25 בספטמבר 2014

החשיפה, החריגה והמאבק: פדגוגיה ביקורתית לשינוי חברתי


מאת אריה קיזל

בניגוד לחינוך לחשיבה ביקורתית המתרכז באימון לוגי של כשרי המתחנכים ומניח מציאות תרבותית וחברתית נתונה, הפדגוגיה הביקורתית מבקשת לראות עצמה כחלק בלתי נפרד ממאבק חברתי החותר כנגד התודעה הקיימת שהיא ברובה כוזבת ומכוּננת על ידי גורמי הגמוניה וכוח. זהו לפיכך מאבק על תודעה ובעיקר על יצירת תנאי פתיחה לשינויהּ.
לתיאוריה הביקורתית ולפדגוגיה הביקורתית אין גרסה אחת מוגדרת אבל ניתן לסמן את תחילתה בחוקרים וההוגים שפעלו במסגרת המכון למחקר חברתי שהוקם ב-1923 בפרנקפורט תחת ניהולו של מקס הורקהיימר. אף כי היו בעלי זיקות מגוונות ושונים זה מזה זכו הבולטים, וולטר בנימין, תיאודור אדורנו, הרברט מרקוזה, אריך פרום וכמובן מרקוזה, לכינוי "אסכולת פרנקפורט". הממד המשותף להם היה היסוד האוטופי. על פי תפיסה זו, אין להבין את המציאות במנותק מהממשות הפוטנציאלית ומהממד הטרנסצנדטי והיא דיאלקטית במובן היסטורי ומטריאליסטי. מכאן, מרכזיות העקרון של שלילת תפיסת הידע הפוזיטיביסטית המתייחסת אל העובדות שבמציאות כאמת מידה עליונה, אובייקטיבית כביכול. הם תקפו את הניטרליות המוצגת של התיאוריות המדעיות המסורתיות ולא קיבלו את התיחום בין ידע לבין כוח. בעבודותיהם ייחסו חשיבות לקשר שבין טקסט לקונטקסט בעיקר בהקשרים חברתיים ותרבותיים. הרב-תחומיות המתודולוגית שבה נקטו אפשרה להם מתן דגש על חשיפת האינטרסים הפוליטיים שביסוד הצגת המציאות כאובייקטיבית וניטרלית.
הפדגוגיה הביקורתית ביקשה לממש את התיאוריה הביקורתית בהקשרים פדגוגיים בעיקר במרחב הבית ספרי. שלושה שמות בולטים, אבל לא יחידים, נקשרו בגישה זו: הנרי ג'ירו, מייקל אפל ופיטר מק'לרן.
הנרי ג'ירו עיצב תורת חינוך בעלת יומרה לפרקסיס של שחרור מהפכני החותר לחריגה מעבר לאופקים של החזון החינוך הדמוקרטי של ג'ון דיואי. הוא עיצב שפה חדשה של מושגים ביקורתיים שיאפשרו כלים לאקטיביזם של מורים. אלה אמורים להיות אינטלקטואלים רדיקלים המשנים את בית הספר והחברה. לפיכך עליהם לסרב למציאות ולהיות מחויבים לבניית מציאות מנוגדת לחלוטין. ג'ירו שם דגש על מעבר מ"לשון הביקורת" ל"לשון האפשרות" לשחרור המדוכאים תוך ויתור על היומרה האוניברסלית של התבונה, השלילה של מבנים והכרה בריבוי של קהילות ושל שונותם. הוא יצא כנגד פוטנציאל האלימות של תפיסת הדיאלוג הנאיבי בין מורים לתלמידים. מבחינתו, יש להלל את תרבות ההמונים והאפקטיביות הפוליטית שלה ולצאת כנגד אליטיזם של תרבות כלשהי.
מייקל אפל התרכז בחשיבות חשיפת הדכאנות של הידע הנלמד בבית הספר שאותו כינה "ידע לגיטימי" שהינו תוצר של מאבקי כוח בין מעמדות, גזעים וקבוצות דתית. כדוגמא הביא את הזיכרון הקולקטיבי שמבקש להשכיח מהאזרח את כל מה שאינו צריך כביכול לדעת. הוא חשף את מנגנוני עיצוב הידע על ידי הקבוצות ההגמוניות באמצעות בתי הספר שהפכו סוכני שעתוק של ידע ואידיאולוגיה שתפקידם לשמר את הסדר הפוליטי והחברתי הקיים. לדבריו, הדבר נעשה דרך תוכניות לימודים, ספרי לימוד ושורת פרקטיקות בית ספריות יעילות במיוחד.

פיטר מק'לרן שם דגש על חינוך לדיאלוג ביקורתי בין מחנך לחניכים הממוסס היררכיות ויחסי כוח. במסגרתו מועצמים החניכים עד כדי יכולת לפענח את הצפנים הסמויים, יחסי הכוח המובנים והידע המוצג כרלוונטי ולגיטימי. כך הם מייצרים את הזהות הפרטית והקולקטיבית ואת מגבלותיה הפרשניות. גישתו שמה דגש על הצדדים הפילוסופיים של הפרקסיס ועל  ניתוח מצבי חיים בתרבות הפופולארית והשתמעויותיהן החינוכיות. הוא מפנה את העדשה לקשר בין מיקרו-פוליטיקה בין מורים לתלמידים למאקרו-פוליטיקה של מערכות חברתיות ותרבותיות. מק'לרן עושה שימוש רב בתיאוריות מרכסיסטיות בביקורתו ומבקש שההוראה תחשוף את הכוחות הדכאניים של החברה הקפטילסטית על העוולות שלה. הוא תובע ארגון סביבת למידה שתאפשר שחרור מאותם כוחות ואשר במסגרתה המחנך צריך להוביל כנגד כל צורות של עוול, גזענות, לאומנות ואף ניהיליזם והתנשאות. 

פורסם בהד החינוך, גיליון מס' 6, אוגוסט 2014, עמ' 98


אין תגובות: