הנורמה העיתונאית: לזלזל באשכנזי ולהלעיג אותו עד כמה שניתן
מאמר אורח מאת אסף גלאי
הכותב הוא יו"ר התנועה לזהות אשכנזית
בדיקה של כותרות וידיעות מהעיתונות הישראלית בין השנים 1989 – 1999 מגלה כי לא ניתן להישאר אדישים מול מסכת הממחישה לנו עד כמה הבעיה העדתית לא פתורה במדינת ישראל. מה המשמעות ואיך יש לפרש את המסר האנטי-אשכנזי הסמוי והגלוי, שאנו נתקלים בו בעיתונות הישראלית?
איזה אינטרסים זה משרת הדימוי הזה? איך מסבירים את הסתירה שעיתונות זו, בה יוצאי אירופה ואשכנז (ואין זה משנה אם הם דור שני, שלישי או רביעי בארץ) ממלאים תפקיד מפתח, עושים שימוש בחומרים אלו המוסיפים אדרנלין לעיתונות היומית? מדוע הציבור האשכנזי כה פסיבי ואינו מגיב כלל על הדימוי המעוות המוצג בפניו? האם בשנות האלפיים התמונה נותרה כשהייתה בעשור הקודם או אפשר להצביע על ירידה מסוימת בעוינות האנטי-אשכנזית?
בכל קטעי העיתונות שבדקתי הטקסט הסמוי מבנה דימוי מסוים מאד של האשכנזי. טקסטים אלה, בעיקר כותרות אבל לא רק, מהווה הסתה סמויה נגד ציבור שלם. יחד עם זאת ניכרת מגמה משלימה והיא ניסיון שהלעגת האשכנזים לא תצא מכלל שליטה ולא תגרום לנזק גדול מדי או בלתי הפיך. כלומר, מצד אחד מלגלגים על האשכנזים (בכותרות למשל בעיתונות היומית) ומצד שני מבקשים שלא לחצות את הגבול.
הנה מספר דוגמאות לכותרות:
לאן ברחו האשכנזים. איך משפיע המהפך העדתי על מצבן של ענף הספורט הפופלרי ביותר בארץ ("חדשות", 16.6.89)
אתה, כמבקר אשכנזי ("חדשות", 23.10.89)
"הציונים העלו ארצה יהודי המזרח רק משום שהשואה 'גמרה' את האשכנזים" ("ידיעות אחרונות", 19.1.93)
קווים למהפכה המזרחית המתקרבת. לפי הגישה של מאיר עמור, דוד חמו וחבריהם, דוד לוי הוא בעצם אשכנזי. הוא מדבר בשם "עדות אשכנז", אבל מקבל את החוקים של האשכנזים. ("חדשות", 4.8.89)
אשכנזייה חושבת אחרת. שלוש פמיניסטיות מזרחיות, שערכו גיליון אחד של 'נוגה' מדברות על המצב העגום של האישה המזרחית, ומסבירות מה יש להן נגד הפמיניסטיות האשכנזיות.
("חדשות", 15.10.93)
ערוץ (אשכנזי) שני ("חדשות", 5.11.93)
אשכנזים, נכשלתם. עוברים לחינוך מזרחי. מייסדי התיכון החדש בשכונת התקווה טוענים שלאשכנזים יש כבר מערכת חינוך – הממלכתית. את בשורת המהפכה הם הביאו מהארלם ("העיר", 11.3.94)
שלטון החוק מתעורר. חיסולה של ש"ס הוא משאת נפשו של כל ציוני אשכנזי טוב ("חדשות" 30.6.93)
"רמטכ"ל עוזב, בא אשכנזי. במו"מ המדיני מי יושב? אשכנזים" (בראיון מיוחד, ערב הילולת הבאבא סאלי בנתיבות, מאיים בנו, הבאבא ברוך, באינתיפאדה מזרחית) "מעריב", 3.1.95
"הערצה עיוורת. הוא טען כי "יש להשמיד אשכנזים חילוניים". את השר משה שחל הוא כינה "סדאם חוסיין הקטן". מאות מחסידיו מקבלים ממנו הוראות מן הכלא. בממשלה חוששים, שאנשיו עלולים לבצע רמח פוליטי. עוזי משולם, גורו כחול-לבן ("ידיעות אחרונות", 16.1.96)
האשכנזי. ד"ר שלמה סבירסקי היה הראשון קם וצעק באוניברסיטאות את צעקת המזרחים, אז שלחו אותו הביתה. סבירסקי המשיך להילחם בציפורניים, הקים ארגונים וכתב ספרים, והפך לגורו של דור צעיר של מזרחים. אבל איכשהו הוא שוב מצא את עצמו בתוך קרב יצרי, כמעט אלים, ודווקא מול הטובים בחניכיו, אלה שייסדו איתו את "קדמה". הוויכוח מאד עקרוני, כמובן, שום דבר אישי או עדתי. ("העיר", 2.8.96)
שנה טוב לאשכנזים. תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה עם אותן קללות: ילדים שאין להם כסף לספרים, שוק של מאות אלפי עבדים חסרי מעמד, פערים הולכים וגדלים. לאשכנזים אין מה לדאוג, הם יחגגו גם השנה. ("העיר", 13.9.96)
אשכנזים, היכונו לפיצוץ. הוא מגיע, הוא חייב לבוא. רק כוח ואלימות יעירו את השלטון החדש-ישן ("תל-אביב", יוני 1996)
פורסם שח"כ אלי בן-מנחם ביקש מפלסטינים להתרכז בפיצוץ אשכנזים. הוא לא מכחיש. ("מעריב", 8.97)
מאבטח מקרית שמונה נעצר בחשד שאיים לפגוע בברק בעת סיורו בעיר. הודה שמאר: "צריך לרצוח את כל האשכנזים יפי הנפש, ובהם את ברק" ("הארץ", 4.1.99)
מניתוח החומר שבדקתי אבקש להדגיש מספר מסקנות:
א. הלעגת האשכנזים מסייעת בהעלאת מספרי התפוצה של העיתונות. הנושא העדתי עדיין מוכר, מוכר טוב והוא תמיד חם ומעורר אנטגוניזם ואמוציות חזקות. מכיוון שהאופציה של ייצוג פוזיטיבי של דמות האשכנזי אינה נלקחת בחשבון נותר הדימוי השלילי של האשכנזי כנשק זמין ומחודד למדי. זאת כדי שהעיתון "יספק את הסחורה" וישתדל להגיע למספר גבוה ככל האפשר של קוראים. יש לסייג קביעה זו. דבריי מתייחסים בעיקר למדורים העוסקים בפוליטיקה ואקטואליה. במדורי תרבות, בידור, בישול ופנאי היחס לאשכנזים הוא סובלני יותר.
ב. הדימוי השלילי של האשכנזי משמש מטרה אידיאולוגית עמוקה ומושרשת למדי. כפי שהאידיאולוגיה הציונית הקלאסית, מכורח הנסיבות, התבססה בעיקרה על היסוד של "שלילת הגולה", הרי שהשימוש בניגוח הבין עדתי משמש למעשה כתחליף לאותו צורך של "שלילת הגולה". זהו, מבחינות רבות, פירוש מחודש לאותה שלילה. במילים אחרות, העיתונות מבקשת ליצור מצג של התססה של עדה אחת נגד השנייה תוך ניסיון לנטרול הדדי ביניהן. הדבר נעשה על ידי כך שהעיתונות מדגישה מסורות, שפה ומודעות היסטורית של תפוצה מסוימת. הישראליות עדיין זקוקה לריטואלים קבועים של התנערות מהמושג גלותיות (דתית או חילונית) והעיתונות הישראלית ממלאת במקרה זה את "תפקידה" תוך התמסרות עילאית. כל עוד שלא מתגבשת נקודת מבט רעננה על המציאות הבין-עדתית, החברה הישראלית בעצמה היא המייצרת את החומרים ה"אנטי-גלותיים". העיתונות ממלאת במקרה זה תפקיד מודע ומוביל לגיבוש השקפת העולם שאינה מאפשרת את צמיחת אתוס לאומי חדש.
המקרים שבדקתי פורסים תמונת עולם חלקית המתרכזת בדימוי השלילי של האשכנזים. מצד אחד, זו תמונת-עולם שהאשכנזים עצמם אינם אוהבים לראות ומצד שני, אינם נעצרים לתת את דעתם על ההשפעה המצטברת שיש לה על החינוך, על התרבות ועל איכות החיים בארץ. מנגד, תמונה זו מנוצלת כדי לאפשר לעדות המזרח לראות את האשכנזי כמנצל ומדכא האולטימטיבי. במצב זה, המזרחי מייצר זעם והתנגדות כנגד האשכנזי.
הבובלילים והפרידמנים
הגלגול האחרון, הרייטינגי במיוחד, של אותה תופעה היא התוכנית "האח הגדול". שתי העדות יצאו מאותו שידור פצועות ופגומות. הזהות הישראלית הפסידה משידור זה והוכיחה שוב כי אינה יודעת להיבנות מתוך ההכרה בערך האתניות והיא עדיין שוללת אותו.
החיבור בין תנועות השמאל לרדיקליות מזרחית
לרדיקליות המזרחית בארץ ולתנועות השמאל, בארץ ובעולם, יש נקודת חיבור אחת שראוי להכיר אותה ולנתח אותה באופן ביקורתי. החיבור הוא בנקודה בה מערביות, אשכנזיות, קולוניאליזם והאדם הלבן הופכים לגוש אחד המדכא ומונע את התפתחותו של העולם השלישי, ארצות ערב וגם את השכבות החלשות ועדות המזרח בארץ בתוכם.
גישה גורפת זו הנשענת בין היתר על תפיסה מרקסיסטית, משקיפה על המציאות בעיקר דרך פערים מעמדיים-כלכליים ואינה יורדת למשמעות ולמשקל הרב שיש לקטגוריות אחרות כמו דתיות, עדתיות ולאומיות.
בפועל גישה זו בארץ נכשלת שוב ושוב במאמץ לשפר את מעמד השכבות החלשות. רק בעת שבני דור חדש ברדיקליות המזרחית ובתנועות השמאל יגלו את הפוטנציאל הטמון בזהות האתנית-היסטורית יש לקוות כי גם יכולתו להשפיע על תהליכים חברתיים תגבר באופן משמעותי. מה יגרום להתפכחות הזו? כיצד מסייעים בתהליך הזה? אלו שאלות מרכזיות שצריכות להעסיק אותנו.
בעניין זה יש לציין את תרומתן הבלתי מבוטלת של "הפנתרים השחורים" וש"ס לשיח זה. תרמה לו גם תנועת "הקשת הדמוקרטית המזרחית" עם לידתה בשנות התשעים. למרות זאת, אין זה מקרה שטרם הופיע בזירה הציבורית בארץ גורם כלשהו אשר מתיימר להציג את האינטרס המזרחי בצורה כוללת, עם שיווי משקל נכון לכל ההיבטים של ההוויה המזרחית.
מכל הגורמים שהוזכרו, דווקא מהציבור הדתי צמחו הכוחות (ש"ס) שהיו להם שאיפות פוליטיות והם אלה שידעו לממש אותן בצורה המוצלחת ביותר. אין להתפלא על כך, מפני שהמסורת הדתית מהווה רצף היסטורי, עם תעצומות נפש גדולות ויכולת ליצירת קהילה והרגשת השתייכות של הפרט לחברה. "הקשת הדמוקרטית המזרחית" החילונית, שהיא הגוף המגובש ביותר מבחינה רעיונית-אינטלקטואלית, טרם צמחה תנועה פוליטית שתתייצב למשל בבחירות מוניציפאליות או בבחירות הכלליות לכנסת. מדוע דבר זה טרם קרה? שוב, בגלל חוסר היכולת (או בגרות פוליטית?) להגיע לאינטגרציה של המרכיבים השונים של ההוויה המזרחית.
בהמשך לכך, אני מבקש להעיר הערה המתקשרת ליום יום הטורדני שלנו. בימים שבהם אנו מסיימים את הלחימה בעזה אני מבקש לשאול מדוע קיים ריחוק וניכור בין אלה הנמצאים בפריפריה לבין אלה במרכז וגם ההיפך. יתכן כי הדבר קשור בהפרטה, בהתמוטטות הסולידאריות אבל יתכן שהדבר נובע גם מהיעדר הלגיטימציה לסולידאריות עדתית ובין עדתית.
אני מבקש להעלות שאלה: מה היה קורה אם התקשורת הייתה משבחת ומעלה על נס את גבורתם של תושבי שדרות לדוגמא, שרוב תושביה הם מזרחים ובעיקר מציינת את כוח העמידה שלהם כחוליה בשרשרת הדורות והקהילות היהודיות במזרח, שאמנם בתנאים שונים מאד, ידעו לעמוד מול לחצים ולשמר את ערכי היהדות שלהם?
לעיון נוסף: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3663880,00.html
המאמר מבוסס על הרצאה מהכנס http://www.leyvik.org.il/Articles59.aspx, בית ליויק, המרכז הישראלית לתרבות היידיש, תל אביב, ינואר २००९
מאמר אורח מאת אסף גלאי
הכותב הוא יו"ר התנועה לזהות אשכנזית
בדיקה של כותרות וידיעות מהעיתונות הישראלית בין השנים 1989 – 1999 מגלה כי לא ניתן להישאר אדישים מול מסכת הממחישה לנו עד כמה הבעיה העדתית לא פתורה במדינת ישראל. מה המשמעות ואיך יש לפרש את המסר האנטי-אשכנזי הסמוי והגלוי, שאנו נתקלים בו בעיתונות הישראלית?
איזה אינטרסים זה משרת הדימוי הזה? איך מסבירים את הסתירה שעיתונות זו, בה יוצאי אירופה ואשכנז (ואין זה משנה אם הם דור שני, שלישי או רביעי בארץ) ממלאים תפקיד מפתח, עושים שימוש בחומרים אלו המוסיפים אדרנלין לעיתונות היומית? מדוע הציבור האשכנזי כה פסיבי ואינו מגיב כלל על הדימוי המעוות המוצג בפניו? האם בשנות האלפיים התמונה נותרה כשהייתה בעשור הקודם או אפשר להצביע על ירידה מסוימת בעוינות האנטי-אשכנזית?
בכל קטעי העיתונות שבדקתי הטקסט הסמוי מבנה דימוי מסוים מאד של האשכנזי. טקסטים אלה, בעיקר כותרות אבל לא רק, מהווה הסתה סמויה נגד ציבור שלם. יחד עם זאת ניכרת מגמה משלימה והיא ניסיון שהלעגת האשכנזים לא תצא מכלל שליטה ולא תגרום לנזק גדול מדי או בלתי הפיך. כלומר, מצד אחד מלגלגים על האשכנזים (בכותרות למשל בעיתונות היומית) ומצד שני מבקשים שלא לחצות את הגבול.
הנה מספר דוגמאות לכותרות:
לאן ברחו האשכנזים. איך משפיע המהפך העדתי על מצבן של ענף הספורט הפופלרי ביותר בארץ ("חדשות", 16.6.89)
אתה, כמבקר אשכנזי ("חדשות", 23.10.89)
"הציונים העלו ארצה יהודי המזרח רק משום שהשואה 'גמרה' את האשכנזים" ("ידיעות אחרונות", 19.1.93)
קווים למהפכה המזרחית המתקרבת. לפי הגישה של מאיר עמור, דוד חמו וחבריהם, דוד לוי הוא בעצם אשכנזי. הוא מדבר בשם "עדות אשכנז", אבל מקבל את החוקים של האשכנזים. ("חדשות", 4.8.89)
אשכנזייה חושבת אחרת. שלוש פמיניסטיות מזרחיות, שערכו גיליון אחד של 'נוגה' מדברות על המצב העגום של האישה המזרחית, ומסבירות מה יש להן נגד הפמיניסטיות האשכנזיות.
("חדשות", 15.10.93)
ערוץ (אשכנזי) שני ("חדשות", 5.11.93)
אשכנזים, נכשלתם. עוברים לחינוך מזרחי. מייסדי התיכון החדש בשכונת התקווה טוענים שלאשכנזים יש כבר מערכת חינוך – הממלכתית. את בשורת המהפכה הם הביאו מהארלם ("העיר", 11.3.94)
שלטון החוק מתעורר. חיסולה של ש"ס הוא משאת נפשו של כל ציוני אשכנזי טוב ("חדשות" 30.6.93)
"רמטכ"ל עוזב, בא אשכנזי. במו"מ המדיני מי יושב? אשכנזים" (בראיון מיוחד, ערב הילולת הבאבא סאלי בנתיבות, מאיים בנו, הבאבא ברוך, באינתיפאדה מזרחית) "מעריב", 3.1.95
"הערצה עיוורת. הוא טען כי "יש להשמיד אשכנזים חילוניים". את השר משה שחל הוא כינה "סדאם חוסיין הקטן". מאות מחסידיו מקבלים ממנו הוראות מן הכלא. בממשלה חוששים, שאנשיו עלולים לבצע רמח פוליטי. עוזי משולם, גורו כחול-לבן ("ידיעות אחרונות", 16.1.96)
האשכנזי. ד"ר שלמה סבירסקי היה הראשון קם וצעק באוניברסיטאות את צעקת המזרחים, אז שלחו אותו הביתה. סבירסקי המשיך להילחם בציפורניים, הקים ארגונים וכתב ספרים, והפך לגורו של דור צעיר של מזרחים. אבל איכשהו הוא שוב מצא את עצמו בתוך קרב יצרי, כמעט אלים, ודווקא מול הטובים בחניכיו, אלה שייסדו איתו את "קדמה". הוויכוח מאד עקרוני, כמובן, שום דבר אישי או עדתי. ("העיר", 2.8.96)
שנה טוב לאשכנזים. תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה עם אותן קללות: ילדים שאין להם כסף לספרים, שוק של מאות אלפי עבדים חסרי מעמד, פערים הולכים וגדלים. לאשכנזים אין מה לדאוג, הם יחגגו גם השנה. ("העיר", 13.9.96)
אשכנזים, היכונו לפיצוץ. הוא מגיע, הוא חייב לבוא. רק כוח ואלימות יעירו את השלטון החדש-ישן ("תל-אביב", יוני 1996)
פורסם שח"כ אלי בן-מנחם ביקש מפלסטינים להתרכז בפיצוץ אשכנזים. הוא לא מכחיש. ("מעריב", 8.97)
מאבטח מקרית שמונה נעצר בחשד שאיים לפגוע בברק בעת סיורו בעיר. הודה שמאר: "צריך לרצוח את כל האשכנזים יפי הנפש, ובהם את ברק" ("הארץ", 4.1.99)
מניתוח החומר שבדקתי אבקש להדגיש מספר מסקנות:
א. הלעגת האשכנזים מסייעת בהעלאת מספרי התפוצה של העיתונות. הנושא העדתי עדיין מוכר, מוכר טוב והוא תמיד חם ומעורר אנטגוניזם ואמוציות חזקות. מכיוון שהאופציה של ייצוג פוזיטיבי של דמות האשכנזי אינה נלקחת בחשבון נותר הדימוי השלילי של האשכנזי כנשק זמין ומחודד למדי. זאת כדי שהעיתון "יספק את הסחורה" וישתדל להגיע למספר גבוה ככל האפשר של קוראים. יש לסייג קביעה זו. דבריי מתייחסים בעיקר למדורים העוסקים בפוליטיקה ואקטואליה. במדורי תרבות, בידור, בישול ופנאי היחס לאשכנזים הוא סובלני יותר.
ב. הדימוי השלילי של האשכנזי משמש מטרה אידיאולוגית עמוקה ומושרשת למדי. כפי שהאידיאולוגיה הציונית הקלאסית, מכורח הנסיבות, התבססה בעיקרה על היסוד של "שלילת הגולה", הרי שהשימוש בניגוח הבין עדתי משמש למעשה כתחליף לאותו צורך של "שלילת הגולה". זהו, מבחינות רבות, פירוש מחודש לאותה שלילה. במילים אחרות, העיתונות מבקשת ליצור מצג של התססה של עדה אחת נגד השנייה תוך ניסיון לנטרול הדדי ביניהן. הדבר נעשה על ידי כך שהעיתונות מדגישה מסורות, שפה ומודעות היסטורית של תפוצה מסוימת. הישראליות עדיין זקוקה לריטואלים קבועים של התנערות מהמושג גלותיות (דתית או חילונית) והעיתונות הישראלית ממלאת במקרה זה את "תפקידה" תוך התמסרות עילאית. כל עוד שלא מתגבשת נקודת מבט רעננה על המציאות הבין-עדתית, החברה הישראלית בעצמה היא המייצרת את החומרים ה"אנטי-גלותיים". העיתונות ממלאת במקרה זה תפקיד מודע ומוביל לגיבוש השקפת העולם שאינה מאפשרת את צמיחת אתוס לאומי חדש.
המקרים שבדקתי פורסים תמונת עולם חלקית המתרכזת בדימוי השלילי של האשכנזים. מצד אחד, זו תמונת-עולם שהאשכנזים עצמם אינם אוהבים לראות ומצד שני, אינם נעצרים לתת את דעתם על ההשפעה המצטברת שיש לה על החינוך, על התרבות ועל איכות החיים בארץ. מנגד, תמונה זו מנוצלת כדי לאפשר לעדות המזרח לראות את האשכנזי כמנצל ומדכא האולטימטיבי. במצב זה, המזרחי מייצר זעם והתנגדות כנגד האשכנזי.
