וביטחון המדינה מנגד, לכן אין מן הנמנע כי ייווצרו התנגשויות בין אלה לאלה ומכאן כי קביעת האיזון בין הזכויות המתנגשות אינה משימה קלה.[32]
חופש הביטוי פירושו הזכות של כל אדם להביע את דעותיו ורצונותיו בכל דרך שייבחר מבלי שיוטלו עליו מגבלות שרירותיות. שמירה על חירות זו חשובה ואף הכרחית לקיומה של חברה דמוקרטית תקינה ומתפקדת.
מספר טעמים חיוביים עומדים ביסוד ההכרה בזכות היסוד של חופש הביטוי: האינטרס החברתי - חשיפת עובדות, גילוי האמת ומתן הזדמנות להתמודדות של דעות ורעיונות; האינטרס הפוליטי – המבטיח את ההליך הדמוקרטי; האיזון הנדרש בין יציבות לבין שינוי בחברה ויישום גישות של סובלנות ופתיחות; האינטרס של הפרט להגשמה עצמית.
מנגד, כאמור, מתקיימים אינטרסים ושיקולים המתנגשים לעיתים עם חופש הביטוי: בטחון המדינה- האינטרס המדיני לשמור על עצמאותה וריבונותה מפני פגיעה חיצונית; ההגנה על חיי אדם; שלום
הציבור, יציבות המבנה החברתי והמשטר הדמוקרטי והסדר הציבורי; המוסר הציבורי, קרי מניעת השחתת המידות.[33]
אין ספק כי חופש הביטוי חשוב יותר ככל שהנושא הנו מרכזי יותר לאינטרס הציבורי של האוכלוסייה בה מדובר. למרות חשיבות עקרונית זו מוכרות הגבלות חשובות לחופש הביטוי, המוצדקות כדי להגן על זכויות ואינטרסים אחרים. אחד החשובים שבהם הוא ביטחון המדינה. בעניין יכולתה הגרעינית של ישראל וחופש הביטוי המפגש הוא דרמטי במיוחד.[34]
זכות נוספת אשר קיומה מצוי במתח המתמיד בין חירויות האזרח ושמירת ביטחון ואשר המדיניות העמומה, יש בה בכדי לפגוע בקיומה הינה הזכות לקבלת מידע באופן חופשי ומסודר.
מעקרונות היסוד של משטר דמוקרטי ומחובת הנאמנות של הרשויות הציבוריות כלפי אזרחי המדינה ניתן לגזור את חובתן של רשויות הציבוריות למסור מידע שברשותן. חובה זו חלה גם על הרשויות העומדות בראש הפירמידה השלטונית – הכנסת, הממשלה ומבקר המדינה.[35]
זכות זו כפי שהגדירה נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק, היא זכותו של כל אחד מבני הציבור לשמוע, להבין, לגבש עמדה, להתווכח ולשכנע. זכות זו, המהווה חלק מחופש הביטוי הנתפס על ידי הדמוקרטיה כזכות על, עילאית, לא תוכל להתממש אלא באמצעות הכרה רחבה בדבר חקיקה מפורש בזכות הציבור לקבל מידע. הכרה זו מצד רשויות הציבור היא הנותנת לחופש הביטוי את משמעותו האמיתית. רק בקיומה ניתן לגבש עמדה מושכלת ולהביע דעה הנשענת על דעת.[36]
הכרה וביסוס לכך ניתן למצוא בסעיף 1 לחוק חופש המידע, התשנ"ח-1998. לפיו, "לכל אזרח או תושב הזכות לקבל מידע מרשות ציבורית בהתאם להוראות חוק זה".
החקיקה שבטרם חקיקת חוק זה מיעטה להטיל על הרשויות הציבוריות חובה לפרסם מידע ציבורי לעיון הציבור בכלל. במקביל, הוראות חקיקה שנחקקו טרם חקיקת חוק חופש המידע חיזקו באופן עקיף את זכות הציבור לקבל מידע. אחת מאותן חקיקות למימוש זכות זו, היכולה לשמש בעיקר לצורכי מחקר היסטורי נקבעה בחוק הארכיונים, התשט"ו-1955. החוק קבע את זכותו של כל אדם לעיין בחומר ארכיוני המופקד בגנזך המדינה, חומר ארכיוני של משרד הביטחון או צה"ל יימסר רק לאחר חמישים שנה וחומר בעניין משרד הביטחון או כל מוסד אחר ממוסדות המדינה יימסר לאחר שלושים שנה. זכות זו עם כל חשיבותה לגבי ההיסטוריונים אין בה כדי לקיים זכות לקבלת מידע בעל אופי אקטואלי. הוראת חוק זו פוגעת למעלה מן הנדרש בזכות הציבור לקבל מידע אפילו בקיומו של אינטרס המצדיק חיסוי.[37]
לפי סעיף 2 לחוק חופש המידע, ייחשב מידע כ"כל מידע המצוי ברשות ציבורית והוא כתוב, מוקלט מוסרט, מצולם או ממוחשב". רשות ציבורית לפי סעיף זה לחוק כוללת בין השאר את "הממשלה ומשרדיה, הכנסת, מבקר המדינה, בתי המשפט, חברות ממשלתיות וגופים הממלאים תפקיד ציבורי".
לפי סעיף 14 לחוק, נקבע כי חוק זה אינו חל על הגופים מסוימים, על מידע שנוצר, מוחזק או נאסף בידיהם. בין הגופים הללו מצוינים: מערך המודיעין של צה"ל ויחידות נוספות שנקבעו בצו;
שרות הביטחון הכללי; המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים; יחידת הממונה על הביטחון במערכת הביטחון וכן הוועדה לאנרגיה אטומית ומרכזי המחקר הגרעיני שבאחריותה.
סעיף 9 לחוק קבע כי "לא יימסר מידע אשר בגילויו יש חשש לפגיעה בביטחון המדינה, ביחסי החוץ שלה, בביטחון הציבור או בשלומו של אדם" וכן "מידע בנושאים ששר הביטחון, מטעמים של שמירה על ביטחון המדינה, קבע אותם בצו באישור הוועדה המשותפת". אין המחוקק קובע במפורש מהי אותה מידת חשש שיש בה בכדי להצדיק את אי גילוי המידע ואין הוא תולה זאת בהיות החשש חמור ורציני. בהקשר זה ראוי לציין את בג"צ שניצר[38] אשר העניק הכרה חשובה בקיומם של חופש הביטוי והזכות לקבל מידע בעל אופי צבאי-ביטחוני. בג"צ פסק במקרה זה כי ניתן להגביל את חופש הביטוי ואת זכות הציבור לקבל מידע, על פי החלטת הצנזור רק כאמצעי אחרון, במקום בו קיימת ודאות קרובה לכך שתיגרם סכנה ממשית, ברורה ומיידית ואם אין כך הדבר, לא ניתן למנוע זרימת מידע צבאי לציבור, מידע שחשיבותו רבה בשל אופיים הקיומי של ענייני הביטחון.[39]
חשיבותו של חוק חופש המידע הינה בהכרה כי כל אזרח או תושב זכאי לקבל מידע בעל אופי ציבורי מרשות ציבורית. כעת יש לבדוק כיצד מתיישבת מדיניות העמימות עם זכויות אלו.
הטאבו הציבוריבטרם אבחן אם אכן ניתן לקיים איזון בין זכויות חשובות אלו לבין מדיניות העמימות הגרעינית והצנזורה המגנה עליה, אדון בקצרה בעניין הטאבו הציבורי הסובב את סוגיית הגרעין הישראלי.
מדינת ישראל יצרה חומת צנזורה מוצקה באופן כזה אשר מנע קצה קצהו של דיון פומבי פתוח. החברה הישראלית, גיבתה חומה זו בבנותה דפוסי טאבו ואיסור המשקפים חרדה כמעט מיתית מסביב לנושא.[40]
בסקר שנערך על ידי מרכז יפה בשנת 1987, כשנה לאחר חשיפתו של ואנונו, נמצא כי 78% מהישראלים אשר השתתפו בסקר תמכו בשמירה על סודיות בכל הנוגע ליכולתה הגרעינית של ישראל.[41]
"הפצצה" והדיון אודותיה נתפסים בישראל כטאבו שרק אזרחים בודדים העזו לערער עליו. ברמת השיח הלאומי נתפס הנושא כקודש הקדושים הלאומי. פרט למספר אנשי סוד, לשאר בית ישראל נותר הנושא אסור בהגייה, בידיעה וכך הוא מונח מחוץ לשיח הציבורי.[42]
הטאבו, לפי כהן, לא נכפה על הציבור הישראלי "מלמעלה", אלא מדובר בביטוי לרצון הציבור שלא לדעת, לרצונו האותנטי של הציבור שלא לקיים דיון פתוח בנושא הגרעין ולהשאיר את כל המידע, השיקולים וההכרעות בידי אותם "גורמים מוסמכים", עלומים.[43]
כהן טוען עוד כי מדיניות העמימות בישראל שרדה בזכות אותו טאבו ציבורי. שניים אלה קשורים זה בזה והכרחיים להישרדותם ושניהם מחוזקים על ידי האמונה הרווחת בקרב הציבור כי הסודיות הכרחית ביותר לביטחונה הלאומי של ישראל. מעמדה של דעה זו בתודעה הציבורית בישראל הוא כה חזק עד כי כל ניסיון לבקרה נתפס כפגיעה בעיקר. איסור הדיבור בסוגיה זו הוא במעמד של טאבו לאומי, ואף הדיבור על סוגיית העמימות עצמה נתפס בעיני רבים כמעט כמו ויתור על הדבר שהוא לעצמו. כלומר, מדיניות העמימות שורדת את מבחן הזמן משום שהיא מגובה הטאבו החברתי ומנגד, קוד השתיקה החברתי לא היה שורד ללא ההכרה הציבורית בחיוניותה של מדיניות העמימות, שבלעדיה, לדעת הציבור, יבולע לביטחון ישראל[44]
אין דבר זה אומר כי הרחוב הישראלי שרוי בחשכה מוחלטת. הציבור שואב מידע ממקורות זרים וכאלה שאינם בדיוק זרים, אך בסופו של דבר אין הציבור רוצה לדעת. נוח לו שלא לדעת, נוח לו שקוד השתיקה, קוד "קדושת הביטחון" מגונן עליו ומשאירו בריחוק מהסוגיה. [45]
אולם, ישנם בודדים בקרב הציבור בישראל המתנגדים לאותו קוד שתיקה. מעטים אלה נאלצים להתמודד לא רק עם האופן בו אוכפת הצנזורה הצבאית את קוד השתיקה, אלה נתפסים גם בתודעה הציבורית כשוברי הטאבו הלאומי, כבוגדים, כאותם יהודים שהוזהרו שלא להיכנס לפרדס הסוד ואלה שנכנסו, נפגעו.[46]
בגלל אותם בודדים המבקשים לחקור, לדעת ולהתבטא בסוגיית הגרעין הישראלי, ועל אף הטאבו הציבורי בנושא, חשוב לדון ולבדוק האם וכיצד מתיישבות זכויות וחירויות האזרח עם סוגיה זו.
חשיבות הדיון הציבורי
ניסיון ראשון לדיון ציבורי נעשה על ידי אליעזר לבנה, איש מפא"י לשעבר אשר במאמריו יצא כנגד רעיון הכנסת הנשק הגרעיני למזרח התיכון וניסה לרמוז על טיבו האמיתי של המיזם והאופן הבלתי דמוקרטי בו התקבלו ההחלטות בעניין זה. ללבנה התברר כי הוא מתעסק בנושא שהינו טאבו המיושם ונאכף באדיקות באמצעות הצנזורה. פרט למאמרים שכתב, הקים לבנה את הוועד לפירוז גרעיני של המזרח התיכון. הוועד פעל מאחורי הקלעים תוך שמירה על הסודיות המקובלת. מטרתו הייתה לעורר ויכוח ציבורי פתוח על השאלה הגרעינית, אם כי בהעדר מידע, נוכחו חברי הוועד כי קשה לנהל דיון דמוקרטי אמיתי.[47]
יאיר עברון טוען כי העמימות הגרעינית של ישראל חיונית וחשובה ולכן אין לוותר עליה. יחד עם זאת הוא טוען כי אין לוותר על דיונים מקצועיים, אקדמאים וציבוריים בהיבטים שונים של מדיניותה הגרעינית של ישראל. דיונים אלה חשובים מבחינות שונות שכן, לפי עברון, רצוי שהסגל המקצועי בתחום הגרעין וכן ראשי המדינה יזכו לקבל הערכות ותפיסות שונות מאלה העוסקים בנושא מחוץ למערכת הביטחון. עוד, הוא מוסיף, כי ראוי שיהיה לחלק מהנושאים הד ציבורי. הידע העצום שנרכש בנושא הגרעיני והתבונות הנובעות ממנו כמו גם האקדמיה והמחקר יכולים רק לעזור ולהביא לשיפור
החשיבה האסטרטגית הלאומית.[48] יש לציין כי עברון מצמצם את הנושאים אשר לדעתו יכולים להיות פתוחים לדיון ציבורי חופשי.
רות גביזון טוענת כי הסודיות לגיטימית בכל הקשור לעובדות (האם מצוי נשק גרעיני בידי ישראל) אך אין הצדקה להשתיק את הוויכוח העקרוני (האם רצוי נשק גרעיני לישראל). לדעתה דיון פתוח עלול להוביל למסקנה כי מה שנחשב כטוב לביטחון המדינה, עלול בטווח הארוך דווקא לסכנה.[49]
בהתנגשות בין הגרעין לדמוקרטיה מבחינה גביזון בין גרעין לצורכי מחקר, לצורכי שלום ולצורכי צבא וביטחון. בהתאם להבחנה זו היא יוצרת שלוש קבוצות של שאלות: הראשונה עוסקת בשאלות עובדתיות כגון האם יש נשק, מאיזה סוג ובאיזו כמות; השנייה עוסקת בשאלות נורמטיביות כגון האם ראוי שלמדינה תהיה יכולת גרעינית וקבוצת השאלות השלישית עוסקת בשאלה עד כמה צריכה מדינה להיות גלויה ומפורשת לגבי התשובות שניתנו לשתי קבוצות השאלות הראשונות.
גביזון טוענת כי בישראל חל מסך איפול מוחלט על נושא הגרעין ומאחר וכך לא נערך בישראל מעולם דיון רציני על הסוגיה אם ראוי לפתח יכולת גרעינית וכמו כן אין מידע לגבי טיב הפיקוח בנושא זה. לטעמה, דיון נורמטיבי גלוי והסקת מסקנות צריכים להתקיים לפחות בכל הקשור לשימושים לצורכי שלום ומחקר.
עוד מוסיפה גביזון כי למרות שלעיתים מוצדקת הסודיות, ייתכנו מקרים בהם היא בעייתית ככל שהמטרה או האמצעים קבילים פחות וככל שחשיבות ההכרעה גדולה יותר.
הדיון הציבורי הכרחי למניעת תופעות פסולות, הקביעה כי יכולתה הגרעינית של ישראל היא מקרה מובהק של סוד מוצדק אינה טריוויאלית, בין היתר כי מעולם לא הוחלט באופן ודאי מה הוא הטוב המוחלט לביטחון המדינה. הסכנה היא כי שיקולי ביטחון המדינה יופעלו בכדי למנוע דיון בהחלטות שנויות במחלוקת ואחת הטענות היא כי החלטות אלו עצמן פוגעות בביטחון המדינה, והן יכולות להיעשות רק תחת איפול, האיפול במקרה זה לא רק שאינו מגן על ביטחון המדינה אלא אף עלול לסכנו. סוגיית הגרעין חשובה והרת גורל וכמו כן אינה ניתנת לשינוי מרגע קבלת ההחלטות, לכן חשוב ליידע את הציבור – התומך והמתנגד- ולאפשר לו להביע דעתו. העלמת מידע מהמתנגדים מונעת מהם להביע דעתם ולהשתתף בתהליך הדמוקרטי של קבלת ההחלטות בנושא שכה חשוב להם. התומכים בפיתוח הנשק ירצו לדעת יותר מה הוחלט וכיצד מתנהל הפיקוח.[50]
הטיעון המרכזי שמעלה גביזון בדבר הצורך בפתיחות ובדיון ציבורי הוא כי הרעיון הדמוקרטי של השתתפות בהכרעות חשובות וגורליות דורש השתתפות כזו בהחלטות שיכולה להיות להן משמעות של
חיים ומוות, כמו ההחלטה על פיתוח נשק גרעיני או על הימנעות מכך. יהיה מוזר לחשוב כי החלטה בסדר גודל כזה תתקבל בחדרי חדרים ללא מתן אפשרות לבוחר להשמיע את דעתו. כמו כן, לעיתים
סודיות מאפשרת חוסר בקרה מספקת על הליכי קבלת ההחלטות ועל ביצוען, חשוב להקפיד כי החלטות בתחום זה תעשנה באופן אחראי ומבוקר. מודעות הציבור לעובדות ודיון ציבורי מקיף הם הערובה הטובה ביותר שמכירה הדמוקרטיה נגד שימוש לרעה בכוח. חשוב לא פחות שתהיה דרישה ציבורית למנגנוני פיקוח ובקרה.[51]
בדבר חשיבות זכות הציבור לדעת בהינתן הטאבו הציבורי, כותב אבנר כהן כי העמימות כשיח יצרה מצב בו אין עובדות אלא רק תדמיות. הקשר שבין העמימות לטאבו הציבורי יצר מצב לא רק שהדמוקרטיה משלמת מחיר כבד אלא שרק מעטים בישראל מודעים לעצם קיומו של המתח בין מדיניות זו לערכי הדמוקרטיה. גם אלה המזהים בעיה סבורים כי המחיר שמשלמת הדמוקרטיה למען המשך קיומה של מדיניות העמימות הוא בחזקת כופר קטן תמורת מדיניות ביטחון לאומי מוצלחת.
מבחינת הציבור הישראלי, בעיית חופש המידע וזכות הציבור לדעת בנושא הגרעיני, אם בכלל היא קיימת, היא בבחינת מותרות שדרישת הביטחון הקיומי של ישראל במצבה היום פשוט אינה מאפשרת. לפי התפיסה המקובלת הנושא הגרעיני הוא דוגמה מובהקת לעניין שבו זכות הציבור לדעת כלל לא קיימת. מדובר בזכות המופקעת מידי הציבור על ידי הציבור למען ערך הביטחון הלאומי הקיומי. לכן גם פגיעה בעמימות תיתפס בקרב הציבור הישראלי כבגידה.
כהן מוסיף כי מאז מאבקו של לבנה ועד היום המתח שבין זכות הציבור לדעת לבין העמימות וכן ושאלת גבולות המידע בנושא הגרעיני כמעט ולא עלו לסדר היום הציבורי. [52]
יואל כהן טוען כי למרות העדר ויכוח ציבורי, כן התקיימו דיונים ציבוריים. מדובר בקבוצות קטנות אשר לא הצליחו לייצר ויכוח בקרב הציבור הכללי. הוא תולה את הסיבות לכך ביראת הכבוד שרוכש הציבור הישראלי, עוד מימי מלחמת העצמאות, כלפי הרשות בטווח הרחב של שאלות הנוגעות לביטחון הלאומי, קדושת הביטחון המחלחלת בחברה.[53] מה גם שהממסד הפוליטי הביטחוני מנצל את הפטריוטיזם של העיתונאים כדי למנוע מהם כיבוי של המדיניות הגרעינית, והצנזורה מכפיפה את התקשורת הזרה בישראל להשקפת העולם של המדינה לגבי האינטרס הלאומי הביטחוני.[54] אלה, לבטח אינם מאפשרים מידע זמין ואמיתי לציבור.
שומרי הסוד: המלמ"ב והצנזורה הצבאיתבמתח שבין מדיניות העמימות ומימושן של הזכויות הכה חשובות – חופש הביטוי והזכות למידע, ראוי לציין שני גופים המצויים בטווח: הצנזורה הצבאית והממונה על הביטחון במערכת הביטחון (המלמ"ב).
את שני גופים אלה מכנה אבנר כהן בשם "שומרי ממלכת הסוד".
המלמ"ב הינו אגף במשרד הביטחון אשר אחראי על אבטחת משרד הביטחון, תעשיות הנשק והגופים בישראל העוסקים בפיתוח וייצור נשק להשמדה המונית וכן האמצעים להתגוננות מנשק שכזה, ביניהם הקריה הגרעינית בדימונה, מכון שורק למחקר ביולוגי ויחידות צה"ל העוסקות בתחומים אלה. במסגרת תפקיד זה מבצע המלמ"ב תחקור עובדים, ביקורות אבטחה, אישור על חשיפת טכנולוגיות, חקירות לשם מניעת הדלפות מידע מסווג ועוד. עד שנת 2007 עמד בראש גוף זה יחיאל חורב, אשר בתקופת כהונתו התחזק מעמדו וכוחו של המלמ"ב. חורב הותקף במשך שנים נוכח גישתו הקיצונית לאבטחת סודות. תוקפיו טענו כי אין דרכי הפעולה הללו עולות בקנה אחד עם אופייה הדמוקרטי של מדינת ישראל וכי הטיפול הקיצוני יותר מזיק מאשר מועיל.
מדובר באחד הגופים החשאיים ביותר במדינה, לא ניתן לקבל עליו פרטים כלשהם ואי הוא כפוף להוראות חוק חופש המידע. [55]
לפי כהן, המלמ"ב התחיל תחת הלשכה לקשרי מדע. עיקר תפקידו היה בראשיתו אבטחה פיזית של אתרים ופעילויות מסווגים הקשורות למיזם הגרעיני. משהפך לגוף אוטונומי סיפח לעצמו תחומי פעילות חדשים ומאחריות השב"כ הפך לדור תחת מטריית משרד הביטחון. חורב הפך לאיש עתיר כוח וסמכות, מהחזקים בישראל. הארגון, למרות כפיפותו למשרד הביטחון, עצמאי לחלוטין בהחלטותיו המקצועיות, ורבים סבורים שהמלמ"ב הוא כיום ארגון הסוד היעיל והמתוחכם ביותר מבין מנגנוני המודיעין של ישראל. מנקודת מבט דמוקרטית-מפקחת, אומר כהן, כי ראוי היה אילו המלמ"ב היה מקבל מעמד כארגון מודיעני, שכן הכרה כזו הייתה מאפשרת להעמידו תחת פיקוח וביקורות חיצוניות ואף משקפת מציאות קיימת, הדרך בה פועל כעת המלמ"ב הינה בעייתית ביותר.[56]
מתוקף תפקידו כשומר הגרעין, המלמ"ב ממלא תפקיד מרכזי בכל הקשור למדיניות העמימות הגרעינית. המלמ"ב הוא כיום הזרוע הממשלתית-ביצועית שמתרגמת את מדיניות העמימות כתפיסה אסטרטגית-מדינית לעקרונות פעולה ואכיפה מעשיים בתחום הביטחון הסודיות. מדיניות העמימות מעניקה לגוף זה סמכויות ושיקול דעת ייחודיים, הוא מוכר כגוף היחיד שלו הסיווג, הניסיון והידע לטפל בענייני ביטחון הגרעין.[57]
גוף נוסף האמון על אכיפת מדיניות הסוד הינו הצנזורה הצבאית. מדובר ביחידה השייכת לאגף המודיעין בצה"ל ומטרתה ביצוע בדיקה, פיקוח ושליטה על הפצת מידע בנושאים הנוגעים לביטחון המדינה. גוף זה פועל מכוח תקנות ההגנה (שעת חרום), 1945. בין היתר אחראית הצנזורה לכך שכל חומר, משודר, כתוב או מודפס המופץ לציבור לא יכיל ידיעות שהפצתן עלולה לפגוע בביטחון המדינה. על הצנזורה הצבאית מוטלת החובה לאזן בין שני אותם יסודות מתנגשים, מחד זכות הציבור לדעת, כחלק מהזכות העליונה לחופש הביטוי ומאידך חושבת השמירה על ביטחון המדינה. גוף זה אינו חשאי כמו המלמ"ב, הוא נתון לפיקוח ובקרה (בג"צ שניצר, למשל), ובכל זאת יש לו כוח רב, בעיקר
כשהדברים מגיעים לסוגיית הגרעין הישראלי. אין ספק, כי אותו טאבו ציבורי, מחזק את כוחה של הצנזורה בנושא זה. ביטוי לכך ניתן לראות בייחסם של כלי התקשורת בישראל לעניין זה. במשך השנים הייתה התקשורת בישראל נתונה תחת צנזורה צבאית אינטנסיבית לגבי כל מידע ופרשנות הקשורים לנשק גרעיני.[58]
כללי מדיניות המידע של הצנזורה הם אלה אשר עזרו ביצירת מדיניות העמימות הגרעינית. הצנזורה אסרה כל אמירה שרמזה או שהשתמע ממנה שלישראל יש כוונות לפיתוח גרעיני, ובטח לא אמירות שקבעו זאת כעובדה. כל קביעה בנושא זה הייתה צריכה להיות, לפי הוראות הצנזורה, מיוחסת למקורות זרים ומצוטטת מהם, הצנזורה אסרה על פרסום כל מידע שהגיע ממקורות ישראליים.[59]
התקשורת מצידה, כמי שאמונה על העברת מידע מעודכן לציבור, נוטה בכל הקשור לסוגיית הגרעין שלא להתעמת ולקדש את חופש הביטוי וזכות הציבור למידע, עד לכדי הפעלת צנזורה פנימית, ייתכן אף בשם אותו טאבו ציבורי. יואל כהן טוען כי הממסד הפוליטי ביטחוני מנצל את הפטריוטיזם של העיתונאים ישראליים בכדי למנוע מהם כיסוי של המדיניות הגרעינית.[60] במשך השנים, בעיקר לאחר חשיפת ואנונו, צומצמה הסודיות במידת מה והצנזורה הפגינה יחס ליברלי כלפי הנושא כפי שלא עשתה קודם לכן. עדיין מתקיימים הסדרי ועדת העורכים והחובה היא לפרסם תחת הכותרת "לפי פרסומים זרים". חנוך מרמרי, עורך הארץ לשעבר, אומר כי "בעוד שבנושאים אחרים קיים שחור ולבן, בנושא הגרעיני אנחנו צריכים לשחק את הפוליטיקאים ולהשתמש בסגנון של הממשלה ובהבחנות הדקות נגד רצוננו – מה שמחייב אותנו לצטט מקורות חוץ ולקטעים כאלה מוסיף לעיתים הצנזור הצבאי 'אם להאמין למקור'. אם אנחנו לא משתמשים בשמות הקוד, המשפט נפסל".[61]
שני גופים אלה עומדים, בין אם מרצון ובין מתוך הכרח, בתווך שבין הזכויות הדמוקרטיות לבין שמירה על הביטחון הלאומי.
מקרי הבוחן
יצחק (יצה) יעקבתת אלוף במיל' יצחק (יצה) יעקב נחשב לאחד מאנשי העשייה הבכירים והחשובים מערכת הביטחונית בישראל, אשר תרם רבות לצבא ולמדינה כאחד. ראשית דרכו בפלמ"ח ולאחר מכן מילא שורה של תפקידים חשובים בצה"ל. בין היתר שירת יעקב במחלקת אמצעי הלחימה של צה"ל ובשנת 1972 מונה לעמוד בראש המחקר והפיתוח של מערכת הביטחון ובמסגרת תפקידו זה הקים את מפא"ת (המינהל למחקר, פיתוח אמצעי לחימה ותשתית טכנולוגית). בפסק הדין במשפטו, עליו יורחב בהמשך, נאמר כי "שירת בצבא בתפקידים רגישים וייחודיים, והיה אחד משותפי הסוד הבודדים בעניינים מסוימים, הקשורים לידיעות הסודיות שהורשע במסירתן. הנאשם היה המדען הבכיר ביותר בצבא, והאחראי על פיתוח מערכות נשק". יעקב השתחרר ב-1973, עבד כמדען הראשי במשרד התעשייה והמסחר ולאחר מכן פנה למגזר הפרטי ועבר להתגורר בארצות הברית.
תחילת הסיפור בראיון שהעניק יעקב לעיתונאי רונן ברגמן, ראיון אשר הוקלט וכמו כן צולם בחלקו לתוכנית טלוויזיה. סיפורו של יעקב, כפי שמתארו אבנר כהן, משקף את הפן הפרברטי של נושא העמימות בישראל. זהו עוד מקרה בו המתח בין העמימות לבין זכות היחיד לחופש הדיבור הגיע להכרעה משפטית. במהותו, טוען כהן, היה זה משפט על הטאבו הישראלי, הטאבו הגרעיני ועל מקומו בחברה הישראלית. היה ראוי כי יהיה זה גם משפט על מעמדה המשפטי והדמוקרטי של מדיניות העמימות אך המערכת המשפטית לא העזה לגעת בנושא רגיש זה. כמו כן משפטו של יעקב היה על זכותם של גיבורי ההיסטוריה הביטחונית של ישראל להיזכר בערוב ימיהם בעברם הרחוק ועל יכולתם לספר בעצמם על זיכרונותיהם האישיים. האם ראוי כי אנשים אלה יעברו מן העולם מבלי היכולת להביע את אשר ליבם, מבלי לאפשר לאזרחי המדינה לדעת את אשר קרה, האם יכולה המדינה להיות בעליה הבלעדיים של זיכרונות אלו?[62]
ואכן, ניסו במחצית שנות ה-90 עיתונאים בישראל לראיין את יעקב לאחר שנודע היה מעורב ומעורה ברגעים היסטוריים בעלי משמעות בתהליך הקמת המדינה. ניסיון זה היה ראוי שכן קיימת חשיבות רבה לתיעוד רגעים נדירים ומרכזיים בבניית המדינה וכוחו של צה"ל. יעקב, מצידו, סירב לערוך ראיונות אלו. בתיווכו של אבנר כהן יצר רונן ברגמן קשר עם תא"ל יעקב בניו יורק וביקש לראיינו על תולדות חייו. בסופו של דבר נעתר יעקב לבקשה והציב שני תנאים לקיומו של הראיון: הראשון, שיראה את הציטוטים המיוחסים לו לפני פרסום הכתבה והשני – הבטחה מראש ובכתב כי הכתבה תעבור צנזורה בטרם פרסומה. ברגמן קיים עם יעקב שתי סדרות של שיחות במהלך מספר חודשים בסוף שנת 2000. לדבריו, לא חשף יעקב מידע רגיש יותר מאשר מסרו אחרים התופסים עמדות מפתח בישראל. הנוסח הסופי של הכתבה הועבר לעיונו של יעקב אשר ביקש לשנות בכתבה מספר פרטים והכתבה הועברה לאישור הצנזורה ב-14.3.2001. שבוע לאחר מכן הודיעה הצנזורית הצבאית הראשית כי הכתבה כולה, לרבות החלקים הקשורים בחייו האישיים של יעקב פסולה לפרסום.[63]
יש לציין כי באותה תקופה תכנן תא"ל יעקב לכתוב ספר זיכרונות, וכי התבקש על ידי יחיאל חורב, הממונה על המלמ"ב להעבירו לצנזורה לפני פרסומו.
הצנזורה, אשר פסלה את הכתבה, הגדילה לעשות והעבירה עותק שלה ליחיאל חורב, עותק אשר מאוחר ישמש כבסיס לכתב האישום נגד יעקב. בעקבות כך נפתחה, בהוראת חורב, חקירה בהולה נגד יעקב, צו מעצר חשאי הוצא נגדו ולזמן מה התנהלה חקירה סמויה כנגד הגורמים המעורבים בסיפור.
כשבוע לאחר פסילת הכתבה נעצר תא"ל יצחק יעקב בנמל התעופה בן גוריון כשהגיע לחגוג בארץ את יום הולדתו ה-75. יעקב נעצר והועמד לדין בגין "ריגול חמור".[64] כתב האישום ייחס לו עבירות של מסירת ידיעה סודית ללא סמכות לאנשים בלתי מוסמכים (ברגמן וצוות הטלוויזיה), בכוונה לפגוע בביטחון המדינה. כתב האישום מנה את הדרכים בהן מסר יעקב את הידיעות הסודיות: ב-1997 החל בכתיבת ספר עלילתי בו כלולות הידיעות הסודיות והעברת הטיוטא לגורמים שונים בארה"ב תוך ציון כי הפרטים בספר הינם אמיתיים; בשנת 1998 החל בכתיבת ספר זיכרונות שכלל בתוכו מידע סודי (אותו ספר שהתבקש להעביר לצנזורה) וכן הענקת הראיון לרונן ברגמן והסרטת הראיון לטלוויזיה.[65]
בסופה של הפרשה זוכה תא"ל יצחק יעקב מהעבירה המרכזית בה הואשם – ריגול ופגיעה מכוונת בביטחון המדינה והורשע רק בעבירה של מסירת מידע למי שאינו מוסמך לכך (העיתונאי רונן ברגמן).
בגזר הדין הובאה בחשבון תרומתו העצומה של יעקב למדינה וכן קיבל בית המשפט בהכרעת הדין את טענתו של יעקב כי הדבר האחרון שהעלה בדעתו היה פגיעה כלשהי בביטחון המדינה: "לא רק במובן זה שהוא לא חפץ להשיג תוצאה זו, אלא שהוא גם לא צפה אפשרות שכזו בדרגת הסתברות של ודאות קרובה, שכן הוא עצמו, מבחינה סובייקטיבית, היה משוכנע אז – ועודנו משוכנע כיום – כי שום נזק של ממש לא היה נגרם לביטחון המדינה מחשיפת הסודות. אמנם ניתן לתהות כיצד אדם במעמדו של הנאשם, כבעל ניסיון רב שיש לו בתחומים הנדונים, איננו מסוגל להבין את הנזקים הממשיים שהתנהגותו עלולה לגרום. אך אי אפשר להתווכח עם תחושתו והבנתו הסובייקטיביות של הנאשם, שהן הקובעות לעניין היסוד הנפשי בעבירות הדורשות כוונה מיוחדת של פגיעה בביטחון המדינה".
הפרשה הסתיימה בקול ענות חלושה שכן חורב ופרקליטות המדינה ציפו לסיום "גדול" יותר. נוכח סיום זה ראוי ורצוי לבדוק את התנהלות הצנזורה, המלמ"ב ומערכת המשפט בפרשה זו.
כאשר טען יעקב ש"הידיעות הסודיות" אליהן מתייחס כתב האישום אינן סודיות, דחה זו בית המשפט אשר הדגיש כי "קיים הבדל תהומי בין פרסומים ממקורות זרים או ישראליים על-ידי חוקרים או עיתונאים לבין פרסום מפי האדם אשר היה אחראי לפיתוח אמצעי לחימה בצה"ל. פרסום שכזה יהיה בידי האויב ידיעה, להבדיל מהערכה, ויספק לו אישור מוסמך לידיעות שכבר יש בידיו, או להערכות המצויות בידיו". מנגד, הביעו השופטים לאורך המשפט כולו הסתייגות חריפה על האופן הפוגע בו נהגו מאבטחי משרד הביטחון ביעקב הקשיש והחולה, וכן על השוואתו למרדכי ואנונו. [66]
הצנזורה, בפרשה זו, פעלה לאורך כל הדרך כעושת דברו של המלמ"ב. הרי כל הפרשה החלה כשצנזורית העבירה את הכתבה הפסולה למלמ"ב, ובנוסף ניסתה להאשים אף את העיתונאים בעבירות ריגול. כמו כן, לאחר פרסום ידיעה בסאנדיי טיימס אודות המעצר, אסרה הצנזורה לצטט את הידיעה בזמן שזו פורסמה באינטרנט, כך גם אסרה על פרסום מעורבותו של ברגמן בפרשה. במשך ימים אסרה הצנזורה על פרסום ידיעות בנושא משפטו של יעקב ובכללן גם ציטוטים מפרסומים זרים. במצב זה לא יכלה העיתונות לסקר פרשה בעלת חשיבות ציבורית באופן שיספק מידע עדכני ומהימן לציבור. התקשורת הורשתה להציג, בהתאם להנחיות הצנזורה, רק צדדים מסוימים בפרשה. כך בעצם פורסמו ידיעות, בחלקן שקריות, אשר לא ניתן היה לערער עליהן מתוקף צווי איסור הפרסום והוראות הצנזורה[67]
חורב, ראש המלמ"ב הרחיק לכת בניסיונו להפוך את יעקב למרגל מסוכן. הוא שכנע בתחילת הפרשה את הפרקליטות והמשטרה לנקוט צעדים חמורים ביותר. היחס אשר קיבל יעקב היה קשה ומבייש. בין היתר עוכבה פגישתו עם עורכי דינו; תנאי מעצרו היו קשים והחמירו את מצבו הבריאותי, בני משפחתו ופרקליטיו זכו ליחס מתעמר; התנגדות לשחרורו למעצר בית; הטלת שמירה צמודה על יעקב ומניעת כל מגע בינו ובין העולם וכמו כן שימוש בעונשים מחפירים כמו איסור אכילה. במקרה אחר הודיעו שומריו הצעירים של יעקב כי "קיבלו הוראות" להאזין לשיחותיו של יעקב עם פרקליטיו.[68]
הפרשה, כך טוען ברגמן, הדגימה את שליטתו המלאה של חורב על הצנזורה ועל מדיניות הוצאת צווי איסור הפרסום. למרות שהתירו השופטים פרסום של כ-50 עמודים מתוך פסק הדין, שחררה לשכתו של חורב גרסה מעודכנת ובה 50 עמודים נוספים לפרסום, אשר היו עשויים להתפרש כתומכים בגישתו של חורב או שנתנו הצצה חלקית וסלקטיבית באופן המציג את מעשיו של יעקב באופן חמור מכפי המציאות. בנוסף, הותיר המלמ"ב לאחר המשפט פרסום פרטים רבים שעד לאותו רגע הוא עצמו דרש את חשאיותם מתוקף היותם מסוכנים לביטחון המדינה.[69]
הסיבה היחידה שהמלמ"ב התעקש להעמיד את יעקב לדין הייתה שבירת הטאבו הגרעיני, למען "יראו וייראו". המסר הגרעיני שעבר באמצעות משפטו של יעקב היה כי מי שמעז להפר את מדיניות העמימות, גם בתוך מערכת הביטחון, ראוי לעונש.[70]
אין ספק כי משפטו של יעקב היה חסר תקדים. מעולם לא הואשם אזרח ישראלי והועמד לדין בגין עברה של מסירת ידיעה סודית לגורם ישראלי בלתי מוסמך. האבסורד הוא שבמדינה דמוקרטית מתבצעת מדי יום עברה כזו מתוקף יחסי התקשורת עם הפקידות הבכירה במדינה. האבסורד גדול יותר כאשר מדובר בזיכרונותיו של אדם.[71]
יש הסבורים כי המשפט גרם נזק רב לביטחון המדינה שכן העיסוק בנושאים המסווגים העלה את רמת העניין בהם, התקשורת הזרה כיסתה את הפרשה בדבקות ורבים הפכו לשותפי סוד לתוכן הכתבה הגנוזה.[72]
פרשה זו מעמידה בסימן שאלה את יכולתו של הציבור לקבל מידע. מידע אשר מגיע ממקור ראשון, כלומר יצחק יעקב, מידע אשר מגיע מן התקשורת בזמן אמת. כמו כן נפגעים במידע רבה הן חופש הביטוי של יעקב עצמו ושל העיתונות.
שנים אחרי סיום הפרשה, באפריל 2008, פרסם יעקב מאמר תגובה (לכתבה על יחידת הצנזורה) בו תקף את הצנזורה וכינה אותה מוסד מיושן ומיתר, גוף חסר עצמאות, עושת דברו של המלמ"ב, ואת המלמ"ב ביקר באומרו, כי הוא "אינו רק החתול השומר על החלב, אלא גם זה הקובע מה זה חלב". בין היתר כתב יעקב: כי היום - מחוץ לתחומים מוגדרים מאוד בחדשנות טכנולוגית ותכנון מבצעי - סודות כמעט שאין. אנשי עסקים מנוסים נוהגים לומר, שכאשר שוקלים עסקה המבוססת על סודיות, הרי שאם עשרה איש יודעים את הסוד - צריך להניח שהסוד התפוגג כדי לנקוט דרך פעולה נכונה.[73]
מקרה אבנר כהןד"ר אבנר כהן הוא מהמומחים הבולטים בעולם בסוגיות הנשק הגרעיני, ובפרט מתמחה בחקר ההיסטוריה של מדיניות הגרעין של מדינת ישראל. כהן פרסם בשנים האחרונות מאמרים רבים ומספר ספרים בנושא. אחד הספרים החשובים להיסטוריית הגרעין הישראלית הוא ספרו "ישראל והפצצה" אשר פורסם ב-1998 בארצות הברית. מאבקו של כהן לפרסם את הספר גם בישראל הוא הרלוונטי למאמר זה.
הספר, הוא סיפור המעשה ההיסטורי של הקמת הכור בדימונה, התנהלותה של ישראל מול ארצות הברית בסוגיות הפיקוח ותולדותיה של מדיניות העמימות. הספר מבוסס על מסמכים רבים שחקר כהן בארכיונים בעולם ובישראל, על פרוטוקולים שאושרו לפרסום ועל ראיונות שקיים עם דמויות מפתח בארץ ובממשל האמריקני.
כהן, הטוען כנגד קיומה של מדיניות העמימות קושר אותה לקשיים המחקריים כמו גם להפרת זכויות וחירויות בדמוקרטיה מתוקנת. הוא מעולם לא עבד במערכת הביטחון או באחד מאותם גופים ביטחוניים הקשורים לגרעין הישראלי, מאבקו הוא בעצם על מימוש חופש הביטוי והחופש האקדמי שלו למחקר.
מאבקו של כהן בממסד הביטחוני על הוצאת הספר בישראל, הוא גם מאבקו על זכות הציבור לדעת ולקחת חלק פעיל בדיון הגרעיני בישראל, כמו גם הזכות שלו ושל אחרים לדון, לספר ולשאול בסוגיה זו. כמו כן, כהן טוען כי קיימת חשיבות רבה לזכות ולצורך לחקור מחקר היסטורי אקדמי בנושא.
פרט למלחמה המתמדת על זכותו לחקור ולפרסם בנושא, כהן טוען גם כי ההתנהלות העמומה בנושא מציבה אתגר מחקרי מורכב וקשה בפני כל מי שמנסה לחקור את ההיסטוריה הגרעינית של ישראל. זאת בשל היותו של נושא זה כמסווג ביותר שאין לחקור בו, המחסור במידע זמין, ראשוני ארכיוני או מפי אנשי תפקיד, וכן מגבלות הצנזורה.[74]
הוא מציג את מאבקו האישי כמאבק על זכותו לחקור את ההיסטוריה של תוכנית הגרעין של ישראל כחוקר אקדמי וכאזרח ועל זכותו לפרסם בפומבי את ספרו "ישראל והפצצה". סיפורו מתואר בפירוט בספרו "הטאבו האחרון" ובמאמרו "עמימות גרעינית שואלת גבולות המידע במשטר הדמוקרטי".
לעיתים נראה כי מאבקו או עמדתו כנגד מדיניות העמימות ושאלת נחיצותה זולגים למאבקו על זכותו לחקור ולפרסם ברבים, בפרט בישראל, את ממצאיו ועמדותיו. ואכן, סיפורו קושר את שני קצותיה של מאמר זה: הביטחון הלאומי וגבולות הזכויות הדמוקרטיות בהתייחס לסוגיית הגרעין.
את ספרו הוא מציג כמאבק על שאלת המותר והאסור במידע ובפרסום בנושא הגרעיני והוא נוגע בשאלת האיזון הנכון בין צורכי הביטחון הלאומי לבין הזכות לדעת ולחקור.[75]
כאשר החל כהן לחקור ולאסוף מידע לספרו, נודע הדבר למלמ"ב והוא הוזמן לשיחת ברור אצל גורמי ביטחון אלו במטרה לדון בכוונותיו. כהן הודיע בשיחה זו כי בכוונתו למסור את הספר לביקורת הצנזורה בישראל (על אף שהספר נכתב בחו"ל). כהן הוטרד מכך שהצנזור, כחלק מהמערך המגן על מדיניות ושיח העמימות, אוסר על ישראלים שיח גלוי בכל הקשור למיזם הגרעין ומתיר רק פרסומים המבוססים על מקורות זרים. שכן מדיניות העמימות שנאכפה על ידי הצנזור נראתה לו כפיקציה פוליטית כשימוש לרעה לצורכי מדיניות ולא כהגנה על מידע ביטחוני רגיש. כך או אחרת, הגיש כהן בסוף 1993 מאמר נרחב העוסק בהיסטוריה הפוליטית של התפתחות מיזם בגרעין עד שנת 1967. המאמר התבסס על חומר גלוי, מסמכים שהוסר סיווגם וחומר ארכיוני וכן מספר עדויות של אנשים שרואיינו לצורך המחקר. הצנזור סירב לקרוא את המאמר עד להשלמת כתיבת הספר כולו וכן נאמר לכהן כי עבר עברה ביטחונית של מסירת ידיעות סודיות לגורמים זרים, מאחר וכמה מחבריו קראו את כתב היד. כהן שכר עורך דין, שכן חש כי מתייחסים אליו כאל מרגל.
לאחר מסכת של פגישות והתדיינויות הודיע הצנזור לכהן כי החליט לפסול את המאמר באופן גורף וכי גם הסיבות שהביאו אותו להחלטה זו הן בגדר סוד מדינה. לדברי כהן, הייתה זו הפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל שמאמר אקדמי שכותבו לא היה מעולם שותף סוד, נפסל באופן גורף מבלי שיינתנו הסברים למחבר.[76] לאחר מכן הגיש כהן בג"ץ בעניין.
גם בסיפור הזה, מסתבר כי ידו של המלמ"ב בכל. התברר לכהן כי המלמ"ב התנגד לרוח המחקר, כלומר לקביעה שביסודו של החיבור לפיה ישראל היא מדינה גרעינית וכן קבל על התנגדותו של כהן לכתוב בהתאם לכללי העמימות המקובלים. לפי כהן, נראה היה לו כי ההתנגדות של המלמ"ב אינה בחשיפת עובדות מסווגות כי אם בעצם ההתרעה המובלעת של כתב היד כנגד האופן בו שלטונות הביטחון כופים את מדיניות העמימות הגרעינית על כותבים ישראלים. כהן חשב כי לדעת המלמ"ב והצנזורה, יש בכתיבתו, אם תשמש תקדים לבאים אחריו, כדי להקשות על מלאכתם לכפות על השיח הישראלי את העמימות או יהפוך אותה לבלתי אפשרית. עוד מוסיף כהן כי מאבקו במלמ"ב לא היה על גילוי סודות הגרעין כי אם על זכותו או אי זכותו לשבור את הטאבו הקיים סביב נושא זה. הוא סבר כי אין מניעה לפרסם מחקר היסטורי-פוליטי בעזרת כלים היסטוריים-מחקריים לגיטימיים.[77]
שופטי בג"ץ הפצירו בצדדים לנסות ולהגיע לפשרה וכהן הגיש גרסה חדשה ומורחבת של אותו מאמר לבדיקת הצנזור. שוב הודיע הצנזור על פסילת המאמר כולו בשם אותם נימוקים עלומים של ביטחון המדינה. לאחר פסילה זו החליט כהן למשוך את עתירתו לבג"ץ. לדבריו, חש כי לא משנה מה יעשה, המלמ"ב החליט שלא לפרסם את מאמרו.
על התנהלות שופטי בג"ץ בעניינו אומר כהן כי הבין שלבג"ץ אין שום עניין לפסוק הלכה בענייני מהות לגבי סמכויותיו ושיקול דעתו של הצנזור ביחס לקביעת גבולות הדיון בנושאים ביטחוניים-מדיניים, קל וחומר שאין לבג"ץ עניין להורות לצנזור את קווי גבולות המידע בתחום הגרעיני. שום בית משפט בארץ, לפי כהן, לא יהין להיכנס לניתוח מהותי של שאלת תבונתה והיקפה של מדיניות העמימות. גם בית המשפט נכנע לטאבו הישראלי בנושא ואין לצפות כי ינסה לשנות את מדיניות הדרג הביצועי בנושא. כמו כן הבין כהן כי בבג"צים בנושאים ביטחוניים תמיד יהיה העותר מלכתחילה בעמדה נחותה משפטית וציבורית מזו של אותם גופים ממשלתיים נגדם הוא עותר. נחיתות זו נובעת מכך שהמדינה מציגה את עמדתה כשהיא משתמשת בחומר המוכרז על ידה כמסווג מבלי שלעותר יתאפשר לעיין בו או להגיב עליו. כמו כן נערך הדיון בדלתיים סגורות וכך אינו זוכה לכל משוב חיצוני משפטי או ציבורי.[78]
מאחר ומשך את עתירתו לפרסום המאמר לא היה לו כל עניין עם הצנזורה אך לעומת זאת, לא תם הקשר עם המלמ"ב. כהן החל מקבל מסרים - עקיפים וישירים – שאם יפרסם את מאמרו בחו"ל הוא צפוי להסתבך עם החוק בישראל. הוא עוכב פעמיים בנמל התעופה כשהגיע לביקורים בארץ, וכן נציג משטרת ישראל בארצות הברית הזהירו בשם שלטונות החוק כי אם יפורסם הספר ללא אישור הצנזורה, ייפתחו נגדו הליכים פליליים. על אף כל אלה ראה הספר אור בארצות הברית בספטמבר 1998. שנתיים מאוחר יותר, כשעמד להופיע בכנס אקדמי באוניברסיטת בר אילן, הוזהר כהן שאם יגיע לישראל קרוב לוודאי שייעצר. בעיתונות דווח כי המלמ"ב מנסה למנוע את קיומו של הכנס וכי ייתכן וייעצר ויועמד לדין בגין עברות של ריגול חמור. כהן ביטל בשל כך את בואו לארץ. כך גם כשהגיש בקשה להגיע לכנס מחזור בארץ מבלי שייחקר דחתה הפרקליטות את בקשתו ולכן ביטל שוב את נסיעתו.[79]
במרץ 2001 הגיע אבנר כהן לארץ בכדי להשתתף בכינוס בירושלים. הוא ידע כי יהיה עליו להתמודד עם אפשרות של חקירה פלילית על ידי המלמ"ב והמשטרה ואולי אף מעצר בעקבות פרסום הספר. כהן לא נעצר אך נקבע כי יתייצב למחרת לחקירה במלמ"ב. חקירה זו הייתה, לדבריו, נקודת השיא של מאבקו העיקש אותו ניהל במשך קרוב לעשור ממול ממלכת הסוד של ישראל, כפי שהוא מכנה אותם, על זכותו לחקור, לכתוב ולפרסם את הספר. כתיבת הספר ופרסומו למרות התנגדות המלמ"ב כפו עליו חיי גלות וחשש מהצפוי לו בארץ.[80] כהן נחקר תחת אזהרה בחשד שעבר על סעיף 113 ג' לחוק העונשין, לפיו, הואשם בריגול חמור. עברה אשר העונש עליה נע בין שבע לחמש עשרה שנות מאסר. הוא מספר כי תהה כיצד במסגרת מדיניות העמימות ההדוקה החליטה ממשלת ישראל שכל ידיעה הנוגעת בענייניה הגרעיניים של ישראל תחשב לידיעה סודית (כפי שהוגדרה בחוק העונשין). כיצד אפשר לנצל חוק חשוך זה כדי להעניש חוקרים אקדמיים המתעקשים לחקור את ההיסטוריה הגרעינית של המדינה בכלים מחקריים פתוחים?[81] כהן בילה כחמישים שעות בחדר החקירות. הוא נשאל ארוכות על תהליך כתיבת הספר והתבקש להסביר משפטים וחלקים שלמים ממנו. הוא סרב למסור שמות מקורות שלו זוהו בספר. גם במהלך חקירתו הסביר כהן לחוקריו את עמדתו בדבר האבסורד בקיומה של מדיניות עמומה כשההיסטוריה הגרעינית של ישראל כבר אינה כזו וכי לא ניתן להחיל את סעיף הידיעה הסודית בחוק העונשין על מידע העומד לרשות החוקרים באופן גלוי. כהן רואה את חקירתו ככזו שעסקה בזכותם של חוקרים ישראליים לחקור וללמוד את ההיסטוריה הגרעינית של מדינתם. לעומתו, טענת המלמ"ב הייתה כי כל עוד מחזיקה ישראל במדיניות העמימות והארכיונים נותרים חסויים, אסור לחוקרים לחקור, שכן מחקר כזה יפגע בעמימות ויחבל באינטרסים לאומיים חשובים. לפי כהן, כל עוד המחקר אינו מפר את החוק ואינו משתמש בחומרים מסווגים, הוא לגיטימי ורצוי.[82] בהקשר זה ראוי לציין כי כהן אף יוצא כנגד אותם חוקרים הנותנים גיבוי למדיניות העמימות. לדבריו ככל שנושא המחקר אפוף סודיות ואי בהירות, כך חייב יותר ההיסטוריון לנסות ולהבהיר את הדברים ולא להוסיף להן עוד מסתורין. אידיאל מחקר מדעי יהיה תמיד דיוק ובהירות ולא עמימות. הדבר חשוב הן בכדי לספר את ההיסטוריה כפי שקרתה והן בכדי לצמצם את הפגיעה בחופש ובזכות למידע. חוקרים החומקים מכך חוטאים להיסטוריה ולאינטלקטואל כאחד.[83]
כהן מספר כי הבין מכתבה באחד העיתונים כי המקרה שלו נתפס בעיני המלמ"ב כאתגר גדול במיוחד, שמשתווה בגודלו למקרה של ואנונו. מפרסומים בעיתונים הוא הבין כי חורב רואה בספרו איום והתרסה כנגד מדיניות העמימות עליה הוא מופקד וכי יעשה הכול בכדי להענישו. המלמ"ב ומדינת ישראל מאחוריו, במלוא עוצמתם, נתפסו כמי שיהיה קשה לנצחם במאבקו המשפטי, אך מנגד סירב כהן להמשיך ולהימנע מלהגיע לישראל, דבר אשר היה מצטייר כאילו באמת חטא ופשע. בסופה של החקירה הארוכה בארץ אושר לכהן לעזוב את הארץ ונאמר לו כי ייתכן ויוזמן לחקירה נוספת וכן מושכן שכר הסופרים שלו כערובה לכך שאם יידרש לחקירה אכן יגיע.
כהן שב לחייו האקדמיים, המשיך לחקור את נושא הגרעין ולהביע את עמדותיו בסוגיה זו. לאחר החקירה החל בכתיבת הספר "הטאבו האחרון" אשר דן בסוגיית הטאבו הישראלי סביב נושא הגרעין. רק לאחר שנה של עיכובים מצד הצנזורה והמלמ"ב ראה אור הספר בשנת 2005 וכן נודע לכהן כי החקירה נגדו הסתיימה.[84]
פרשת מרדכי ואנונומבין שלושת המקרים, סיפורו של מרדכי ואנונו הוא המוכר, המתוקשר, והמורכב ביותר. זהו מקרה שנוי במחלוקת, המדינה כולה - מוסדות הביטחון, מערכת המשפט והציבור כולו יצאו כנגד מעשיו של ואנונו. לא כאן המקום לדון במהות המעשה שעשה ולבדוק האם נכון היה לעשותו. העיקר הוא לבדוק כיצד פעל ואנונו בשם חופש הביטוי והחובה שחש להעביר את המידע והמסר למען ידע הציבור ויפעל. נראה כי ואנונו טעה. רוב רובה של המדינה, כאמור, לא נהה אחר דבריו. ההפך הוא הנכון. הציבור הוקיע אותו. כהן טוען כי הבגידה של ואנונו לא הייתה במדינה כי אם בטאבו סביב נושא הגרעין. הזעזוע לא היה מעוצמת הגילוי של ואנונו אלא מהפגיעה בסוד הקדוש. הפרשה חשפה את עומק והיקף הטאבו הגרעיני הישראלי, ואנונו נתפס כמקרה הבוגדני והחמור ביותר בתולדות המדינה. הציבור הישראלי ברובו ראה בואנונו בוגד ועוכר האומה. ומרביתו חש כי העונש שנגזר על ואנונו היה קל ולא מספק. העיתונות מכנה אותו מרגל האטום למרות שהוא לא ריגל לטובת שום מדינה זרה אלא פעל לפי צו מצפונו.[85]
ב-1985, לאחר שמונה שנים בהן עבד כטכנאי בקריה למחקר גרעיני בדימונה התפטר ואנונו. בימיו האחרונים בעבודה החליט לצלם מקומות ומתקנים שונים בכור. הוא החליט לנסוע לחו"ל ובהגיעו לאוסטרליה, התנצר. אדם שהכיר בקהילה הנוצרית בה היה חבר קישר אותו לעיתונאי הסאנדיי טיימס הבריטי בכדי שיחשוף בפניו את הידוע לו על המתרחש בכור בדימונה. טרם נסיעתו ללונדון כתב ואנונו מכתב לאחיו בו אמר כי מניעיו הם בעיקרם פוליטיים וכי הפרסום מתחייב מן המציאות.
ואנונו נפגש עם כתב הסאנדיי טיימס ומסר לו את המידע והצילומים שברשותו. ב-5 באוקטובר 1986 פרסם הסאנדיי טיימס את הכתבה על תוכנית החימוש הגרעיני של ישראל, כשהיא מכילה בתוכה את הפרטים שמסר ואנונו.
כשנודע לאנשי הממסד הביטחוני בארץ על מהלכיו של ואנונו בחו"ל הוחלט להחזירו לארץ. לא הייתה להם שום כוונה לאפשר לו להמשיך ולהסתובב בעולם עם הידע הרבה שברשותו.[86]
סוכנת המוסד, סינדי, פיתתה אותו להגיע לרומא שם נחטף על ידי אנשי המוסד והועבר לישראל. דבר חטיפתו ומעצרו לא היה ידוע עד שהופעל לחץ על ידי משפחתו לפרסמו ברבים. ואנונו הואשם והורשע בעבירות של בגידה וריגול חמור, מסירת ידיעות סודיות בכוונה לפגוע בביטחון המדינה וסיוע לאויב במלחמה. הוא נשפט ל-18 שנות מאסר.
כאמור, מעשיו של ואנונו שנויים במחלוקת, אך אין ספק כי במהלכיו הסתמך על חירותו הדמוקרטית להתבטא ועל הצורך שחש ליידע את הציבור במתרחש. לטענתו, חשף את הפרטים בעיתון לאור השאלות המוסריות הקשורות בנשק להשמדה המונית וזכותם של הישראלים והעולם כולו לדעת על תוכנית הגרעין של ישראל.[87] בראיון ליואל כהן אמר ואנונו כי "ייתכן והציבור יודע על קיומה של פצצה גרעינית אך בכל מקרה עדיין יש לי את הזכות למסור מידע וכל אדם יכול להחליט מה ברצונו לעשות איתו.... בדמוקרטיה אנשים צריכים לדעת בדיוק מה מתרחש".[88]
על התקשורת בארץ אמר: "אינה עיתונות מכובדת המאפיינת מדינה דמוקרטית אלא עיתונות המשרתת את הממסד".[89]
התנהגות ועדת העורכים במקרה ואנונו משקפת גם היא את עומק הטאבו. ראש הממשלה, פרס ביקש מועדת העורכים, מעבר לחובתם הפורמאלית לצנזורה, להימנע באופן מוחלט מפרסום מאמרי פרשנות על הגילויים ומחדלי הביטחון הקושרים לפרשה ולהסתפק בסיקור כפי שהופיע בסאנדיי טיימס. העורכים נעתרו לבקשה ללא תהיות או התנגדות כלשהי.[90]
ואנונו, כך אומר כהן, מתוך נאיביות או טיפשות סבר שאם יספר מה מתרחש בדימונה הוא יזעזע את אמות הסיפים ויגרום לדיון לאומי נוקב. אך לא כך קרה. הציבור, המודע למתרחש בדימונה, בחר שלא לעסוק בדילמות אלו, הוא העדיף להדחיק את הנושא כולו ולהותירו לטיפול הגורמים המוסמכים.[91] ואכן מערכת המשפט, גופי הביטחון ואף התקשורת היו אלה שפעלו בכדי להוקיע את ואנונו. חטיפתו של ואנונו, החזקתו במעצר ללא פרסום על כך, הארכת מעצרו פעם אחר פעם, התנהלות משפטו בדלתיים סגורות, תמיכת התקשורת, החלטות בית המשפט, כל אלה מצביעים מחזקים את תחושת הטאבו הישראלי בנושא הגרעין.
ואנונו היה כ-11 שנים בבידוד בעת מאסרו, הוא מסר את אשר ידע ולא היה קיים סיכוי שיידע יותר משמסר, בנוסף נאסר עליו כל מגע עם התקשורת. ועדיין, בסיום מאסרו הוטלו עליו הגבלות רבות.
התנהלות המלמ"ב בפרשת זו ובכל הקשור לשחרורו נעה בין גרוטסקה לפרנויה. המלמ"ב שרטט בפני הדרג המדיני והמשפטי במדינה את הסיכון הקיומי, לפיו ואנונו וזיכרונו עדיין מהווים לביטחון המדינה ולמדיניות העמימות. וכך היועץ המשפטי לממשלה, שריה הבכירים וראש הממשלה גיבשו סל הגבלות שיש בו הפרה בוטה של זכויות אדם כפי שלא קרה מעולם לאף אסיר אחר במדינה.[92] בין היתר נאסר עליו לשוחח עם עיתונאים או עם אזרחים זרים וכן נאסר עליו לעזוב את גבולות הארץ.
לאחר שחרורו מהכלא באפריל 2004 הגיש ואנונו מספר עתירות בבקשה לצמצם את הצווים שהוצאו נגדו לאחר שחרורו. ביהמ"ש קבע כי "אין יסוד לפקפק בצדקת הערכתם של המשיבים כי תקופת מאסרו הארוכה של העותר לא הפיגה ולא שיככה את רצונו ואת כוונתו לחשוף מידע סודי ולפרסמו, וכי העותר אוצר בזיכרונו מידע סודי שפרסומו על-ידיו עלול לפגוע באינטרסים ביטחוניים מובהקים של מדינת ישראל. כמו כן חומרת ההגבלות שהצווים מטילים על העותר אינה מצדיקה התערבות בהם".[93] וכן פסק בהמ"ש "כי העותר נותר בעל רצון ויכולת לפגוע בביטחון המדינה. קיים חשש ממשי וכבד שביטול המגבלות שהוטלו על העותר עלול להוביל לפגיעה חמורה בביטחון המדינה, ברמת הסתברות של קירבה לוודאות. ההחלטה להוציא הצווים הללו נשענה על תשתית ראייתית רחבה ומוצקה".[94] אכן תמוה מודע לאחר שכבר מסר את כל שידע ולאחר שריצה את עונשו עדיין ממשיכה המדינה להגביל את ואנונו. תמוה לא פחות מדוע לאחר גילוייו של ואנונו ממשיכה המדינה, על גופיה השונים להגן בחירוף נפש על מדיניות העמימות והסוד.
סיכוםמטרתו של מאמר זה הייתה לבדוק האם יכולה מדינת ישראל, כמדינה דמוקרטית לפגוע בזכויות אזרחיה להתבטא ולדרוש מידע חשוב, בעודה משתמשת בשיקולים ביטחוניים וכיצד היא בוחרת לעשות זאת. ההשערה המלווה אותו הייתה כי ישראל, כמדינה דמוקרטית אינה מצליחה ליישב את הסוגיה בדבר שמירה על יסודות דמוקרטים חשובים, במיוחד את הזכות למידע בכל הקשור לסוגיית הנשק הגרעיני. מדינת ישראל בחרה בקו הביטחוני, בשימוש במדיניות העמימות אשר אינה מאפשרת את קיומן של זכויות אלו.
בכל דמוקרטיה מתקיים מתח מתמיד בין חשיבות ביטחון המדינה לבין מימוש ערכי יסוד דמוקרטיים. לא מן הנמנע הוא שבשם קדושת הביטחון יפגע השלטון בהליכים הדמוקרטיים ויגביל את חירויות האזרח.[95] ואכן נראה, בסיומה של כתיבת מאמר זה כי מדינת ישראל בהתייחסה לסוגיית הנשק הגרעיני אכן פוגעת בשם ביטחון המדינה בחירויות האזרח.
חלקה הראשון של המאמר תיאר את השתלשלות העניינים בפיתוח היכולת הגרעינית של ישראל, תוך שימת דגש על מדיניות העמימות אשר אפפה נושא זה מראשיתו. כמו כן נבחנו המושגים חופש הביטוי והזכות למידע וכן נבחנו הגופים השומרים ע מדיניות העמימות ואותו "טאבו" אשר מהווה גם הוא גושפנקה למדיניות זו. חלקה השני של המאמר בחן שלושה מקרים של שלושה אישים שונים מרבדים שונים: חוקר אקדמיה, איש ביטחון לשעבר ואזרח מדינה, עובד הכור בדימונה לשעבר. מקרים אלה הראו כי אכן מדינת ישראל בעזרת המלמ"ב, כשומר הראשי על מדיניות העמימות, והצנזורה אכן מבטלים לא פעם קיומן של זכויות כחופש הביטוי והזכות למידע. בשם ביטחון המדינה הוגבלו אנשים מלחקור חקירה אקדמית או לפרסם זיכרונות. כמו כן נראה כי המערכת המשפטית תומכת גם היא ברוב המקרים בשמירה על מדיניות העמימות או לחילופין אינה מעזה להתנגד לה בפומבי. כך גם לגבי הטאבו הציבורי. נראה כי ברוב המקרים, מסיבות שונות, נותן הציבור ידו להתנהלות עמומה זו.
בין אם מדובר בצורת הרתעה למען יראו וייראו כמו במקרה של יצחק יעקב, בין אם מדובר בהסתרת תהליכים היסטוריים כמו במקרה של אבנר כהן, או בשונה במעט, מדובר בהשתקת אדם בודד – בכל אלה נראית בברור בחירתה של מדינת ישראל, כמדינה דמוקרטית, לבחור בטיעוני ביטחון המדינה על פני שמירת ערכי הדמוקרטיה.
ג'ון סטיוארט מיל אמר כי חופש הביטוי עומד לטובת הפרט אך גם ביסוד טובת הכלל תועלתו. בכדי להגיע לאמת חובה לנהל ויכוח חופשי ולהחליף דעות שונות. אין לאסור השמעת דבר כי ייתכן שאותו דבר אסור להשמעה הוא האמת. הוויכוח החופשי והחלפת הדעות השונות הם המונעים הליכה עיוורת בתלם. לעולם לא נוכל להיות בטוחים שהדעה שאנו רוצים להשתיק אינה נכונה; ולו גם היינו בטוחים בזה, היה במעשה ההשתקה מם העוול".[96]
דיון ציבורי במשטר דמוקרטי, גם אם מדובר בסוגיה רגישה, הוא הכרחי לקיומו של משטר דמוקרטי ואף תנאי לקיומו. כשמדובר בפיתוח או אף בשימוש בנשק להשמדה המונית חשוב הדבר ביותר. החוקר רוברט דאהל מכנה את ההתנגשות בין איכויות הנשק הגרעיני והדרישה לסודיות לבין עקרונות וערכים של דמוקרטיה נאורה כ"פרדוקס טראגי". החלטות בתחום זה הן הרות גורל יש להן תוצאות כבדות משקל המחייבות הליכים מחמירים של דיון ציבורי, אך במדינות גרעיניות ישנה לרוב התחמקות מהליכי בקרה ופיקוח הדמוקרטיים ובחירה בדרכים סודיות, עמומות.[97]
אין ספק שנושא זה מצריך דיון ציבורי גלוי, פתוח, נדרשת הזרמת מידע ודרישה לקבלת מידע כזה וכן הנכונות והיכולת להתבטא ולפתח את הדיון הציבורי.
מאמר זה עסק על קצה המזלג בהיבט אחד, בודד הנוגע לסוגיית הנשק הגרעיני בישראל. היא לא עסקה באופציה הגרעינית עצמה, או בשאלה האם מדיניות העמימות נחוצה או נכונה, היא לא עסקה בפירוט ובהרחבה בכל אחד מהגופים הביטחוניים הקשורים ליכולתה הגרעינית של ישראל, לא התקיים בה דיון מקיף על סוגיית הטאבו הציבורי סביב הנושא. בגלל שלא עסקה במגוון רחב זה של היבטים ושאלות מתחייב קיומו של הדיון הציבורי הפתוח בסוגיית הנשק הגרעיני בישראל, שכן רב הנסתר על הגלוי.
ביבליוגרפיה
מאמרים:ברגמן ר. "משחקים פטריוטים: ערכים מתנגשים – זכות הציבור לדעת מול השמירה על ביטחון המדינה", פוליטיקה, גיליון 13, 2005, עמודים 65- 99.
גביזון ר. "חופש הביטוי וסודות אטומיים", דמוקרטיה וביטחון לאומי בישראל, רעננה, האוניברסיטה הפתוחה, 2007, עמודים 879- 891.
כהן א. "על ההיסטוריוגרפיה של הגרעין הישראלי: בין עמימות לבהירות היסטורית", ישראל, גיליון 9, 2006, עמודים 245- 253.
כהן א. "עמימות גרעינית ושאלת גבולות המידע במשטר דמוקרטי", פוליטיקה, 13, 2005, עמודים 33- 52.
נויברגר ב. "ביטחון לאומי ודמוקרטיה – מתחים ודילמות", דמוקרטיה וביטחון לאומי בישראל, רעננה, האוניברסיטה הפתוחה, 2007, עמודים 3- 29.
עברון י. "הגרעין וגבולות הדיון הציבורי או הדיון הפתוח והפריית המחשבה האסטרטגית הגרעינית", פוליטיקה, 13, 2005, עמודים 19- 32.
שמגר מ. "חופש הביטוי במבחנו של המאבק הפוליטי", כוח המילים וחולשת הדעת – תעמולה, הסתה וחופש הביטוי, עם עובד, 2002, עמודים 55- 99.
ספריםכהן א. "הטאבו האחרון", אור יהודה, כנרת זמורה-ביתן, 2005.
כהן א. "ישראל והפצצה", ירושלים ותל אביב, שוקן, 2000.
כהן י. "המתריע מדימונה", תל אביב, בבל, 2005.
סגל ז. "הזכות לדעת באור חוק חופש המידע, תל אביב, לשכת עורכי הדין, 2000.
עברון י. "הדילמה הגרעינית של ישראל", הקיבוץ המאוחד, 1987.
[1] אלי יצפאן, "שלום אנד גוד איבניניג", ערוץ 2, 1.1.2008.
[2] א. כהן, ישראל והפצצה, (תל אביב, שוקן, 2000) עמוד 19. להלן: ישראל והפצצה.
[3] ש. אהרונסון, נשק גרעיני במזרח התיכון: ערפול, תיאוריה ומציאות, (ירושלים, אקדמון, 1994), עמוד 18.
[4] ש. זכי, בין דימונה לוושינגטון מאבק על פיתוח האופציה הגרעינית של ישראל 1960-1968, (באר שבע, אוניברסיטת בן גוריון, 2004), עמוד 26. להלן: בין דימונה לוושינגטון
[5] כהן, ישראל והפצצה עמודים 33-38.
[6] י. עברון, הדילמה הגרעינית של ישראל, (הקיבוץ המאוחד, 1987), עמוד 13. להלן הדילמה הגרעינית.
[7] שם, שם.
[8] עברון, הדילמה הגרעינית, עמוד 15.
[9] כהן, ישראל והפצצה, עמוד 74.
[10] זכי, בין דימונה לוושינגטון, עמוד 32.
[11] שם, עמוד 35.
[12] עברון, הדילמה הגרעינית, עמוד 16.
[13] לפי כהן, עוד קודם לכן, ידעו האמריקאים, אך התעלמו מכך, מסיבות שונות. כהן,ישראל והפצצה, עמוד 120.
[14] זכי, בין דימונה לוושינגטון,עמוד 45.
[15] כהן, ישראל והפצצה, עמוד 127.
[16] עברון, הדילמה הגרעינית,עמוד 16.
[17] שם, עמוד 20.
[18] כהן, ישראל והפצצה, עמוד 250.
[19]כהן, ישראל והפצצה, עמוד 7.
[20] א. כהן, "עמימות גרעינית ושאלת גבולות המידע במשטר הדמוקרטי", פוליטיקה, 13, עמודים 33-52. להלן: עמימות וגבולות המידע.
[21] עברון, הדילמה הגרעינית, עמוד 79.
[22] כהן, עמימות וגבולות המידע, עמוד 41.
[23] כהן, עמימות וגבולות המידע, עמוד 42.
[24] שם, שם.
[25] כהן, ישראל והפצצה, עמוד 128.
[26] כהן, עמימות וגבולות המידע, עמוד 44.
[27] שם, שם.
[28] שם, עמוד 45.
[29] עברון, הדילמה הגרעינית, עמודים 81-84.
[30] ב. נויברגר, "ביטחון לאומי ודמוקרטיה – מתחים ודילמות" בתוך ב. נויברגר ואחרים (עורכים), דמוקרטיה וביטחון לאומי בישראל, (רעננה, האוניברסיטה הפתוחה, 2007), עמודים 27-28. להלן: מתחים ודילמות.
[31] נויברגר, מתחים ודילמות, עמוד 27.
[32] מ. שמגר, "חופש הביטוי במבחנו של המאבק הפוליטי", בתוך מ. קונפינו (עורך), כוח המילים וחולשת הדעת- תעמולה, הסתה וחופש הביטוי, (עם עובד, 2002), עמוד 55. להלן: חופש הביטוי במאבק הפוליטי.
[33] שם, עמוד 56.
[34] ר. גביזון, "חופש הביטוי וסודות אטומיים בתוך, ב. נויברגר ואחרים (עורכים), דמוקרטיה וביטחון לאומי, (רעננה, האוניברסיטה הפתוחה, 2007), עמוד 879. להלן: חופש הביטוי וסודות אטומיים.
[35] ז. סגל זאב, הזכות לדעת באור חוק חופש המידע, (תל אביב, לשכת עורכי הדין, 2000), עמוד 36. להלן: הזכות לדעת באור חוק חופש המידע.
[36] שם, עמוד 97.
[37] שם, עמוד 30-31.
[38] בג"צ 680/88 שניצר נ' הצנזור הצבאי הראשי, פ"ד מה (4) 622.
[39] סגל, הזכות לדעת באור חוק חופש המידע, עמוד 176.
[40] כהן, עמימות וגבולות המידע, עמוד 37.
[41] י. כהן, המתריע מדימונה, (תל אביב, בבל, 2005), עמוד 27. להלן: המתריע מדימונה.
[42] כהן, עמימות וגבולות המידע, עמוד 38.
[43] א. כהן, הטאבו האחרון, (אור יהודה, כנרת, זמורה-ביתן, 2005), עמוד 142. להלן: הטאבו האחרון.
[44] כהן, עמימות וגבולות המידע, עמוד 38.
[45] כהן, הטאבו האחרון, עמוד 142.
[46] שם, שם.
[47] כהן, עמימות וגבולות המידע, עמוד 43.
[48] י.עברון, "הגרעין וגבולות הדיון הציבורי או הדיון הפתוח והפריית המחשבה האסטרטגית הגרעינית", בתוך ב. נויברגר ואחרים (עורכים), דמוקרטיה וביטחון לאומי, (רעננה, האוניברסיטה הפתוחה, 2007), עמוד 868.
[49] נויברגר, מתחים ודילמות, עמוד 28.
[50] גביזון, חופש הביטוי וסודות אטומיים, עמודים 879-883.
[51] שם, עמוד 886.
[52] כהן, עמימות וגבולות המידע, עמוד 47.
[53] כהן, המתריע מדימונה, עמוד 27.
[54] שם, עמוד 22.
[55] http://he.wikipedia.org/wiki.
[56] כהן, הטאבו האחרון, עמודים 97-100.
[57] שם, עמוד 101.
[58] כהן, המתריע מדימונה, עמוד 20.
[59] כהן, עמימות וגבולות המידע, עמוד 43.
[60] שם, עמוד 22.
[61] שם, עמוד 34.
[62] כהן, עמימות וגבולות המידע, עמודים 860-861.
[63] ר. ברגמן, "משחקים פטריוטים: ערכים מתנגשים – זכות הציבור לדעת מול השמירה על ביטחון המדינה", פוליטיקה, גיליון 13, (2005), עמודים 82-82. להלן: משחקים פטריוטים.
[64] ברגמן, משחקים פטריוטים, עמודים 83-84.
[65] ראוי לציין כי ברגמן עצמו וצוות הטלוויזיה הואשמו בעברה של ריגול חמור לפי סעיף 113ק לחוק העונשין ואף נדרשו לחתום על מסמך שפירושו המעשי היה הודאה בביצוע עבירת ריגול. שם, עמוד 84.
[66] שם, עמוד 81.
[67] שם, עמודים 83-85
[68] שם, עמודים 80-81.
[69] שם, עמוד 88.
[70] כהן, עמימות וגבולות המידע, עמוד 861.
[71] שם, שם.
[72] שם, עמוד 88
[73] יצחק יעקב, "מוסד מיושן ומיותר", עיתון הארץ, 3.4.2008.
[74] א. כהן, "על ההיסטוריוגרפיה של הגרעין הישראלי: בין עמימות לבהירות היסטורית", בתוך ישראל (2006), עמוד 247. להלן: ההיסטוריוגרפיה של הגרעין.
[75] כהן, עמימות וגבולות המידע, עמוד 33.
[76] שם, עמוד 35.
[77] שם, שם.
[78] שם, עמוד 35.
[79] שם, עמוד 36-37.
[80] כהן, הטאבו האחרון, עמוד 24.
[81] שם עמוד 26
[82]שם, עמוד 27.
[83] כהן, ההיסטוריוגרפיה של הגרעין, עמוד 250.
[84] כהן, הטאבו האחרון, עמודים 37-40.
[85] כהן, הטאבו האחרון, עמוד 158.
[86] כהן, המתריע מדימונה, עמוד 163.
[87] שם ,עמוד 8.
[88] שם, 13.
[89] שם, עמוד 17.
[90] כהן, הטאבו האחרון, עמוד 160.
[91] שם, עמוד 159.
[92] שם, עמוד 103.
[93] בג"ץ 5211/04 ואנונו נגד אלוף פקוד העורף
[94] בג"צ 4624/06.
[95] נויברגר, מתחים ודילמות, עמוד 3.
[96] ג'. מיל, "על החירות", בתוך מ. קרן (עורך), תולדות המחשבה המדינית, (תל אביב, האוניברסיטה הפתוחה, 2001), עמודים 753-754.
[97] כהן, הטאבו האחרון, עמוד 28.
4 תגובות:
כבר הרבה זמן שאני שואלת את עצמי, איך זה אף אחד לא כתב תיזה על הנושא של מדיניות הגרעין הישראלית
ואני שמחה לראות סוף סוף מחקר רציני בתחום
ישר כח
האם כאן אין מקרה בה הזכות לחיים גוברת על שאר הזכויות הדמוקרטיות?
* אין שום מניעה לדון בשאלה "האם רצוי שלישראל יהיה נשק גרעיני?".
* אין שום מניעה לדון בשאלה "האם רצוי לפרסם שלישראל אין נשק גרעיני, שיש לנו נשק כזה או לנקוט במדיניות של עמימות?" וזאת בלי קשר לשאלה העובדתית האם יש לנו נשק כזה (בדיפלומטיה בין לאומית "מותר" לשקר).
נדמה לי שדיון ציבורי על שתי שאלות אלו מתקיים. והציבור ברובו ענה באופן ברור ש (א) רצוי שלישראל יהיה נשק גרעיני, ו (ב) טוב לעם עם מדיניות העמימות (שכן הוא מבין את החסרונות של פומביות במקרה הזה).
באופן לא מפתיע, המתנגדים לעמימות נוטים להיות אלו המתנגדים לנשק עצמו. וזה לגיטימי (אם כי קצת לא ישר).
אבל אין להעמיד פנים כאילו לא ניתן לדון בשאלות אלו ללא ידיעת המצב העובדתי. אפשר לדון, אנחנו דנים, והעם (ע"י נציגיו בכנסת) הכריע בברור שטוב לנו עם העמימות.
טור חשוב ומרתק.
ביומיים האחרונים נקלעתי למחשבות רבות ולדיונים סוערים בעקבותיו. לכל הפחות, אני חב תודה על התמריץ המחשבתי.
בתשובה לשי:
אני סבור שמדינת ישׂראל חייבת להמשיך ולהחזיק בנשק הגרעיני שלה.
אני גם סבור שמדינת ישׂראל חייבת לבעוט לכל הרוחות במדיניות העמימות, ולהחליף אותה בשתי הצהרות:
(א) יש לנו המון נשק גרעיני, שאתם פשוט לא מתארים לכם.
(ב) לא נהיה הראשונים באיזור להפעיל אותו. אבל רק נסו להתקיף אותנו גרעינית...
מיכל עשתה עבודה חשובה.
ושמח לגלות שהדור החדש תעניין. משוכנע שתןך מספר שנים לא רב המשחק לא יוכל יותר להימשך, אבל הוא עדיין נמשך בימים אלה. לו היית יודעת מה מתרחש ע כ שי ו מאחורי הקלעים בנוגל לסרטו החדש של ניר טוייב על פרשת יצה.... קליק קליק
היא גם הייתה נהנית לעלעל בספרי החדש (שעדיין לא ראה אור)
http://cup.columbia.edu/book/978-0-231-13698-3/israels-bargain-with-the-bomb
אבנר כהן
הוסף רשומת תגובה