"ככל שהחינוך יעיל יותר כן מתמסרים בני האדם בתשוקה גדולה יותר לאזיקים המונעים מהם להיות מה שיכולים היו להיות ומסתירים מהם את אלימותם של מנגנוני העיצוב של מה שהינם" (אילן גור-זאב, 1999: 11)

The more effective education becomes, the more people seek comfort under the fetters that prevent them from what they could have become and hide from them the violence of the mechanisms that shape what they are (Ilan Gur-Ze’ev, 1999: 11).

13 ביולי 2008

קשיים בטיפוח האמפתיה בקרב המורים להיסטוריה


 מורים בהשתלמות

קשיים בטיפוח האמפתיה בקרב המורים להיסטוריה מאמר אורח מאת ד"ר גדי ראונר (ד"ר ראונר הוא מרצה באוניברסיטת תל-אביב ובאוניברסיטה הפתוחה)

בקיץ האחרון הייתה לי הזדמנות ללמד קורס מרוכז למורים יהודים שהגיעו ממקסיקו, קולומביה וונצואלה במסגרת מרכז מלטון לחינוך יהודי באוניברסיטה העברית। מחצית הקבוצה הייתה מורכבת ממורים להיסטוריה। נושא ההשתלמות היה הסכסוך הישראלי-פלסטיני תחת הכותרת: "סכסוך אחד, שני נרטיבים וחמש שאלות"। המטרות המרכזיות שקבעתי לעצמי היו שתיים:
1. המשתתפים יכירו ויבינו את עמדותיהם של הצדדים בסכסוך.
2. הם יפתחו אמפתיה (לא סימפתיה) לקראת עמדות לא מוסכמות עליהם.
במפגש הראשון חיפשו המשתתפים מידע באינטרנט, לפי הנחיותיי, על מדינות האזור והארגונים פלסטינים. בהמשך הציגו את עמדותיהם של המעורבים במסגרת "המושב הראשון של ועידת השלום האזורית".
במפגש השני הם צפו בסרט דוקומנטרי באורך של שעה על הסכסוך (Raices del conflicto) הסוקר את תולדות הסכסוך מנקודת מבט של שני הצדדים. הם התחלקו מראש לשתי קבוצות: ישראלים ופלסטינים. המטלה שהתלוותה לצפייה הייתה לגייס נימוקים לטובת כל אחד מהצדדים. בתום ההקרנה, התקיים עימות פומבי בין הצדדים.
במפגש השלישי התכוננו המשתתפים למשפט ציבורי סביב השאלה "הציונות: תנועה לשחרור לאומי או תנועה קולוניאליסטית?” לשם כך התחלקו לשתי קבוצות (קטגוריה וסנגוריה) וקראו חומרים רבים בנידון. כל צוות הרכיב דמויות של עדים כגון, נרדפי פוגרומים/ פלחים ערבים/ דמויות ציוניות וערביות וכו'. וכך קיימו משחק הדמיה לפי הכללים הנהוגים במשפט: נאומי ההגנה ותביעה, חקירות עדים, הערות ביניים וכו'.
במפגש הרביעי הוגשו למשתתפים חומרים על מלחמת 1948/ מלחמת השחרור/ הנכבה מתוך החוברת ללמוד את הנרטיב ההיסטורי של האחר, (פרויקט פריים, 2005), חוברת המציגה את שני הנרטיבים – הפלסטיני והישראלי – זה לצד זה. הם שוב התחלקו לשני מחנות והפעם היו צריכים לבחור קטע מתוך החומר ולהפוך אותו לסיפור אישי של נער ישראלי או פלסטיני שמספר על האירועים בגוף ראשון.
יש לציין שבכל ההזדמנויות החומרים שהוגשו למשתתפים היו דומים מבחינת האיכות והכמות. הם שמרו על הסימטריה וריכזו את מיטב המידע, הנימוקים וההשקפות של כל אחד מהצדדים.
בהתחשב בעובדה שהמשתתפים היו כולם יהודים, המאמץ הנדרש היה לנסות ולהבין את העמדות של האחר, הפלסטיני, באמצעות הכניסה לנעלים של האחר, ההבנה מבפנים של העמדות, המחשבות או התחושות שלהם. ואכן, במהלך ההשתלמות והפעילויות השונות שכוונו לעורר אמפתיה נראו ניצנים כאלה: משחק משכנע של התובעת, עדות מוצלחת של פליט, ויכוח סוער על זכויות הארץ.
לקראת סוף ההשתלמות התקיימה שיחה חופשית על הסכסוך במזרח התיכון בהווה שבה המשתתפים חזרו ושאלו שאלות מגוונות ואקטואליות וגם הביעו את דעתם עליו. שיחה זאת היית החשובה מאוד מכיוון שתפקדה היה הערכה לא פורמלית של הנלמד במפגשים הקודמים.
אולם למרבה פליאתי המשתתפים לא הציגו תובנות חדשות בעקבות התהליך המואץ והאינטנסיבי שעברו קודם, אלא נותרו מבוצרים בעמדותיהם קודמות. הם לא עשו שימוש של המידע החדש אשר אמורים היו לרכוש ביחס לצד הפלסטיני. הם חזרו לאותן אמירות מוכרות ומוסכמות, מסורתיות ורשמיות, כגון: הם רוצים להשמיד אותנו/ יש להם 23 מדינות אחרות ללכת אליהן/ יש לנו רק מדינה אחת/ הם לא רוצים שלום/ למה עלינו לוותר על השטחים/ ירדן היא המדינה הפלסטינית...) אף אחד מהם לה הציג שאלה/ הערה/ משפט מהם ניתן היה לחוש שינוי כלשהו אשר יעיד על מה שהתרחש במהלך ההשתלמות ...כאילו לא התרחשה למידה כיוון שלא התקיימה ההעברה מהמסגרת הלימודית לשיחה לא פורמאלית. האמת היא שהייתי מאוכזב במידה סבירה וניסיתי למצוא הסברים. בסופו של דבר ועל פי התרשמותי נראה כי מעמדם כמורים יהודים מהתפוצות החשופים לתעמולה פרו-פלסטינית והזקוקים להגן בחירוף נפש על העמדה הישראלית אינה מאפשרת להם להיות ביקורתיים כלפי מדינת ישראל ומדיניותה . מצב זה מונע מהם להיפתח בכנות לעמדות של הצד השני. שאלתי את עצמי: האם מורים ישראלים היו מגיבים אחרת? האם היו מצליחים לאמץ עמדות לא להם?
בשיחת המשוב הוצגו למשתתפים חלק ממסקנות ארעיות אלה והם חיזקו את השערותיי. כשנשאלו על הקושי האישי להיכנס לנעלים של האח הם לא הצליחו להתמודד עם השאלה והתייחסו ליתרונות של משחקי תפקידים בכיתה. ככל הנראה חומות ומחסומים מקשים עלינו להיחשף מבפנים לעמדותיהם של אחרים שאינם שותפים לנרטיב שלנו.
אולם כדי לומר לעצמי ששעות התכנון, חיפוש החומרים וההוראה לא היו בזבוז זמן וכי המטרות שקבעתי לא הושגו, כל מה שנותר בי הוא האמונה כי ההתרחשות עצמה הייתה משמעותית. פועמת בי התקווה שאי-פעם יזכרו המשתתפים את התרגילים שבוצעו, יקראו חומרים נוספים ויעזו לתכנן פעילות מעוררת אמפתיה בכיתותיהם לא רק ביחס לסכסוך במזרח התיכון, אלא ביחס לנושאים אחרים של ההיסטוריה הכללית והיהודית.
נראה כי בעקבות התנסות זאת, יש מקום להמשיך ולהעמיק, לעבוד ולפתח את הסוגיה כי אין בה מספיק ויש עוד מה לגדול.


אין תגובות: