בעקבות הסרט "האשכנזים" (במאים: דליה מבורך ודני דותן) והספר "הנדון: אשכנזים" מאת ד"ר מרב רוזנטל-מרמורשטיין
מאת אריה קיזל
האשכנזיות נמצאת תחת מתקפה פנימית וחיצונית. הזהות שלא הוגדרה עדיין ואשר נשדדה באלימות על ידי הציונות שהותירה אותה פצועה אך גם הגמונית, נושאת עמה בעיקר רגשות אשם. הזהות הזו מבקשת להיחלץ מסבך המודרניות והפוסט-מודרניות, הכיבוש והעצמאות, ההפרטה ומדינת הרווחה ומבקשת לה אוטונומיה, ירידה מן הצלב.
לא יניחו לה, לאשכנזיות, לבעבע. הפתרון האולטימטיבי כביכול שהציגו הבמאים דליה מבורך ודני דותן בסרטם "האשכנזים" (ערוץ 2, ינואר 2006) הוא דל וחיוור: חבורת צעירים תל אביביים, בעלי מראה יאפי ומבטא צברי, מבקשים לשמר או לחזר אחר קרעי העבר האירופי של הוריהם. הם אינם יוצאים נגד המזרחיות, הפרענקיות והלבנטיניזם. הם אינם נופלים לתוך קטגוריות אוריינטליסטיות נוסח סעיד, אך הם מבולבלים, בעיקר נבוכים ואולי גם לא רלוונטים.
הם מבולבלים כי הם מבקשים את העבר האירופי, את הקיגל, את הגעפילטע פיש, את הפולניות, ההונגריות, הייקיות והרומניות, מבלי להתבייש, אך הם לכודים בתוך זהות מוכה וחבולה שהמזרחיות החדשה בנתה בעמל רב ואשר הנרטיב שלה הוא הטמעת רגשות האשם על מעשי הוריהם כלפי המזרחיים בכל שלב משלבי המהפכה הציונית, ולמעשה גם עד היום.
הם לכודים בתוך הלבנבנות שלהם, שאינה מקבלת תווית קולית בתקשורת שכולה ספוגה ישראליות מזרחית, בתוך מאכליהם המואשמים שלא תובלו היטב, בתוך ה"שלאף שטונדא" שאחד מהם מבקש לשחזר ולהוציאו מהתכריכים, בתוך המוזיקה הקלאסית המודרת מהשיח הלגיטימי ואשר זוכה ללעג סמוי בעולם הפרסום וללעג גלוי בתוכניות הטוק שואו והסאטירה המעצבות דעת קהל ומנרמלות יום יום זהות ישראלית חדשה, מזרחית.
הם קראו היטב את כתבי "הקשת", את אלה שוחט ואפילו הזדהו באופן מתמיה עם אריה דרעי כחלק מניסיונותיהם, הבלתי מובנים אפילו לעצמם, להצטייר כישראלים תאבי מודרניות בעולם פוסט מודרני. אל תוך מערבולת הזהויות הזו הם הושלכו ונהדפו ולפתע ביקשו לעצור, אולי מאוחר מדי, את הסחרחרת, לבדוק, לשאול שאלות ולהציל. השאלה היא את מה.
תוצאתם, הקמת התנועה לזהות אשכנזית, לצד חנויות מועטות לאיסוף כתבי אידיש מתכלים, אינה חדה כיוון שאין בה יסודות מאשימים של קורבן ומקרבן. התוצאה לוקה בחסר מתמיד של מרכיבי שיח אלימים אשר דורשים היום אמירות ברורות ולא מורכבות, אשר דוחות ערפול שלא יכול להיתרגם לכלל אידיאולוגיה. התורה שלהם אינה אפויה עדיין ויש בה מרכיבי תבשיל שעדיין לא מוצקו ולפיכך הם חשופים לפירוק מתמיד, אפילו על ידי אשכנזים אחרים, בוודאי על ידי הנרטיב המזרחי החובט והברור.
בצרתם, הם נראים למתבונן מהצד כקבוצת ליצנים, שומרי חומה ללא בית, גולים בארצם אשר מבקשים להתנצל כל העת, לחזר אחרי גורו שאינו קיים, אחרי אירופה שבגדה והאירופי שהם מבקשים לסנן ממנו את פוביות השואה שהוטמעו בהם מבית ובקפדנות אשכנזית. לפיכך הם מזמינים לכנס הפתיחה שלהם את אהרון אפלפלד, אשכנזי שנורמל אל תוך הציונות ושב אל אותה זהות שלו. הם מבקשים באמצעותו לשוב לפולין, ארץ ירוקה, לזיכרונות של בית אבא, למשהו שאבד שם, בבית הקברות הגדול ביותר של מזרח אירופה. הם מבקשים לייחד את זהותם מתוך המזרחיות החוגגת והחודרת-כל ביום יום הישראלי הססגוני.
אריה קרמפף כתב על ספרו של סמי שלום שטרית כי הוא מנהל שיח קולוניאליסטי מהופך. שיח זה הוא בעל שני מרכיבים. הראשון הוא נטייה של מי שהגדיר את עצמו "אחר" (מוכפף, קורבן) לבקר את הערכים ההגמוניים שהוא דוכא בשמם (כור היתוך, סוציאליזם, שוויון, מודרניזם) אך בעת ובעונה אחת להראות שהוא, "האחר", ביטוי מוצלח יותר של ערכים אלה.
האשכנזים, כפי שהם מוצגים בסרטם של מבורך ודותן, וכפי שבאו לידי ביטוי מאוחר יותר בדיון נלעג ב"פוליטיקה" הם נעדרים אף שיח קולוניאליסטי מהופך זה. הם נעדרי כל שיח ונמלטים מתוויות מקורבנות ולפיכך לא מקבלים לגיטימיות ישראלית (המקדשת היום קורבנות ומסכנות כשם המשחק). הם לא יכולים לאמץ מרכיבי קבוצת לחץ כיוון שהם צאצאיי האחוס"לים של קימרלינג ובה בעת טוענים כנגד אותה אחוס"ליות וברטוריקה תל אביבית מרשימה שיש בה רהיטות אך אין בה בהירות.
אל מול נחשול המזרחיות המתמרכזת, גם אם מתקשה להיפרד מקורבנותה ובגרסאותיה המעודנות מניפה את דגל הרב תרבותיות, הם נראים לכל היותר חסרי תכלית ואורך נשימה. אי ניסוח בהיר של הבקשות שלהם והימנעות מכניסה לעימות אל מול נרטיבים אחרים, מייתרת אותם גם בקרב אשכנזים אשר נורמלו מזמן אל תוך השיח המזרחי וקיבלו על עצמם, מרצון מהיר אגב, את רגשות האשם על מעשי הוריהם.
קושי זה גם עולה מספרה של ד"ר מרב רוזנטל-מרמורשטיין "הנדון: אשכנזים" (הוצאת עם עובד, 2005). המחברת מנסה לבטא כתב אשמה אך היא יוצאת כשכתב הגנה בידה. היא מבקשת להציל קרעים של זהות אשכנזית ובמילותיה העדינות שולחת תחינת הצילו אשר רק משחקות לידיהם ההוגים המזרחיים החדשים, אבל לא רק לידם. אבירמה גולן יצאה כנגדה בשצף קצף והורידה את ספרה מסדר היום הציבורי מהר מדי וללא אבחנה מדויקת של התובנות העולות ממנו, בתוך הבלבול וההתנצלות שממנו יצא אל דרכו.
רוזנטל-מרמורשטיין כותבת על הקשת הדמוקרטית המזרחית ועל אלה שוחט, על פרשת אורי אור ועל רוח קדים, על שינוי ובעיקר על רצונה כי ישמעו את האשכנזים כיום ויפסיקו, עכשיו ומיד, לדרוך עליהם. בלשונה: "כפל הסטנדרטים המקופל בשיח החדש – הרגישות למזרחים לצד האטימות כלפי קבוצות זהות אחרות – מציג בפני דובריו אתגר נוסף: לבחון מדוע הכאב שנגרם להוריהם ולהם כתוצאה מן המאמצים לשכנז ולתרבת אותם, להשכיח את מורשתם וחולל בקרבם דה-ערביזיציה, מדוע הכאב אינו מפחית את נכונותם לבטל זהויות קיבוציות של חברים אחרים בחברה: כיצד אירע שחוויה התופסת מקום בולט כל כך בזיכרון המזרחי נמחית מתודעותיהם של מזרחים חדשים בכל פעם שהם מפנים את הקשב לציבורים אחרים בישראל".
העיניים לא מאמינות למראה המילים הזועקות של אשכנזיה פגועה ונרמסת בוודאי עוד תעמוד במתקפה מאורגנת להפליא של כל ההוגים המזרחיים אשר מתבקשים דבר ברגע זה, רגע לפני שהם כותבים, לעצור ולהביט היטב אל בין המילים ולראות בהם ניצן רענן של רצון לבניית שיח. והיא ממשיכה: "על אף הכרתם המפורשת בחשיבות הפסיכולוגית של זהות קיבוצית, בנחיצותה לשיווי המשקל הנפשי של אדם, לשלמות טבעו ולכבודו – דוברים של השיח המזרחי החדש אינם מהססים לדרוש מחברים בקבוצות זהות אחרות להזניח את מורשותיהם כדי להתערות במרחב". מילים אלה לא צריכות להידחות כיום ויש מקום לבחון אותם ואת הרלוונטיות שלהם בתוך השיח הישראלי הנוכחי. אלה מילים שנכתבו מתוך כאב משמעותי ומתוך רצון עז לבניית סדר יום חדש, בלא לוותר על זהות של חברה אחת.
רוזנטל-מרמורשטיין לא רוצה להתערות במרחב. גם התנועה לזהות אשכנזית של חבורת התל אביבים לא רוצה להתערות במזרח. הם רוצים להישאר אירופים ובעלי זהות אירופית, בלא להתבייש בקריאת הקלאסיקונים הגרמנים שמולדתם בראה את אושויץ. גם הם, כמו המזרחיים, נמצאים בדיסוננס לא פתור הכיצד יהללו את האירופיות אשר בראה את ההרג וההרס של תרבות הוריהם והפכה את בשרם לאפר ולאין.
בשיא טיעוניה קובעת רוזנטל-מרמורשטיין: "במסגרת הדיון העכשווי בציונות קיים מחסור בממד האוטוביוגרפי של הציוני... ההסבר העיקרי למחסור בציוני כבן אדם קשור בעובדה שהוגים ביקורתיים מלהקים אותו בתפקיד המדכא, דמות שעולמה הפנימי אחיד ומכוער, מלא במניעים שליליים. מאחר שהוא רע במידה לא אנושית, הציוני בהגות הביקורתית מוציא מכלל אפשרות ציוני אנושי, בן אדם. באופן אידיאלי, שיבתו של הציוני האנושי תפרע מעט את הסדרים בביקורת הציונות, תשבש במשהו את חלוקת התפקידים המקובלת, חלוקה מגושמת וחסרת ניואנסים".
בין הפרקים המבקשים להאשים את המזרחיות במעשים מגונים בזהות האשכנזית, צץ לו פה ושם כתב אישום חמור. היא מאשימה את "השיח המזרחי החדש" שהוא "שולל את הציונות מן הבחינה המוסרית, השיח החדש כרוך למעשה בדה-לגיטימציה של סיפורי החיים של הציונים הראשונים ולפעמים גם של צאצאיהם".
ההאשמה החריפה הזו ראויה לבחינה לנוכח עוצמותיו של השיח המזרחי החדש, בחלקים הרהוטים יותר שלו. הטענה המרכזית היא כי המזרחיים החדשים מבצעים פעולה קשה בכך שהם מאשימים את החזון הציוני בריקון חיי הציונים ממשמעותם והענקת משמעות שלילית לאותו חזון. הפעולה הזו מתבצעת על ידי הפניית אצבע מאשימה כלפי התנועה הציונית ולא כלפי פרטים. "יתכן שבעיני עצמם", היא כותבת, "המזרחיים החדשים בסך הכל מפרקים את האידיאולוגיה הציונית, עורכים דה קונסטרוקציה לנראטיב הציוני-אשכנזי. אולם שימוש בלטינית, על אף ריח הליזול הנודף ממנו, אינו מעקר פעולות מתוצאות. דה קונסטרוקציה היא קריעה לגזרים, נראטיב הוא סיפור ואידיאולוגיה נישאת תמיד על ידי אנשים פרטיים, לכל אחד מהם פנים ושם שנתנו לו הוריו".
הטיעונים שמעלה רוזנטל-מרמורשטיין ואשר בשמם היא תוקפת את השיח המזרחי החדש דומים להפליא לדבריה של אלה שוחט בבואה לבקר את מעשי הציונים האשכנזים. טיעונים אלה הם המקבילה הלבנה, אם תרצו, לסיפור העולה מעירק, סבתה של שוחט, בספרה "זכרונות אסורים". הדימיון המפתיע (ואולי לא) בין הסיפורים הוא היסוד האופטימי במפגש הנרטיבים הזה דווקא היום במצב הישראלי הנוכחי.
וכך כותבת רוזנטל-מרמורשטיין: "המזרחים החדשים קורעים לגזרים את סיפורי החיים של הציונים הראשונים, מנסים לבצע בציונים הראשונים דיכוי פוסט-מורטם (כאילו אי אפשר להסתפק בדיכוי שמכונן המוות לבדו)". עם תום ניתוח זה היא מביאה את סיפור סבה מצד אמה, ממש כמו שאלה שוחט מביאה את סיפור סבתה.
המפגש בין ספרה של רוזנטל-מרמורשטיין לבין ספריה של ההוגים המזרחיים שהיא מבקרת הוא מפגש מרתק וכואב שיש בו זעקה פנימית גדולה וחיפוש מרחב שיהפוך בית משותף. אלה נרטיבים הנמצאים במאבק כולל שבסיסו חוסר סובלנות וגם רצון להשפיע על דרכה של החברה הישראלית בכל תחומיה, מהמוזיקה ועד השיח הציבורי, מהאוכל ועד הארכיטקטורה, מהצביון התרבותי ועד זליגת הסלנג לשפה התקנית. וכפי ששוחט זועקת כנגד האשכנזיות ושנהב יוצא בעד הערביות, רוזנטל-מרמורשטיין מבקש להגיד את מה שגיבורי הסרט של מבורך ודותן רוצים: אנו אירופיים ודי להתבייש בכך. לא רוצים יותר להתבייש באשכנזיות שלנו.
בספרה של רוזנטל-מרמורשטיין, על כל ליקוייו, יש מפנה גדול. הוא מבקש מקום של כבוד לאשכנזיות שלא מפחדת לדרוש את הסרת כתם האשמה ומתנערת מהסליחה הקולקטיבית האלקטוראלית של אהוד ברק. זו אשכנזיות שאומרת כי ברק טעה בכך שביקש סליחה רק מהמזרחיים ובעיקר מהמרוקאים. זו אשכנזיות המבקשת מהציונות האלימה, ומיורשיה, הוגי השיח המזרחי החדש, לעצור רק רגע לפני שהם ייאלצו לבקש סליחה, גם מהם, מהאשכנזים.
פורסם לראשונה במפנה: במה לענייני חברה, מס' 50, מאי 2006, עמ' 68 – 70
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה