3 בינואר 2016

הוראת האזרחות בישראל: בין שסעים לנרטיבים


מאת אריה קיזל

מילים יוצרות מציאות ולא רק מתארות אותה.
הן לפעמים תוצר של המשגה תיאורטית, לעיתים מעוצבות בקפידה במשרדי יחסי ציבור ולעיתים מקובעות בדף מסרים. 
כך נולד גם השסע כמו גם ה"שלום חבר", "העם עם הגולן", "פרס יחלק את ירושלים" וכן, גם "אחי" או "אחי" תלוי במיקום ההדגשה ובדובר.
ובכן, אחים ואחיות יקרים ויקרות, אנחנו משוסעים.
פרופ' סמי סמוחה קבע שחמישה שסעים מרכזיים מפלגים את החברה הישראלית והשסע הפך להיות מרכיב משמעותי בזהות שלנו.
בטקסט זה אני מבקש להצביע על הסתירות המובנות בהוראת האזרחות במיוחד כאשר בחרנו את השסע כנקודת מוצא לתיאור המציאות הישראלית (או לעיצובה). בהמשך אחבר סתירות אלה למטרות תכנית הלימודים הישראלית ואבקש לקרוא לחשיבה חדשה על המילים שאנו משתמשים בהן בתוכנית הלימודים, בשיעורים ובמבחנים בהקשר הישראלי – היהודי והערבי.
אחרי הכל, מילים חשובות כמעשים.
בספרו "הזמן של ה'פוסט': לאומיות והפוליטיקה של הידע בישראל" מצביע פרופ' אורי רם על התפתחות הסוציולוגיה הישראלית מתבנית ממסדית אשר נתנה ביטוי לתפיסה הציונית הממלכתית לתבנית הביקורתית אשר נתנה ביטוי להיווצרותה של מחאה אנטי ממסדית (למשל במהפך 1977) ועד התבנית הפוסט מודרנית, פוסט קולוניאליסטית ופוסט מרכסיסטית החל משנות ה-90.
המגבש המרכזי של  גישת הביקורתיות - היה הסוציולוג סמי סמוחה מאוניברסיטת חיפה. סמוחה שלמד באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס בתקופת השיא של השמאל החדש בחר לפרש את החברה הישראלית במסגרת גישה שהתגבשה בתקופה זו תחת השם "פלורליזם" ושעיקר עניינה היה בחברות פוסט-קולוניאליות המורכבות באופן הטרוגני מיחידות אתנו-תרבותיות שונות המקיימות קורת גג מדינתית אחת.
גישת סמוחה אומצה על ידי מתכנני תוכניות הלימודים השונות בישראל בתחום האזרחות והוטמעה כאפשרות תיאורטית להסביר את קיום מדינת ישראל כמדינה יהודית וכמדינתו של העם היהודי שקיימים בתוכה מיעוטים שונות, קהילות שונות והיסטוריות שונות.
הבעיה שעליה אני רוצה להצביע כאן היא שגישה זו יצרה במידה רבה גם את תפיסת ישראל כמדינה מפולגת ונתנה דלק בידיהם של יהודים וערבים – בעיקר רדיקלים – לראות את עצמם כמתקוטטים על משאבי הזיכרון של המקום הזה וגם על הזכות על המקום הזה.
מאבק זה הוא טבעי בעיני ואפילו דמוקרטי והבחירה בשסע ובאופן שבו הוא מוצג כדרך ההוראה המרכזית וכראי בפני התלמידים לסיבות לאי היותה של המדינה אחדות מדינית, פוליטית, לאומית ואחרת – היא דווקא פגיעה במטרות תוכנית הלימודים באזרחות.
הבחירה בהמשגת השסע וההצבעה על ביטוייו כמקור להתפרקות החברה הישראלית טומנת בחובה את אחד המוקשים בפני מימוש רעיון האפשרות לקיים כאן חיים משותפים למשל תחת רעיון מדינת הלאום.
מדינת לאום כמדינת ישראל מתמודדת מאז ומתמיד ותתמודד תמיד עם הטיעון המוטח על ידי המיעוט על כך שהיא אינה דמוקרטיה. חלק מטיעוני המיעוט כנגד קיומה של מדינת לאום נשענים על כך שאין אפשרות לקיים תחת מדינת לאום את רעיון שוויון. זהו טיעון כבד-משקל אשר הביא את מדינת ישראל למצוא צידוקים רבים, תחת משפט העמים, להגשמת הזכות של העם היהודי להגדרה עצמית.
בהינתן שרבים מאיתנו – היהודים בוודאי – מקבלים את הטיעונים הללו ואף נאחזים בהם – נותר כעת מרחב גדול – חי ונושם – אשר יש לתפקד במסגרתו כיהודים וערבים במדינה אחת ואחד מהם הוא יכולת ההכלה המשותפת, יכולת הקיום המשותף ואתגרי-קיום זה בכל התחומים האפשריים.
ההכלה המשותפת של שתי האוכלוסיות – יהודית וערבית – לא אמורה להיות רק פורמלית אלא עליה להיות מהותית ויום יומית והיא מתפרצת לעברנו מכל עבר ושואלת שאלות יסודיות: כיצד? באילו דרכים? תחת איזו טרמינולוגיה? באיזו שפה? באילו מרחבים?
אלה שאלות קיומיות ליהודים כמו גם לערבים וזאת מתוך הנחה שהם מעוניינים לקיים כאן ישראליות משותפת שהיהודים לא מוכנים לוותר בה על זכותם להגדרה עצמית ולא מוכנים לוותר על היותה של מדינת ישראל מדינת לאום יהודית. ומתוך הנחה שהערבים מבקשים וצריכים להמשיך לקיים זהות לאומית שאין מבקשים מהם לוותר עליה אלא מחויבים לכבדה ולהעניק להם מרחבים לביטוי. 
אל תוך טווח שאלות אלה חודרת תוכנית הלימודים באזרחות.
היא מכניסה את הקיום הזה לסתירה מובנית:
מצד אחד, בפתיחתה של כל שנה מוצגת המדינה כהתגשמות של אידיאל, כיהודית ודמוקרטית, כמבטאת זכות יסוד של העם היהודי להגדרה עצמית ומן הצד השני, בהמשך השנה מתוארת ההתפרקות של אותה אחדות מדינתית -  כאידיאל וכממשות – תחת תיאוריית השסעים שהיא  ביטוי עמוק של שבירה, חיתוך, חיכוך ופילוג.
בנקודה ההיא של השנה התלמידים שואלים את עצמם – מי הוא האחראי להתפרקות, לפילוג?
אם השלמות מוצגת כאידיאל  הרי שהשסע מוצג כהתמוטטות האידיאל.
אין בשסע כל חיוב, לא מילולי ולא מהותי.
הוא מייצג שליליות.
ותוך כדי תהליכי ההוראה והלמידה התלמידים היהודים מקבלים מסר שעשוי להיות בעייתי ביותר: המדינה יכולה היתה להיות מושלמת (או כמעט מושלמת) אם לא היו בה שסעים.
הבעייתיות של מסר זה (שאינו גלוי כמובן) הוא גם מבחינה דמוקרטית-אוניברסלית שהרי הוא מכיל בתוכו יסוד של אחידות שאין בו לגיטימציה לפלורליזם. וגם מבחינה קונקרטית-פרקטיקולרית בהקשר הישראלי: מי שמשסע אשם בשסע שהרי הוא פוגע בשלמות.
בהינתן גילם הצעיר של תלמידנו -  ובהינתן שהם חיים בחברה קולנית שיש בה גם נגעים גזעניים ההולכים ומחמירים – המסקנה של חלק מהם (ואולי רבים מדי) שאת גורם השסע יש לעקור.
כאמור, זו לא היתה מטרתו של סמי סמוחה ממשיג השסע אבל לעניות דעתי המוטרדת – זו התוצאה של הבחירה הבלתי נכונה להמשיך ולתאר את המציאות הישראלית והפוטנציאל שלה בדרך זו.
כבר היום ברור כי ישנם שני מחנות גדולים בישראל המפיקים רווחים פוליטיים מידיים מתיאור משברי זה והם לדעתי אף נהנים מכך: הקיצונים הרדיקלים משני צדי החברה הישראלית – גם בצד היהודי וגם בצד הערבי. ושניהם עושים באותו תיאור שימוש מתמשך, פוליטי וגם יום יומי להיאבק אחד בשני ולהמחיש כי לא ניתן למעשה לחיות כאן יחדיו.
האחד תחת הרצון לממש את השאיפה לחנוק את המיעוט, להפלותו ולהדירו והשני, תחת הרצון להוכיח עד כמה המדינה אינה דמוקרטית, עד כמה היא גזענית ואפרטהיידית ועד כמה יש לשנותה, כלומר לערער על יהדותה. שוב, ברית הקיצונים במהלך קואליציוני שיש לו נרטיב משותף והוא השלילה של הקיום ההדדי המשותף במקום זה.
הפוליטיקאים, יש לומר, משחקים עם השסע יום יום ושעה שעה ובמיוחד הקיצוניים שבהם. הם עושים שימוש בטרמינולוגיה שמחריפה את הניגודים, מעמיקה את השנאה, מגזיעה ומבקשת לשכנע בדבר אחד – היחד בלתי אפשרי.
כל צד מעודד את קהילתו להאמין בבלתי אפשרי הזה ותוך כל שימוש אפשרי באמצעי התקשורת. התמונה המתקבלת במדיה היא של חברי כנסת המנציחים את הנפרדות ומעודדים פדגוגיה של פחד הדדי, חשדנות ואי אמון. תלמידי ישראל רואים את הקולות ומאמינים בשסע שהרי הוא מול עיניהם. במיוחד הם מאמינים לצערנו כי לא ניתן לאחותו, שאין תכלית בקיום המשותף ובפוטנציאל העתידי שלו.
אנסה לחדד נקודה זו ולהבהיר כי הנרטיב של שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית לגיטימית והשחרת פניה כמדינת אפרטהייד הפך מזה יותר מעשור לנרטיב מרכזי בקרב אוכלוסיות ערביות-פלשתיניות לא מעטות שאימצו את הנרטיב הפאן ערבי מבית היוצר של עזמי בשארה.
שיח זה מבקש להטמיע בקרב הערבים אזרחי ישראל את הצדדיים השליליים במדינה ובוחר להתעלם (לעיתים בכוונת מכוון) מהיתרונות הבולטים של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית ומהעשיות החיוביות של המדינה. שיח זה הפך להיות דומיננטי מאד והבחירה בתיאורי השסע בהוראת האזרחות שלנו משרת אותו באופן מובהק. כיצד? הוא מאפשר לפלשתינים אזרחי ישראל להראות באופן ברור כיצד היהודים חושבים אודותיהם: כבעיה, כמפלגים, כמשסעים.
זהו היום, ובעצם כבר מזה מספר שנים, גורם מרכזי נוסף, כדלק על תהליכי הפלשתיניזציה של הערבים בישראל והצדקותיה שבאים לידי ביטוי למשל במסע הדה לגיטימציה שמתקיים בציבור הערבי בישראל כנגד השתלבות בשירות לאומי/אזרחי כלשהו שבא לשרת את האוכלוסיה הערבית.
מן הצד השני, בצד היהודי – בחירה זו בטרמינולוגיית השסע  – משרתת את אותה מטרה בדיוק: את הרצון של חלק מהיהודים להטמיע כאן תרבות של חשש, פחד, אי אמון כלפי האוכלוסייה הערבית – כפי שהדבר בא לידי ביטוי בניסיונות חקיקה אנטי-דמוקרטיים המבקשים לחסום את חופש הביטוי וההתארגנות של מיעוטים. הנה כי כן, שימוש מעוות בתיאוריית השסע עלולה להוביל למסקנה מסוכנת שלפיה המיעוט הוא איום קיומי, גיס חמישי ואף סרטן בגוף האומה.
אין אני בא לטעון כאן היום שהמורים מובילים שיח זה בכיתות שלהם. אני יודע שרבים מהם עושים שימוש נכון ומאוזן בתיאוריית השסע ומוסיפים לה אלמנטים רבים אודות האפשרות לחיים משותפים.
והיכן מצויה בהקשר זה תוכנית הלימודים באזרחות? אני מבקש לטעון כי מטרות תוכנית הלימודים שלנו נוקטים בשפה נייטרלית מדי בכל הקשור לחיים המשותפים של יהודים וערבים בתחומי המדינה.
המסמכים של הפיקוח על הוראת האזרחות קובעים נכון ש"חינוך לאזרחות שהוא תהליך הכרחי בחברה דמוקרטית אשר יוצר זיקה בין אזרחות לחינוך שהיא מהותית וערכית" אשר במסגרתם נטען שם כי  "כאשר אין מכינים את האדם לחיים בחברה דמוקרטית, יש סכנה להיווצרות ניכור, אדישות, אנוכיות ועוינות כלפי הממסד הפוליטי ואף התנגדות לעצם הרעיונות והערכים הדמוקרטיים" (עמ' 6).
במטרות ההוראה-למידה נכתב כי לצד הכרה בהיותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, המורים ישאפו לבצע "טיפוח זהות אזרחית ישראל משותפת לצד שמירת הזהויות הלאומיות הייחודיות של הקבוצות השונות בחברה הישראלית" וכן "הכרה בפלורליזם ובסובלנות כערכי היסוד בחברה הדמוקרטית", "טיפוח סובלנות כלפי הזולת, פתיחות וכבוד הדדי ליחידים ולקבוצות שונות, עידוד השיח ביניהם והכרה בחשיבותו של ישוב מחלוקות בדרכי שלום" (עמ' 7).
גם הספר "להיות אזרחים בישראל" מוצג במסמכי משרד החינוך כ"אינו רק מציג עמדה אחת ואינו קובע עמדה חד משמעית לגבי הפרשנות הנכונה או הראויה של אירועים ומצבים אלא השיקול בהצגת ריבוי עמדות בספר הוא שהתלמידים ידעו ויבינו שבמציאות החברתית הפוליטית יתכנו בו זמנית היבטים שונים לתופעה אחת ושאין אמיתות מוחלטות" (עמ' 9).
הניסוחים עד כה הם מתקדמים. יש בהם לכאורה גישה של ריבוי נרטיבים ואמיתות, הצדקה לפלורליזם ושלילה של דוגמטיות. אלא שלטעמי על המטרות להיות מנוסחות באופן שיתמודד ישירות עם אתגר החיים המשותפים של יהודים וערבים במדינה היהודית.
בחינה מעמיקה של המטרות מגלה שהן רבות ומקיפות אבל גם ניטרליות
בעקרון הפלורליזם קיימות 7 מטרות ובהן חשובות כמו "התלמידים יבינו כי עקרון הפלורליזם משמעו הכרה בשונות של הפרטים והקבוצות במדינה וכו'".
בסובלנות  – 4 מטרות ובהן חשובות מאד כמובן כמו "התלמידים יבינו שסובלנות נובעת מההכרה בכבודו של האדם כערך ובזכותו להיות שונה מאחרים".
בהסכמיות – 9 מטרות ובהן "התלמידים יבינו כי תנאי לחיים יחד במדינה ולמימוש עקרון הפלורליזם הוא הסכמה רחבה בי הפרטים והקבוצות בחברה – בינם לבין עצמם על כללי המשחק".
הניסוחים של המטרות הן כלליות והן נמנעות מהקשרים לאומיים או קונקרטיים למציאות הישראלית המורכבת.
ההסבר לכך הוא ברור – קישור מטרות אודות פלורליזם, סובלנות והסכמיות למציאות הפוליטית המאתגרת בישראל – היתה יכולה להפוך אותם ל"פוליטיות" כביכול.
אלא שבעיני כל התחום של אזרחות הוא תחום פוליטי כי הוא נוגע בחיים היום יומיים בישראל והחיים האלה הם פוליטיים ולא ניטראליים. 
הפדגוג הברזילאי פאולו פריירה שהוגלה ממולדתו בשנות השישים על ידי המשטר הצבאי וכתב את ספרו החשוב "פדגוגיה של מדוכאים" טען כי מערכת החינוך יוצרת ניטרליות שפתית תחת שפה נקייה כביכול ולמעשה מנציחה באמצעות אותה ניטרליות את המציאות ואת הסטטוס קוו שלה.
בעיני יש היום לחתור לקראת חשיבה חדשה על הוראת האזרחות בישראל במיוחד בתחום החיים המשותפים של אזרחי המדינה. יש לאמץ טרמינולוגיה השוברת את השסעים ולהעמיד – לא רק כמעשה של מורים אמיצים כאלה ואחרים – טרמינולוגיה שתדבר על התרומה שבריבוי, העושר שבריבוי (גם ריבוי הנרטיבים), העושר האפשרי מחיים משותפים שיש בהם בנייה והתחדשות של מוסדות, אמצעים, מקוריות ויצירתיות.

עלינו לאמץ פדגוגיה של שיתוף שתחליף את הפדגוגיה של פחד ואיום (המהווה בסיס להצדקת שנאת והשנאת האחר). כדי לאמץ פדגוגיה של שיתוף ניתן לעשות שימוש בהגותו של הפילוסוף היהודי, עמנואל לוינס שדיבר בשבח גילוי האדם האחר לא כפרויקט אלא כצורך קיומי, כאחריות.
באחריות זו, שהיא הביטוי של האנושיות, הפנים של האחר קוראים אלי, בהם מתגלמת האנושיות שלי, שלנו, שלכם.
בפרפראזה על לוינס אפשר להמיר את השסע באחריות.
האחריות לא רק לחיים משותפים כסוג של דו-קיום המעמיד את הסובלנות במרכזו (ומלמד את התלמידים שהמילה סובלנות באה מהמילה 'סבל' אל 'לסבול')  אלא כאחריות לאחר וגם לאפשרות שלו – היהודי והערבי – להיות הוא. בעיני, אין זו רק אחריותם של היהודים אלא גם של הערבים. איני מקבל את העמדה כי המלאכה היא רק של הרוב אלא גם של המיעוט.
גם המיעוט צריך להיפרד מהפדגוגיה של פחד, אי אמון, חשש, גם הוא צריך לחיות את האחריות למשותף. עליו לדחות את הנרטיב של הקורבנות שהודחק אליו והדחיק את עצמו אליו לעיתים בהתמסרות יתר.
אימוץ טרמינולוגיה אזרחית המבוססת גם על המעשה הפוליטי הדיאלוגי של פריירה וגם על החיים באחריות כלפי האחר (באשר הוא אחר ולא רק כמיעוט וכרוב) יכול להעניק מצע לחיים משותפים שהם עשירים יותר.
אחת הבעיות המרכזיות של הוראת האזרחות בישראל, שהיא כה שונה למשל מהוראת האזרחות בגרמניה שהיא יונקת באופן הדוק מדי ממדע המדינה ומהצורך להעניק מקום נרחב מדי להיבטים פורמליים של מבנה השלטון בישראל לעתים על חשבון נושאים הנוגעים באזרחי המדינה. היות שכך מחודדת במסגרת זו גם התפיסה השסעית. כיום ניתן לשלב בהוראת האזרחות גם הנושא הכלכלי המודר ממנו. ברוב המסמכים הרשמיים ישנה התייחסות למדדים חברתיים ופוליטיים אבל יש הדרה של הסולידריות הכלכלית כמרחב המאפשר שותפות ואחריות כנגד עוני ואפלייה ובעד שגשוג ופריחה. הזירה הכלכלית במיוחד בשנים האחרונות הופכת מרחב שבו יכולות לצמוח קואליציות של שיתוף פעולה לטובת כל מגזרי החברה הישראלית.

לסטודנטים להוראת האזרחות המלמדים את נושא השסע אני ממליץ להמיר את גורמי השסע באפשרויות השותפות, את ביטויי השסע באתגרי השכנות, את היסטוריית השסע בעתיד היכולת לחיים משותפים לא כדו-קיום שחוק אלא כמימוש של אנושיות ואחריות כלפי דמוקרטיה שוקקת חיים אשר בה ריבוי הוא עושר אנושי ולא צמצום אפשרויות בחסות לאומית או שבטית. אני קורא לחשיבה חדשה והישענות על המשגות מעניינות שמספקת לנו היום ובשנים האחרונות האקדמיה וזאת מתוך אמונה כי שיעורי האזרחות הם עדיין המרחב החי הנושם והשוקק ביותר לבירור סוגיות פוליטיות אבל גם למתן אופק אופטימי ליצירתיות ומקוריות ולא רק לקבעון היסטורי או נרטיבי.


3 תגובות:

tami yaguri אמר/ה...

רעיונות נפלאים ונחוצים כל כך במציאות החברתית בישראל המדממת. תודה.
תמי יגורי

may ash אמר/ה...

תפיסת השסעים בתיאוריה הסוציולוגית ממציאה חדשות לעיתים שסעים חדשים בחברה ובכך תורמת לפירוק הולך ונמשך של החברה. חבל שגישה זו מעצבת את מחשבתנו כבר עשרות שנים.

התיאוריות של החינוך, הפילוסופיה והפסיכולוגיה מציעות בסיסים תיאורטיים חשובים ופרקטיקות מובהקות של איחודים:הכלה של האחר--המלווה בכבוד אמפטיה-- וקבלה. שיתופיות והדדיות. כל אלה יכולים ליצור חברה אזרחית היכולה להתקדם אל מצבים אוטופיים.

תיאוריות עכשוויות של התגבשות הזהויות מצביעה על כך שאנשים בחברה מורכבת, מסוגלים לפתח זהויות רב מממדיות שיש בהן מקפים כמו למשל : יהודי-ישראלי-מהגר - חילוני- דמוקרט. או ערבי-פלשתיני –אזרח ישראל-מוסלמי-דתי.

רוב האנשים החיים בתקופה זו של שינויים חברתיים גדולים בעולם של המאה העשרים ואחת, מסוגלים להתמודד עם מתחים, וקונפליקטים. כולנו חיים על המקף ועם המקף. יש שתי אפשרות לתנועה זו כזו: או בתנועה אל התגבשות לאומית וחברתית. או בתנועה אל קונפליקטים וגזענות.
אוניברסיטת חיפה והפקולטה לחינוך מציעים ומוכיחים אפשרות קיום של שותפות ושוויון במקום קונפליקט וגזענות.

כל זה בתנאי שהחברה והשלטון פועלים על פי עקרונות של צדק, שוויון וחרות. האם מדינת ישראל מתקרבת אל עקרונות אלה או מתרחקת מהם???
רחל הרץ-לזרוביץ

אנונימי אמר/ה...

"אחת הבעיות המרכזיות של הוראת האזרחות בישראל, שהיא כה שונה למשל מהוראת האזרחות בגרמניה שהיא יונקת באופן הדוק מדי ממדע המדינה ומהצורך להעניק מקום נרחב מדי להיבטים פורמליים של מבנה השלטון בישראל לעתים על חשבון נושאים הנוגעים באזרחי המדינה. "

ואנחנו רואים את הפירות הדמוקרטים שמערכת החינוך הגרמנית מביאה להם.