11 באפריל 2016

"המחנה שלי": ללא ערכים בפעולת התקשורת



מאת אריה קיזל

אקטואליה, אוריינות ותקשורת הם הצירים סביבם נע ספרה האחרון, ולעניות דעתי הבלתי אובייקטיבית, החשוב  של ד"ר מירה פוירשטיין מדברים אקטואליה: אוריינות תקשורתית (הוצאת מכון מופ"ת, 2016) שבו היה לי העונג לכתוב פרק אודות "שכול ותקשורת".
פרשנויות רבות מצויות כיום למילה אוריינות: מהיכולת של האדם הלומד להבין את המציאות עבור ביכולת הפענוח של האדם הלומד את אותה מציאות וכלה ביכולת של האדם הלומד לתפקד באותה מציאות באמצעות שורה של כלי סריקה, סקירה, ביקורת ובעיקר אינטגרציה של כל השלוש לכלל סיכום בעל ממשות. אלא שבתוך סבך ההבנות הללו, המיומנויות אם תרצו, שבהם עוסקת פוירשטיין באופן מושכל, מצויים אנו כיום, במיוחד בישראל, במשבר סביב תפקידה הערכי של התקשורת.
היסטורית ומסורתית ראתה את עצמה התקשורת, על שלל אמצעיה, מחויבת בעיקר לשני ערכים: "זכות הציבור לדעת" (אשר ממנה שאבה את כוחה הדמוקרטי, החוקתי ובעיקר הלגיטימי) ו"חובת העיתונאי לדווח" (אשר ממנה שאבה את הסמכות של העיתונאי לבצע את עבודתו, לשמור על חיסיון מקורותיו וכן, גם לקחת סיכונים מול השלטון ושלוחותיו בפעולה היום יומית, בעיקר של כתבי חדשות חרוצים ותחקירנים בעלי עומק).
אלא ששני ערכים אלה לא מנחים כבר מזמן את עולם התקשורת הישראלית. דווקא בימים שבהם גוססת העיתונות הכתובה, או מחליפה נשמות לכלל עיתונות דיגיטלית, רב-ערוצית, רב-כיוונית, במהירויות-על, דמוקרטית, המונית או אחרת, שני ערכים אלה כבר אינם מעניינים אותה כלל. להיפך, היא דורסת אותם יום יום ושעה שעה.
במקום הערכים המסורתיים, אנו חוזים, כבר מספר שנים, בהשתלטות שני ערכים שהינם מתחום הפוליטיקה של ההכרה והפוליטיקה של הזהויות: את הראשונה נכנה כאן "המחנה ממנו אני מגיע". באומרי "המחנה" אני מתכוון בעיקר למחנה הפוליטי או המגדרי או המגזרי (ובכלל זאת גם קבוצות כדורגל) ואת השני נכנה כאן "נאמנות עד אין קץ וללא סייג לפופולריות שלי" שנמדדה בעבר ברייטינג והיום נמדדת גם ביכולת לשמר את מספר הלייקים או דומיהם בתחתית הפוסט, הטוויט או כל אמצעי אחר שבמסגרתו העיתונאי מעביר את מסריו.
אין אני נאיבי לטעון כי בתקופות עבר שבמסגרתן התקשורת הישראלית היתה נאמנה לשני ערכים – זכות הציבור לדעת" ו"חובת העיתונאי לדווח" לא דאגו כאן לרייטינג (או למספרי תפוצה), לא היתה נאמנות למחנה שלי (בעיקר האידיאולוגי-המפלגתי). בוודאי שהיו נאמנויות שכאלה שהביאו גופי תקשורת גדולים לפעולות מוטות, כאלה ואחרות.
אלא שהיום הערך של "המחנה ממנו אני מגיע" (אשכנזים, מזרחים, נשים, גברים, מרכז פריפריה, ימין או ימין לייט בהיעדרו של שמאל בעל משקל סגולי) ו"הנאמנות לפופולריות שלי" – כלומר לקהל שאני כותב ומשדר אליו את מסריו הפכו את התקשורת למוטה באופן מוקצן. רוצה לומר, הנאמנות לערכים צרים אלה  עולים על נאמנות לערכים אוניברסליים אשר "זכות הציבור לדעת" ו"חובת העיתונות לדווח" היתה מנת חלקם.
במילים אחרות – אני חוזים כיום בירידה בנאמנות של העיתונות (על סוגיה) והשיח העיתונאי/הציבורי/התקשורתי לערכים אוניברסליים כמו "אמת כלשהי" (כי הרי אין "אמת" ויש רק "האמת שלי" שהיא כמובן לא אמת אלא "נרטיב"), "איזון" ולפיכך גם "ספק" ועלייה בנאמנות של העיתונות (על סוגיה) והשיח שהיא מייצגת ל"מחנה שאני מייצג", ל"נקודת המבט של הסיפור שאני (העיתונאי) מביא" ו"לרעש הגדול שיעשה הסיפור" (גם אם הוא מלא בחורים, שמועתי מיסודו ולא בדוק במיטב הערכים העיתונאיים).
מכאן, השיח הגברי אל מול השיח הנשי (או ההיפך), השיח האשכנזי אל מול השיח המזרחי (או ההיפך), השיח הימני מול השיח השמאלי (או ההיפך), הקיטב והשסע הם המסר. אי לכך, זה גם "ישראל היום" נגד "ידיעות אחרונות" וההיפך, ביבי נגד "הארץ" וההיפך. מכאן "אהוד" נגד "דנה". אין שום דיון אלא רק "נגד". אין שום שיח אלא רק "מחנה" נגד "מחנה", "קורבן" נגד "קורבן", "מחאה" נגד "מחאה". בליל אחד גדול, מרעיש, מעייף ובעיקר בדציבלים גבוהים.
בישראל שיח זה קיבל תפנית מעניינת עם סיפורו של החייל שירה בראשו של המחבל שהיה שרוע על הרחוב בשטחים לאחר שתקף את חיילי צה"ל ונוטרל. בשיח שמחויב רק ל"מחנה שלי" – ולא משנה מה הוא המחנה – אין כל אפשרות עוד לדון בערכים אוניברסליים. לכן, באופן המוזר ביותר, דווקא ראש הגוף הצבאי ביותר במדינה – צבא הגנה לישראל – העלה על פני השטח את הדיון ברחמנא לצלן, "ערכים". וכמובן שנמחץ תחת גלגלי "המחנה שלי". בתולדות ישראל יירשם מאבק זה כאחד מהצמתים המוזרים ביותר וגם המחוללים ביותר של השינוי שאנו צופים בו.
תמיד רצתה התקשורת שיידברו עליה, תמיד רצתה התקשורת שיצטטו אותה ויתנו לה קרדיט על כך שהיא ראשונה (אוחזת ב"סקופ") אלא שאלמנטים אלה היו מוכפפים במידה כזו או אחרת (תלוי בתקופה, בכלי התקשורת ובאויביו הפוליטיים או הכלכליים) לקוד אתי. קוד אתי קובע, או אמור לקבוע, גם התנהגות (כמו התנהגותם של מורים, של עורכי דין וגם של חיילי צה"ל שאינם מאוימים עוד). קוד אתי לפיכך קובע ערכים, ערכי-יסוד, ערכי-בסיס שאמורים לשמור על תנאי אפשרות קיומו של שיח אוניברסלי.
ערכי יסוד אלה עשויים להתנגש ב"מחנה שלי". התנגשות זו היא מקום המבחן שלי כאדם, שלך כאזרחית, שלו כערבי ושלה כלסבית. יתכן שבאותו מרחב – מרחב ההתנגשות – תחול רעידת אדמה ערכית. כך למשל, מישהו  יכול להיות דתי ולהתנגש לחלוטין עם הערכים של יגאל עמיר. זה לא הופך אותו לפחות דתי אלא הופך אותו לדתי המתנגד לרצח ראש ממשלה על ידי עבריין אידיאולוגי שהחליט שהוא, בפעולה אלימה, יפיל ממשלה בישראל. המבחן שלו בתור דתי באותם רגעים הוא מבחן גדול, מבחן ערכי. אלא שאם כל מה שגורם לו להחליט החלטה ערכית זו הכיפה שמצויה על ראשו של הרוצח או האוניברסיטה שבה למד או הישיבה שבה חבש את ספסל הלימודים, הרי שהמבחן הערכי שלו אינו קיים. הוא נמחק. הוא אפילו לא עובר את שלב הגירוי הראשוני. אם כל מה שמניע את השיח זה "אני אוהב אותו", "הוא מדבר אלי", "הוא אמיתי", "הוא אותנטי", אין כל מקום לשיח ערכי.
תקשורת ההמונים בישראל השתנתה, עוצבה מחדש על ידי כוחות גדולים ממנה או עיצבה אותם. היא נשלטת על ידי כוחות פוליטיים אשר מפלגים את היכולת הערכית שלנו והופכים אותנו רק ליהודים וערבים, נשים וגברים, אשכנזים ומזרחים. לא פלא שנשים מזרחיות מצויות כעת בסבך קשה, בדילמה לגבי משה קצב. האם הוא נשיא אנס כפי שקבע בית משפט? נשיא שניצל נשים כפי שקבע בית משפט או שהוא אדם מהפריפריה ומהמחנה המזרחי שלך". זו התנגשות לא פשוטה, זהו שבר ערכי.
מי שיכול וצריך לסייע לנו להבחין בשברים הללו, לאמוד אותם ולבחור ביניהם בחירות דמוקרטיות היא האוריינות התקשורתית - אותה יכולת לסקור, לבחון, לבצע מוניטורינג, לברור אינטרסים מתוך מחנות פוליטיים או מגדרים או עדתיים. אוריינות התקשורת, במקרה זה, דורשת מאיתנו חזרה למבחן הערכי ולפיכך עליה להיות חלק מלימודי האזרחות שבהם משלבים תקשורת או ההיפך.
אבל אם גם לימודי האזרחות בישראל הם שלי או שלך, של "המחנה שלי" או "המחנה שלך", הרי שנקלענו או קלעתי את כולנו כעת למבוך שממנה אין עוד יציאה כרגע אלא יש בו אנחת פסימיות שתמיד אני מואשם שאני לוקח את קהל קוראיי אליה.
