הטיול המשפיל באונטר דן לינדן - בעקבות ספר על משה מנדלסון

בעקבות ספרו של פרופ' שמואל פיינר אודות משה מנדלסון

מאת אריה קיזל

בשדרות אונטר דן לינדן בברלין, באחד מערבי קיץ 1780, ספג משה מנדלסון, יחד עם בני משפחתו, קריאות "יהודים! יהודים!" וידוי אבנים מאת חבורת נערים. מנדלסון היה נסער, מתוסכל וחסר אונים. בסיפור זה פותח פרופ' שמואל פיינר את ספרו החדש אודות משה מנדלסון (הוצאת מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, 2005). הספר יצא בסדרת "גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי" בעריכת פרופ' אביעד רביצקי.בון, יולי 2005. קבוצה של מחנכים, מורים ומנהלים ישראלים נפגשת לסמינר בן שבוע עם מחנכים מכל רחבי גרמניה. זהו הסמינר ה-22 שמארגנות הסתדרויות המורים הגרמנית והישראלית. מאז שנות החמישים נפגשים על אדמת גרמניה ולאחר מכן על אדמת ישראל מורים משני הצדדים ומחליפים דעות, לומדים ומשכילים. בתחילת הדרך הייתה זו השואה במוקד הדיונים והמתחים שהתפתחו. השנה הוקדש אחד מפרקי הסמינר לדיון בתרומתם של יהודי גרמניה לתרבות הגרמנית.ברלין, יולי 2005. שלל אנדרטות לזכר השואה, תערוכות ובהן 100 שנות תרבות עברית ושוב גל של ספרים על תרומת יהודי גרמניה לתרבות המקומית. דיוקנו של איינשטיין בכל פינת רחוב, ציטוטיו על בתי ממשל מרכזיים ו"רקוויאם גרמני" של עמוס איילון בחנויות הספרים.את הספר "משה מנדלסון" קראתי לפני הסמינר שבו השתתפתי ושבתי אליו גם לאחריו, לאחר שצעדתי לאורך שדרות עצי התרזה הרחבות ודמותו של מנדלסון, המייצגת את הגרמניות היהודית, ואת השניות שבה עסקה החברה הגרמנית במאה ה-18 ביהודי, מלווה אותי.פיינר, איש אוניברסיטת בר-אילן, בוחר לפתוח את הספר בתיאור המראה של ברלין שבה היהודים מתמזגים ומטיילים בגנים ובשדרות של העיר. נוכחותם של כשלושת אלפים היהודים במקומות ציבוריים ובאתרי הבילוי והתרבות – ובמיוחד התיאטרונים ואולמות הקונצרטים- היתה אופיינית לעיר התוססת. הבחירה הזו מייצגת את הניסיון להשתלבות באופן העמוק ביותר, באופן המנסה לנצל את המצב המודרני ואת הנאורות המחלנת כדי לבנות את היהודי הגרמני או שמא הגרמני היהודי כחלק מהאדריכלות המקומית והנוף האנושי. אלא שהצעקות של קבוצת הנערים כלפי מנדלסון ובני משפחתו, באותו ערב ב-1780, צעקות שהדגישו את יהדותו, החזירו גם אותו למקורותיו ולמועקות הנלוות לאמנציפציה שלא היתה מעולם שלמה עבורו, גם אם זכה בפרסים, בתהילה, בגישה בלתי אמצעית לשליטים ולפרסום ברשתות צפופות ב"עידן של סופרים".אין זה ספר עם אפראט מדעי מדויק ומראי מקום אלא סיפור מעשה, כתוב היטב, אודות הפילוסוף היהודי-גרמני החשוב. תרומתו של פיינר היא בכך שהוא מספר סיפור ובעיקר סיפור חיים מעניין וסוער בשפה קולחת, ללא חדירה מעמיקה לכתבים הפילוסופיים של מנדלסון שביקש להאיץ את ההתמזגות התרבותית והחברתית של היהודים בבורגנות הגרמנית. הספר אינו נוטה לדרמטיזציה ולא מכתיר את מנדלסון בסופרלטיבים מיותרים. אין הוא עמוס בתאריכים אלא מתאר תהליך בשנים הקריטיות שבין הטיול ההוא בברלין, אל הדרך שבה עשה מנדלסון מדסאו לברלין, אל השנים המעצבות שלו כשחדר לתודעת הפילוסופים, דרך החלומות והמאבקים לסובלנות דתית ולבסוף אל השנתיים האחרונות, המכריעות, בחייו.מנדלסון הוגדר "סוקרטס הגרמני" (עמ' 11), אותו "סמל המודרניות היהודית" (עמ' 12), "מרטין לותר היהודי" (עמ' 13), זה שהיה "המייצג האידיאלי של הרצון להשתלבות יהודית בגרמניה", "שלא היה מתאים ממנו לשרת היטב את מסע יחסי הציבור של היהודים המודרניים" (עמ' 14).הנאורות העמידה את מנדלסון בפני המבחנים המרכזיים. הספר מספר את סיפור המבחנים הללו, החל בהשתלבות הפיזית בגרמניה שביקשה להרחיק מתוכה יהודים אך קרבה אותם, רצתה אותם במדרג החברתי נמוך ככל האפשר אך הכירה בתרומתם המשמעותית ובהשתמעויות החברתיות והאקדמיות שלה.מנדלסון הוא האנטי גיבור של "המצב המודרני" והנאורות הגרמנית שהיתה שונה מהנאורות הצרפתית בכך שהיתה פרוטסטנטית או קתולית ו"לא מתחה ביקורת פוליטית רדיקלית, היתה מעוניינת בטיפוח האזרח ההגון והמחונך ונמנו עמה אנשי הממסד של המדינה כמו פקידים, אנשי אקדמיה, מורים ואנשי דת" (עמ' 18) אך עם זאת "שינתה באופן דרסטי את כללי המשחק משעה שחילנה את אופן החשיבה על יחסי יהודים ונוצרים ודחקה את היריבות התיאולוגית לשוליים" (עמ' 19).מנדלסון היה מבחינות רבות דמות טרגית. מצד אחד, תודעת נחיתות מעמדית ליוותה אותו כל ימי חייו ו"אף בשיא הצלחתו לא ראה את עצמו שייך לאריסטוקרטיה היהודית העשירה" (עמ' 24) ומנגד, שאף שלא להעלות על פני השטח את הויכוח התיאולוגי העמוק בין היהדות לבין הנצרות ונפגע כאשר הועמד במבחן על ידי לפאטר, איש כנסיה מציריך שהיה מבכירי חוגי הנאורים באירופה כשזה ביקש ממנו, במכתב גלוי ומביך, לגלות את דעתו על הנצרות ובעצם להסביר מדוע אינו מתנצר.לפאטר ב-1768 כתב: "מובן שאני מאמין ומצפה להמרת כל האומה היהודית לנצרות. מובן שאני מאמין שהמרה זו תהיה קשורה בקשר ישיר עם מלכות אלף השנים של ישו" (עמ' 72). מנדלסון שנחרד מדרך הפנייה הפומבית, מהצורך להתגונן או להביע עמדה בסוגיה בין-דתית נכנס למערבולת של עלבון וחולי סביב פרשה זו ולבסוף סיים בדצמבר 1769 לכתוב את "האיגרת אל האדון הדיקונוס לפאטר", חיבור קצר אך בעל משמעות עמוקה בנושא הסובלנות הדתית.עיקרו בעמדה שהפולמוס הבין דתי הוא למעשה חד צדדי לחלוטין וזאת משום שהיהדות לעומת הנצרות אינה תובעת בלעדיות (עמ' 74 – 75). מנדלסון דבק כאן בעמדתו כי לדתות שונות יש בסיס משותף בדת טבעית שאין לה בקשה או צורך להתגלות אלוהית או לכתבי הקודש. זו עמדה שעמדה ביסוד ההשתלבות היהודית בגרמניה של המחצית השנייה של המאה ה-18, מדינה תוססת אשר הוקמה בה רפובליקה ספרותית.אל מדינה זו ביקש מנדלסון, שהרב יהונתן אייבשיץ, אחד מגדולי הרבנים ביהדות האשכנזית דחה את בקשתו לזכות בתואר "מורנו" הרבני, להשתלב באופן שלא יסתיר את יהדותו ולא ימיר אותה אך גם לא יזעק אותה ולא יזעקו לו אותה ברחובות ובפרסומים.לפיכך הוא "התחבר מייד אל הפילוסופיה הרציונליסטית של הדת, שהייתה לה בהגות הגרמנית מסורת בת כמה עשרות שנים – התיאולוגיה הטבעית המניחה כי העיון הפילוסופי התבוני הוא הדרך להכרת אלוהים ואמיתות היסוד על העולם והאדם, כמו בריאת העולם, הימצאות הנפש והישארותה גם ללא התגלות ישירה של אלוהים" (עמ' 35).עמדתו המשמעותית של מנדלסון היתה כי הפרשנות הנוצרית לפסוקי "הברית הישנה" המשמשים ראיה לכאורה לאמיתות הנצרות מוטעים או מטעים (עמ' 79). עמדה זו נכתבה על ידו בתשובה לשאלת הנסיך בראונשוויג בנושא זה. למזלו הרב, הנסיך לא פרסם את עמדתו זו וכיבד את בקשתו שלא לחשוף בפומבי את תשובתו.פיינר מסכם את ספרו בציון העובדה כי ארבעה מילדיהם של משה ופרומט מנדלסון, שהתנצרו כחלק מהתמזגותם החברתית ובמטרה לזכות ביתרונות רבים, שיקפו היטב את ההתפתחויות הללו וסתרו באופן בוטה את השקפת עולמו של מנדלסון.הוא כותב: "בהתחשב במאבקים העיקשים שניהל בחייו נגד כל אלה שניסו לגאול את נפשו בדרך של שכנוע להמרת הדת מצטיירת התנצרותם של ארבעה מילדיו כאירוניה היסטורית... דומה איפוא שלא ניתן לנתק את מנדלסון ההיסטורי – בשונה ממנדלסון המיתי – מזמנו ומדורו. במקום לשפוט אותו כאחראי לתהליכי השינוי, השילוב, ההתפרקות וההתחדשות שעברו על החברה היהודית בדורות שבאו אחריו, ובמקום להילכד בכבלי הדימוי והמיתוס שנוצר סביבו כגיבור תרבות יהודי-גרמני, חשוב ורצוי לנסות ולהבין את משמעות סיפור חייו כיהודי ברלינאי מפורסם בשלושים השנים שבין אמצע שנות ה-50 לאמצע שנות ה-80 של המאה ה-18" (עמ' 163), יהודי הומניסט אשר בפרספקטיבה היסטורית מאוחרת יש במעשיו תמרור אזהרה כלפי הנאורות השברירית בגרמניה של אותם הימים.

לא לפחד מהפדגוגיה הביקורתית

על החוברת "אפשר גם אחרת – פדגוגיה ביקורתית ופדגוגיה המחנכת לביקורת" בהוצאת מכון מופ"ת

מאת אריה קיזל


בעת מטר של ביקורת על המכללות להוראת מורים מנשבת רוח רעננה, שונה, מכיוונו של מכון מופ"ת, בית הספר למחקר ופיתוח תוכניות בהכשרת עובדי חינוך והוראה במכללות. נייר עמדה הנושא את הכותרת "אפשר גם אחרת – פדגוגיה ביקורתית ופדגוגיה המחנכת לביקורת" יצא לאחרונה ומאפשר תחילת דיון מעמיק לא רק בצדדים הארגוניים של החינוך (לסגור מכללות או לא, לקצר את שבוע הלימודים או לא, לבטל את התואר הראשון בחינוך או לא) המעסיקים תדיר את משרד החינוך והעיתונות בעקבותיה אלא בתכנים הממשיים הנמסרים במכללות למורים העתידיים שלנו. דיון זה ראוי ורלוונטי ויש בו שילוב של חלוציות חינוכית והעזה בצידה.
את הנייר רב המשמעות כתבו איתי זמרן, נתן גובר, רות בורשטיין, חווה גיא ודורון נידרלנד, אנשי אקדמיה ומורי מורים בעצמם. על פני יותר מ-70 עמודים פורסים החוקרים והמרצים דגם של שילוב הפדגוגיה הביקורתית בהכשרת מורים. הם מציעים להכשיר את המורים בהתבסס על תורת הכרה לא פוזיטיביסטית בלבד, זו של פאולו פרירה (Freire), ללא הצורך בהעמדת הפנים המאוסה לעיתים של "אובייקטיביות" המתבטאת בניתוק בלתי ראוי בין מושאי הידיעה לבין ההוויה האישית, החברתית והפוליטית של החוקרים המלמדים והלומדים. מורה המנחה קבוצות דיון בדרך זו, למשל, חייב להיות מסוגל להתייחס אל תלמידיו כאל סובייקטים חושבים, עצמאיים וביקורתיים. הוא חייב להיות בעל השכלה כללית ופדגוגית רחבה ובעל שליטה הולמת בתרבות הלגיטימית – לדברי הכותבים – ובערכיה ובה בעת לגלות פתיחות ביקורתית כלפיה ויכולת לקבל זוויות ראיה חדשות מתלמידיו.
הפדגוגיה הביקורתית מעמידה במרכזה את הטענה כי מערכות החינוך נועדו מאז ומעולם להשיג מטרה אחת מרכזית והיא שיחזור ושעתוק אידיאולוגיית השליטה. אילן גור-זאב מאוניברסיטת חיפה טוען למשל כי השעבוד שהחינוך במובנו הרחב מעניק למנגנוני ההסוואה של הדיכוי, הפנמת הדיכוי והשכחת תעודתו של האדם להיות יותר מתוצר המערכות שבמסגרתן הוא פועל, הם סודה הכמוס של הנורמליות המתגלמת באלימות חינוכית שעשתה חיל. אלימות זו אף כי אינה נראית תמיד מתבטאת כיום בחולשת כוחם של המיתוסים הציוניים המכוננים ויורש אותם אשכול מיתוסים חדש המהווה כוח מניע לגרסת החינוך המנרמל המתאים לדרישת הקדמה הטכנולוגית, הייצור הקפיטליסטי והארגון החברתי הבתר תעשייתי המקומי.
הנרי ז'ירו (Giroux), מיכאל אפל (Apple) ואחרים טוענים שהעשייה החינוכית צריכה להכשיר את הלומד "לקרוא" את המציאות, לזהות את הכוחות המעצבים את תנאי חייו, לבחון באופן ביקורתי ועצמאי את הידע המוצג לפני כ"אמת" ולהכיר בכוחו השכלי והחברתי לערער עליה. אין זה דיבור סתמי על חינוך לביקורתיות שחדר פה ושם, ברבות השנים, כאופנה חולפת, אל תוך מערכת החינוך (כמו פיאור ה"יצירתיות" או ה"אוריינות" בתקופות אחרות) אלא השגבתה של האפשרות של ערעור על מרחב המובן מאליו.
פאולו פרירה קובע כי על החינוך להתווכח על דמותה ומשמעותה של המציאות, להכיר אותה מזוויות שונות ואף לרצות לשנות אותה. אילן גור-זאב מגיע עד "החינוך שכנגד" שאינו יכול לדבריו להתפרט לכלל מסגרות חינוך חיוביות בהתאמה לאידיאל כלשהו ועם זאת אינו בגדר אוטופיה מופשטת אלא כשלילה של הסדר הקיים וביקורת פעולתם של מנגנוני התפעול והייצור של הסחורות, היצרנים והצרכנים.
הפדגוגיה הביקורתית מעמידה בראש סולם הערכים הדידקטיים את הדיאלוג כמכשיר להכרת המציאות אבל לא רק אותה. היא שואפת לדיאלוג כאמצעי לתקשורת בין אישית ולליבון עמדות בנושאים שונים. היא מניחה מראש שהמשתתפים בדיאלוג פתוח מוכנים לשמוע את האחר בסבלנות ובסובלנות. המחויבות ואף האחריות לאחר וכן לאַחֵרוּת של האחר היא בבסיס דיאלוג זה. בקצה המרוחק שלה, כמעט האוטופי, היא מביעה תקווה כי בדרך זו יוכלו להתגבר על מחלוקות וזאת מתוך שכנוע פנימי. בדרך זו יסיקו המתדיינים מסקנות מרחיקות לכת ויתאגדו יחדיו כדי לחתור לעשייה שאולי תוביל בעתיד לשינויים פוליטיים וחברתיים של מציאות דכאנית. אין לשלול דרך זו במיוחד לא במציאות הישראלית הנוכחית. מסגרות חינוך אלטרנטיביות שונות (חינוך רוסי, חינוך דמוקרטי ואחרים) מציעות דרכים שכאלה, אף כי מצטיינות במחייה אל מחוץ למחנה ובניית כללי משחק שונים ומסתגרים.
אייל נווה ואסתי יוגב בספרם "היסטוריות" מציעים דגם של דיאלוגיות (המבוסס על גישתו של ה. ג. גאדאמר) שבמרכזה ההכרה כי ההבנה האנושית אינה מתנהלת לפי חוקיות כללית המנותקת מן האדם הפרטי אלא היא תמיד פעולת גומלין בין קיומו העכשווי לבין המסורת התרבותית שלו. גאדאמר מציע את "ההתכוונות להבין" שהיא פעולה של מפגש ודיאלוג בתוך שדה אתי וזהו דו שיח מורכב בין המציאות הקונקרטית של האדם המפרש לבין דמויות ומציאויות אחרות המדברות אתו בשפה המשותפת לו ולהן – במדיום של המסורת. נווה ויוגב, כמו כותבי נייר עמדה זה, פרצו דרך להפנמת אלמנטים מהפדגוגיה הביקורתית אל רוח השיעורים ואף תכניהם בבית הספר העל-יסודי בישראל, במיוחד בהוראת ההיסטוריה בתקופה של מאבק בין נרטיבים בחברה שסועה.
כותבי נייר העמדה המציעים מספר דגמים מעניינים במיוחד להכשרת מורים מבטאים תהליך שתחילתו בתהיות של מורי המורים בישראל הנוגעות למרכיב האידיאולוגי, ערכי ופדגוגי של עבודתם והמשכו בתוצר חשיבה שמבשר שינוי בדרך שבה התוו קורסים שונים ובדרך שבה שותפו הסטודנטים בבנייתם.
הכותבים מתלבטים בשאלת יסוד שבה מתלבטות כיום המכללות להוראה והיא אם רצוי ואם אפשר ליצור סינתזה בין המודל הביקורתי בהכשרת מורים לבין המודל המדעי הרציונליסטי.
במכללות להוראת מורים אבל לא רק בהם, גם באוניברסיטאות, ההוראה מבוססת על קריאת טקסטים כתובים או שמיעת טקסטים דבורים, ניתוחם וחקירתם לפי קריטריונים המקובלים בתחומי הדעת.
בנייר הדיון שלפנינו מציעים הכותבים סינתזה בין הדיאלוג הביקורתי יליד הפדגוגיה הביקורתי לבין ההוראה האקדמית המקובלת. הם סוללים את האפשרות שהתלמיד יפתח דיון עם עצמו ועם אחרים גם במשמעותיות האישיות והחברתיות של החומר הנלמד ומכאן הוא יהפך עבורו לרלוונטי.
רות בורשטיין, חווה גיא, דורון נידרלנד ואיתי זמרן מציגים דוח המתאר את הסמינריון הרפקלטיבי שבו נוסתה הסינתזה בין המודלים. יש בו ניתוח אירועים שהסטודנטים היו מעורבים בהם בעבודתם.
נתן גובר מוסיף את המסד העיוני ומציג מודל קיצוני של הכשרת מורים ברוח הפדגוגיה הביקורתית. איתי זמרן מסכם ובוחן את התיאוריה של גובר אל מול פרקטיקה ממתנת שנבחנה בסמינריון ובשיעורים.
המסקנה הסופית של הרשימה המסכמת ושל נייר הדיון היא שאי אפשר ואין זה מוצדק לפעול בלעדית לפי התיאוריה הביקורתית אבל יש לשלבה עם הוראה מדעית מסורתית. איתי זמרן במאמרו המסכם מבדיל בין הצורך לדיאלוג לבין סמכות המורה כידען. הוא מציב גבולות ברורים בין הדיאלוג כדרך לעורר עניין לבין הדיאלוג כדרך לדיאלוג ממשי ומסכם: "בעולם מורכב זה, מורים חייבים לחנך את עצמם להיות בעלי יכולת השתנות מהירה ובעלי יכולת למידה, הסתגלות וגמישות בחשיבה".

הישיבות התיכוניות והפוסטמודרניזם: התנגשות בלתי נמנעת

בעקבות הספר "אמונה ופוסטמודרניזם בחינוך הציוני-דתי" מאת מרדכי גד-אל נשיא

מאת אריה קיזל

החתירה תחת הפרויקט המודרני של הנאורות מכה בשוברי הגלים של הישיבות התיכוניות והחינוך הדתי. ז'אן פרנסואה ליוטר הגדיר ש"מעמדו של הידע משתנה בד בבד עם כניסתן של החברות לעידן הקרוי פוסט תעשייתי ושל התרבויות לעידן הקרוי פוסטמודרני". לדבריו ב"המצב הפוסטמודרני" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1999):

"אפשר לצפות להחצנה ניכרת של הידע ביחס ל"יודע" בכל נקודה ונקודה שבה הוא נמצא בתהליך הידיעה. העיקרון העתיק לפיו רכישת הידע אינה ניתנת להפרדה מעיצוב הרוח (Bildung) ואף מעיצוב האישיות, הופך למיושן ותהליך זה ילך ויגבר... הידע הפך לכוח היצור העיקרי".

ליוטר אף הגדיר את בעיית הלגיטימציה כמרכזית וקובע כי מאפלטון ואילך שאלת הלגיטימציה של המדע כרוכה לבלי התר בשאלת הלגיטימציה של המחוקק.

"במסגרת פרפקטיבה זו הזכות להחליט בשאלה מה אמיתי איננה בלתי תלויה בזכות להחליט מה צודק, וזאת על אף השוני בטבעם של ההיגדים המובאים בפני הרשויות השונות".

המסורת שבה כבולים מוסדות החינוך הדתיים בישראל מתנגשת עם האנטי-מסורת של הפוסטמודרניזם המבקש לפרק את המכלולים הבנויים לתפארת של הדת. מישל פוקו ב"הארכיאולוגיה של הידע" (רסלינג, 2005) כותב:

"תחילה יש לבצע עבודה שלילית: להשתחרר ממכלול שלם של מונחים המגוונים, כל אחד על פי דרכו, את התמה של הרציפות. אמנם תבניתם המושגית אינה מוקפדת יתר על המידה אך תפקידם מדויק. כך למשל מונח המסורת: תכליתו להעניק מעמד תלוי-זמן ייחודי למכלול של תופעות עוקבות וזהות גם יחד (או לכל הפחות אנלוגיות). הוא מאפשר להגות מחדש את פיזור ההיסטוריה בצורתו של הזהה. בזכותו ניתן לצמצם את השוני הטמון בכל התחלה כדי לחזור ללא הרף אל התביעה הבלתי מוגדרת של המקור. הודות לו אפשר לבודד את החידושים על רקע של תמידות ולהעביר את הזכות לכך למקוריות, לגאוניות, להחלטה שהיא ממהותו של הפרט".

הדתות המסורתיות, ובהן היהדות במובניה הרבים, דחפו את מאמיניהם להגשמה דטרמיניסטית של הפרויקט האלוהי ולפיכך ייחלו, במידה מסוימת, לסוף ההיסטוריה. הנאורות, כפי שמנדלסון פתח את הויכוח אודותיה, בספטמבר 1784, היא האומץ להשתמש בשכל האנושי. האומץ שאחת מתוצאותיו היא השליטה העצמית, האוטונומיה האנושית והתבונה האנושית שמקבלת את הריבונות מהגלגול הקודם שלה, ההשגחה העליונה.
בשלב הראשון הפוסטמודרניות העבירה את הדיון מהתבוני למיתולוגי ולאחר מכן לתבונה בלי אלימות, דיכוי ושליטה על פי אדורנו והורקהיימר. ככלל ערערו זרמים פילוסופיים חשובים במאה שעברה על המודרנה כהישג של התבונה המתגלמת במדע, בטכנולוגיה ובחינוך. הם גרסו שהמציאות המודרנית אינה חופפת בהכרח את התבונה. דוד אוחנה ב"חרון האינטלקטואלים" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2005) כותב:

"מניטשה ועד פוקו מרחף סימן שאלה על האוניברסליות של התבונה ועל האוטונומיה של הסובייקט. אם מעמדה האוניברסלי של התבונה נופל, נופל עמו גם המעמד האוניברסלי של המוסר, ועם קורסת האוניברסליזציה של הנאורות".

ספרו החדש של ד"ר מרדכי גד-אל "אמונה ופוסטמודרניזם בחינוך הציוני דתי" (הוצאת מחשבות מגן, 2005) הוא קיצורו של מחקר ששואף להשתחרר מהכבלים הדיסציפלינאריים שכפתה הפרדיגמה המדעית על האנושות. לדעתו פרדיגמה זו מעוותת ומגבילה את הניסיונות להבין את ה"יש" האלוהי ולכן יש לחקור את החברה הפוסטמודרניסטית באופן הוליסטי ההולם אותה וזאת על ידי יצירת תמהילי תחומים המשלבים את רעיונות התיאולוגיה, הכלכלה, החינוך והפילוסופיה.
הבהרת המושג פוסטמודרניזם בתחילת ספרו לוקה בחסר והדבר מחטיא את המטרה. אחרי הכל, הספר מבסס עצמו, גם בשמו, על המציאות הפוסטמודרניסטית המשתנה והמשנה את גבולות הדיון והחדירה של רעיונות חילוניים ואחרים אל תוך העולם הדתי, במיוחד של הנוער בישיבות. הספר מצביע על תהליך של ניפוץ המידור בין הדתי לחילוני, בין הרוחני לגשמי, בתחום התיאולוגי. העידן החדש משלב את המסורת עם חיי החול ומטרתו לספק טרנספורמציה רבת דימיון של מערכת סמלים משותפת, לא עוד תפיסה דיכוטומית אלא פלורליזם של רעיונות וערכים שאין בהם בהכרח קוהרנטיות. תהליך זה מביא גם את האדם הדתי הצעיר לחפש מרכז רוחני אימננטי חדש.
הפוסטמודרניזם מעמיד את הנוער הדתי במבחן של זהות, כמעט יום יומי. זהות זו מאותגרת כל העת על ידי המיידיות והאקראיות האגבית אל מול ההמשכיות ההיסטורית והחוויות המיידיות אל מול הזיכרון הקולקטיבי ובמיוחד האינדיווידואליזם הקורא להגשמה עצמית ואישית ולא תמיד משפחתית אל מול סולידריות חברתית.
דוד אוחנה כותב על כך:

"התוצאה עלולה להיות אובססיה של חיפוש זהות והגדרה עצמית התופסת אחרים רק מבחינת אחרותם ("דיפרנס"). החברה הפוסטמודרנית מתקבלת כ"חברה של אחרים", שבה האחר הוא האחר של האחר. עם דחיקתה של נקודת ההתייחסות האוניברסאלית עלול להיעלם גם המשקל הסגולי של "האנושיות", המשותף לכל הסובייקטים או "האחרים", דינאמיקה כזאת של אחרות עתידה להתגלגל גם לאיום הדדי, לניתוק הקשרים החברתיים, לבקע בהמשכיות ההיסטורית, לדרוויניזם חברתי ולראיית האנושות במושגיו של ההוגה הפשיסט קארל שמיט – הם או אנחנו, אויב או ידיד. החברה נעשית שדה קרב של תרבויות הזרות אחת לרעותה..."

לא רק הצעיר הדתי אלא הצעירים בכלל מתלבטים בבעיה זו. "הזהות היא מחווה פתוחה, זמנית ומשתנה. התלמידים דוחים את סמכות המשפחה ובית הספר ואת כפייתם עליהם. הם מבקשים את החופש משיפוט דתיותם ורמתה בידי זולתה" (עמ' 16).
הריאקציה לתופעת החילון בעידן הפוסטמודרני היא הנטייה ל"חומרה" ולמעשה הדת משמשת כפלטפורמה להתמודדות עם משבר ערכי ומהווה מפלט מחוסר סדר חברתי והיא מפחיתה תחושות של אי ודאות.
תמורות החילון הפוסטמודרני בתלמיד הישיבה הן רבות, החל מלגיטימציה חברתית גוברת והולכת למימוש עצמי אינדיוידואלי ועד הכרת תרבות האחר והרחבת טווח האפשרויות שלו. בעניין זה כותב פרופ' אביעזר רביצקי:

"אנו מגדלים כיום ילדים חד ממדיים ומסתכנים ברידודה של הזהות היהודית בחברה החילונית ושל הזהות ההומניסטית בחברה הדתית".

הישיבות התיכוניות פועלות לילות כימים, אם באופן אינדיבידואלי ואם באופן קבוצתי ומאורגן, כנגד התמורות הערכיות הקשורות לערכים המשתנים כמו אמת ושקר שאליהם הצעיר הדתי מתייחס כיום כתלויי זמן ומקום ובעבר התייחס אליהם כמוחלטים. פעולות אינדיבידואליות רבות באות לידי ביטוי בכתיבת מאמרים, מתן הרצאות והעלאת הצעות פנים ישיבתיות לשיטות לימוד חדשניות.
הספר בוחן שתי שיטות הוליסטיות שבאמצעותן הישיבות התיכוניות בארץ מנסות לחסום את פעפוע המגמות הפוסטמודרניות את חומת הישיבה והן "הנרטיב הקוריקולרי" ו"המתודה ההרמנויטית".
לדברי הכותב "הנרטיב הקוריקולרי" הוא מונח הוליסטי הטומן בחובות את שאלת ה"מה" (התכנים) ושאלת ה"איך" (שיטות הלימוד) המאפשרים לעצב את הפרטים המהווים את החברה בכללותה באינטנסיביות וביתר יעילות. הכותב מתמקד בנרטיב הקוריקולרי בתחום התורה שבעל פה שראשי הישיבות מאמינים כי הינו הציר אשר דרכו וסביבו מתמודד התלמיד הטירון עם אמיתותה של תורה.
מהמחקר של הכותב עולה כי ראשי הישיבות התיכוניות דוחים את האפשרות שמשרד החינוך או כל גורם אחר הנתפס כמנותק מעולמם הרוחני ינחיל עבורם את "הנרטיב הקוריקולרי" (עמ' 77). ראשי הישיבות תופסים את הקוריקולום הגלוי כמתכון לכפיה חיצונית של דפוסי אישיות וסגנונות התנהגות ומחסום בפני התמודדות אותנטית של התלמיד עם ידע, ועם ערכים כאחד.
מבחינתם, החינוך הדתי הוא מסע ממושך עדין ומורכב, ועל כן יש לבנותו מתוך גישה שיש בה צורך במחשבה עמוקה בכל הקשור במבנה הסובסטנטיבי המיוחד לחינוך הדתי בכלל ולישיבה התיכונית בפרט. ראשי הישיבות התיכוניות מבקשים לאפשר להם חופש פעולה ולא לכפות עליהם תוכנית חיצונית כוללת.
המחקר מגלה ממצא נוסף, מרתק כשלעצמו, כי אין בישיבה התיכונית תוכנית לימודים כיתתית וכל כל ר"מ (רב-מחנך) מלמד מהיכן שחפץ ליבו וזאת בהתייחס לרשימת נושאים בהם נדרשים התלמידים לעמוד במבחני הבגרות. "הישיבה התיכונית שוללת את קיומו של קוריקולום גלוי כפי שזה מוצע לה. היא אינה מפעילה תוכנית לימודים בית-ספרית מובנת ושיטתית ואינה דורשת מהר"מים לפעול על פי תוכנית לימודים כיתתית מאורגנת ומלאה" (עמ' 78). מעבר לצורך באוטונומיה פנים ישיבתית, יש כאן ניסיון מובהק מצד ראשי הישיבות לעצור גלי השפעה חיצונית, אף כי הם מגיעים ממשרד ממשלתי שאינו חשוד במגמות פוסטמודרניות מובהקות.
ובכן, כיצד מתמודדת בכל זאת הישיבה עם הגלים המאיימים להציף? ארבע פעולות מבקשות לסייע לראי הישיבות ולאפשר להרחיב את האמונה של התלמיד באמונה: התפילה, לימודי העיון, הריקוד המעגלי והמוסיקה.
המחקר מגלה כי התפילה מעצימה את הקשר של התלמיד עם אלוהיו ומסייע לתלמיד להתמודד עם קשיי ומשבריו. במקביל מטפחת הישיבה תדמית של אליטה חברתית ("הטובים לישיבה התיכונית"), מרבה בהרצאות כנגד דעת תלמידיה, מעודדת משחקי חברה בדילמות ערכיות ומעודדת טיולים המאפשרים יציאה מהשגרה והידוק הקשר בין התלמידים והמורים.
הישיבות, ברור למדי, מצויות כיום במתח שבמרכזו מרד נעורים ועמידה של הר"מים כנגד כוחו של החילון הפוסטמודרני ועובדה זו באה לידי ביטוי חריף בדפוס של הסתגרות מדרשית ודתית שיש בהן מידור, גם בבחינת הגישות ההרמנויטיות של ראשי הישיבות בהוראת התורה שבעל פה.

המצוד הנמשך אחר "אבו פישר" עוזרו של אדולף אייכמן

אלואיס ברונר

מאת אריה קיזל

אם הוא בחיים הוא יחגוג בתחילת אפריל 2006 את יום הולדתו ה-95, בדירתו שבאחד הרבעים העשירים של דמשק. באזור שליו ושפע ירק זה, אזור של וילות ובנייני מגורים מהודרים, קליניקות פרטיות וקונסוליות זרות, הוא גר ברחוב חדד 7. שמו אינו מופיע על שלט הבית ובספר הטלפונים לא נמצא מספר הטלפון שלו: 332690. את הדייר הזה מכירים בדמשק, כאיש עסקים גרמני, אחד גיאורג פישר.
ספק רב אם שכניו יודעים כי פישר הקשיש הוא אחד מפושעי המלחמה הגדולים של המאה ה-20, ששמו האמיתי הוא אלואיס ברונר. בתחילת מרץ 2001 גזר בית משפט בצרפת מאסר עולם סמלי על ברונר, שהיה עוזרו הקרוב של אדולף אייכמן. התביעה הודתה כי ייתכן שברונר אינו עוד בחיים, אבל זה לא הפריע לעורך הדין סרז' קלרספלד להצביע עליו אז, שלא בנוכחותו, כעל אחד האחראיים המרכזיים לתוכנית "הפתרון הסופי". ברונר פיקד על מחנה המעבר דראנסי מחוץ לפריז ומשם שילח אל מותם 24 אלף יהודים צרפתים, ובהם 345 ילדים שנספו באושוויץ. "צייד יהודי אירופה", זה היה כינויו.
זו לא היתה הפעם הראשונה שברונר נשפט והורשע שלא בנוכחותו. אחת לכמה שנים מוציאה נגדו ממשלה אחרת באירופה צו הסגרה או צו מעצר. יותר מאשר עניין ממשי יש בצווים האלה מעין צעד פורמלי או מס שפתיים ליהודים הדורשים זאת.
פקודת המעצר האחרונה הוצאה נגדו לפני מספר שנים על ידי התביעה שליד בית המשפט בקלן, גרמניה, ב"חשד לביצוע רצח עם". זה שנים שברונר משתמש בשמות בדויים ובמסמכים מזויפים. תחילה שינה את שמו מאלואיס לשמאלדינסט, ואחר כך הפך לגיאורג פישר. במשך עשר שנים נמלט ממקום למקום באירופה, עד שמצא במזרח התיכון מקלט בטוח. תחנותיו היו וינה, פראג, פילזן, מינכן, גראץ, המבורג, בון, אמסטרדם, רומא, קהיר, דמשק.


"היהודי המתוק"


ברונר נולד בכפר קטן בהונגריה, באזור הפולקס דויטש, שבו חיו דוברי גרמנית שחלמו להסתפח לגרמניה. רובם היו נוצרים קתולים וחייהם התרכזו סביב הכנסייה. האוירה באזור הייתה אנטישמית במובהק, אף שחיו שם יהודים מעטים יחסית.
רשימת הפשעים שנזקפת לחובת ברונר ארוכה ותחילתה ב-1941. אז היה סגנו של אייכמן במשרד להגירת יהודים ובתוקף תפקידו דאג לגרש המוני יהודים אוסטרים מחוץ למדינה הארית וציווה להעביר את 48 אלף הנותרים למחנות ריכוז בפולים, בלטביה ובליטא. ב-43', אחרי שאייכמן התלהב מפוטנציאל הרשע של פקודו והגדירו "האיש הטוב ביותר שלי", הוא נשלח ליוון, שם החיש את גירושם של 46 אלף היהודים. אכזריותו הייתה לשם דבר. אפילו פקודיו באס-אס סלדו ממנו. היו שהדביקו לו את שם הגנאי "היהודי המתוק".
ברונר נודע בעונשים שהטיל. יהודים שהובאו למחנה שבו שירת והואשמו בכך שהם קומוניסטים, כמו רופא השיניים מפרסבורג ד"ר הנרי דיאמנט, נמסרו לשוטרי האס-אס ל"טיפול מיוחד": הם אולצו לרוץ שעות במחנה ולהשליך את עצמם לתוך בוץ. כשכבר לא היו מסוגלים לזוז הוכו עד שהתמוטטו. במקרה אחר הוא הורה לרצוח בדם קר ארבעה יהודים, לעיני כל. אחד משוטרי האס-אס רוצץ את גולגולתו של אחד מהם ומוחו הותז.
במקרה אחר אילץ תשעה יהודים, ובהם זקן היהודים במחנה, לעבוד דום, ערומים, בלילה קר של נובמבר, משמונה בערב עד שמונה בבוקר. כל אותה עת הכו אותם שוטרי האס-אס. בשמונה בבוקר הורשו המעונים ללבוש מכנסיים, אבל צוו להמשיך לעמוד ללא נוע שלוש שעות נוספות. פרטים אלה נכללו בדו"ח עדות שמסרו באוקטובר 45' ניצולים מהמחנה.
ביוני 43' מונה ברונר למפקדו הזמני של מחנה המעבר ליד פריז. מכאן הוציא משלוחים של אלפי יהודים לאושוויץ. בניצה שבדרום צרפת הקים מפקדה מיוחדת לגילוי יהודים מסתתרים. מאות סוכנים צרפתים עבדו למענו, תמורת תשלום. "רבים מהצרפתים הסגירו יהודים תמורת מאה פרנק ליהודי", אומר טוביה פרידמן, ראש המכון הישראלי לדוקומנטציה של פשעי מלחמה נאציים בחיפה ואחד האנשים המנסים זה עשרות שנים להתחקות אחר עקבותיו של ברונר, "היום הם מתביישים להודות בכך". המשפט שהתקיים לפני מספר שנים בצרפת מלמד על רצונם של גורמים מסוימים שלא להסיר את נושא שיתוף הפעולה עם הנאצים מסדר היום של הזיכרון הקולקטיבי הצרפתי.
מצרפת עבר ברונר לסלובקיה, ושם גירש 13 אלף יהודים. בסך הכול הוא אחראי לרציחתם של 125 אלף יהודים ולגירושם של רבים אחרים למחנות השמדה ואל מחוץ לתחומי המדינות שבהן חיו. בכל מקום שאליו הגיע איתר גורמים בהנהגה היהודית המקומית, ובאמצעות מערכת טרור, הבטחות כזב וסחטנות הפעיל אותם כדי לחפש יהודים שמצאו מקומות מיסתור.
מראשית 44', עוד לפני התמוטטות הרייך השלישי, כבר נכלל השם אלואיס ברונר ברשימת הפושעים הנאציים המבוקשים באירופה. השירות החשאי של צרפת ביקש לעצור אותו אחרי שיחרור פריז, אבל הוא הצליח להימלט. בדצמבר 45' הופיע שמו ברשימת פושעי המלחמה באוסטריה. מאוחר יותר הוצאו נגדו צווי חיפוש רשמיים על ידי ישראל, יוון, צ'כוסלובקיה, אוסטריה וצרפת.
ב-30 בינואר 45' דן אותו בהיעדרו בית דין צבאי בצרפת. בשנת 61' הוציא בית משפט בפרנקפורט את צו המעצר הראשון נגדו, אבל זה היה מאוחר מדי. ברונר, נמוך, קירח כמעט לגמרי,ב על אף מזדקר ושפתיים עבות, כבר ישב אז בדמשק, מוגן על ידי שירות הביטחון ומוקף שומרים אישיים שמונו על ידי חאפז אל אסד.


האדמה בוערת


סיפור הבריחה שלו החל בפרסבורג, בירת סלובקיה. מספר שבועות לפני התמוטטות הרייך השלישי, כשהצבא האדום התקרב והלך לאזור, חש ברונר שהאדמה בוערת מתחת לרגליו ונסע במכוניתו לאוסטריה. כשהגיע לווינה כבר נכנסו הרוסים לרבעים החיצוניים של העיר והוא נמלטו לפראג, שעוד הייתה בידי הצבא הגרמני. כאן לבש בגדים אזרחיים, ועם קבוצת גרמנים, ובהם נשים וילדים, ברח מערבה, לאזור כיבוש אנגלי, שם נשבה, עם עוד אלפי איש ונכלא באולם המעלות מקומית. פרטיזנים צ'כים זיהו את קציני האס-אס שבין השבויים לפי הסימן המקועקע בזרועם השמאלית והוציאו אותם להורג. רק אחד הצליח להימלט – אליאס ברונר, שלמזלו לא היה מקועקע. הצ'כים לא ידעו את זהותו המדויקת, ומבלי להתעמק בנושא העבירו אותו לידי האמריקאים.
ברונר נשם לרווחה. הוא אמר לאנשי הרישום האמריקאים ששמו הוא שמאלדינסט ברונר – שמו האמיתי של קרוב שלו באוסטריה – והם העבירו אותו למחנה שבויים במינכן. משם שוחרר, בקיץ 45', עם שם בדוי וניירות אמריקאים. הוא נסע לחפש את אשתו וביתו שנשארו בגרמניה, והפעם נעצר, על ידי הבריטים והפך שוב לשבוי מלחמה. באביב 46' שוחרר.
הוא עבד למחייתו כספספר בשוק השחור בגרמניה, נתפס, שוחרר, ועבר לאזור כיבוש אחר, שם שימוש כמלצר עד שנת 51'. כשביקש לקבל תעודת זהות ודרכון אוסטרי על שם אלואיס שמאלדינסט, עורר את חשדם של השלטונות האוסטריים. הוא הוזהר על ידי חברים ומיהר לעזוב את גרמניה, לצמיתות.
בין לבין, ב-46', נפסק זמנית החיפוש אחריו. השלטונות האוסטריים תפסו את אנטון ברונר האוסטרי שהועסק גם הוא במשרד להגירה יהודית, אבל בתפקיד זוטר. בסוף 46', נכללו שמות שניהם ברשימת פושעי המלחמה של אוסטריה, אבל דווקא אנטון, דק הרקק, נתפס. הוא הועמד לדין בפני בית דין עממי בווינה, כונה "המפלצת של וינה" והואשם בכל הפשעים שביצע הממונה עליו, אלואיס ברונר. אנטון ברונר, שהיה מבוגר ממנו ב-14 שנה, טעון כמובן שהוא חף מפשע. גם שופטו העיר שיש ספקות באשר לזהותו, אבל העדים והתביעה התעקשו: "זה האיש. פנים כאלה לא שוכחים". הוא נדון למוות והוצא להורג. הפושע הנאצי המשיך לנדוד בריא ושלם ברחבי אירופה.


קצבה לאשה
הוא ביקש להגיע למצרים, שם כבר מצאו מקלט באותה תקופה פושעים נאצים אחרים. בתחילת 54' ניסה לקבל דרכון כדי לברוח. הוא פנה לרבים מהאנשים שהכיר בעבר וביקש את עזרתם, אך לשווא. אחד מפקודיו אמר לו: "למען חזיר אינני נוקף אצבע". רק אחד הביע נכונות לסייע. זה היה חברו הטוב, ד"ר גיאורג פישר, שהיה עוזרו במשרד להגירה יהודית. שניהם דמו להפליא זה לזה. לקראת נשף מסכות מקומי הם פנו לספר בעיר בון וברונר ביקש להסתפר כמו פישר בתירוץ שהם עומדים למתוח את נשותיהם ולראות אם הן יבחינו ביניהם.
לאחר התספורת הפך ברונר לפישר, קיבל את ניירותיו של חברו ולמחרת כבר היה על רכבת לאמסטרדם. משם טס דרך רומא לקהיר, מצויד באשרת תייר. את ימיו הראשונים עשה בדירה שהשכירה לו משפחה יהודית, שכמובן לא ידעה את זהותו. "אנשים נחמדים", אמר עליהם אחר כך.
במצרים פגש ידיד ותיק, המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני. בתקופת מלחמת העולם השנייה התגורר המופתי בברלין, התקבל אצל היטלר ושיתף פעולה עם ברונר, שאף אירח אותו באחת מתחנות הגירוש והראה למופתי "איך אנחנו פותרים לכם את בעיית היהודים".
המופתי הציע לו לנסוע לסוריה והבטיח להפעיל שם קשרים למענו. מצויד בדרכון על שם ד"ר גיאורג פישר נסע ברונר לסוריה והתחזה לסוחר גרמני, בעזרת הנציג המסחרי של שגרירות גרמניה, שלא ידע מיהו.
בשנת 60' נעצר ברונר על ידי המשטרה החשאית הסורית. השלטונות הסוריים התחקו אחרי סוחרי סמים והוא נראה להם חשוד בגלל תנועת הכספים הקבועים שניהל בין דמשק לווינה. אלה היו ימי משפט אייכמן ולפישר המדומה לא נותרה ברירה אלא לחשוף את זהותו. "אומר לך את האמת", הוא אמר לחוקרו הסורי, "אני אלואיס ברונר, סגנו של אייכמן, והישראלים מחפשים אחרי, כי אני שונא אותם".
באותו רגע השתנה יחסו של החוקר. הוא קם על רגליו, לחץ את ידו של ברונר והכריז: "ברוך הבא לסוריה. אויבי אויביי הם ידידיי". כך החל שיתוף הפעולה בינו לבין השלטונות הסוריים. אותו חוקר, שברבות השנים הפך לגנרל, היה לחבר טוב שלו ולמד אצלו גרמנית. ברונר נהג לפרסם מאמרי שטנה נגד היהודים ונגד ישראל. בין באי ביתו היה אלי כהן, המרגל הישראלי שלימים נתלה בדמשק.
ברונר הגה תוכנית לשיחרור אייכמן מהמעצר בישראל, בעזרת הסורים, אך היא לא יצאה אל הפועל. אחר כך הציע לסנגורו של אייכמן חומר שחשב כי יועיל להגנה, ונפגש איתו בווינה, בשמו הבדוי, גיאורג פישר. ב-61' אירגן עם הסורים פעולת טרור נגד הקונגרס היהודי העולמי שהתכנס בווינה, אך למרבה המזל היא סוכלה על ידי שירותי הביטחון האוסטריים.
אשתו אנה ובתו התגוררו עד לפני מספר שנים בווינה. טוביה פרידמן ביקר אצלן בניסיונו לעקוב אחר צעדיו. "אשתו ממוצא צ'כי והיא סיפרה לי שכשהם רצו להתחתן, עשו להם הרבה בעיות מפני שלא היית ארית, אבל בגלל שהייתה מזכירתו בגסטפו הכירו לבסוף בנאמנותה לרייך השלישי", מספר פרידמן, "היא נתנה לי תמונה שלו אבל אמרה שוב שוב "מר פרידמן, אינני יודעת היכן הוא'".
אלא שזו לא הייתה האמת. ברונר המשיך לפרנס את אשתו ובתו. כל השנים שלח להן קצבה שמנה מדמשק.


מכתבי הנפץ


הסורים אמנם מעולם לא הודו בכך שברונר שוהה בבירתם אך הסוד הזה היה גלוי וידוע לא רק ללוכדי הנאצים. שני ניסיונות התנקשות בחייו אותתו לו שגם בבירת סוריה הוא לא יוכל להרשות לעצמו להרגיש יותר מדי שאנן. הפעם הראשונה הייתה ב-13 בספטמבר 61', כשפתח במשרד הדואר הראשי בדמשק חבילה שנשלחה אליו. שני פקידי דואר נהרגו בפיצוץ. "גיאורג פישר", בעל תיבה מספר 635 נפצע קשה ואיבד את עינו השמאלית. אין לו עין מזכוכית אלא חור פעור.
שש שנים לאחר מכן, ב-67', החלה הראייה בעינו השנייה של ברונר להיחלש. הוא יצר קשר עם מומחה משוויץ והתעתד לצאת לשם לטיפול. שמעון ויזנטל, לוכד הנאצים שנפטר לאחרונה, טמן לו מלכודת. אלא שלא עבר זמן ועיתון של "לוחמים" נאצים פרסם, תחת הכותרת של הצלב האדום הגרמני, רשימה של אנשים שכדאי להם לא לנסוע לאירופה. ברונר נשאר בדמשק. ויזנטל התלונן על הפרשה במשטרה אך ללא הועיל.
מכתב נפץ שני התפוצץ כעשרים שנה מאוחר יותר, ב-1 ביולי 80', בחדר המגורים שלו. החבילה נשלחה מקרלשטיין באוסטריה, כביכול על ידי "אגודת ידידי צמחי ריפוי", חברה שממנה קנה ברונר באופן קבוע ספרות על רפואה טבעית. כשפתח את החבילה רוסקו שתי ידיו אבל הוא שוב נשאר בחיים. לאחר שישה שבועות בבית חולים, שב לביתו וחידש את חייו כמקודם. בסוריה טוענים עד היום כי יד "המוסד" בפיצוצים.
בספר שיצא לפני יותר מעשר שנים בפריז טוען המחבר דידייה אפלבאום, לשעבר ראש דסק התרבות במחלקת החדשות של רשת הטלוויזיה השנייה בצרפת ובעבר כתב הרשת בישראל, כי במעטפת השנייה היתה כמות קטנה יחסית של חומר נפץ, שנועדה רק לפציעתו של הפושע הנאצי. המתכננים כי ברונר ייאלץ לעזוב את סוריה לקבלת טיפול רפואי בחו"ל ואז יוכלו לתפוס אותו כדי להביאו לדין.
אפלבאום טוען בספרו כי ברונר חי בשלווה בדמשק והוא מתקיים מפנסיה של הצבא ויוצא לעיתים בחופשה בכפר השוכן לא הרחק מלטקיה. על פי הספר, הוא סייע לסורים באימוץ טכניקות של עינוי שבויים ודיבובם. בשנת 80' פורסם דו"ח קשה של אמנסטי על התנהגותה כלפי עצירים ואסירים. הביקורת הופנתה בעיקר כלפי ברונר, גם אם שמו לא הוזכר. לטענת אפלבאום, בשנות ה-50' וה-60' ביצע ברונר עבודות ושירותים לא רק עבור מדינות ערב אלא גם עבור הסי.איי.אי ועבור שירותי הביון הגרמניים והיו לו קשרים עם המודיעין הסובייטי.


דאגתי לכל


שנים רבות לא ניאות ברונר להיפגש עם אנשים מהמערב, כל שכן עם עיתונאים. באוקטובר 85' הוא נפגש לראשונה, בביתו שברחוב חדד, עם עיתונאים מהשבועון הגרמני "די בונטה". בכתבה שנשאה את הכותרת "יד ימינו של אייכמן, זה אלואיס ברונר, רוצחם של 125 אלף יהודים", תואר המפגש הזה. ברונר עצמו סיפר בראיון כיצד ברח מגרמניה והגיע לבסוף לדמשק, כמומחה לעינויים וכיצד שירת את המודיעין החשאי הסורי ובתמורה נהנה מחסותו של נשיא סוריה ולא הועמד לדין. מתוכן הראיון עולה כי הוא דבק בעמדתו האנטישמית. השקפת עולמו פשוטו: היהודים אשמים בכל חוליי העולם. לא, אמר, הוא לא מתחרט על "גירוש האספסוף הזה".
"כן", אמר בטון עייף לכתבים, "אתם יודעים אפוא מי אני. דבר אחד ברצוני לומר לכם מיד וכתבו בבקשה את הנאמר על ידי מילה במילה: אני מוכן להתייצב לפני בית דין בינלאומי ולתת את הדין, אך ישראלי לא תשיג אותי לעולם. לא אהיה אייכמן השני". הוא הוציא מכיס חולצתו גלולה, הראה אותה ואמר לקונית: "דאגתי לכל". בראיון הודה שהיה אחראי למשלוחי היהודים וכי מצפונו לא נקף אותו.
בתחילת נובמבר 87' התראיין ברונר ל"שיקאגו סאן טיימס" ואמר כי "מגיע לכל היהודים למות" משום שהם "סוכני השטן וזבל אנושי". ל"קרונן צייטונג" אמר בסוף אותה שנה כי אינו מצטער על מעשיו. הוא מצטער רק על כך שהוא וחבריו עשו רק "חצי עבודה". בסוף הראיון התרברב: "לא זכיתי בחיי בכבוד הראוי לי".
גורמים ישראלים שונים ניסו לשכנע קברניטי מדינות בעולם לשים את ידן על ברונר. קורט ולדהיים, שהיה מזכ"ל האו"ם ונשיא אוסטריה, שאל את הסורים על ברונר והם השיבו כי הוא לא מתגורר במקום שצוין כי הוא לא סוריה.


צמחוני אדוק
שמעון ויזנטל ניסה לשים את ידיו עליו אך לא הצליח. "תיק ברונר" עדיין פתוח. השאלה הגדולה היא אם הוא עדיין בחיים. סוריה לא תודה שהלך לעולמו, אם אכן קרה כך, וזאת משום שלא הודתה מעולם שהיה בתחומה. להיפך: היא הקפידה להכחיש זאת. בענין זה כתבה קרובת משפחתו של ברונר מאמר מעניין לאחר מותו של שמעון ויזנטל. 
אך אם ברונר חי, חייו מתנהלים אמנם בשלווה אך בצל החשש מהתנקשות אפשרית נוספת. השומרים הסוריים בכניסה אליו לא מרשים לאיש לעלות אליו, אלא אם כן אישור "אבו פישר" את הביקור בהודעה מראש. הבית גדול אך רבים מחדריו ריקים. רק שניים מרוהטים ובצניעות: כסא, שולחן, ספסל ומיטה. אין כמעט ספרים בבית למעט כמה ספרית בריאות כמו "מבית המרקחת של האל". לידם על שולחן קטן, כמה זוגות משקפיים וזכוכית מגדלת גדולות.
את מזונו מגדל ברונר בעצמו. הוא צמחוני אדוק. בגינה שלו גדלים כרובית, גזר ותפוחי אדמה. מחשש שירעילו אותו הוא אינו מרשה לשומרים להתקרב לגינה. כל ערב דולק אור בחדר ריק אחר, כדי להטעות מתנקשים פוטנציאלים.
בכל בוקר בשעה שש הוא מטייל בגן דנוביה שבבירת סוריה. בשעה זו הגן כמעט ריק מאדם. הזקן הנאצי פוסע באיטיות לעבר ערוגת השושנים ואחר כך אל ערוגת הסייפנים, מלווה שני חיילים במדי זית ההולכים אחריו. לעיתים הם חמושים בקלצ'ניקובים, לפעמים בולטים מבעד לחגורות המכנסיים שלהם אקדחים צבאיים. בתום הטיול מלווים אותו השומרים בחזרה לביתו ומתייצבים למשמרת בכניסה. כמו תמיד.

בתשעה בדצמבר 2005 פרסם עיתון הארץ ידיעה ראשית בעמודי החדשות שלפיה קיים חשד כי ברונר נמצא בברזיל וכי משטרת ישראל התבקשה לסייע באיתורו. המידע לא אישר סופית כי אכן מדובר באותו ברונר. האיש בו מדובר מכחיש כי הוא ברונר וטוען כי הוא צעיר מברונר. התעלומה סביב אלואיס ברונר, עוזרו של אייכמן, שרירה וקיימת.
אתר האינרנט של השבועון "שפיגל" דיווח בנובמבר 2011 כי סוכנות הביון של גרמניה השמידה בשנות ה-90 את המסמכים הקשורים לפושע הנאצי המבוקש ביותר.  סוכנות הביון של גרמניה מודה כי השמידה בשנות התשעים את המסמכים הקשורים לפושע הנאצי המבוקש ביותר, אַלוֹאִיס בּרוּנֶר, שגירש בשעתו רבבות יהודים למחנות המוות. בשנות החמישים נמלט לסוריה, ובשנות התשעים אבדו עקבותיו. 

השבועון הגרמני "שפיגל" דיווח באתר האינטרנט שלו כי תיק ברונר, ובו 581 עמודים, נגרס כולו, דבר המעלה חשד כי ברונר עבד בשירות המודיעין הגרמני אחרי מלחמת העולם השנייה וזכה להגנה של בכירים בגרמניה. צוות של היסטוריונים, הבודק את הארכיונים של סוכנות הביון, כבר גילה כי היא העסיקה את הפושע הנאצי הידוע לשמצה, קלאוס בארבי, שהיה מפקד הגסטפו בליון שבצרפת. העיתון "בּילד" דיווח כי המודיעין הגרמני ידע שאדולף אייכמן מסתתר בארגנטינה 8 שנים לפני שנחטף בידי סוכני המוסד.

ניטשה: האדם היוצר והיצירה העצמית

מאת אריה קיזל

"אני בן יומי ובן התמול. אך יש בי דבר שהוא בן מחר ומחרתיים ובן העתיד", ניטשה ב"כה אמר זרתוסטרא" (עמ' 124).

בספר החדש יצירה עצמית – חיים, אדם ויצירה על פי ניטשה (הוצאת מאגנס, תשס"ה) יוצא ד"ר אלי אילון למסע ממושך ומעמיק שמטרתו לבחון את נסיונו של ניטשה לתאר את טיפוס האדם היוצר. מטרה משולשת מציב לעצמו הכותב: "לרדת לשורשיו של מבנה המציאות שמעבר לה אין שום דבר, זו המציאות האימננטית המאפשרת את היצירה העצמית שאליה כיוון ניטשה, להבין את הבחנותיו הפנים-אנתרופולוגיות של ניטשה ואת קריטריון ההבחנה בין אדם 'סתם' ובין אדם נעלה היוצר את עצמו ולעמוד על המאפיינים האסתטיים של פעילות יצירה זו" (עמ' 3).
היות ואצל ניטשה היצירה היא הביטוי המובהק ביותר למהפך שסרטט במעמדו של האדם בעולם המודרני והעל-אדם הוא מחליפו של "אלוהים המת", יש עניין רב בספרו של אילון אשר מעלה בהגינותו האקדמית, כבר בתחילת ספרו, את השגותיו העצמיות כנגד גישתו שלו כחוקר.
ההשגות מלוות את כל הכותבים אודות ניטשה והן עוסקות בשאלה כיצד ניתן לתת תשובות חד משמעיות לשאלות המחקר כאשר אין אפשרות להציג תמונה עקיבה להגותו של ניטשה שהרי מכילה היא סתירות פנימיות רבות. זאת ועוד: השינויים בעמדותיו של ניטשה מתקופה לתקופה משמעותיות ואף ניטשה בעצמו ביקש שלא להיות עקיב.
הספר מכיל שישה פרקים. בראשון יוצא אילון לפענח את תפיסת המציאות של ניטשה כדי ליצוק תוכן באימרה שלו שלפיה המציאות משולה לכלא מטפורות שיצר האדם בעצמו.
בפרק השני הוא מתאר את המגמות הקונסטרוקטיבית והחתרנית שאותה הוא מכנה "פרספקטיבת המציאות של ניטשה". בפרק השלישי הוא עובר מהענין המטפיזי של היצירה העצמית אל העניין האנתרפולוגי של היוצר ובוחן למי העניק ניטשה קדימות – לפרט או לכוליות.
בפרק הרביעי הוא עוסק בדמותו של האדם היוצר ובמקומו בפסיפס האנושי הכללי ובחמישי הוא מראה כי הגדרת האוטונומיה של היוצר היא מעגלית וכי "החרות של היוצר היא חרות נרכשת ולא נתונה ועם זאת יש להניח את קיומה כדי לדבר על שליטה בטבע. היוצר קונה את חרותו – ההכרח הפנימי שלו – מן הטבע, ובתמורה כופה על הטבע את ההכרח שרכש".
בפרק השישי הוא דן בהיבט האסתטי של היצירה העצמית הרואה בעקרון "היצירה של השפע" אסתטיקה חלופית ל"יצירה של כמיהה וחסר" רומנטיים.
אילון מנסה לפענח את המטאפורה הסדוקה של "כלא המטפורות" וקובע כי ניטשה תפס בבהירות מרשימה שהאדם חי בתוך טבעת שאין הוא יכול לפרוץ, טבעת שהיא פרי יצירה אנושית המגדיר האת העולם וכי "עובדות אינן בנמצא כי אם פירושים בלבד". לפיכך, האדם מפרש את המציאות ואין הוא מכיר אותה והבחירה במונח 'פרשנות' מזמנת לכאורה הבחנה בין נושא הפירוש (בקוטב הסובייקטיבי המפרש, 'מי') ובין מושא הפירוש (קוטב אובייקטיבי מפורש, 'מה').
לדברי אילון, ניטשה רוקן מתוכן את מה שכרוך מטבעו ביחס פרשני שכזה בטענה שאין בנמצא אלא פירושים. לפיכך נטישה מוחלטת של הפרשן ושל העולם המפורש לכאורה מעניקה לעולם מעמד וירטואלי של פרשנויות צפות ולכן תיאור המציאות אצל ניטשה טומן בחובו דו-משמעות בעניין היחס בין הקוסמי והאנושי. מצד אחד נדמה כי גבולות העולם האנושי ממצים את גבולות המציאות. מצד אחר רמז ניטשה על עולם שהאדם בו הוא יצור בטל וחסר חשיבות ואילו המציאות האנושית מצביעה כביכול על דבר-מה מעבר לה. "אם העולם כולו אנושי, מעמדו האונטולוגי יכול להיתפס בחזקת תוצר וירטואלי או אידיאלי של האדם. אך כבר במאמר משנת 1873 הצביע ניטשה על סכנת הווירטואליות העקרה הטמונה בזיהוי מוחלט של האימננצייה עם ההפשטות של האדם. הוא הבין כי הרלטיביזם אורב לעמדה המיוחסת לפרותגרוס – 'האדם הוא מידת כל הדברים'. כאן מסתיימת הפילוסופיה, אמר ניטשה, אין דבר בלתי נסבל יותר מהצבת גבול ואי הליכה מעבר, אלה מובילים אל אדמה עקרה" (עמ' 16).

ד"ר אלי אילון, מחבר הספר

אילון בוחן את שאלת החיים על פי ניטשה. לדבריו, ניטשה לא היה מעונין בחיים לשמם כי אם בחיים הגדולים (עמ' 33) ואולם לדבריו מדובר בחיים הגדלים, ההולכים ומתעצמים. רוצה לומר, "הניגוד האמיתי הוא בין חיוניות (קו חיים מתעצם ועולה) לניוון (קו חיים מצטמצם ויורד".
ובלשונו של ניטשה:
"כל יחיד הוא הקו המלא של ההתפתחות... אם הוא מייצג את הקו העולה של האדם, ערכו למעשה רב לאין שיעור וקיומו ועידוד צמיחתו זכאים לטיפול קיצוני... אך אם הוא מייצג את הקו היורד, את הניוון, את התחלואה הכרונית, ערכו אינו רב וההגינות הראשונה במעלה מחייבת, שהוא יגזול ככל האפשר מעט מקום, כוח ואור שמש ממי שעלה יפה"
(מתוך "הרצון לעצמה", כתבי ניטשה, תרגם ישראל אלדד. הוצאת שוקן, עמ' 373).

אף כי קריאה מעמיקה בטקסט מגלה בעייתיות ביחס לאדם שאינו מייצג קו עולה, פרשנויות שונות מעניקות לטקסט היבטים אחרים. אילון טוען כי כך הבחין ניטשה בין החיוניים למנוונים. על פי פרשנותו, "ניטשה לא שפט עם או תרבות על פי דמם אלא על פי מידת חיוניותם. אזמלו ברר תרבויות, אישים ותקופות והציבם על פני המנעד: מחיוניות לניוון".
במקום אחר מסביר אילון כי "לא חשב ניטשה שכל אדם חשוב אלא שכל בני האדם חשובים בשל האנשים הנעלים אלו שמעניקים לשאר בני האדם חשיבות בדיעבד. יכולת זו להיות משכן לתהליך הדחיסות של מה שהיה ולהפכו לדבר מה חדש – מתוך שילוב המידה הנכונה של היסטוריה ושל יסוד בלתי היסטורי - זוהי היכולת של היצירה העצמית, יצירתו החיונית של האדם הנעלה" (עמ' 125).
אין זה אומר שניטשה שולל חיים ואין הוא פסימי אלא גישתו דווקא כרוכה בחיוב החיים, בסיכונם ובעליצות שבהם אף כי הוא ראה מלכתחילה את העולם ככלא מטפורות אימננטי מעשה ידי אדם (עמ' 106).
אידיאל העל-אדם של ניטשה זכה לפרשנויות רבות, רבות מהן לא נכונות. יורגן ניראד שלל כבר, כמו שעשו בעבר אחרים, את הקשר בין הנאציונל סוציאליזם לבין ה"על אדם" וקבע:

"לא, ניטשה שהיה מתנגד מושבע לפחות לארבעה מרכיבים מרכזיים של האידיאולוגיה הנאציונל סוציאליסטית הגרמנית: הלאומנות, הגזענות, האנטישמיות והדרווניזם – ניטשה לא היה נאצי"
("ניטשה – מסה ומבחר מכתביו", הוצאת עם עובד, 2000, עמ' 14).

ניטשה בנה את אידיאל העל אדם, בשונה מאידיאליים אוטופים כשהוא מיוסד על שלושה עקרונות. הראשון, העל אדם הוא קצה תהליך: הוא עדיין רחוק אך בואו תלוי בתהליך. השני, עקרון האידיאל שהוא ארצי. כלומר, התקווה הטמונה ברעיון העל-אדם היא תקווה ארצית, ממשית. השלישי, היות תהקווה היא ארצית וממשית, הרי שערכו של האדם הממשי הוא האידיאל החשוב ביותר ואין אידיאל שעולה עליו.
ובלשונו של ניטשה:

"הלא כאילן האדם. ככל אשר ירבה לשאוף אלעל ואל אור, יגבירו שרשיו כמיהתם ארצה, מטה, לחושך , לתהום ולרשע".
("כה אמר זרתוסטרא", עמ' 41)

אילון מנתח קטע זה, הרווי אירוניה דקה, וקובע כי ניטשה הציע גישה הפוכה לדיכוטומיה של הנצרות והיהדות. לדבריו, דווקא מי ששואף אל על וחפץ להגיע בתוך כך לגדלות נפש חייב להכות שורשים עמוק באדם – תנאי בל יעבור להצמחת צמרת גבוהה (עמ' 107). העל-אדם הוא האידיאל של האדם היוצר במובן שהשגת תכלית זו היא שלב בצמיחת האדם ולא חריגה ממנו לישות נפרדת ולפיכך "אפילו בטקסטים שלשונם כמו משיחית, כאשר דיבר ניטשה על העל-אדם בבחינת גואל, הדגיש שאין הגואל בריחה מן המציאות אלא צלילה למעמקיה, התחפרות בתוך תוכה" (עמ' 109).
העל-אדם של ניטשה אינו מדבר על הקידמה אלא על פי ניטשה האנושות אינה מתקדמת לשום מקום ולשום מטרה ואין היא מזדקנת. אילון מציין כי גישה זו היא התרסה נגד אידיאל הקידמה שרווח בדורות האחרונים אך גם נגד תפיסת הזמן היהודית-נוצרית שלפיה הזמן זורם קדימה מן ההיתגלות עד לאחרית הימים. לפי ניטשה מיתוס הקידמה הוא גרסה מודרנית של התפיסה התיאולוגית (עמ' 120).
העל-אדם הוא לפיכך איכות אנושית מועצמת שאמורה לצמוח מטיפוס מסוים של אדם – האדם הנעלה (עמ' 128) ולפיכך בפילוסופיה המוקדמת שלו הציב אתגר לאנושות כולה שלפיה היא חייבת לעמול בהתמדה לטיפוחם של יחידי סגולה גדולים. הוא כתב על "פרטים לאין ספור מוקרבים למען המעטים: כדי לאפשרם".
על פי פרשנותו של אילון, לא התכוון ניטשה לאריסטורקרטיה פוליטית רודנית של מעטים המקריבה פרטים אחרים אלא לאצולה רוחנית שאינה ענין של גזע מולד כי אם של טיפוס מתפתח שאי אפשר לסווגו לגזע או לעם מסוים (עמ' 130).

משפטי נירנברג והרמן גרינג

גרינג

משפטי נירנברג

הרמן גרינג: ללא חרטה, ללא בקשה סליחה

מאת אריה קיזל

לפני שהועבר לנירנברג, בספטמבר 1945, שהה גרינג חמישה חודשים בכלא מונדורף (Mondorf), שם טופל בידיהם של הפסיכיאטרים ד"ר קליי (Kelley) וד"ר מילר (Miller). הם הצליחו להביא לירידת משקל לא מבוטלת בגופו של גרינג, מ- 280 פאונד ל- 220 פאונד וכן לגרום לכך שלא ייטול יותר כמויות גדולות למדי של כדורי פאראקודאין וזריקות מורפין שאליהן התמכר בתקופת המלחמה.

בכלא מונדורף הוא עבר האסיר הנאצי הבכיר, יליד בוואריה, חקירות אינטנסיביות על ידי חוקרים אמריקאים. אחד מחוקריו האמריקאים, שהיה גם המטפל שלו, ד"ר דאגלאס קליי תאר אותו כ"מבריק, אמיץ אבל חסר שורשים".

רופא אחר שטיפל בו תאר אותו כחרוץ בצורה בלתי רגילה בכל הקשור לעבודה אבל כאדם שלא מעריך חיי אדם וחסר מחויבות מוסרית. למרות שעברו 20 שנה מאז שאושפז בבית חולים פסיכיאטרי לנגברו (Langbro) בשבדיה, הוא לא נמצא 'לא שפוי', על ידי חוקריו במונדורף. למסקנה דומה הגיעו גם חוקריו בנירנברג, קודם למשפט.

הבאתו של גרינג לכלא נירנברג הייתה בנסיבות טראומתיות למדי עבורו. כשנכנע גרינג והסגיר את עצמו לבריגדיר גנרל רוברט א. גטאק (stack) מהחטיבה ה- 36 האמריקאית, הוא היה עדיין תחת המחשבה ששוביו יסכימו לקבל אותו כנציג מוסמך של הממשלה הפוסט-היטלראית.

היחס החיובי שהפגינו כלפיו לוכדיו האמריקאים הגיעו לידיעת העיתונות וזו החלה בפרסום ידיעות אודות "היחס המיוחד". עקב כך הורה הגנרל אייזנהאוואר (Eisenhower) שגרינג יועבר מיד לחקירה ודרש מהכפופים לו שיתחילו להתייחס למפקד הלופטוואפה לשעבר כאל אסיר רגיל. מחשש לביקורת נוספת של בעלי טורים, דחה הגנרל האמריקאי הצעה של גרינג לפגישת פנים מול פנים "מרשל מול מרשל".

המשפט הגדול בנירנברג החל בנובמבר 1945 אך הרמן גרינג נקרא להעיד רק חמישה חודשים מאוחר יותר. בינתיים, בתקופה זו נגזר עליו להאזין להאשמות חמורות מפי סוללת התובעים. תפקיד זה היה, כך מתברר, קשה במיוחד עבור האיש כבד הגוף שהצטופף בתוך תא הנאשמים יחד עם בכירי שלטון אחרים. מפקד חיל האוויר הנאצי שהיה מורגל בניצחונות מזהירים, שעולמו הקודם, המנצח, השתרע משערי מוסקבה ועד צפון נורבגיה, מחופי אפריקה ומעל מדינות מערב אירופה, נאלץ עתה לשהות בתא קטן או במסדרונות הכלא, בדרכו לדיון באולם המשפטים או בחזרה ממנו. ודבר זה הדיר שינה מעיניו ועורר אצלו גילויי עצבנות לא מעטים.

עם מיקום הנאשמים בקומה התחתונה של הכלא, זכה גרינג להיות משוכן בתא מספר 5. שכניו היו הס (Hess) בתא 4 ויודל (Jodl) בתא 6.

פרופ' ג.מ. גילברט, הפסיכולוג של בית הסוהר, החל לרשום את שיחותיו עם גרינג, מיד עם הגעתו לכלא. גילברט התרשם כי גרינג מנסה "לעשות רושם של ריאליסט עליז שמשלים עם המצב כאיש ספורט".

מהרגע הראשון של מעצרו הביע גרינג את דאגתו מכך שמנהיגים נאצים חשובים שנשפטו עמו יתמוטטו וישברו אל מול מוצגי התביעה ובמיוחד הביע את הדעה כי שר החוץ לשעבר, פון ריברנטרופ עלול לגלות סימני חולשה קשים עד התמוטטות "שכן הוא אינו איש צבא". על פי דבריו של גרינג לסובבים אותו, הוא היה מוכן מראש לתוצאות המשפט ולא היה לו ספק כי מדובר במשפט ראווה ציבורי, שהעיתונות משחקת בו תפקיד גדול יותר בהכרעה, גדול אף יותר מהשופטים.

במבחנים הפסיכולוגיים שנערכו לו זכה גרינג לציון גבוה יחסית, השלישי לאחר היאלמאר שאכט (Schacht) וסייס אינקווארט (Seyss-Inquart). עם פתיחת המשפט, ב- 20 בנובמבר 1945, כבר החל גרינג בניסיונות לגייס את עמיתיו לטובת הקו שהנחה מלכתחילה. קו זה דיבר על טיהור טוטאלי לנאשמים. ללא היסוס, הוא פסק כי לא תהיה למשפט זה כל תכלית ולא תצמח ממנו כל תועלת, אלא אם כן הנאשמים ישכילו לנצל אותו כמכשיר ליצירת האגדה החיובית שתציג את המשטר הנאציונל-סוציאליסטי כמופת.

אחד המניעים העיקריים לגישתו זו של גרינג הובע בשיחה עם שפאר (Speer): "אמנם יש בכוחם של המנצחים להרוג אותי אבל בטרם ייצאו חמישים שנה יקימו לי אחוזת קבר שכולה שיש והמוני העם הגרמני ינהרו אליה לקדש את שמי כגיבור לאומי וכקדוש מעונה".

שפאר מעיד כי אחרי שעבר גרינג טיפול שיטתי במונדורף ובנירנברג להפסקת התמכרותו למורפין חלה בו תמורה ניכרת. הוא מעולם לא הכיר אותו ערני כל כך, שופע מרץ ונחרץ במחשבתו. השינוי היה כה קיצוני שהוא הבליט שהמפולת שעבר גרינג, עם כליאתו, לא שינתה את מחשבתו.

מגויס ברוח הקרב הזו הסתער גרינג כבר בישיבה שנייה של בית המשפט על פונק (Funk). הוא אמר לו: "אל תדאג, אתה רק קיבלת פקודות ממני. אני אקבל עלי אחריות מלאה לתוכנית ארבע השנים".

תגובותיו של גרינג לכל אורך המשפט היו בלתי יציבות והן נעו ממבוכה קשה ליהירות בוטה וזלזול בולט בסביבתו. כשהחלה מסכת התביעה הרוסית הסיר את האוזנית שלו לאות מחאה על כך שהנאום של התובע הרוסי לא ראוי להישמע, כדבריו. כשהוקרנו סרטים נאצים, בעת פרשת התביעה, העיר שהוא בטוח שהשופט ירצה להצטרף למפלגה הנאצית. כשהושמעה שיחתו הטלפונית של גרינג עם ריבנטרופ (Ribbentrop) ביום כניסת הניצחון של היטלר לוינה (שבה תואר כל העניין כטיול של הנאה כשהציפורים מצייצות) חזר גרינג ונשען על מעקה התא, רוב הזמן לא צפה בסרט ונראה "עלוב למראה". הוא הביע זלזול בולט באחד הקצינים האמריקאיים ושאל בעוקצנות כיצד קצינים כושים יוכלו לפקד על חיילים לבנים. הוא ביקש לדעת אם מרשים לקצינים כושים לנסוע בחשמליות עם אזרחים לבנים.

היו לו דעות ברורות על הנעשה בגרמניה בעת המשפט. לדעתו הגרמנים לא יצליחו להתמודד עם דמוקרטיה. בתום יום שבמהלכו הוקרנו סרטים שבהם נראו גוויות במחנה עובדי כפיה היו מרבית הנאשמים מזועזעים. גילברט רשם מפיהם תגובות נוגעות ללב שהעידו כי הסרטים הביאו להתרגשות בקרבם. גרינג העיר בציניות: "היה יום יפה כל כך עד שהראו את הסרט ההוא. זה פשוט קלקל הכל".

השיחות בין גילברט לגרינג חשפו את המשנה הסדורה של המנהיג הנאצי אודות המלחמה שחווה ואת שהתרחש בעקבותיה. בין היתר טען שגרמניה חייבת להיות נאצית שכן ריבוי מפלגות רע לעם הגרמני. הוא טען שהעדיף שרוסיה תתקוף ראשונה ולא לתקוף אותה, קבע כי אסור היה להסכים עם חוזה ורסאי וכי הקמת הלופטוואפה וחיזוקו היה הכרח. בנקודה אחת ביקש לסנגר על עצמו וטען בתוקף כי מעולם לא נתן שום פקודות לביצוע "מעשי הזוועה הללו".

בהמשך, בשיחה ממושכת בת שעתיים וחצי קבע גרינג כי לא ביקש לחזק את יפאן על חשבון בריטניה. לשאלת גילברט מדוע לאחר השמעת העדויות גרינג ממשיך לתמוך בהיטלר, השיב: "ובכן, אינך מבין ללב הבריות כמוני. אם אירתע לאחור עכשיו, אחרי שתמכתי בו כל כך, רק בוז יבוזו לי. מי יודע מה יהיו פני הדברים בעוד חמישים או מאה שנים?".

בשיחה נוספת, אף היא ארוכה שטח גרינג את ה"אני מאמין" שלו לגבי עתיד אירופה והעולם. הוא טען כי אנגליה חייבת להמשיך ולשלוט ב"קיסרות שלה בת ה- 500 מיליון איש" וכי "לא ניתן להאכיל את כל אוכלוסיית העולם ולכן יש לצמצמה". הוא קבע שהסכם מינכן היה "עניין מוגמר מראש" משום שצ'מברלין (Chamberlain) ודאלאדייה (Daladier) לא היו מוכנים להקריב או "לסכן משהו כדי להציל את צ'כוסלובקיה". בשיחה זו השמיע לראשונה ביקורת כלפי היטלר. הוא טען כי ניסה להפציר בהיטלר שלא לפתוח במתקפה על רוסיה ואולם "יכול היית להביא את ההוכחות החותכות ביותר. כל דבר שבעולם – הוא לא זז. משעה שגמר בדעתו להתקיף פשוט אי אפשר היה להזיז אותו מהחלטתו".

הרצאות הלילה הממושכות שהעניק גרינג האסיר לגילברט הפסיכולוג, בתא 5 שבכלא, ואשר היה בהם – פה ושם – צליל קל ביותר של חרטה לא עמדו בקנה אחד עם הנאומים והמאמרים הרבים שנאם וכתב במהלך כל שנותיו כבכיר במשטר הנאצי. באותם נאומים הביע אמון רב במנהיגותו של אדולף היטלר וטרח להלל ולשבח את הפעולות שנקט.

לכל אורך המשפט השלים גרינג עם גזר הדין הצפוי שלו. הוא אמר שכאסיר מספר אחד, יהיה גזר דינו מוות מוות ולכן, לדבריו, החליט לנקוט בגישה גלויה של תמיכה במשטר הנאצי, הצדקת מעשיו וניסיון להיכנס לדפי ההיסטוריה כמי שלא בגד, גם כאשר חבל התליה היה מונף מעל לצווארו. עם זאת, רשימותיו של גילברט וכן חומר משני נוסף מגלה כי גרינג נקט ,כל העת, בגישה שביקשה להביא לזיכויו בבית המשפט. ניגוד זה הביא לעימותים הקשים בינו לבין האסירים הנאצים האחרים שביקש את קרבתם.

את הניסיונות של הכמרים בכלא לקרבו אל הדת הנוצרית דחה בתוקף. בתחילת המשפט זעק כנגד ההאשמות כאילו הנאצים פגעו בכנסיה וקבע כי גרמניה הייתה מדינה ריבונית ולכן הייתה לה זכות לנקוט בפעולות שנקטה כנגד חלק מהממסד הדתי הנוצרי.

מערכת יחסים מורכבת היתה מנת חלקו של גרינג אל מול הנאשמים האחרים. לא אחת זכה מהם לקיתונות של רותחין. היה זה במיוחד כאשר התביעה הציגה בפני השופטים קטעי סרטים אודות זוועות ההשמדה בפולין ובאזורים אחרים. באחד המקרים זעק פראנק (Frank): "הוא הכניס אותנו לבוץ הזה וכל מה שנותר הוא לספר את האמת". קייטל (Keitel), דוניץ (Doenitz), פונק (Funk) ושיראך (Schirach) קמו לפתע ועזבו את שולחנו את גרינג שלא כמנהגם.

אלא שלכל אורך המשפט ניסה גרינג להחזיר לעצמו את מנהיגותו בקרב חבורת הנאשמים. בנוכחותם של עמיתיו השתדל להיראות בלתי פגיע. הוא העיר הערות לאחרים, מתח ביקורת, התערב בדיונים בכל הזדמנות, קבע דרך וניסה להסית את האחרים כנגד שלטונות הכלא ובמיוחד כנגד הקו שהחל להסתמן בקרב האסירים האחרים, אלה ששפאר ערער את ביטחונם העצמי בהחלטתו לקחת על עצמו אחריות.

ריברנטרופ לא היה אחד מיעדיו של גרינג. להיפך, גרינג סלד משר החוץ שלדבריו היה הארכיטקט של מדיניות החוץ הגרמנית הכושלת שהביאה לבידוד גרמניה. ליחס דומה זכה רודולף הס אשר גרינג טען שהיטלר לא שלח אותו כלל לשליחות באנגליה וכי היוזמה הייתה כולה שלו ועל אחריותו. "היטלר התפוצץ ממש כאשר נודע לו. אילו באמת רצה לשאת ולתת עם הבריטים, הרי היו צינורות ספק דיפלומטיים ומהימנים בארצות נייטרליות. המקשרים שלי עצמי באנגליה יכלו לאפשר לי לסדר את העניין תוך 48 שעות", העיר. גם יחסו לנאשמים האחרים לא היה טוב בהרבה. לכל אחד מהם ייחס תכונה רעה כזו או אחרת.

מבחינות רבות ניהל גרינג מערכה משולשת: מול התביעה ובית המשפט, העיתונות והעולם הצופה מבחוץ, מול הנאשמים האחרים ואף מול אישתו וביתו. שלושה בינואר 1946 היווה אחד מנקודות המפנה במשפט מבחינתו של גרינג. באותו יום העיד אחד מראשי הס.ד. שתיאר איך ניתנו ובוצעו פקודות לרצח המוני וכיצד בוצעו הפקודות הללו אל מול 90 אלף יהודים. הוא מסר פרטים איומים על המתות ירייה בהמון לגברים ועל השמדה בקרונות גז לנשים וטף. גרינג העיר בסופה של אותה ישיבה: "הרי לכם עוד אחד שמוכר את נשמתו לאויב".

באותה ישיבה שאל פרקליטו של שפר האם העד יודע ששפר ניסה להתנקש בחיי היטלר. בהפסקה עט גרינג לקצה תא הנאשמים, לעבר שפר וצעק לעברו כיצד הוא מעז למסור הודאה בוגדנית ולפוצץ את "החזית המאוחדת". למחרת זעק: "לעזאזל, לא איכפת לי בכלל מה שהאויב מנסה לעשות לנו אבל גועל מתעורר בי כשאני רואה גרמנים המסדרים זה את זה".

החזית המאוחדת שגרינג ניסה בכל כוחו לשמר החלה להתפרק. באמצע פברואר, בתאו, אמר שאכט (Schacht) כי הוא לא מעונין לדבר עם "פושעים כמו גרינג". הוא אף זעק כנגד "מעשיו של היטלר שהיו פשע נגד התרבות שלנו".

עם פתיחת פרשת ההגנה, ב- 8 בפברואר 1946, היה מצבו של גרינג קשה בהחלט. הוא נראה מדוכדך. "כן, הם רוצים לראות את ההצגה. עוד תראה בעוד 15 שה ייחשב המשפט הזה לחרפה", העיר כשהוא מעיף מבט עוין כלפי צלמי העיתונות.

ב- 18 בפברואר 1946 הגיעה לסיומה הסולידריות הפנימית המפוקפקת בין הפושעים הנאצים לאחר שקולונל אנדראוס הציע מספר דרכים כיצד לבודד את גרינג. בין היתר חילק את הנאשמים לחמש קבוצות, במיוחד בזמן ארוחת הצהרים.

אנדראוס העניק לכל אחת מהקבוצות שמות: "חדר אוכל נוער" שבו היו שפאר, פריטשה (Fritzsche), פון שיראך (Schirach) ופונק. המטרה הייתה לאפשר לשפאר ופריטשה לגרום לשני האחרים להתרחק מהשפעת גרינג ולתת לפון שיראך הזדמנות להצהיר כי היטלר בגד בנוער הגרמני וכי מדיניות הגזע הייתה אסונה של גרמניה.

הקבוצה השנייה הייתה "חדר אוכל קשישים" ובו פון פאפן (Von Papen), פון נויראת (V. Neurath), שאכט ודוניץ. הקבוצה השלישית הורכבה מפראנק, סייקס אינקווארט, קייטל וזאוקל וזאת מתוך מטרה לנתק את קייטל (Keitel) מגרינג. הקבוצה הרביעית כללה את רדר (Raeder), שטרייכר (Streicher), הס וריבנטרופ. הקבוצה החמישית כללה את יודל, פריק (Frick), קלטנברונר (Kaltenbrunner) ורוזנברג (Rosenberg) והאחרון היה הרמן גרינג עצמו. אלברט שפאר ניצח. גרינג בודד. הסידור הזה הביאו לידי זעם אבל הוא לא השתווה למתקפת החמה שבה נתקף כשהוקרן סרט זוועות רוסי שתיאר רצח המוני, נורא אפילו מזה שהוצג על ידי האמריקאים. אז גיחך למראה הסרט, מעמיד פני קורא בספר, מהפק משעמום ומעיר הערה לגלגנית.

ההתנגדות לגרינג התגברה בחלוף הימים. פון פאפן ופון נויראת האשימו את גרינג בסיפוחה של אוסטריה בכוח הזרוע וכן בעניין צ'כוסלובקיה. "השמן היה אחראי גם לזה – הכל היה באשמתו", אמרו.

גילברט התרשם שלאחר ההשתלטות "התוקפנית" שלו על הסובבים אותו, התרכך. "באמת פרופסור", פנה לגילברט, "אינני מפלצת ערלת לב המתייחס בבוז לחיי אדם".

ב- 8 במארס החלה פרשת ההגנה של גרינג בבית המשפט. הוא עצמו עלה להעיד חמישה ימים מאוחר יותר. עדותו והשמעת גרסתו ארכה עד ה – 22 בחודש. פרקליטו היה ד"ר אוטו שטאמר (Stahmer) בן ה- 70. שניהם, הפרקליט והנאשם, ידעו כי אין אפשרות להצליח. הם למדו יחדיו את החומר המשפטי הרב. הפרקליט הכין מסמך ובו 20 אלף מילים להגנת הפקיד הנאצי הבכיר ולסיוע העמיד על הדוכן שורת עדים.

קודם שעלה להעיד הבהיר גרינג לגילברט: "אני מודה שהייתי קשה. אינני מכחיש שלא התביישתי בהמתת אלף איש, בפעולת עונשין או כבני ערובה או מה שתרצה אבל אכזריות, לענות נשים וילדים, זה רחוק כל כך מן הטבע שלי". גם כאן האשים את היטלר והימלר אבל בצד ההאשמה כנגד המנהיגים הנאצים לא העלה בדעתו לבגוד בהיטלר, להנהיג מרד כנגדו או לתכנן את הוצאתו להורג. "בגידה במולדת למען עם זר – אין דבר מביש יותר מזה", אמר.

בעדותו בבית המשפט הפליג גרינג בדברי סניגוריה על עצמו. הוא תאר את עברו, עיטוריו, פגישותיו עם היטלר, תפקידו ומניעיו בסיוע להקמת המפלגה הנאצית, בפיקוד על פלוגות הסער, בפוטש של מרתף הבירה, כציר המפלגה הנאצית ברייכסטאג ב- 1928, כיו"ר הרייכסטאג ב- 1933 ובהקמת מחנות ריכוז למעצר קומוניסטים. לאחר מתן העדות הוא חזר לעצמו והפך מלא ביטחון עצמי. אפילו יריבו הגדול, אלברט שפאר, קבע כי "תחילת עדותו הרשים בהופעתו האמיצה" אך עד מהרה מתברר כי גרינג אינו עומד בהבטחות שנתן לפונק לזאוקל (Sauckel) ולאחרים כי ייטול על עצמו את האחריות העליונה לפעולות שונות שבוצעו על ידם או על ידי הכפופים להם. הוא הגביל את אחריותו שלו, מנסה לנקות את עצמו ככל האפשר.

לגילברט אומר שפאר כי "התרגש בעל כורחו לשמע נאומו של גרינג" למרות שברור לו כי "זו שירת הברבור שלו ובמובן מה סימל הנאום את הטרגדיה של העם הגרמני".

עם סיום חלקו במשפט, התפנה גרינג להקשיב – בקשב ושלא בקשב כהרגלו – לעדויות ולגרסאות חבריו לתא הנאשמים. ב- 5 ביולי נשא ד"ר שטאמר, פרקליטו, את נאום הסנגוריה שלו והכחיש כל אחריות חוקית ומוסרית לפשע כלשהו מפשעי הנאצים.

בסוף אוגוסט, ביקש בית המשפט מכל אחד מהנאשמים לומר את דברו. באקורד הסיום של המשפט, החליט גרינג לנטוש את היטלר ונשא מחאה חריפה כנגד המשפט וטען שהוא חף מפשע. הוא העיד את אלוהים ואת העם הגרמני שעשה את מעשיו מתוך פטריוטיות טהורה. "אתם נוטים לשכוח שגרמניה הייתה מדינה ריבונית והריבונות הזו לא הייתה עניין למדינות זרות. אם אנחנו נאשמים – זה בסדר. אם אתם מאשימים את העם הגרמני זה בלתי אפשרי. העם הגרמני חופשי מכל אשמה", אמר לשופטים. הוא המשיך בהרצאת תורתו ואמר בביטחון כי הוא יצא בלב שקט לדפי ההיסטוריה. לפני רדתו מדוכן העדים הביט גרינג מסביב לראות את התגובות אך איש לא אמר דבר, בוודאי לא מחא כף. נשיא חבר השופטים העיר: "עכשיו אני קורא לנאשם הס". פרק גרינג הסתיים באולם הדיונים.

בספטמבר הורשתה אמי, אישתו, לבקרו בכלא. ב- 1 באוקטובר 1946 הקריא נשיא בית המשפט את הכרעת הדין. גרינג נידון למוות בתליה. בלילה של ה- 15 באוקטובר, כשעתיים לפני זמן ההוצאה להורג, בלע גרינג גלולת ציאניד. בתוך חמש דקות מת. גופתו נשרפה והאפר שנותר ממנה פוזר.

משפטי נירנברג ואלברט שפאר

שפאר

משפטי נירנברג

אלברט שפאר: נטילת אחריות אישית ומיניסטריאלית

מאת אריה קיזל

התחנות שעבר אלברט שפאר אל ספסל הנאשמים במשפט נירנברג עברו דרך מוקדי הכוח המרכזיים של הממשל הנאצי. שפאר היה אדריכל צעיר כאשר בשנת 1930 התחיל להיות מושפע, כרבים מן הצעירים בימים ההם, מן הקסם השטני של היטלר. הכשרון הארכיטקטוני שלו משך את תשומת לבו של הפיהרר שביקש לראות בשפאר התגשמות חלומותיו. "אדריכלות גרמנית מקורית מעל לכל", כדברי היטלר.

כאשר מונה שפאר לשר החימוש והייצור המלחמתי, הוא התגלה כבעל כושר ארגון יוצא דופן, הן בארגון הייצור המלחמתי והן בפיתוח מוצלח של רעיונות חדשים. עם כישלון סטלינגראד, החל שפאר לחוש באובדן הניצחון אך המשיך להשקיע את רובו בתעשיית היצור המלחמתי והרחבתה. ההערצה שלו להיטלר הועמה בשנות המלחמה האחרונות כאשר ראה מול עיניו מנהיג אכול מגלומניה מנהל מדיניות בלתי הגיונית, חסר יציבות, אשר פקד להרוס את גרמניה ולהשאיר אדמה חרוכה.

עם התאבדותו של היטלר, נותר שפאר אחד מאנשיה המרכזיים של גרמניה המובסת. הוא ניצב לימינו של גרוסאדמיראל קארל דוניץ, ראשה החדש של המדינה ההרוסה. בהשראתו של שפאר נאם דוניץ את הנאום המפורסם לעם הגרמני שבו קרא לגשת, ללא דיחוי ובמלוא המרץ לשיקום ההריסות ולהחזרת החיים למסלולם התקין, באותם אזורים שכבר נכבשו על ידי בנות הברית.

חודשים ספורים לאחר כניעת גרמניה לבעלות הברית מצא עצמו שפאר בכלא נירנברג, בקומה התחתונה יחד עם 20 פושעים נאצים אחרים, ממתין לדינו. שם, בתא מספר 17, הקרוב ביותר ליציאה מהקומה, סמוך לתאו של רוזנברג, גיבש אלברט שפאר את אסטרטגית ההגנה שלו, שהייתה שונה לחלוטין מזו של גרינג.

כשקיבל לידיו של את כתב האישום, עם תום ימי החקירה, נותר המום. הוא קיווה כי נגד כל אחד מן הנאשמים יוגש כתב אישום נפרד אך התברר לו כי כולם הואשמו יחדיו ובמשותף בכל הפשעים המחרידים.

מזיכרונותיו של שפאר עולה כי לאחר העיון בכתב האישום, גיבש את קו ההגנה. "לא ליחס חשיבות לגורלי, לא להיאבק על הצלחת חיי אלא לקבל על עצמי את האחריות שבמשמעותה הכללית אכן הייתי שותף לה. חרף מאמצי פרקליטי להניאני מכך ועל אף המעמסה הנפשית הכבדה שעצם מהלך המשפט הטיל עלי, דבקתי בהחלטה זו ולא סטיתי ממנה עד הסוף".

אין בידינו אפשרות לבדוק את כנות כוונותיו של שפאר. כל מה שנותר בידינו הם זיכרונותיו מתקופת שירותו תחת היטלר ומהכלא וכן הפרוטוקול של דיוני בית המשפט. שפאר טוען בזיכרונותיו כי החלטתו להודות באחריות שלו הועמדה במבחן קשה של אומץ נפשי וגם פיתוי להתכחש לה ברגעי בהלה וחרדת מוות במשך כל המשפט. הוא טוען כי בשיחותיו עם הנאשמים האחרים נתקל בגישה שחצנית או מיתממת. מלבד האנס פריטצשה, לשעבר מנהל מחלקת רשות השידור במיניסטריון התעמולה, איש לא הזדהה עם החלטתו להודות באשמה וליטול עליו אחריות. במועד מאוחר יותר, אחרי פתיחת המשפט, גם סייס-אינקווראט החל לגלות הבנה מסוימת להשקפתו.

האויב המוצהר ביותר שלו, במהלך כל ימיהם בכלא ובבית המשפט, היה גרינג שטען כי בלאו הכי כבר נגזר מראש דין המוות על כולם, ללא הבדל "ובלאו הכי לאיש מאתנו אין עוד סיכוי כלשהו, כך שאין טעם לטרוח בניסיון להגן על עצמנו במשפט". שפאר סבר כי העתיד הוכיח שדווקא גרינג, אשר הצהיר כי אין טעם להיאבק, עלה על כל שאר הנאשמים במידת הדבקות העיקשת שבה ניסה להגן על עצמו ולהוכיח את חפותו.

הפסיכולוג, ד"ר ג.מ. גילברט התרשם עם תחילת העבודה עם הפושעים כי שפאר תופס את אשמת הנאצים תפיסה הפגנתית פחות וכנה יותר מכל נאצי אחר והוא כנראה המציאותי שבכולם. את ההתרשמויות הללו מסכם גילברט בכך ששפאר קבע לא פעם שהפושעים שמנסים עתה להתנער מהאשמה "הם הגיבורים שהוליכו את גרמניה אל חורבנה".

עקב הפגנת עצמאות זו מצידו של שפאר, החליטה הנהלת הכלא, ואף גילברט בשירותה, להשתמש בשפאר, כדי להשפיע על שאר הנאשמים שיתרחקו מהשפעתו של גרינג. הנהלת הכלא והתביעה ראתה חשיבות בהודאה של הנאשמים באשמה ובהבעת חרטה, אף כי היה ברור מלכתחילה שהדבר לא יגרור בהכרח הקלה משמעותית בעונשם, לפחות לא של הנאשמים העיקריים.

לאחר הקרנת הסרטים המזוויעים הראשונים, תוך כדי פרשת התביעה בבית המשפט, בלט שפאר בכך שהביע זעזוע מהסרטים. כבר באחד הערבים הראשונים, בתאו, אמר כי נתחזקה בו החלטתו להודות באחריות קיבוצית של הנהגת המפלגה ולזכות את העם הגרמני מן ההאשמה. לסניגורו כתב כבר בתחילת המשפט כי ככל שנפרשת והולכת לפניו יריעת המשפט בכללותו, על כל משמעותו והשלכותיו, כן נראים בעיניו טפלים ומגוחכים יותר כל הנימוקים שהוא עשוי להעלות להגנתו.

ביטויי הבוז של שפאר כלפי הפושעים האחרים, שביקשו להציל את עורם, התגברו והלכו ככל שהעדויות הצטברו. כל עדות וכל אסמכתא הוסיפה לתחושתה שהפשעים המחרידים שבהם הואשם, יחד עם חבריו למשטר, אכן בוצעו הלכה למעשה. "היה זה סיוט נורא לראות את נציגי הקורבנות על דוכן העדים ולשמוע מפיהם תיאורים על רצח המונים מתוחכם והתעללות בהמית, להתבונן בתצלומים מקפיאי הדם, לעמוד יום אחרי יום בעימות נפשי כל מסכת מעשי הזוועה שנעשו בהשראתו ובחסותו של המשטר, בעוד מצפוני אומר לי כי כאחד מבכירי נציגיו של משטר זה אכן אחראי אני למעשיו, לכולם, גם אלה שלא ידעתי עליהם מאומה ואפילו לאלה שכלל לא העליתי על דעתי כי יתכנו כמותם", כתב.

ככל שהתקדם המשפט, חשף שפאר יותר ויותר את רגשותיו כלפי היטלר ושלטונו. הוא היה נחוש בדעתו כי היטלר הפך, בחודשים שלטונו האחרונים, לכוח הרסני אנוכי שכלל לא התחשב בעם הגרמני. הוא ראה את דרכיהם מתפצלות כאשר היטלר פקד להרוס את כל הרכוש הגרמני ואמר שהגרמנים אינם ראויים לחיים אם לא יכלו לנצח במלחמה.

בינואר 1946, חודשים ספורים לאחר תחילת המשפט, החל "הפיצוץ" בין שפאר לגרינג, שהביא בהמשכו לשבירת החזית המאוחדת לכאורה שהצליח גרינג לבנות סביבו. פרקליטו של שפאר, ד"ר האנס פלכסנר ((Flechsner מברלין שאל את אחד מעדי התביעה האם ידע ששפאר ניסה להתנקש בחיי היטלר בפברואר וכי התכוון למסור את הימלר לידי האויב כדי שיישא בעוונו. גרינג רתח על דברים אלה והתריס כנגד שפאר שהוא מתגלה כבוגדן. שפאר הגיב: "לך לעזאזל".

שפאר מעיד כי לא עלה בדעתו להזכיר בפני בית המשפט את ניסיונותיו לתכנן התנקשות בחייו של היטלר אלא דרך אגב למעשה בעיקר להמחיש באמצעות עובדה זו עד מה הרות אסון היו בעיניו תוכניותיו ההרסניות של היטלר. "לא הייתי רוצה להיכנס לפרטים", הוא השיב כשהתבקש להבהיר פרשה זו". אב בית הדין פנה אליו וביקש להרחיב בעניין זה ובישיבה הבאה הוא מסר "באי רצון ובקיצור מריבי מחשש לעורר את הרושם שאני מתגאה בפרשה זו ומנסה להיעזר בה לשם טיהור שמי" פרטים על הפרשה. הוא אף הורה לפרקליטו שלא לכלול חלק זה של עדותו בנאום הסנגוריה המסכם.

עם קביעת עמדתו וככל שפרקליטו פעל יותר באולם המשפטים, הבין שפאר כי נקלע לעימות קשה עם עמיתיו. "עכשיו כולם מוכנים לטרוף אותי. זה מראה שמישהו אמנם ניסה לעשות משהו בעניין במקום לציית הפקודות של המניאק ההרסני ההוא עד הסוף", אמר.

גילוייו של שפאר אודות הצביעות של המשטר הנאצי אפיינו את ההכאה לכאורה שלו על חטא. באחד משיחותיו עם גילברט, בתאו בכלא, הוא מתוודה כי אף הוא עצמו היה צבוע בכך שהגיע למסיבת יום ההולכת של גרינג "אפילו בשעה שפעלתי בקדחתנות נגדו בגלל שדרכיו הנמהרות והרשלניות".

גם בשיחה זו חוזר שפאר על כך שהוא מבקש לשכנע את העם הגרמני בכך שנעשו מעשים נוראיים בתקופתו של היטלר.

עם ההפרדה שהנהיג מנהל הכלא בין חלקי הקבוצה, הן בארוחות והן בטיולים בחצר הכלא, הביע שפאר שביעות רצון מכך. "אין ספק מה שאנו חושבים על גרינג ברובנו אף שהרוב מפחדים לומר זאת. ממש מדהים באיזו עריצות הוא שולט בשאר", אמר. שפאר אף התחייב להשפיע על פונק ופון שיראך להתייצב במפורש נגד היטלר.

שפאר תלה תקוות "להינצל ממוות" לאחר שבעקבות האישום הכללי באה סדרת האשמות מפורטות שהועלו נגד כל אחד מן הנאשמים בנפרד והתייחסו למעשים שהיה מעורב בהם אישית או שהייתה לו נגיעה אישית כלשהי אליהם. בכתבי האישום האישים היו הבדלים ניכרים ומהותיים.

עם תחילת מסכת ההגנה מעריך שפאר כי התובע הראשי ג'קסון (Jackson) נהנה מיתרון גורם ההפתעה, כשהוא שולף מתיקו מסמכים מרשיעים. הוא אינו מתרשם מהניסיונות של גרינג להשיל מעצמו את האחריות למעשיו. הוא צופה בחבריו שמנסים לברוח מאחריות ולהתנער. הדבר מעורר בו "סלידה".

מצויד בגלולות ארגעה תפס שפאר את מקומו על דוכן העדים, עם הגיעו תורו. בתשובותיו הוא ניסה "להימנע מכל התבטאות שעלולה הייתה להתפרש כהתחמקות או כניסיון הצטדקות". שוב, גם כאן, על דוכן העדים, כפי שעשה מיד כשקיבל לידיו את כתב האישום, בהגיעו לנירנברג ובמהלך כל פרשת התביעה, הבהיר כי בכל ממשל אומנם חובה על כל רשות, בכל דרג, לכבד את ההוראות הניתנות לה על ידי הממונים עליה. אלא שיחד עם זאת, הוסיף, מוטלת על האחראיים בכל דרג ודרג החובה לבחון ולשקול את טיבן של ההוראות שהם הצטוו לבצען.

שפאר קבע בעדותו היוצאת דופן את עקרון האחריות האישית של כל בעל תפקיד לאותו מגזר שעליו הוא ממונה. אבל מעבר לכך הוא קבע, לראשונה במשפט נירנברג, את עקרון האחריות הקולקטיבית של הצמרת. את הטעם לדרך שבה נקט, פרט שפאר בפני השופטים: "חובה כפולה ומכופלת לקבל על עצמי אחריות זו רואה אני לעצמי, נוכח העובדה שראש מדינה התחמק מליטול אותה על עצמו בפני העם הגרמני והעולם כולו".

במהלך כל המשפט ניסה פרקליטו לשכנע אותו שלא לקבל את האחריות על עצמו, מחשש שהדבר יחריף את מצבו המשפטי בבית המשפט ויהווה הפללה עצמית.

בהפסקות של פרשת ההגנה של שפאר שררה מתיחות רבה בתא הנאשמים. פראנק הביע לפתע רצונו להוציא החוצה את האמת על היטלר, אך מיד גינה את הניסיון להתנקש בחיי הפיהרר. מיד לאחר העדות שלו, אמר שפאר כי כעס על גרינג שניסה לזייף את ההיסטוריה וליצור אגדה הרואית מן הפרשה "המסריחה הזאת".

שפאר הבין כי הנאשמים האחרים כועסים על כי הוא נוטל אחריות משום שהם חשים שמצבם הופך מסובך יותר. גרינג עצמו הביע שאט נפש מהתנהגותו של שפאר ומקו ההגנה שלו. לגילברט אמר כי מדובר ב"טראגי קומדיה". הוא אף הוסיף כי שבועת האמונים האישית שלו להיטלר אינה ניתנת להפרה. מיד לאחר מכן נודע לשפאר כי גרינג הבטיח לאחד הנאשמים כי גם אם שפאר ייצא חי מהמשפט, הרי ש"החברים מחוץ לכלא" ירצחו אותו בשל בגידתו.

שפאר ראה את סיום המשפט באור אופטימי. לפתע חבריו ביקשו רחמים והביעו סלידה ממעשים רבים שנחשפו. דווקא גרינג שניגש למשפט בהחלטה נחושה לנקוט בקו תוקפני של כפירה טוטאלית באשמה, אשמת המשטר בכלל ואשמתו האישית בפרט, דיבר על "הפשעים החמורים שנתגלו עתה" ועל "רצח ההמונים הנורא". שטרייכר הוקיע את "ההמתות ההמוניות של היהודים". פונק דיבר על "פשעים מעוררי פלצות". שפאר ראה בכך התגשמות תקוותיו לחרטה מצד הנאשמים ונטילת אחריות. הוא קבע כי חקר השאלה כיצד קרה וכיצד יכול היה לקרות אשר קרה הוליכו למסקנה כי בצד השחיתות האנושית והרשעות האנושית שהופיעה בתקופה אומללה זו – נוצלה הטכנולוגיה נגד האנושות בפעם הראשונה באופן מזוויע.

דברי הסיכום שלו כללו גינוי למשטר הנאצי והוא חש כי מצבו האישי נואש. הוא טוען בזיכרונותיו כי האמין שדבריו יביאו להכרעת דין החמורה ביותר.

לאחר סיכום התביעה אמר שפאר כי דווקא נהנה מדברי התובע שאמר דברי טעם לאחר שכל אחד מן הסניגורים הציג את הלקוח שלו כאדם קטן, תמים וחסר ישע וכך עזרו להם להשתמט מאחריותם בפני העם הגרמני.

השופטים הרשיעו את שפאר. אחריותו לשילוח עובדים זרים לעבודת כפייה נזקפה לחובתו וכן העובדה שסיכל את תוכניותיו של הימלר בתחום זה מתוך שיקולים טאקטיים בלבד, כשלנגד עיניו טובת הייצור התעשייתי ולא מתוך מניעים של התנגדות עקרונית. כל אלה עמדו לחובתו. פרקליטו, ד"ר פלכסנר קבע ש"אחרי הנמקה זו תקבל אולי ארבע, חמש שנים לכל היותר". בית המשפט גזר עליו עשרים שנות מאסר. "עשרים שנה, כי כן זה הוגן למדי. הם לא יכלו לתת לי פסק דין קל יותר בהתחשב בעובדות ואיני יכול להתלונן. אמרתי שפסקי הדין צריכים להיות חמורים והודיתי בחלקי באשמה ולכן יהיה זה מגוחך אם אתלונן על העונש", אמר מיד בתום הכרעת הדין.

החינוך הדמוקרטי הממיין בישראל: שמורות טבע נבדלות

מאת אריה קיזל

בתי הספר הדמוקרטיים שהוקמו ברחבי הארץ הם אכן פרויקט של שחרור (כפי שטוען אודי מנור, חברה, גיליון 3, 2002). הם משחררים את המצטרפים אליהם מההתמודדות הקשה, היום יומית, עם החברה שבה הם אמורים לחיות ובעיקר מחלקים מסוימים בה. תחת מסווה של יחוד שיש בו שלילה של המערכת הקיימת, בונים לעצמם אנשי הדמוקרטיים איים של התבדלות והתרחקות אשר יש בהם מסרים סמויים של אי קבלת השונה ואף יותר מכך, דחייתו והתרחקות ממנו, הן פיזית והן קונספטואלית. הדמוקרטיים הם בתי ספר הדוחים את האינטגרציה החברתית בישראלית ומבקשים ליצור שמורות מוגנות ללא שלטי "אין מעבר", אך עם חוקי קבלה קשוחים וממיינים. במידה רבה, הם הקימו את החינוך הממיין.

בזכות בתי הספר הדמוקרטיים

ראוי להתחיל במספר מילים טובות בזכותם של בתי הספר הדמוקרטיים ובזכות אותם אנשים שעומדים מאחורי הקמתם. בבסיס התפיסה של בתי הספר הדמוקרטיים עומד תהליך חיובי שעיקרו מחויבות, במיוחד של ההורים, לחינוך של ילדיהם. בעידן שבו רבים ההורים שרק מבקרים את מערכת החינוך, כותבים נגדה ויוצאים לקרוע עוד קרע מקרעיה השסועים, תהליך זה הוא חיובי. קבוצות של הורים שחינוך ילדיהם בראש מעייניהם יוצאים לדבר על חינוך, לעשות חינוך, להשתתף במלאכה וגם, במחילה, להציע אלטרנטיבה.
בסיסו של תהליך זה הוא דווקא שחרור ומחויבות ולא דווקא מחויבות להצהרות על עולם "נינוח" או לטהרנות המבכה את בריחת האדם המודרני מהטבע. ההורים שעומדים מאחורי הקמתם של בתי הספר הדמוקרטיים מציגים חלופה משמעותית בעידן של שיח מדיני-כלכלי. זו חלופה חינוכית שיש בה רצון לשנות את סדר היום: לא רק לדבר על שינוי אלא לעשותו. הם מאתגרים את מערכת החינוך ויוצאים כנגדה כשבסיס אידיאולוגי נר לרגלי חלק מהם.
בבסיסם של בתי הספר הדמוקרטיים עומדת התפיסה כי בתי הספר הממלכתיים והמסורתיים סגורים ואינם מאפשרים גירויים אינטלקטואליים לילדים, חונקים את התפתחותם האישית, מסדירים באופן משוכפל למדי את החברתיות שלהם ומקנים להם כלים של אלימות בלתי נראית. התחרותיות הקשה של מבחני ההישגים, טוענים ההורים הללו, הורסת כל חלקה טובה אצל התלמידים ומנגד אינה מאפשרת צמצום הישגים. הורים אלה טוענים גם כי מערכת החינוך הכללית הזניחה ערכים של אסתטיקה חינוכית ופדגוגיה חברתית ומחויבת לתהליכים יצרניים שיש בהם מידה לא מבוטלת של אופנות. עוד טוענים ההורים הללו כי מערכת החינוך הסגורה אינה מקנה לתלמיד כלים של שחקן בשדה הדמוקרטי, ולפיכך ראוי להקים את המסגרות שאותן הקימו.
ההורים שעומדים מאחורי הדמוקרטיים טוענים עוד כי בתי הספר הפכו לממסדים העוסקים בהגנה בכל מחיר על הפדגוגיה שלהם שמזמן אינה מחוברת למציאות המשתנה וכי אופן העסקת המורים ומבנה המערכת בכללותה מונע התחדשות ושינוי הנדרשים ממערכת חינוך. בבסיסם של הארגונים החינוכיים הגדולים המחשבה כיצד לשמר את עצמם, כיצד להנציח את המסורת של עצמם וכיצד לא לפתוח עצמם. יותר מכך: הם מאוימים מכל הצעה של שינוי וחדשנות ואף כי מצטיירים כמוכנים לקבלה, הם עושים הכל כדי לקעקעה. ככאלה הם מנרמלים את התלמיד, כלשונו של פרופ' אילן גור-זאב.
גור-זאב כותב: "החינוך המנרמל אחראי על הבטחת הסדר הקיים כמרחב מובן מאליו תוך כדי קולוניזציה פנימית וחיצונית: של בני אדם שהמערכת שולטת עליהם ושל "אחרים" המאותרים כזרים וכמסוכנים מחוץ למערכת ובתוכה. תכליתה של הקולוניזציה של החינוך המנרמל לעקר, לחסל, להגלות, לבלוע או להשכיח את אחרותם של האחרים והאחרות. פעולה זו נעשית במקביל לייצורו של הסובייקט המנורמל וכחלק ממנו... ככל שהחינוך יעיל יותר כן מבוצרת אי נראותו. שקיפותה של הפוליטיקה של החינוך היא אות לחולשתה ולסכנת התפוררות וקריסה".
אכן, בשנים האחרונות, הוקמו מערכות חינוך דמוקרטיות לא מעטות. מערכות אלה אינן משופעות משאבים אלא להיפך: הן מתוקצבות בתקציבים חלקיים בלבד בגלל שהן אינן רשמיות (אף כי הן מוכרות חלקית על ידי מערכת החינוך הפורמאלית). ההורים שהקימו את בתי הספר הדמוקרטיים מצדיקים את מעשה ההקמה החלוצי שיש בו מידה לא מבוטלת של רעננות, יחד ועשייה משותפת אל מול "הרע הקיים", ביאוש שתקף אותם בחושבם על המשאבים הפנימיים שהיו צריכים לגייס כדי להתמודד בתוך המערכות הקיימות כדי לשנותם. לפיכך, הם עשו מעשה, כדבריהם, והחליטו להקים מחנה אחר, אל מול המחנה הקיים.
זאת ועוד, המערכת הדמוקרטית הישראלית צריכה לאפשר ריבוי מערכות חינוך בתוכה, מתוך מתן כבוד לפרט ולקבוצה לייסד לעיתים בעצמם מסגרות על בסיס רעיונות מגוונים. זו זכות יסוד שהמדינה נאלצה להתמודד עימה בעת חיזוק רשת "אל המעיין" שהצהירה בגלוי כי היא שונה, מציגה סדר יום שונה, מבקשת להסתגר ושוללת את הקיים בעצם קיומה. מבחינה זו, בתי הספר דמוקרטיים הם מעיין ההתרחקות מהחברה הישראלית ואבן שואבת למתבדלים.

בזכות הביקורת

למרות הדברים שנאמרו לעיל בזכותם של בתי הספר הדמוקרטיים, בתי הספר הללו הפכו מקלט לבעלי "גנטיקה יחודית" כלשונו של דניאל גרינברג, מייסדו ומנהלו של ראשון בתי הספר הדמוקרטיים שבארה"ב. יותר מכך, הם הפכו יצרני "גנטיקה יחודית" ובכך יש חומרה יתירה.
בתי הספר הדמוקרטיים מייצגים תרבות של התבדלות אשר אינה משנה את מערכת החינוך מבפנים ואינה מוכנה להתמודד עם כללי המשחק הדמוקרטיים שבשמם היא מבקשת להקים את עצמה. בתי הספר הדמוקרטיים יוצרים חלופה חינוכית ומאתגרים את מערכת החינוך. אלא שהבסיס אידיאולוגי העומד לכאורה מאחורי הקמתם של בתי ספר אלה מתערער, משום שהם הופכים לאיים סגורים עם כללי קבלה והפעלה שונים וסגורים. בכך, הם אינם דמוקרטיים אלא העתקם של בתי הספר מהם ברחו.
מקימי בתי הספר הדמוקרטיים יוצאים נגד הסגירות והשמרנות של המערכת הכללית. אולם מאחורי הקמתם ואופן ניהולם מסתתרת תרבות שיש בה אלימות סימבולית. תרבות זו אומרת: "תן לי את מה שאני רוצה אחרת איני משתתף במשחק". זו אינה דמוקרטיה. זה הכל חוץ מדמוקרטיה. התלמידים של מערכות אלה, הילדים הצעירים, מבינים מסר זה וקולטים אותו. הם יפנימוהו ולאחר מכן יחפשו להתבדל עוד יותר מ"האחרים" בחברה: ביחידות הצבאיות, במקומות העבודה, בקניונים, בישובים ייחודיים עם וועדות קבלה. למירוק מצפונם, הם ישתתפו בפעולות צדקה למיניהן שמטרתם לסייע לחלש ולשונה ויגדלו כאן דור נוסף של מתבדלים פוטנציאליים עם מצפון נקי ומחויבות חברתית לכאורה, אבל רק לכאורה.
בהקמת בתי ספר הדמוקרטיים יש לראות מעשה חלוצי, שיש בו מידה לא מבוטלת של רעננות ושותפות. אולם הדרך בה בחרו מקימי בתי הספר האלה, דרך של התבדלות הנובעת מייאוש אל מול המצב הקיים, היא דרך בעייתית. אכן, ההתמודדות עם המערכות הקיימות (מערכת החינוך, הנהלות בתי הספר ואף וועדי הורים) אינה קלה. מדובר בהתמודדות מתישה ומייאשת. אך מי אמר כי המעשה הדמוקרטי אינו מייאש, ולא אחת מתיש ולא קל?
מקימי הדמוקרטיים יוצאים אל עברו השני של הכביש, תוך שבירת כללי המשחק והתבדלות. אולם מעשה דמוקרטי אמיתי צריך לקבל את כללי המשחק ולפעול בזירה הציבורית-כללית. בעצם יציאתם, יציאה המבוססת על מבחני קבלה של חברים נוספים (על בסיס כלכלי בדרך כלל), חורצים מקימי בתי הספר הדמוקרטיים את חורבן המעשה הדמוקרטי כמהות. אי לכך, אל להם להיקרא "דמוקרטיים" אלא עליהם להיקרא "פרטיים ויקרים". אל להם להתפאר בכך שניסו לשנות את המערכת פנימה ונואשו, אלא עליהם להודות כי לא ניסו ברצינות של ממש לשנות את המערכת ולכן ברחו ממנה, ולכן עליהם להיקרא "הבורחים והדואגים לעצמם".

פורסם לראשונה בכתב העת חברה, גיליון 9, ספטמבר 2003


עוד על החינוך הדמוקרטי בישראל: http://www.akizel.net/2006/11/15.html

בשלג על הגב של יוחנן פאולוס השני

המפגש בין אדית צירר לאפיפיור יוחנן פאולוס השני בעת ביקורו ב"יד ושם":
 https://www.youtube.com/watch?v=CatGtrfqjJE

אדית צירר נפטרה בחיפה בדצמבר 2013. יהי זכרה ברוך

מאת אריה קיזל

"בלי קרול ויטולה לא הייתי פה היום", אמרה לי בפברואר 98' אדית צירר מחיפה ופרצה בבכי, "זה האיש שהציל את החיים שלי. הוא האיש אשר אלוהים שלח אלי כדי לתת בי רוח חיים. אני חבה לו את חיי ורוצה מאוד לפגוש אותו ולהגיד לו תודה מכל הלב".

באותו חודש פירסמתי לראשונה את סיפורה המרגש לאחר שכל פרטיו נבדקו במשך חודשים ונמצאו נכונים. זמן קצר לאחר הפרסום ביקרה צירר בקרית הותיקן ונפגשה עם האפיפיור, יוחנן פאולוס השני. לאחר מכן, נפגשה עמו שוב, בפעם האחרונה בחייו, בעת שביקר בישראל, ב"יד ושם".

אדית צירר מתגוררת בביתה הנאה בכרמל הצרפתי בחיפה ודומעת בכל פעם שהיא נזכרת בחורף האחרון של מלחמת העולם השנייה. מאז אוקטובר 1978 היא לא מחמיצה שום פיסת אינפורמציה על קרול ויטולה. היא אוספת בקנאות כל ספר, כל מאמר, כל דבר שנכתב על אודותיו. היא עקבה מרותקת, באמצעות הטלוויזיה, אחר כל מיסה שניהל וכמובן אחרי רגעיו האחרונים ולוויתו.

אחרי הכל, מי שהציל את חייה בסוף מלחמת העולם השנייה התקדם מאוד וקיבל באוקטובר 1978 את המינוי הגבוה ביותר בעולם הנוצרי והביא למהפכה של ממש ביחסים בין נוצרים ליהודים.

לחם ותה

הכומר הצעיר נתן לצירר את מנת החמימות האנושית הראשונה, מיד לאחר שהרוסים שיחררו את מחנה עבודה שבו הייתה כלואה תקופה ארוכה.

"הוא האיש אשר נתן לי את הטעם לחיים", כך צירר, "זה היה בתחנת רכבת ישנה בין צ'נסטוחובה לקרקוב בפולין, אליה הגעתי כנערה בת 13 וחצי, עם שחרור המחנה שבו עבדתי. ישבתי שם, באותה תחנה, בפינה ואנשים אכלו ושתו סביבי. אני הייתי רזה, אכולה מכינים, עייפה ומותשת. לא הייתה בי טיפת חיים. הייתי זרוקה שם, אפאתית וחסרת תנועה. לפתע, ממש בהפתעה, פילס את דרכו דרך האנשים כומר צעיר וניגש אלי. הבטתי למעלה וראיתי מולי איש כמורה נוצרי לבוש בגלימה חומה ובעיניו אור גדול. הוא פנה דווקא אלי, מכל האנשים שישבו שם בתחנה, ושאל 'למה את יושבת כאן כך?'. לא ידעתי מה לענות והאמת היא שלא הייתי מסוגלת לענות. הייתי כל כך עייפה ורצוצה, כל כך חסרת חיים שלא הייתי מסוגלת לפתוח את הפה".

וצירר ממשיכה: "הכומר הצעיר התרחק ושב כעבור מספר דקות עם כוס תה חמה. זו הייתה כוס התה החמה הראשונה ששתיתי אחרי תקופה ארוכה שלא ידעתי מה זה משקה חם. לא הספקתי לסיים את כוס התה והוא חזר ובידיו סנדוויץ' ענק מלחם פולני גדול ובין שתי הפרוסות הגדולות הייתה חתיכת גבינה. הסנדוויץ' היה עטוף בנייר. המראה של הסנדוויץ' העטוף היה כמו מעולם אחר. הוא הושיט לי את הסנדוויץ' ואמר 'תאכלי'. הייתי רזה, כחושה, עייפה וחולה. עד היום אני זוכרת את הביס הראשון. הגבינה, שלא אכלתי כמותה חודשים ארוכים, הייתה כל כך טובה, אבל אני לא הייתי מסוגלת לבלוע בגלל המצב הגופני הירוד שלי. הוא לא ויתר ודרש שאוכל. סיימתי את הסנדוויץ' והוא אמר שאעמוד על הרגליים כי 'אנחנו הולכים', כדבריו. לא הייתי מסוגלת לעמוד על הרגליים הדקיקות שלי. נפלתי על רצפת תחנת הרכבת והוא נאלץ להרים אותי על ידיו. הוא סחב אותי על הגב שלושה קילומטרים, בקור הנורא, והסביר לי שאנחנו הולכים לתחנת הרכבת הבאה, שם נמצאת רכבת אשר תיקח אותנו ליעדנו הבא. כך, פשוט, על הגב סחב אותי האיש המופלא הזה, שנשלח אלי. היינו שנינו לבד על מסילת הברזל, בחושך, וכל הדרך הוא סיפר לי על עצמו, על הוריו שנפטרו, על דודתו. לא ידעתי אז שאיבדתי את הורי ואת אחותי, ולמעשה לא הייתי מודעת לכך שאני בודדה בעולם. אז הגענו יחד, אני על הגב שלו, לתחנת הרכבת הבאה".

הכומר

יותר משישים שנה עברו מהיום שבו השיב כומר צעיר לאדית צירר את האמונה בגזע האנושי והציל אותה משקיעה אפאתית אל הקור המקפיא שהיה הורג אותה. צירר לא מפקפקת כלל בכך שאותו כומר צעיר והאפיפיור הקודם הם אותו אדם. מבחינתה, מהרגע שראתה את פניו אחרי שהוכתר לתפקיד בוותיקן, שבו אליה הזיכרונות באחת.

האפיפיור, יוחנן פאולוס השני נולד ב-1920 בוואדוביץ' (קרקוב) בפולין תחת השם קרול ויטולה. אמו מתה ב-1929, אביו נפטר ב-1941. בינואר 45', כאשר שיחררו הרוסים את פולין, היה ויטולה הצעיר בן 25, וגר בקרקוב. פרטים אלה בביוגרפיה שלו תאמו, בתחילת התחקיר, את סיפורה של צירר באופן מושלם. יש בביוגרפיה שלו פרטים נוספים המלמדים על מידת ההומאניות שלו. בשנת 38' הוא החל ללמוד פילוסופיה וספרות. ויטולה הצעיר היה נלהב מתיאטרון ושלח ידו בכתיבת שירה. ב-39' כתב את הבלדה הראשונה שלו ואחרי שהנאצים פלשו לפולין היה חבר בקבוצת תיאטרון מחתרתית. בעת המלחמה מצא עבודה במחצבה, כסבל וכשוליית מומחה לפיצוץ סלעים. ב-42' החל את לימודי הכמורה שלו, שנה אחר כך שיחק בפעם הראשונה בתפקיד ראשי בהצגה, וב-45' נלקח למעון הארכיבישוף המקומי והוכנס תחת חסותו.

ב-64' כבר היה קרול ויטולה האריכיבשוף של קרקוב וב-78', אחרי שהאפיפיור יוחנן פאלוס הראשון מת, שלושה חודשים אחרי שנכנס לתפקידו, נבחר קרול ויטולה לאפיפיור ונקרא מאותו יום יוחנן פאולוס השני.

הילדה

בת פחות מ-14 הייתה אדית צירר כאשר פגשה בכומר הצעיר. סיפורה האישי הוא סיפור של ניצחון, אחד מני רבים מתקופת השואה. היא נולדה למשפחה יהודית אמידה, חילונית ומשכילה בעיר קטוביץ שבפולין. אביה היה סוחר אמיד ואמה עסקה בפעילות ציבורית בקהילה היהודית. "אחותי הקטנה ואני גדלנו באווירה מפנקת, בבית גדול עם עוזרים, והחיים בקטוביץ', שכונתה "פריז הקטנה", היו יפים. הכול נקטע כמה ימים לפני הפלישה של הגרמנים לפולין".

משפחתה של צירר שבה מחופשה וההורים, שחשדו כי הגרמנים עומדים לפלוש לפולין, החליטו לארוז מזוודות ולצאת ברכבם לעבר העיר קרקוב. "לקחנו כל מה שאפשר היה ופשוט יצאנו לדרך. בינתיים החלה הפלישה ואנחנו המשכנו לברוח, בתוך השיירה של הצבא הפולני. ברחנו עד אשר לא נותר לנו דלק במכונית. אז הצבא הפולני לקח את הרכב ואנחנו המשכנו בסוס ועגלה. כך נדדנו בין בתיהם של איכרים ולעיתים ישנו בחוץ, בתוך העגלה".

המשפחה הגיעה עד העיר לבוב והתגוררה בצד הרוסי של פולין. "היה שם חורף נורא, מינוס ארבעים מעלות. אבא לא יכול לצאת מהבית ואני ניהלתי חלק מענייני הבית. בינתיים, יומיים לפני הפלישה הגרמנית לרוסיה, מבצע ברברוסה, החלטנו לחזור לשטח הפולני שבשליטת הגרמנים, כי חשבנו שיהיה שם יותר טוב. ישבנו בעיר ויליצ'קה שליד קרקוב, בבית של איכרים. גרנו שם שנה. אבא לא עבד כי פחדנו שיתפסו אותו ואמא ודודתי פרנסו אותנו. ב-27 באוגוסט 1942 תלו הגרמנים שלטים ברחבי העיר ויליצ'ה. בשלטים נאמר כי למחרת היום על היהודים להתרכז במספר נקודות בעיר ולהתכונן למסע של ארבעה ימים. עוד נאמר כי מי שלא יגיע, או מי שינסה למכור את רכושו, יוצא להורג".

"לא ידענו לאן לוקחים את היהודים אבל הבנו שזה לא טוב, ואז ההורים החליטו לברוח. הסתתרנו בעליית גג של איכרים פולנים, בין תרנגולות. ככה חיכינו כמה ימים עד שהעיר התרוקנה ואז החלטנו לצאת ולברוח ברגל. הגענו לקרקוב, ושם מישהו הלשין על אמי שהיא יהודיה ומאז לא ראיתי אותה. אני יודעת שהיא נרצחה במחנה בלזץ. מאוחר יותר לקחו גם את אבא וגם הוא נרצח. אחותי, שני בני דודים ואני נותרנו לבדנו. הייתי בת 11 וחצי כשנכנסנו לגטו קרקוב. הצלחתי להבריח את שני בני הדודים שלי לבית של פולנים, שהסכימו לקבל אותם בגלל שהם נראו בלונדינים עם עיניים בהירות. הם גידלו אותם כנוצרים עד סוף המלחמה".

אדית צירר נותרה לבסוף לבדה. אחותה נספתה באושוויץ. היא עצמה שרדה, בזכות כח החיים הבלתי רגיל, הועברה לעבודה בבית חרושת בשירות הצבא הגרמני. "עבדתי 12 שעות ביום ועמדתי על ארגז כדי להיראות גבוהה יתר. המזל הגדול שלי היה שדיברתי גרמנית טובה ושהבוסים הגרמנים חיבבו אותי. אחרת כנראה הייתי מסיימת את חיי".

"עבדתי מסוף 1942 עד 28 בינואר 1945. הייתי לבדי, בודדה בעולם, בתנאים קשים, בקור מקפיא, בעבודת פרך. הייתי קטנה, חלשה, בלי נעליים, עם רגליים קפואות ועבדתי במפעל לייצור נשק גרמני כמו אוטומט".

את יום השחרור היא לא תשכח לעולם. "הרוסים הגיעו והשליכו לחמים חמים. אני תפסתי אחד מהם. כולם התנפלו עלי והשלכתי את הלחם ואמרתי "תנו לי לחיות. קחו את הלחם". אני לא אשכח כל חיי את הרגע שהזה שבו יצאתי מהמחנה. הרגשתי חופשייה אבל לא מאושרת כי איבדתי את הכול. הייתי אפאתית. כל מה שאני זוכרת זה שהעלו אותי על קרון פחם של רכבת שנסעה לתחנה כלשהי. שם בתחנה ירדתי. נזרקתי באחת מפינות התחנה, חלשה וחסרת חשק, ואז צץ הכומר הצעיר הזה, יד אלוהים. הוא הגיע אלי ברגעים הקשים ביותר, שבהם הייתי לבד בעולם הזה, בודדה וחסרת כל. הייתי במצב של גסיסה והוא העניק לי את חיי ואת החמימות הזו".

הבריחה

שלושה קילומטרים נשא הכומר הצעיר את הילדה הרזה עד שהגיעו לתחנה שבה חנתה רכבת משא. "אני זוכרת שבשלב הזה הוא הכניס אותי לקרון של בהמות והדליק חבית עם זפת שהייתה בפנים כדי שנתחמם. בתוך הקרון היו עוד מספר אנשים ובהם משפחה של יהודים. הכומר עטף אותי בגלימה שלו והלך לכמה דקות לסדר דבר מה. אני ישבתי מול המשפחה אשר הביטה עלי. לפתע הם פנו אלי ושאלו "את עבריה?". לא הבנתי מה זה עברייה ואז הם שאלו "את יהודיה?". השבתי בחיוב. אז הם אמרו: "מה את עושה עם הכומר הזה? את צריכה להיזהר כי הוא יכול לקחת אותך למנזר ולהפוך אותך לנוצרייה". התמלאתי בחשש אמיתי והחלטתי לעזוב. ברחתי מהרכבת והסתתרתי בין כדי חלב גדולים שהיו בתחנה. מבעדם ראיתי שהכומר מחפש אותי, אבל לא השבתי לקריאותיו וברחתי אל תוך העיר".

לאחר שנמלטה מהכומר הצעיר יצאה אדית צירר לרחוב בקרקוב ופגשה שם חברה של אמה. "שוב יד הגורל, כפי שקורה לי בחיים, העמידה לי אנשים שהצילו אותי ברגעים הקשים ביותר. החברה הזו הורידה ממני את הבגדים מלאי הכינים כולל בגדי האסיר עם המספר שלי".

מכאן התגלגלה אדית צירר לבדה בחזרה לעיר מולדתה קטוביץ. ומשם לקבלת טיפול רפואי ממושך בצ'כוסלובקיה, בפרינאים ובצרפת. לארץ הגיעה בשנת 51' ומאז היא בחיפה. היא נישאה והביאה לעולם שני ילדים.

החיפוש

"שנים לא רציתי לדבר על העניין הזה, כי הייתי תחת אימת השואה והמאורעות שעברו עלי", אומרת צירר, "כשהאפיפיור יוחנן פאולוס השני מונה לתפקידו, ראיתי את פניו והתחלתי לקרוא עליו, והכול חזר אלי מחדש. זה האיש, אמרתי לעצמי. כשלא היו לישראלים יחסים דיפלומטיים מלאים עם הוותיקן חששתי ליצור עימו קשר ואולם בשנים האחרונות לפני מותו כתבתי לו מספר מכתבים".

על שניים מהמכתבים לא קיבלה צירר כל תשובה. במהלך 98' כתבה שוב מכתב מפורט בפולנית ושיגרה אותו ללשכת האפיפיור. מזכירו האישי שלח לה מכתב חם ובו הודה לה על מכתבה החם ל"אב הקדוש". "משאלתי הגדולה הייתה לפגוש אותו", אמרה אז.

בתחקיר שביצעתי פניתי בשעתו לגורמים שונים בכנסיה הקתולית וכן למחלקה המטפלת בקשר עם העולם הנוצרי במשרד החוץ כדי לסייע לה. בועז מודעי, נציג ישראל בוותיקן נרתם בשעתו לעזרה ולאחר שפרסמתי את סיפורה ברשת שוקן, הודיעה לשכת האפיפיור כי היא מוכנה למפגש בין השניים וזאת לאחר שכל הפרטים נמצאים אמיתיים ונכונים.

זמן קצר לאחר הפרסום, ב-98',נפגשה צירר ברומא עם האפיפיור ולאחר מכן נפגשה עימו בעת ביקורו בארץ. היא התראיינה בכל רשתות השידור בעולם וסיפורה פורסם בכלי התקשורת הקתוליים ובאמצעי התקשורת הנוצריים השונים ועורר עניין רב.

הנוסח ברוסית של רשומה זו: http://www.akizel.net/2007/04/1998.html