"ככל שהחינוך יעיל יותר כן מתמסרים בני האדם בתשוקה גדולה יותר לאזיקים המונעים מהם להיות מה שיכולים היו להיות ומסתירים מהם את אלימותם של מנגנוני העיצוב של מה שהינם" (אילן גור-זאב, 1999: 11)

The more effective education becomes, the more people seek comfort under the fetters that prevent them from what they could have become and hide from them the violence of the mechanisms that shape what they are (Ilan Gur-Ze’ev, 1999: 11).

22 במרץ 2014

הציונות על ספסל הנאשמים





בהקדמה לספרו מציין פרופ' יעקב ראבקין כי "מראשית הופעתה, לא התקבלה הציונות על ידי מרבית היהודים. התנגדותם שיקפה ועודנה משקפת בעיקר דעות הנגזרות מתוך המסורת היהודית, דעות הנראות לנו כיום קיצוניות אף על פי שהן נובעות ממגמות רווחות ביהדות משך אלפיים שנה. הספר מציג ומסביר תופעה זו. ההתנגדות היהודית לציונות מסרבת להיעלם למרות הישגיה המרשימים של הציונות ושל המדינה שהוקמה על ידה".
הספר ההתנגדות היהודית לציונות: תולדות המאבק הנמשך ראה אור ב-12 שפות, הופץ בעשרות מדינות ביניהן איראן ומדינות ערביות נוספות. זה ספר הפורס את ההתנגדות היהודית לציונות במהלך ההיסטוריה ומתוך שורה לא מעטה של פרספקטיבות. ספר זה, בהוצאת פרדס, יכול לשמש בידיו של כל מתנגד פוטנציאלי של מדינת ישראל ולתת לו מדריך מסודר של נימוקים יהודיים להתנגדות לזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי בארץ ישראל. המחבר אינו מתעלם מזכות זו ואולם הוא אינו מתמודד איתה ולפיכך מקטין את חשיבותה באופן משמעותי אל מול חשיבותה של הדת היהודית כמגדירה המרכזית של הזהות היהודית. זהו הכשל המרכזי של ספר זה.
הדיכוטומיות המוזרה שלו אינה עדכנית ולפיכך ניתן לומר כי הוא המחקר מוטה באופן הצגתה השלילית של הציונות ותרומתה לא רק ליהודים. בחלק מעמודי הספר הצרת ההתייחסות לציונות מביך את הקורא, בעיקר את הקורא הישראלי-ציוני. הספר מתעלם כמעט לחלוטין מכך שהזהות היהודית עברה תמורות לא מעטות אפילו מאז הקמתה של מדינת ישראל. הוא מתעלם מכך שהחרדים בישראל – המוצגים בספר כמתנגדים לכוח פוליטי ולסחטנות – משמשים כבר שנים רבות אחד מהכוחות הכוחניים ביותר והסחטניים ביותר וכי הציונות (בהגשמתה המדינית) שינתה אותם עד מאד וכי כאשר מגיעים למנעמי השלטון הם אינם אורתודוכסיים כל כך אלא נוטים לפשרנות גמישה הנוגעת לא אחת את עצם זהותם.
גם הנגיעה המצומצמת והשטחית למדי בנרטיב של ש"ס ובתרגומו לכוח פוליטי – אינה מצליחה להכיל את מלוא מורכבותה. מחקר מעמיק של הרשימה הביבליוגרפית שבספר מגלה כי הוא מתעלם מהמחקר הרחב אודות ש"ס וחלק מהחרדים העכשוויים ולפיכך אינו מצליח להכיל את כל התמונה.
הזהות הציונית המצוירת בספר או המשתקפת דרך הספר אינה עדכנית ומעידה על כך שהמחקר לוקה בחסר. זהות זו כבר אינה אחדות אחת אלא היא דינמית והיברידית וזוכה לפרשנויות רבות ומעניינות המתנגשות ומשלימות אחת את השנייה. הציונות מוצגת בספר זה באופן חד ממדי: כוחנית, כובשנית, קולוניאליסטית, מפרה בין יחסי יהודים וערבים ומזיקה ליחסי יהודים ויהודים.
הספר מנסה לענות על שאלות קשות ומאתגרות כמו מה הקשר בין ציונות לאנטישמיות, מדוע הצהרת בלפור זכתה לגינוי כאנטישמית דווקא מצד שר יהודי בקבינט הבריטי, מדוע הראשונים שטענו כי הציונות הינה גזענית היו רבנים והוגים יהודיים, זמן רב לפני שהחליט האו"ם ב-1975, מה היא הסיבה לעוצמת התנגדותן של ההתנהגות החרדיות בעולם כולו לגיוס חרדים לצה"ל, מהן הסיבות להתנגדות החרדית לציונות הדתית, מדוע הציונות מאיימת במיוחד על היהדות החרדית, כיצד מעוגנת ההתנגדות לציונות במסורת היהודית ובמקורות היהודים, האם מדינת ישראל מגינה על יהודי העולם או חושפת אותם לסכנה.
הספר נכתב על ידי יעקב ראבקין, פרופ' להיסטוריה באוניברסיטת מונטריאול המתמחה בהיסטוריה של המדע ובהיסטוריה יהודית בת זמננו. ראבקין, יליד ברה"מ, למד באוניברסיטת לנינגרד ובאקדמיה למדעים במוסקבה, היגר לירושלים ב-1973 והועסק בין היתר בקליטת מדענים במשרד ראש הממשלה. מאז 1973 לימד לימודי היסטוריה סובייטית, היסטוריה יהודית והיסטוריה של המדע באוניברסיטת מונטריאול והיום הוא חבר במרכז המחקר ליחסים בינלאומיים באותה אוניברסיטה.
המהלך שראבקין עושה הוא היסטורי ופוליטי כאחד. הספר סוקר באופן מקיף ומעניין את כל מחנות ההתנגדות לציונות. בחלק מהסקירה ניכרת העמקה ובחלקם שולטת שטחיות המביאה פה ושם לביטויים מביכים. כך למשל קובע המחבר שבסוף שנות הארבעים עברו יהודי תימן מסע אמיתי של חינוך אתאיסטי חדש למענו "היו מבודדים לעתים קרובות במחנות מיוחדים. המסע היה מופנה בעיקר כלפי הצעירים שסבלו בלחץ אידיאולוגי כבד שנועד להרחיק אותם מהדת. קיימת עדויות שאף הופעלה עליהם אלימות פיזית" (עמ' 61). במקום אחר, המחבר מקבל בלא ביקורת כלשהי את העמדה האנטי-ציונית על כך שהציונות היא זו שקלקלה את היחסים (הטובים?) בין היהודים והערבים במדינות ערב. זו גרסה שניתן וצריך היה להעמיד מולה את העדויות המחקריות הלא מעטות על מדיניות אנטי יהודית רשמית ועל תוצאותיה בחלק ממדינות האסלאם.
במקרה אחר, כדי להוכיח את השנאה הציונית כלפי החרדים מגייס החוקר ראבקין ציטוט ששמע חוקר אחר, נח עפרון, מסטודנטים למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב. לפיו, הסטודנטים אמרו בזמן מלחמת המפרץ בעת שנפלו טילים עיראקיים על ישראל כי "הכי טוב עבור המדינה  היה אם היתה מתרחשת עכשיו מתקפה על בני ברק לפני שחילקו להם את מסכות הגז" (עמ' 66). ומכאן מגיע ראבקין למסקנה: "שנאה כזאת כלפי היהדות ניתן לראות רק בישראל. יהודים במדינות אחרות כאשר הם מתוודעים לריחוקם מ'השורשים היהודים' ורוצים להתקרב אליהם, מחפשים אותם דווקא בדת". (עמ' 66). זו רק דוגמא אחת, טורדנית למדי, על דרך הצגת הדברים בספר. המחבר מסתיר (אולי לא יודע, אולי לא חקר) את רגעי השנאה המרובים (מרובים מדי, יש לומר) של קהילות חרדים שלמות בישראל (או קיצוניהן) אשר, בשם אהבת ישראל, אלוהי ישראל ותורת ישראל, מקללים את היהודים האחרים (החילוניים, רחמנא לצלן) ומייחסים להם, לאורח חייהם ולזהותם שנאה שאינה חלק ממצוות היהדות. שנאתם של החרדים כלפי הציונים לא היתה מביישת כלל ועיקר את טובי האנטישמיים בהיסטוריה היהודית ובהיסטוריה הכללית.
ניכר לכל אורך עמודי הספר כי המחבר, המתוודע על כך באחרית הדבר, מודאג מהכיוון שאליו צעדה הציונות, בדמותה של מדינת ישראל העכשווית. דאגה זו מובנת ובחלקה אף מוצדקת ואולם אין היא מצדיקה את הדיכוטומיות, השטחית לעתים, המאפיינת רבים מעמודי ספר מעניין זה.