הבובלילים והפרידמנים
הגלגול האחרון, הרייטינגי במיוחד, של אותה תופעה היא התוכנית "האח הגדול". שתי העדות יצאו מאותו שידור פצועות ופגומות. הזהות הישראלית הפסידה משידור זה והוכיחה שוב כי אינה יודעת להיבנות מתוך ההכרה בערך האתניות והיא עדיין שוללת אותו.
החיבור בין תנועות השמאל לרדיקליות מזרחית
לרדיקליות המזרחית בארץ ולתנועות השמאל, בארץ ובעולם, יש נקודת חיבור אחת שראוי להכיר אותה ולנתח אותה באופן ביקורתי. החיבור הוא בנקודה בה מערביות, אשכנזיות, קולוניאליזם והאדם הלבן הופכים לגוש אחד המדכא ומונע את התפתחותו של העולם השלישי, ארצות ערב וגם את השכבות החלשות ועדות המזרח בארץ בתוכם.
גישה גורפת זו הנשענת בין היתר על תפיסה מרקסיסטית, משקיפה על המציאות בעיקר דרך פערים מעמדיים-כלכליים ואינה יורדת למשמעות ולמשקל הרב שיש לקטגוריות אחרות כמו דתיות, עדתיות ולאומיות.
בפועל גישה זו בארץ נכשלת שוב ושוב במאמץ לשפר את מעמד השכבות החלשות. רק בעת שבני דור חדש ברדיקליות המזרחית ובתנועות השמאל יגלו את הפוטנציאל הטמון בזהות האתנית-היסטורית יש לקוות כי גם יכולתו להשפיע על תהליכים חברתיים תגבר באופן משמעותי. מה יגרום להתפכחות הזו? כיצד מסייעים בתהליך הזה? אלו שאלות מרכזיות שצריכות להעסיק אותנו.
בעניין זה יש לציין את תרומתן הבלתי מבוטלת של "הפנתרים השחורים" וש"ס לשיח זה. תרמה לו גם תנועת "הקשת הדמוקרטית המזרחית" עם לידתה בשנות התשעים. למרות זאת, אין זה מקרה שטרם הופיע בזירה הציבורית בארץ גורם כלשהו אשר מתיימר להציג את האינטרס המזרחי בצורה כוללת, עם שיווי משקל נכון לכל ההיבטים של ההוויה המזרחית.
מכל הגורמים שהוזכרו, דווקא מהציבור הדתי צמחו הכוחות (ש"ס) שהיו להם שאיפות פוליטיות והם אלה שידעו לממש אותן בצורה המוצלחת ביותר. אין להתפלא על כך, מפני שהמסורת הדתית מהווה רצף היסטורי, עם תעצומות נפש גדולות ויכולת ליצירת קהילה והרגשת השתייכות של הפרט לחברה. "הקשת הדמוקרטית המזרחית" החילונית, שהיא הגוף המגובש ביותר מבחינה רעיונית-אינטלקטואלית, טרם צמחה תנועה פוליטית שתתייצב למשל בבחירות מוניציפאליות או בבחירות הכלליות לכנסת. מדוע דבר זה טרם קרה? שוב, בגלל חוסר היכולת (או בגרות פוליטית?) להגיע לאינטגרציה של המרכיבים השונים של ההוויה המזרחית.
בהמשך לכך, אני מבקש להעיר הערה המתקשרת ליום יום הטורדני שלנו. בימים שבהם אנו מסיימים את הלחימה בעזה אני מבקש לשאול מדוע קיים ריחוק וניכור בין אלה הנמצאים בפריפריה לבין אלה במרכז וגם ההיפך. יתכן כי הדבר קשור בהפרטה, בהתמוטטות הסולידאריות אבל יתכן שהדבר נובע גם מהיעדר הלגיטימציה לסולידאריות עדתית ובין עדתית.
אני מבקש להעלות שאלה: מה היה קורה אם התקשורת הייתה משבחת ומעלה על נס את גבורתם של תושבי שדרות לדוגמא, שרוב תושביה הם מזרחים ובעיקר מציינת את כוח העמידה שלהם כחוליה בשרשרת הדורות והקהילות היהודיות במזרח, שאמנם בתנאים שונים מאד, ידעו לעמוד מול לחצים ולשמר את ערכי היהדות שלהם?
לעיון נוסף: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3663880,00.html
המאמר מבוסס על הרצאה מהכנס http://www.leyvik.org.il/Articles59.aspx, בית ליויק, המרכז הישראלית לתרבות היידיש, תל אביב, ינואר २००९
עוד בנושא זה במאמריו של זאב גלילי:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה