סיקור השכול בעתונות הישראלית כביטוי של חרושת התרבות

 מאת אריה קיזל

הרשו לי תחילה להשתתף באבלן של המשפחות השכולות.

ובנשימה אחת אוסיף:
ולאחל החלמה מהירה לפצועים.
זו האמירה הממצה ביותר המייצגת את הקודים שיצרה התקשורת הישראלית, בעיקר בשני העשורים האחרונים, בסיקור השכול והאבל הישראלי. היא מקפלת בתוכה את כל הבעייתיות המלווה את טיפול התקשורת באסונות ובבני המשפחות השכולות.
תמורות רבות עברו על הנושא הכאוב והרגיש של סיקור השכול בתקשורת הישראלית, הכתובה והמשודרת, מאז קום המדינה ועד היום. ציוני הדרך המרכזיים המסמלים את התפוררות הפרטי והשתלטות הציבורי צריכים לגרות את כולנו לחשיבה ביקורתית ולאתגר אותנו לעצור, לשאול שאלות ולחייב ויכוח ציבורי נוקב.
התקשורת הישראלית ברובה (העיתונים הפופולאריים, הטלוויזיה והרדיו) מקצים זמן ומקום נרחבים לשכול וזאת לא מעט בגלל שיש בו את הדרמה המתבקשת מסיפור חדשותי: מהלך עניינים פשוט ולא מסובך, חד משמעיות (טוב ורע), סוף ברור, "מכה בבטן" (סיפור אנושי חזק וכואב בעל מרכיבים פשוטים), עלילה, המשכיות, חריגות ולעיתים גם נדירות. המוות הוא דרמטי והוא סופני ומספק לפיכך גירוי לציבור הקוראים והצופים.
התקשורת הישראלית מהלכת, לא בזהירות יש לציין, על חבל דק בין דיווח על המתרחש ("כיסוי") לבין חדירה לפרטיות תוך שימוש בזכויותיה הלגיטימיות להרחבת גבולות הסיקור באופן שיספק אינפורמציה שכוונתה ליצור ריגוש שאינו מתבקש. הטענה התקשורתית כי "זה מה שהציבור רוצה" וכי "אם הציבור לא היה רוצה – הוא לא היה קונה עיתונים ולא היה צורך את התקשורת האלקטרונית", כפי שנשמע לא אחת מאנשי תקשורת, היא במידה רבה משוללת בסיס.
צרכני התקשורת מעוניינים במידע עיתונאי עדכני, אמיתי ואמין אך אין ביכולתם להתגונן כנגד החלטות קברניטי התקשורת עד כמה עמוק לחדור עם המצלמות ועד כמה עט הכותבים תקרע עוד פיסת פרטיות לטובת המציצנות שאין לה שובע. הציבור לא מעוניין דרך קבע בפרטי הפרטים ובים הדמעות כדי להחליט את החלטותיו האזרחיות במדינה דמוקרטית. הוא אכן צורך אותם אך אין בצריכה זו משום הסכמה אלא יש בה לא מעט כפייה שנעשית תחת הכסות של "זכות הציבור לדעת" ו"חובת העיתונאי לדווח" אך למעשה דרות כאן בכפיפה אחת שתי זכויות שראוי לדון בהן ולהרהר האם הן נדרשות: "זכות התקשורת לחטט" ו"חובת העיתונאי להציץ".
למעט כלי תקשורת ספורים או החלטות לא משמעותית, נדירות ורגעיות, לא מתקיים בתקשורת דיון משמעותי בדבר הצורך בחדירה שכזו לפרטיות במקרים של אסונות. התקשורת נמצאת במרוץ אל תוך האירוע, מונעת על ידי הדרמה שבסיפור ולא מקיימת ניתוח שלאחר מעשה (או המוות) כדי לבחון את דרכיה ולשאול את עצמה שאלות נוקבות מדוע סיקרנו כפי שסיקרנו, האם היה צורך בעומק החדירה, האם הציבור מקבל כאן מידע רלוונטי או שאנו בריצה מתמדת שאינה מאפשרת לנו לבחון את דרכנו. ראוי כי התקשורת הישראלית תכריז על הודנא תקשורתית ותאפשר לעצמה, גם בתוך התחרות בין ערוצי התקשורת ובין העיתונים היומיים, לקבוע כללי משחקים חדשים, פוגעניים פחות, חודרניים פחות, בוגרים יותר ומעודכנים יותר.
דיון זה דרוש גם בגלל שלתקשורת השפעה בלתי מבוטלת על אופן האבל שלנו כציבור וכפרטים. התקשורת, המשודרת אך גם הכתובה, שינתה במהלך השנים את האופן בו אזרחי המדינה מתאבלים וקבעה את אופי האבל, גם אם לא התכוונה לכך. בהיותה סוכן סוציאליזציה משמעותי ומרכזי היא ביצעה מהלכים שהובילו להפיכת הפרטי לציבורי ולא הותירה באבל, לפחות לא בימים הראשונים שלו, מעט פרטיות. היא שדדה במידה רבה את הצנעה, פתחה את שערים וגרמה למתאבלים תחושת שווא כי כל העם איתם. מתאבלים לא מעטים מדווחים בשנים האחרונות כי לאחר השבעה נותרו לבדם וכי היחס הציבורי אליהם לא השתנה עם הקימה מהשבעה.
בשנות החמישים והשישים התאפיין סיקור השכול הישראלי בדיסקרטיות רבה, בשמירת גבולות ברורים ומובהקים, בחשאיות מסוימת שהתאפיינה בכיבוד האבלים וסימון ברור, גידור, של שטח האבל, שהיה אז פרטי. העיתונות קבעה אז טאבו והציבור הלך בעקבותיה. הנורמות היו ברורות: אין מראיינים משפחה מדרגה ראשונה במהלך השבעה, אין פותחים אלבומים, אין מצלמים צילומי תקריב בבתי עלמין. הסיקור הכתוב הסתפק לרוב בפרטים ביוגראפיים עובדתיים ויבשים במידה מסוימת, מיעט בציטוטי רגש ובתיאורים נרחבים והביע כולו צנעה וכבוד. ידיעות אודות אסונות לא תמיד הובלטו יחסית לידיעות אחרות. השוואה בין העמודים הראשונים של העיתונים היומיים באסונות הכבדים ביותר שהיו אז נוסח אסון אולימפיאדת מינכן או האסון בכביש החוף מגלה כי הסיקור התאפיין באיפוק עיתונאי השמור כיום רק ל"הארץ". הטלוויזיה הישראלית, בראשית ימיה, שמרה על פרטיות האבלים בצורה קנאית. הצנזורה מנעה פרסומן של ידיעות אודות התאבדות חיילים. משפחות נמנעו מלצאת לציבור עם מקרי התאבדות ו"העולם הזה" אשר הרבה להפנות מצלמות לבתי העלמין נחשב אז חריג.
בשנות השבעים החלה אט אט התפנית הראשונה בסיקור השכול התקשורת. הגבול בין הפרטי לציבורי התחיל להיפרם. בפיגוע בנהרייה שבו איבדה סמדר הרן את בני משפחתה ראיין עמוס כרמלי, כתב הטלוויזיה, לראשונה את הרן. הראיון עורר סערת רגשות, הן בגלל תוכנו אבל לא מעט בגלל שהרן התראיינה זמן קצר לאחר האסון. העובדה שהרן מדברת מסעירה את הציבור. התקשורת שוברת טאבו אך עדיין מקפידה מאוד שלא לחדור לבתי האבלים, לראיין קרובי משפחה מדרגה שנייה ולא לפרוץ את המעגל של הקרבה הראשונה.
בשנות ה-80, בעיקר עקב הופעת עיתון "חדשות" והתחרות הקשה בינו לבין "ידיעות אחרונות", יחד עם מאורעות מלחמת לבנון, נוצרות נורמות סיקור חדשות. ככל שהמלחמה מחריפה התקשורת הישראלית שוברת את הטאבו, פורמת את התפר העדין בין הפרטי והציבורי ויוצרת נורמה חדשה בקרב האבלים. היא מכשירה את הקרקע לראיונות של אבות ואמהות והבעת מחאה גלויה תוך כדי השבעה. משפחות שכולות מאפשרות לראשונה לעיתונות להיכנס לבתים, חושפות תמונות מעטות ומאפשרות הצצה למכתבים. בהמשך החיילים יצלמו בעצמם בווידיאו קודם עלייתם ללבנון וסרטים אלה יופצו על ידי בני המשפחות לתקשורת. בסוף שנות השמונים נכנעת הצנזורה ומאשרת לפרסום ידיעות אודות התאבדויות של חיילים. הדבר גורם לפרץ של פרסומים שבמהלכם התקשורת מאפשרת לבני המשפחות השכולות, שהתביישו בעבר במעשי יקיריהם, לצאת בהאשמות נגד הממסד. מטבע הלשון: "הצבא רצח לי את הילד" הופך שגור.
עם חדירת ערוץ 2 והכבלים, השכול מתרחב מעגל חשיפת האבלים. התקשורת קובעת כללים שבמסגרתם כל לוויה חייבת בסיקור וכל אסון מחייב הבלטה. הצניעות מפנה את מקומה לפהרסיה. האינתיפאדה הראשונה והופעת תוכניות הטוק שואו האינטנסיביות בנוסח דן שילון וכן תוכניות ראיונות יומיות (בעיקר בחמש) הביאו ללגיטימציה של ראיונות עם פצועים, ראיונות עם בני המשפחות השכולות מסלון ביתן ודפוס קבוע של משפטים מופיעים אודות ההרוגים ("הוא אהב לעזור", "תמיד אהב את כולם", "היה הנשמה שלנו", "הפרח שלי הלך", "היה האור הגדול של המשפחה", "תעשו שהוא יהיה האחרון"). המצלמה ניצבת בסלון בית האבלים והופכת את לב האבל לאולפן טלוויזיה. צלמי העיתונות והטלוויזיה שנזרקו אך בתחילת שנות השמונים מבתי עלמין, הוכו ונחבלו בעיקר בלוויות של נפגעי פיגועים, הופכים עתה אורחי כבוד בבתי עלמין, ניצבים לצד המשפחות השכולות, מחדירים את עדשת המצלמה בתצלומי תקריב ומתעדים כל שלב בלוויה. מעטות המשפחות המסרבות לתיעוד הלוויה. דפוס זה מביא לכך שלוויות נראות דומות זו לזו, זהות בדברי ההספד, בדפוס האבל של המשפחות והחברים. התקשורת הופכת את הלוויה להצגה שבה שחקנים שלכל אחד תפקיד מוגדר בתיאטרון השכול. משפחות רבות מסכימות לנוכחות המצלמה ורואות בתיעוד זה את ההנצחה הראשונה. התקשורת אף משתמשת בטיעון זה כדרך לשכנע את המשפחות להסכים להתראיין ולצלם. התקשורת קובעת כאן את דפוס האבל ומשעתקת אותו ממקום למקום, מזמן לזמן, מאסון לאסון. היא מקיימת סוג של האחדת אבל קולקטיבית.
אסונות אזרחיים כמו אסון הבונים, אסון הילדים בקיבוץ חפציבה, הרוגי ההפצצות בצפון הארץ, הטרור ברחובות ישראל באינתיפאדה הראשונה וכמובן גל הטרור האכזרי באינתיפאדה האחרונה שמביא את העיתונות הישראלית לאחד משיאי החשיפה של השכול, הם ציוני הדרך המשמעותיים בפרימת התפר הרופף גם כך בין הפרטי לציבורי, בין "שלי" ל"שלנו", בהפיכת הכול ל"כולנו".
אסון המסוקים ו-73 ההרוגים קבע עוד נורמה חדשה. עשרות משפחות משתפות פעולה עם התקשורת, מתראיינות, נותנות אלבומי תמונות שלמים לצורך הוצאת מוספי זיכרון, מקבלות את התקשורת בזרועות פתוחות ומשתמשות בה גם ברגעים האינטימיים ביותר, על פתח הקבר הטרי, בתיעוד, בהאשמה, בפנייה אל הציבור והקברניטים. התקשורת יוצרת מצג שווא של "כל העם עם המשפחות". היא מרבה בשימוש במילים "הבנים של כולנו" ויוצרת תחושה לא אמיתית של אבל קולקטיבי המתפוגג עד מהרה.
רצח רבין וההספד של נועה בן ארצי מוסיף את אלמנט הספד הקולקטיבי. אלמנטים דומים מדבריה של בן ארצי משולבים מעתה והלאה בהספדי משפחות בעיקר של בנים ואחים: "גיבור שלנו", "שמור עלינו מלמעלה" ומטבעות לשון אחרות. ההספדים על קברו של רחבעם זאבי דומים להפליא.
גל הטרור האכזרי במהלך האינתיפדות מביא לחדירת המצלמה לאתרי שכול שהיו בבחינת טאבו מוחלט. עד אותה תקופה מיעטה התקשורת בתצלומי גופות המוכנסות אל הקבר. כאשר תמונת גופתו של אמיל גרינצוויג מוכנסת אל הקבר מתפרסמת היא מעוררת סערה וכך גם תמונת נהג האוטובוס מקו 5 שמצולם מוטל ללא כל חיים על ההגה. אלא שגל הטרור ששוטף את המדינה מביא לחציית כל הקווים.
סיקור התקשורת מתאפיין בשנים האחרונות באלמנטים הבאים:
ביטויים ויזואליים וגראפיים חריפים ביותר: שימוש רב בצבעי אדום ושחור, כותרות גדולות ביותר על פני עמודים שלמים, העברת מרב הטקסט החדשותי לכותרות הגג, הראשית והמשנה, קווים עבים, הגדלת לוגואים מלווים לכל פיגוע, שינוי פורמט העיתון של יום חול ליום שישי במקרים מסוימים כדי להעצים את הדרמה.
הרחבת השטח המסוקר. כל אסון זוכה להבלטה על פני עמודים שלמים, לפריסה נרחבת ביותר של כל זירות ההתרחשות (מקום האירוע, הפצועים, הסיפורים האנושיים של ההרוגים, מונולוגים קורעי לב של משפחות, פרשנות, מפות, תצלומים).
תצלומי תקריב מזעזעים המבליטות דם, בכי, זעזוע, אבל, הבעות פנים, אלונקות, שקיות גופות, אנשי זק"א, חפצי הרוגים.
כותרות מגזין המבליטות מילים "ספרותיות" המבקשות להעצים את הדרמה: אסון, תופת, דרמה, הלם, זעזוע, אימה, החלום שנשבר, שבר ודמעות על פני דיווחים עובדתיים.
טקסטים חדשותיים המעדיפים תיאורים אמוציונאליים מאת הכתבים על פני דיווחים עובדתיים.
ריבוי בשימוש בציטוטים המתארים התרגשות: יבבה, התרגשה, בכתה, התייפחה על הקבר, צרחה, זעקה.
הרחבת סיפורים אנושיים המבליטים ביוגרפיות עם תכונות חיוביות של ההרוגים באופן זהה לחלוטין, כמעט שבלוני. כותבי הסיפורים מעדיפים להבליט סיטואציות מחיי ההרוגים המעצימות את דרמת הכאב והמוות, כמו "נהרג יומיים לפני השחרור", "נהרג יומיים לאחר ששב ארצה מטיול גדול בדרום אמריקה". אלמנטים כמו "תכנן ולא הספיק", "עמד להתחתן בעוד שבועיים", זוכים להבלטה יתרה.
יצירות "קבוצות אבל" מדומות, אף זאת כדי להעצים את הדרמה. אסון באותה שכונה הופך אותה ל"מקוללת", רחוב שבו מספר הרוגים הופך ל"רחוב השכול", יחידה המאבדת מספר חיילים הופכת "יחידה מקוללת" וכך גם סיפורי בתים שבאופן מקרי נספו בהם מספר קורבנות. גם "נוער הנרות" היא אותה קבוצה מדומה. קבוצה שנולדה בעיתונות שהביעה מאוחר יותר, באופן מפתיע, פליאה על היעלמה.
הרחבת גבולות אתרי השכול הלגיטימיים לסיקור עיתונאי. חדרי מיון, כניסה לחדרי מתים, כניסה למכון לרפואה משפטית שהפך אתר שידור לכל דבר וכאמור סלוני האבלים שהפכו לאולפנים המשדרים אל כל תוכנית אירוח (רשף, שילון, קוטלר, סוקניק, לוי, מרגלית או כל אחד אחר) הם רק מהמקומות שבהן תפסה התקשורת נחלה ומראיינת בהם כל מי שרק מוכן. וכאן, באופן צבוע למדי, נולד מטבע הלשון "הרשה לי תחילה להשתתף באבלכן". אביו של אילן רמון מרואיין שעה קלה לאחר האסון בפתח ביתו כשהוא מבולבל ואחוז הלם ואיש לא עוצר לשאול שאלות האם זה הזמן. אם שבנה נהרג בשטחים מצולמת כשהיא מתעלפת בכניסה לבית חולים. באחד מהשיאים של החדירה לפרטיות מצולם אב כשהוא בדרכו לזהות את גופת בנו במכון לרפואה משפטית. התמונה "נמתחת" על פני עמוד שלם בעיתון פופולארי ואיש לא שואל מדוע ולמה.
מאז ומתמיד שרטטה התקשורת הישראלית סרגל שכול שיוצר אצלנו הקוראים והשומעים מדרג של אבל. גם סרגל זה לא נבדק מעולם, לא קוימה לגבי מחשבה מחודשת והוא בבחינת זה ראה וקדש. בבסיס סרגל זה עומד הרצון להגדיל את מספרי הרייטינג או מספרי התפוצה ורצון עז לרגש, בעיקר אותנו, הצרכנים. בולט "הארץ" שמסקר מזה שנים בדרך שמרנית ומאופקת ומבליט דיווחים עובדתיים ולא מכביד בביטויים גרפיים עזים.
התקשורת יוצרת הבדלה בין סוגי מוות אף כי היא מובילה את הקו הערכי שחיי אדם שווים הם. בתחתית המדרג נמצאים העובדים הזרים, הערבים, הדרוזים, בני מיעוטים האחרים. הם יעלו במדרג השכול או בסרגל האבל כאשר יימצאו לצידם של יהודים בפיגועים או חלילה בחטיפה בלבנון. הדרוזים מתחלחלים זה שנים מהתיאור השחוק "ברית דמים" שמצמידים למוות של יהודי ודרוזי בקרב או בפיגוע. תאונה שבה יהרגו ערבים בגליל לא תזכה להבלטה יחסית לאותה תאונה שבה יהרגו יהודים. לעיתים לא יוזכרו שמות ההרוגים הערבים ולא יופיעו תמונותיהם.
בראש המדרג, חיילים שנהרגים במלחמות, במבצעים, בתאונות צבאיות. אחריהם או לצידם נפגעי הטרור. לאחריהם האסונות האזרחיים שבהם נפגעים תינוקות וילדים ובשנים האחרונות נשים שנרצחו על ידי בעליהן שהיו בעבר נמוך במדרג ועלו עקב שינוי בנורמות הציבוריות בתחום זה. האירועים הפליליים במרכז המדרג ואף זאת על פי שיקולי מרכז פריפריה ואטרקטיביות חדשותית מזדמנת. אף בהם יזכו ילדים להבלטה ניכרת.
היחס הקשה והצבוע מכל של התקשורת הישראלית הוא לנפגעי תאונות הדרכים אשר הפכו להיות אחד מהקטלנים המרכזיים. אף כי אנו כחברה וכמדינה מאבדים מדי שנה מאות רבות של אנשים ונפצעים בקרבנו אלפים רבים של בני אדם, התקשורת הישראלית ממשיכה למקם את התאונות בתחתית המדרג. רק לעיתים רחוקות, בעיקר עקב חריגות מספר הנפגעים, היא תעלה את התאונות לראש סדר היום וגם זאת, כמו דו"ח העוני, לזמן קצר. תאונת דרכים הפכה להיות בתודעה של כולנו "ידיעה לא מעניינת", בבחינת כורח שיש לחיות עימו או למות עימו. לעיתים נהרגים במהלך שבוע יותר אנשים בתאונות דרכים מאשר בפיגועים ועדיין הידיעות אודותיהן יידחקו לעמודים האחרונים. הסטטיסטיקה תשודר לאחר הידיעה הקלה של היום בסוף מבזק הידיעות ביומן השבועי בטלוויזיה, רגע לפני החסות למזג האוויר. יחס זה מאפיין ההתייחסות של התקשורת לנושא השכול והאבל, יחס שיש בו לא מעט צביעות והתחסדות.

מומלץ לעיין גם במאמרו של בני ציפר "ירד למצולות"שפורסם ב"הארץ" (7.9.2007). ראו גם את מאמרו של זהר אביטן במגזין "ארץ אחרת", גיליון 42, נובמבר-דצמבר 2007 ואת מאמרו של צבי גיל: http://www.notes.co.il/zvi/38011.asp