תגובה 1:

the bluebeard castle אמר/ה...

באחת התגובות לפוסט שפירסם באתר העוקץ כתב מאיר בוזגלו

[..] אני לא משוגע על רעיון הלאום, וכדאי פעם אחת לשאול מאיפה בא הרעיון של הגדרה עצמית, כמי שהגירסא דינקותא שלו מרכסיזם ולייבוביץ' אני לא מקדש את רעיון המדינה. אין גם תקוות גדולות מעצם המוסד הזה.[..]

אני בהחלט מזהה ציונות עם האפליה הממוסדת לטובת אשכנזים על חשבון סיבלם של מזרחים.ה"עליה" מפולין שהגיעה החל מ 1956ונקראת "עליית גומולקה" זכתה למסלול קליטה מהיר ואיכותי. הם נקלטו היישר לדירות במרכז הארץ עם משרות טובות ומכובדות. לפני "עליית גומולקה" האשכנזים שהגיעו למעברות יצאו מהן מהר מאוד אם בכלל הגיעו אליהן,בעוד מזרחים נתקעו במעברות למשך שנים.

המזרחים שהגיעו החל מ 1956 במקביל לפולנים חוו הפגרה,דיכוי וניחשול משום שהופנו לפריפריה .

לשנאת ציונות ע"י יהודים יש בסיס מוצק ואיתן.

לגבי הספר של ראבקין

הוא חידש לי לפחות בשני דברים מהותיים

הציונות עשתה שימוש בסמלים יהודיים תוך ריקון מתוכן דתי מסורתי של סמלים אלה. את השימוש בתנך שעשתה הנצרות הפרוטסטנטית לשם הצדקת ההתנחלויות עשתה גם הציונות.

בספרו של יעקב ראבקין יש איזכור לספרו של יוסף גרודזינסקי "חומר אנושי טוב יהודים מול ציונים 1945-1951 "

[..][..] מנהיגי הציונים האמינו ,כי יהודי חסר אזרחות הופך באופן אוטומטי לאזרח המדינה היהודית,עם כל החובות והזכויות החלים על אזרח,(Grodinsky 203) בצורה זו הטילו הציונים אימה על אלפי יהודים ששרדו את מחנותההשמדה,ואילצו אותם להצהחר על רצונם להתגורר בארץ ישראל בפני הועדה האנגלו אמריקאית שעסקה במצב בפלסתינה,וזאת למרות שרבים מהם קיוו להגר לארץ אחרת. יותר מחמישים אלף אנשים שנאלצו להגיע ארצהעזבו את ישראל בתוך זמן קצר,כמה מהם כדי להתיישב בגרמניה[..]
[..]

http://www.tapuz.co.il/Forums2008/outMaavaron.aspx?fcim=35&target=aHR0cDovL3NpbWFuaWEuY28uaWwvYm9va2RldGFpbHMucGhwP2l0ZW1faWQ9MjIyMzE4