אין לי כוונה לשלח אתכם לקרוא את ספרה של מירה פוירשטיין בנימה פסימית אלא להיפך – עם שליחות לאחריות. אחריות להבנה שמימד הבחינה המרכזית של פעולת התקשורת וגם של הבנתה (או האוריינות שלה) אמור להיות אוניברסלי.
אני לא משוכנע כי מערכת החינוך הישראלית אשר הורעלה, מאז רצח רבין, במחנאות פוליטית ואידיאולוגית, מסוגלת להיות כיום הגורם המחנך או המאפשר את אותו שיח המברר ערכים לפני הרגע שבו הוא ממקם אותנו ב"מחנה". כלומר אין ביטחון שמערכת החינוך מסוגלת כיום להיות הגורם שיאפשר לנער היהודי או הנערה היהודיה לבחון את מקרה החייל שירה בראשו של המחנה מנותק מהיותם יהודים. באותה מידה, אין אני משוכנע שאותה מערכת חינוך לא מסוגלת היום לאפשר לתלמידה הערביה או התלמיד הערבי לראות את פעולתה הטובה (בצורה כזו או אחרת) של הדמוקרטיה היהודית כלפיהם. בשיח מחנאי שכזה, לגביהם המדינה הרי רק רעה, רק עושה רע ורק אפרטהיידית. בעיני, זה לא נכון, זה לא נכון וזה לא נכון.
היחסיות, המתינות, האיפוק – שלושת הגורמים הנדרשים כדי לאפשר דיון ערכי אינם מאפיינים את התקשורת (לא של ערוץ 2 בפאנל ליל שבת, לא של ערוץ 20 וגם לא של מרחבי הפייסבוק האלימים והגזענים). בהיעדר שלושת הגורמים הללו, יחסיות, מתינות ואיפוק, בשיח התקשורתי, אנו נ דרשים אליהם כיום במערכת החינוך אבל גם בה לא מתאפשר היום דיון שכזה שכן אם אתה מורה ומבקש להוביל את כיתתך לאותו שיח – תואשם מיד שאתה מ"המחנה הלא נכון", "שאתה בוגד" ותושתק או תאוים (בפיטורין למשל).
בבחינה ארוכת טווח, המחיר של עזיבת הערכים המודרנים, הנאורים והליברליים הוא כבר עתה כבד לצד רווחיו בהרחבת המפה התקשורתית ואיפשור הדמוקרטיה (גם האלימה, הגזענית והמגזיעה). הסכנה הממשית בשיח שבו אנו נמצאים כיום היא בכך שהוא ישתלט על אותם ערכים אוניברסליים (ששייכים לדברי פוליטיקאי כזה או אחרת לאליטות הישנות) ויהפוך את המרחב שמתפנה למרחב מורעל, גזעני.
במרחב גזעני ישנן סכנות שהן רבות יותר מאשר הביקורת האפשרית (והחשובה) על הערכים המודרנים, הנאורים והליברליים.
התמונה הניבטת כיום מהשיח התקשורתי בישראל היא תמונה שבמסגרתה פוליטיקאים רודפים אחר התקשורת ומוכנים לספק לה כל ליטרת בשר פופוליסטית רק כדי לזכות לכותרת, של מרחבים אלימים של טוקבקיסטים מטנפים וירודים, של שיח בשפה שאין בה עידוד לחשיבה המעמידה ערכים. ומעל לכל, פחד, פחד גדול אחד מהשני. על הפחד הזה רוכבים פוליטיקאים ופוליטיקאיות כאלה ואחרות – מכל קצוות הקשת הפוליטית.
אוריינות תקשורתית במרחבים שכאלה אפשרית אבל נדחקת תחת גלגליה. לא יחלוף היום שבו כפי שאנשים רציניים אינם רוצים להצטרף לעולם הפוליטי מהסיבות שהצבעתי גם עיתונאיות ועיתונאים רציניים לא ירצו להיות חלק מהעולם התקשורתי מהסיבות שעליהן הצבעתי. באותו יום, אל שני מרחבים אלה – הפוליטי וההתקשורתי – ייכנסו רק הגזענים והאלימים. זה יהיה מאוחר עבור כולנו. מאוחר וכן, גם מסוכן.
ספרה של מירה פוירשטיין מבקש להיכנס לעולם הנדרש של האוריינות התקשורתית ככלי לבחינה ביקורתית של המציאות התקשורתית ה(מדומיינת ברוב המקרים), לעשות בו סדר מסוים ולהעניק לנו כלים להבין את חשיבותו. עתה נותר לפנות לספר זה מקום כבוד בשיח החינוכי והאקדמי. לגבי התקשורתי, צר לי אבל אני פחות אופטימי. אם היתה רוצה המחברת להגיע לכותרות – היה עליה לזנוח חלק מערכיה כאקדמית וכאזרחית. טוב שלא עשתה זאת והותירה בידינו יצירה ראויה לקריאה וללימוד.



2 comments:

אודי מנור אמר/ה...

תודה אריה. הצגת באופן בהיר ומשכנע הבחנה חשובה המעוררת עניין בקריאת הספר: ההבחנה בין תפקידה 'המסורתי' של העיתונות לבין תפקודה בימינו. כתבתי 'מסורתי' במרכאות כי הרי עיתונות במובן בו אתה דן בה קיימת רק בעת החדשה, שאיפיונה המרכזי הוא כל דבר חוץ ממסורת... בכל אופן הרעיון ברור וההבחנה חשובה ומשכנעת ואני חושב, ממשיך לחשוב, שמערכת החינוך היא הזירה המרכזית לתיקון. ומדוע? כי התלמידים של היום הם צרכני ויצרני התקשורת של העתיד. אבל כהרגלי בקודש אדגיש עוד נקודה שנדמה לי שאין לנו לגביה שום ויכוח (אם כי אני יודע בוודאות שהיא לא מוסכמת כלל על לפחות חלק ממורי המורים לתקשורת במכללות לחינוך למיניהן, ולא ברמת ההצהרה - כולם בעד הכל כמובן - אלא ברמת המעשה): ללא מימד עומק היסטורי אי אפשר ללמד לא תקשורת ולא אקטואליה ולא אוריינות ולא שום דבר הקשור למעשיהם של בני אדם, לכשלונותיהם, לנראטיבים שלהם וכן הלאה.

mira אמר/ה...

אודי, תודה על התגובה וההערכה לדבריו החשובים של אריה והכה מעוגנים במציאות העכשווית של כולנו, הממחישים את חשיבות הספר ואת מהותה של אורינות התקשורת וזיקתה להבנת האקטואליה. אכן, מסכימה אתך: מערכת החינוך היא הזירה המרכזית. היא צריכה להוביל את השינוי בתוכן ובפדגוגיה ההולמים את שינויי הסביבה התקשורתית -טכנולוגית ותרבותית - על מגוון צורותיה, כדי לאפשר לסטודנטים להבין את הסוציולוגיה של מבנה הידע והתקשורת ואת תרבות המדיה שמספקת להם תובנות על עולמם החברתי-תרבותי. כל זאת כדי שיוכלו להתמודד באופן מושכל עם סוגיות מרכזיות וערכיות בחברה, שהם פוגשים בשיח התקשורתי, כפי שאריה היטיב לתאר זאת. ככל שנקדים כך ייטיב. אחרת מומחי תאגידים יגדירו עבורנו איך ומה ילדים וסטודנטים ילמדו, ומה נדרש כדי להיות אוריין.
המימד ההיסטורי שציינת, הוא חשוב, אך לא רק. אוריינות תקשורת היא מסגרת מושגית המכוונת לניתוח ביקורתי והבנה של מידע ותקשורת בתוך הקשרים הומניסטיים, חברתיים, היסטוריים, פוליטיים וכלכליים, המאפשרת להבין את היחסים שביניהם ואת ההשלכות שלהם על תפיסות, חשיבה והתנהגות של הקהל. בגישתה הביקורתית, האוריינות מטפחת מיומנויות של חשיבה ביקורתית, שגם הן אינן נטולות הקשר.
זה הבסיס העיוני העומד מאחורי הכשרת מורים לתקשורת במכללות לחינוך . סטודנטים המתחנכים לחשיבה ביקורתית ביחס למדיה -אוריינות מדיה ביקורתית - יכולים להשתתף באופן אקטיבי וביקורתי במו"מ על המשמעויות בחברה, ביחס לנושאים כמו: ייצוג והדרה של קבוצות, צדק (חוסר צדק), שיוויון (אי), מגדר, גזענות וכו', ולהשמיע את קולם החלופי ואת האפשרות לאתגר את השיח התקשורתי, באמצעות הפקת טקסטים משלהם, על מנת לקדם שינויים בחברה.