"ככל שהחינוך יעיל יותר כן מתמסרים בני האדם בתשוקה גדולה יותר לאזיקים המונעים מהם להיות מה שיכולים היו להיות ומסתירים מהם את אלימותם של מנגנוני העיצוב של מה שהינם" (אילן גור-זאב, 1999: 11)

The more effective education becomes, the more people seek comfort under the fetters that prevent them from what they could have become and hide from them the violence of the mechanisms that shape what they are (Ilan Gur-Ze’ev, 1999: 11).

21 בספטמבר 2007

לחשוב כפילוסוף, לחיות כפילוסוף




בעקבות הספר "מורה דרך לאוהב החכמה" מאת ז'אק שלנגר

מאת אריה קיזל

"תחום הפילוסופיה מתמצה בשאלות האלה: מה אני יכול לדעת, מה עלי לעשות, למה אני יכול לקוות, מה הוא האדם? על השאלה הראשונה עונה המטפיזיקה, על השנייה האתיקה, על השלישית הדת, על הרביעית האנתרופולוגיה. לאמיתו של דבר אפשר לצמצם את הכול לאנתרופולוגיה כי שלוש השאלות הראשונות כלולות בשאלה הרביעית" (מבוא ל"לוגיקה", קאנט).

ז'אק שלנגר, פרופ' אמריטוס לפילוסופיה מהאוניברסיטה העברית בירושלים שכתב את "הפילוסופיה של שלמה גבירול", "דרכי פילוסופים", "על החיים הטובים", "בשבחי נפשי הגשמית ובשבחי מותי" מוציא אותנו עתה למסע פילוסופי בסיסי ומעניין. בספרו החדש "מורה דרך לאוהב החכמה" (הוצאת מאגנס, תשס"ה) שהוא תרגום של ספר שהוציא בצרפתית ב-2002 תחת השם Guide pour un apprenti philosophe הוא מוליך אותנו לא אל התכנים הדוקטריניים השונים של הפילוסופיה אלא בדרכים לדעת, לעשות, לפעול ולחיות, הדרכים שהפילוסופים מתמסרים באמצעות לפעילותם הייחודית, כדבריו.
שלנגר כותב כי הוא מרגיש תמימות דעים עם אחת מהאמירות הגאוניות-בנאליות של ויטגנשטיין: "הפילוסופיה אינה אחד ממדעי הטבע... הפילוסופיה אינה תורה אלא פעילות". וכך גם קובע הספר את הנתיב שבו ההתייחסות לפילוסופיה היא כאל מקצוע, עיסוק, פעילות שמתמסרים לה אלה המכונים פילוסופים.
שלנגר מתייחס לפעילות הפילוסופית כזו שאפשר לגשת אליה מגישות שונות: גישה פסיכולוגית, גישה סוציולוגית, גישה היסטורית וגם גישה פילוסופית צרופה.
הגישה הפסיכולוגית מדגישה את אישיותם של הפילוסופים, את המניעים האישיים שרותמים אותם לפעילות הזאת, את האופן האישי והייחודי שבו הם פועלים ומגיבים. "מנקודת הראות הזאת הגיוון ביצירות משקף גיוון פסיכולוגי, הבדל בין מזג למזג: אופטימיות לעומת פסימיות, סגפנות לעומת תאוות חיים, עצבות לעומת עליזות, רצינות לעומת אירוניה וכן הלאה. לבסוף מגיעים למין דיוקן פסיכולוגי של הפילוסופים והוא מבקש להסביר את פועלם כתלוי בטבעם, באופיים ואפילו בילדותם המוקדמת".
הגישה הסוציולוגית מדגישה את ההקשר החברתי שבו מתרחשת פעילותם של הפילוסופים: המניעים החברתיים-הכלכליים הדוחפים אנשים מסוימים להקדיש את עצמם לקריירה פילוסופית, התפקיד החברתי-פוליטי שהפילוסופים אמורים למלא בחברה והאופן שבו הם מתמסרים לפעילות זו.
הגישה ההיסטורית מדגישה את ההקשר ההיסטורי והתרבותי שבו הפילוסופים מפתחים את יצירותיהם והיא מדגישה את הופעתן ואת השתנותן של האידאות הפילוסופיות לאורך ההיסטוריה. מנקודת המבט הזאת תורה פילוסופית היא חסרת פשר אלא אם היא מתייחס להקשר ההיסטורי, הפוליטי והכלכלי שבו היא מתפרסת.
אלא שהכותב מבכר את הגישה הפילוסופית שבמסגרתה אפשר להתייחס אל הפעילות הפילוסופית כתופעה שיש לה ייחודיות משלה ולבחון אותה מבפנים, מזויות שונות, אגב ניתוקה מהמקיף אותה והכנסתה לסוגריים.
בחלק הראשון של הספר עוסק הכותב בסוגייה "לחשוב כפילוסוף" ובוחן סוגיות העוסקות בהתבוננות, בשאילת שאלות, במהות השאלה הפילוסופית. הוא מתמקד בסוקרטס ובאירוניה הסוקרטית שמטרתה אינה ללעוג למומחה אלא לעורר אותו, לטלטל ולנער אותו, כמומחה של האי-מומחיות. הוא משווה בין השאילה הפילוסופית של סוקרטס לזו של קאנט. "השאילה של סוקרטס, הנוגעת לשפה, ליתר דיוק לשימוש בשפה, וזו של קאנט המתייחסת לידיעה ולהוויה. השאילה של סוקרטס מכוונת אל המשמעות ורואה בשפה לא רק כלי להשגת ידע אלא גם, ובאותה מידה, נושא הידע. סוקרטס אינו חוקר את העולם. לו חי בימינו היה מותיר את התפקיד הזה בידי אנשי המדע. סוקרטס מבקש להתחבר אל המציאות באמצעות השפה, כי בעיניו השפה, כשמשתמשים בה נכון, דהיינו כאשר יש בה הגדרות ברורות ומדויקות – משקפת נאמנה את ההוויה האמיתית, כלומר את עולם האידאות... בעיני סוקרטס כאשר משתמשים נכון בשפה היא נעשית מידת ההוויה, היא מסמלת כראוי את ההוויה, היא מסמנת את האמת... אולם כאשר קאנט שואל את עצמו על מהותן של החירות, החובה והתבונה, הוא אינו שואל איך להשתמש נכונה במונחים האלה וגם לא כיצד להגדירם. נכון יותר לומר שהוא מבקש להגדיר את תחומי הידע, הפעולה, האמונה. כדי לדעת מה ישנו חיוני להכיר את הטווח ואת הגבולות של היכולות ההכרתיות האנושיות. התשובות על השאלות שקאנט מציג אמורות להשתלב בידע של מה שהווה ושל מה שצריך להיות ומותנות במה שאפשר לדעת".
בחלק השני של הספר עוסק הכותב בסוגיות "להחזיק בעמדה פילוסופית" ופותח אותה באמירה: "אתה מכריז על עצמך פילוסוף. מה הפילוסופיה שלך? זו שאלה שמרבים להציג לי. התשובה המצופה ממני היא לא פחות מ'אני מאמין' פילוסופי, הצגת דעותיי על מה שיש ועל מה שצריך להיות, על מה שצריך לעשות, על הדרך שיש להתנהג. וכשאני מודה שאין לי תשובות מוכנות לבעיות האלה, החשובות כל כך, כשאני קובע שאין לי 'אני מאמין' פילוסופי להגן עליו ובייחוד כשאני טוען שהשאלה שמציגים לי נראית לי לא הולמת ושאיני מבין היטב את פשרה או את העניין שבה, אני שוב נראה כשוטה הכפר". (עמ' 43).
ובהמשך הוא כותב, בתעוזה רבה: "ככלל השאלה על הפילוסופיה שלי מביכה אותי הן בגלל עזות המצח שבה הן בגלל חוסר הענין שבה. היא נראית לי חסרת נימוס מפני שאני רואה בדעותיי הפילוסופיות, באמונות האידאות שלי, משהו אישי, גם אם לא פרטי. אני רוצה לתת להן פומבי על פי החלטתי בלבד ואיני רוצה למסור אותן על פי דרישת הקהל, דרישה שיש בה חוסר דיסקרטיות ולעיתים קרובות אפילו גסות. אני מדבר על האידאות שמעניינות אותי רק על פי רצוני. איני רוצה להיות במצב שבו אני צריך להסביר או להצדיק את עצמי. וכשפונים אלי ושואלים אותי בפתאומיות, ואפילו בחוסר נימוס, אני נוטה לסגת לקונכיה שלי, להסתגר, לסרב להתמסר, וברוב המקרים הדבר מסתיים בהתחמקות מילולית המאפשרת לי שלא להיות בוטה יתר על המידה".
שלנגר כותב כי הוא אינו רואה בעצמו שליח, נציג או מיסיונר של תורה פילוסופית כלשהי, אלא הוא שואל את עצמו שאלות על העולם שבו הוא חי, מנסה להבין אותו, להבין כיצד היה רוצה שיהיה וכיצד הוא חושב שצריך לחיות בו. גם בסוגיה מי היו מוריו, הוא משיב תשובה שאינה הולמת את עידן חיפוש הגורו האחד והנצחי של ימינו: "אני נבוך בראש ובראשונה מפני שקשה לי להגיד במדויק מי הם מוריי, אם יינתן לי לחבר רשימה שלמה, אך אני מרגיש שאיני מסוגל לכך. היו לי מורים רבים ומכל אחד מהם קיבלתי דבר אחר. אם אשיב שמורי ורבי הוא אריסטו יקטלגו אותי באריסטוטלים ואם אומר שמורי הוא שפינוזה, יקטלוגי אותי בשפינוזיסטים. אלא שהקיטלוג הזה הוא שמפריע לי, משום שאיני מרגיש שייך לשום קהילייה פילוסופית מסויימת. איני רואה עצמי תלמיד של מורה בלבדי כלשהו. יש לי מורי דרך רבים. מכל אחד מהם נטלתי את מה שהתאים לי, וברוב המקרים איני יודע אפילו מה הוא בדיוק אותו דבר שנטלתי. את האחד אני אוהב בזכות נימת הדיבור שלו, את השני בזכות אורח חייו, את השלישי בגלל אידיאה מבריקה שלו, ועוד אחרים בגלל דבר אחר. קיצורו של דבר, כולם מוריי, ואף לא אחד מהם אינו מורי הבלבדי". (עמ' 49).
במקום אחר הוא ממקם את עצמו כ"שייך למאחדים ולא מנתקים, לרואים את העולם באחדות שונותו, למוצאים את מקומם הטבעי בעולם המאוחד של האימננטיות ולא בעולם הנפרד של הטרנסצנדנטיות. בקיצור, אם אני חייב לתייג את עצמי אומר שבפילוסופיה אני נטורליסט, אם מפרשים את המונח 'נטורליזם' במובן של 'תורה שעל פיה שום דבר אינו קיים מחוץ לטבע' ואת המונח' טבע במובן הרחב ביותר של מהמכלול של כל מה שקיים'... כשאני מכריז על עצמי כנטורליסט במובן הפילוסופי של המונח, איני רוצה להכניס את עצמי לתוך סד אידאי אלא לסמן בכך את הכיוון האידאי שאני דבק בו ולהצביע בדרך השלילה על הכיוונים האידיאיים שאני דוחה" (עמ' 51).
בניסיון אחר, שובה-לב במיוחד, הוא מצהיר: "אני אוהב בעת ובעונה אחת את האפלולית הזוהרת של הרקליטוס, את הפתיחות האנציקלופדית של אריסטו, את המחויבות המוסרית של הסטואיקנים, את האנושיות החייכנית של אפיקורוס, את ההתלהבות המעין דתית של פלוטינוס, את המבט הנוקב של שפינוזה, את הסקרנות ההרמונית של לייבניץ, את ההגיון הבריא של יום, את פרצי העצמה של ניטשה, את הנבליות הגאונית של פרגה, את העקשנות של הוסרל, את הניתוחים של ויטגנשטיין" (עמ' 51).
במהלך כל הספר סוקר המחבר את העמדות הפילוסופיות השונות ואולם ניכר כי ממעוף על שנות עשייתו הוא בוחן יותר ויותר את דרכו שלו, כפי שכל פילוסוף עושה ומצביע על כך שרבים הם הפילוסופים שהפכו חלק מרעיונותיהם בשלב זה או אחר של דרכם, או הקריירה האקדמית שלהם. "אני מוצא במחשבה שלי נושאים המעסיקים אותי שוב ושוב. הנושאים האלה במחשבתי משקפים ומעצימים את האופנים השונים שיש בידי כדי למקם את עצמי ביחס למה שישנו. לנושאים החוזרים ועולם במחשבתי עונים כהד רגעים טעונים בחיי. אלה ואלה מהדהדים זה כנגד זה, מגבירים זה את תהודתו של זה, עונים זה לה, מחזקים זה את זה. כאילו חיי מבטאים את מחשבתי, כאילו מחשבתי מבטאת את חיי, בעומק, בעמידות קיומיות החורגות מעבר להיסטוריה האישית שלי, מעבר לאופיי, לחברה שלי, לתרבות שלי. אלה הם אופניי היות הלופתים אותי ואשר בהם אני מוצא את עצמי לכוד, פתוח לעולמי ואסור בידיו. מן הבחינה הזאת נכון לומר שכל אדם הוא פילוסוף באופן טבעי, שכל אחד חי רגעים כאלה של ריכוז קיומי, שכל אחד עובר בדרכו שלו את החוויה של יסודות ההוויה, הידיעה, הרצון, היכולת" (עמ' 62 – 63).
בחלק העוסק ביצירת יצירות פילוסופיות דן הכותב רבות באידאות, במעבר מן האידאה אל המושג, בנפש, בעצמם האידאים ובפרק העוסק בלימוד ובהוראת הפילוסופיה הוא עוסק רבות ביחסי המורה הפילוסופי והתלמיד הפילוסופי, הקריאה הפילוסופית והכתיבה הפילוסופית. פרקים אלה כתובים באופן מרתק השווה לכל נפש.
ובאחד מהם הוא מודה: "אין לי זכרונות טובים ביותר מלימודי הפילוסופיה שלי או מרוב המרצים שלי, ונשאלת השאלה שאיני מפסיק לשאול את עצמי עד עצם היום הזה: מדוע התמדתי בדרך הזאת, שהנתיב שהוביל אותי אליה לא סיפק אותי ושלא הצלחתי בה ביותר? למה קיוותי? מה השגתי? ממה התאכזבתי? מה גרם לי להמשיך ולבדוק בפילוסופיה?...נשארתי בתחום הפילוסופיה מפני שמהר מאוד הבנתי שתחום זה, יותר מכל תחום אחר, יוכל לאפשר לי לעסוק באידאות בצורה הטובה ביותר, לפתח עצמים אידאיים שרציתי לפתח. הבנתי שרק בכוחות עצמי אוכל להיעשות לאומן של אידאות" (עמ' 115).
הכנות שבספר מאפשרת נגישות לרעיונות שבסופם השאלה הגדולה בין דרכו של הפילוסוף המקצועי ובין הוויתו של הפילוסוף הטבעי, בין אהבת האידאות ומה שאפשר לעשות מהן ובין הגעגוע אל החוכמה, בין ידע העשייה של הפילוסופים ובין חכמת ההוויה של החכמים. "אין שום דופי בכך שפילוסוף מקצועי יאהב את החכמה וישאף אליה. הפילוסוף הנווד, החכם, היה ונשאר מושא חלומות", הוא חותם.

אין תגובות: