"ככל שהחינוך יעיל יותר כן מתמסרים בני האדם בתשוקה גדולה יותר לאזיקים המונעים מהם להיות מה שיכולים היו להיות ומסתירים מהם את אלימותם של מנגנוני העיצוב של מה שהינם" (אילן גור-זאב, 1999: 11)

The more effective education becomes, the more people seek comfort under the fetters that prevent them from what they could have become and hide from them the violence of the mechanisms that shape what they are (Ilan Gur-Ze’ev, 1999: 11).

21 בספטמבר 2007

הטיול המשפיל באונטר דן לינדן - בעקבות ספר על משה מנדלסון





בעקבות ספרו של פרופ' שמואל פיינר אודות משה מנדלסון

מאת אריה קיזל

בשדרות אונטר דן לינדן בברלין, באחד מערבי קיץ 1780, ספג משה מנדלסון, יחד עם בני משפחתו, קריאות "יהודים! יהודים!" וידוי אבנים מאת חבורת נערים. מנדלסון היה נסער, מתוסכל וחסר אונים. בסיפור זה פותח פרופ' שמואל פיינר את ספרו החדש אודות משה מנדלסון (הוצאת מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, 2005). הספר יצא בסדרת "גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי" בעריכת פרופ' אביעד רביצקי.בון, יולי 2005. קבוצה של מחנכים, מורים ומנהלים ישראלים נפגשת לסמינר בן שבוע עם מחנכים מכל רחבי גרמניה. זהו הסמינר ה-22 שמארגנות הסתדרויות המורים הגרמנית והישראלית. מאז שנות החמישים נפגשים על אדמת גרמניה ולאחר מכן על אדמת ישראל מורים משני הצדדים ומחליפים דעות, לומדים ומשכילים. בתחילת הדרך הייתה זו השואה במוקד הדיונים והמתחים שהתפתחו. השנה הוקדש אחד מפרקי הסמינר לדיון בתרומתם של יהודי גרמניה לתרבות הגרמנית.ברלין, יולי 2005. שלל אנדרטות לזכר השואה, תערוכות ובהן 100 שנות תרבות עברית ושוב גל של ספרים על תרומת יהודי גרמניה לתרבות המקומית. דיוקנו של איינשטיין בכל פינת רחוב, ציטוטיו על בתי ממשל מרכזיים ו"רקוויאם גרמני" של עמוס איילון בחנויות הספרים.את הספר "משה מנדלסון" קראתי לפני הסמינר שבו השתתפתי ושבתי אליו גם לאחריו, לאחר שצעדתי לאורך שדרות עצי התרזה הרחבות ודמותו של מנדלסון, המייצגת את הגרמניות היהודית, ואת השניות שבה עסקה החברה הגרמנית במאה ה-18 ביהודי, מלווה אותי.פיינר, איש אוניברסיטת בר-אילן, בוחר לפתוח את הספר בתיאור המראה של ברלין שבה היהודים מתמזגים ומטיילים בגנים ובשדרות של העיר. נוכחותם של כשלושת אלפים היהודים במקומות ציבוריים ובאתרי הבילוי והתרבות – ובמיוחד התיאטרונים ואולמות הקונצרטים- היתה אופיינית לעיר התוססת. הבחירה הזו מייצגת את הניסיון להשתלבות באופן העמוק ביותר, באופן המנסה לנצל את המצב המודרני ואת הנאורות המחלנת כדי לבנות את היהודי הגרמני או שמא הגרמני היהודי כחלק מהאדריכלות המקומית והנוף האנושי. אלא שהצעקות של קבוצת הנערים כלפי מנדלסון ובני משפחתו, באותו ערב ב-1780, צעקות שהדגישו את יהדותו, החזירו גם אותו למקורותיו ולמועקות הנלוות לאמנציפציה שלא היתה מעולם שלמה עבורו, גם אם זכה בפרסים, בתהילה, בגישה בלתי אמצעית לשליטים ולפרסום ברשתות צפופות ב"עידן של סופרים".אין זה ספר עם אפראט מדעי מדויק ומראי מקום אלא סיפור מעשה, כתוב היטב, אודות הפילוסוף היהודי-גרמני החשוב. תרומתו של פיינר היא בכך שהוא מספר סיפור ובעיקר סיפור חיים מעניין וסוער בשפה קולחת, ללא חדירה מעמיקה לכתבים הפילוסופיים של מנדלסון שביקש להאיץ את ההתמזגות התרבותית והחברתית של היהודים בבורגנות הגרמנית. הספר אינו נוטה לדרמטיזציה ולא מכתיר את מנדלסון בסופרלטיבים מיותרים. אין הוא עמוס בתאריכים אלא מתאר תהליך בשנים הקריטיות שבין הטיול ההוא בברלין, אל הדרך שבה עשה מנדלסון מדסאו לברלין, אל השנים המעצבות שלו כשחדר לתודעת הפילוסופים, דרך החלומות והמאבקים לסובלנות דתית ולבסוף אל השנתיים האחרונות, המכריעות, בחייו.מנדלסון הוגדר "סוקרטס הגרמני" (עמ' 11), אותו "סמל המודרניות היהודית" (עמ' 12), "מרטין לותר היהודי" (עמ' 13), זה שהיה "המייצג האידיאלי של הרצון להשתלבות יהודית בגרמניה", "שלא היה מתאים ממנו לשרת היטב את מסע יחסי הציבור של היהודים המודרניים" (עמ' 14).הנאורות העמידה את מנדלסון בפני המבחנים המרכזיים. הספר מספר את סיפור המבחנים הללו, החל בהשתלבות הפיזית בגרמניה שביקשה להרחיק מתוכה יהודים אך קרבה אותם, רצתה אותם במדרג החברתי נמוך ככל האפשר אך הכירה בתרומתם המשמעותית ובהשתמעויות החברתיות והאקדמיות שלה.מנדלסון הוא האנטי גיבור של "המצב המודרני" והנאורות הגרמנית שהיתה שונה מהנאורות הצרפתית בכך שהיתה פרוטסטנטית או קתולית ו"לא מתחה ביקורת פוליטית רדיקלית, היתה מעוניינת בטיפוח האזרח ההגון והמחונך ונמנו עמה אנשי הממסד של המדינה כמו פקידים, אנשי אקדמיה, מורים ואנשי דת" (עמ' 18) אך עם זאת "שינתה באופן דרסטי את כללי המשחק משעה שחילנה את אופן החשיבה על יחסי יהודים ונוצרים ודחקה את היריבות התיאולוגית לשוליים" (עמ' 19).מנדלסון היה מבחינות רבות דמות טרגית. מצד אחד, תודעת נחיתות מעמדית ליוותה אותו כל ימי חייו ו"אף בשיא הצלחתו לא ראה את עצמו שייך לאריסטוקרטיה היהודית העשירה" (עמ' 24) ומנגד, שאף שלא להעלות על פני השטח את הויכוח התיאולוגי העמוק בין היהדות לבין הנצרות ונפגע כאשר הועמד במבחן על ידי לפאטר, איש כנסיה מציריך שהיה מבכירי חוגי הנאורים באירופה כשזה ביקש ממנו, במכתב גלוי ומביך, לגלות את דעתו על הנצרות ובעצם להסביר מדוע אינו מתנצר.לפאטר ב-1768 כתב: "מובן שאני מאמין ומצפה להמרת כל האומה היהודית לנצרות. מובן שאני מאמין שהמרה זו תהיה קשורה בקשר ישיר עם מלכות אלף השנים של ישו" (עמ' 72). מנדלסון שנחרד מדרך הפנייה הפומבית, מהצורך להתגונן או להביע עמדה בסוגיה בין-דתית נכנס למערבולת של עלבון וחולי סביב פרשה זו ולבסוף סיים בדצמבר 1769 לכתוב את "האיגרת אל האדון הדיקונוס לפאטר", חיבור קצר אך בעל משמעות עמוקה בנושא הסובלנות הדתית.עיקרו בעמדה שהפולמוס הבין דתי הוא למעשה חד צדדי לחלוטין וזאת משום שהיהדות לעומת הנצרות אינה תובעת בלעדיות (עמ' 74 – 75). מנדלסון דבק כאן בעמדתו כי לדתות שונות יש בסיס משותף בדת טבעית שאין לה בקשה או צורך להתגלות אלוהית או לכתבי הקודש. זו עמדה שעמדה ביסוד ההשתלבות היהודית בגרמניה של המחצית השנייה של המאה ה-18, מדינה תוססת אשר הוקמה בה רפובליקה ספרותית.אל מדינה זו ביקש מנדלסון, שהרב יהונתן אייבשיץ, אחד מגדולי הרבנים ביהדות האשכנזית דחה את בקשתו לזכות בתואר "מורנו" הרבני, להשתלב באופן שלא יסתיר את יהדותו ולא ימיר אותה אך גם לא יזעק אותה ולא יזעקו לו אותה ברחובות ובפרסומים.לפיכך הוא "התחבר מייד אל הפילוסופיה הרציונליסטית של הדת, שהייתה לה בהגות הגרמנית מסורת בת כמה עשרות שנים – התיאולוגיה הטבעית המניחה כי העיון הפילוסופי התבוני הוא הדרך להכרת אלוהים ואמיתות היסוד על העולם והאדם, כמו בריאת העולם, הימצאות הנפש והישארותה גם ללא התגלות ישירה של אלוהים" (עמ' 35).עמדתו המשמעותית של מנדלסון היתה כי הפרשנות הנוצרית לפסוקי "הברית הישנה" המשמשים ראיה לכאורה לאמיתות הנצרות מוטעים או מטעים (עמ' 79). עמדה זו נכתבה על ידו בתשובה לשאלת הנסיך בראונשוויג בנושא זה. למזלו הרב, הנסיך לא פרסם את עמדתו זו וכיבד את בקשתו שלא לחשוף בפומבי את תשובתו.פיינר מסכם את ספרו בציון העובדה כי ארבעה מילדיהם של משה ופרומט מנדלסון, שהתנצרו כחלק מהתמזגותם החברתית ובמטרה לזכות ביתרונות רבים, שיקפו היטב את ההתפתחויות הללו וסתרו באופן בוטה את השקפת עולמו של מנדלסון.הוא כותב: "בהתחשב במאבקים העיקשים שניהל בחייו נגד כל אלה שניסו לגאול את נפשו בדרך של שכנוע להמרת הדת מצטיירת התנצרותם של ארבעה מילדיו כאירוניה היסטורית... דומה איפוא שלא ניתן לנתק את מנדלסון ההיסטורי – בשונה ממנדלסון המיתי – מזמנו ומדורו. במקום לשפוט אותו כאחראי לתהליכי השינוי, השילוב, ההתפרקות וההתחדשות שעברו על החברה היהודית בדורות שבאו אחריו, ובמקום להילכד בכבלי הדימוי והמיתוס שנוצר סביבו כגיבור תרבות יהודי-גרמני, חשוב ורצוי לנסות ולהבין את משמעות סיפור חייו כיהודי ברלינאי מפורסם בשלושים השנים שבין אמצע שנות ה-50 לאמצע שנות ה-80 של המאה ה-18" (עמ' 163), יהודי הומניסט אשר בפרספקטיבה היסטורית מאוחרת יש במעשיו תמרור אזהרה כלפי הנאורות השברירית בגרמניה של אותם הימים.

אין תגובות: