בעקבות "באוהלי ישמעאל: תולדות היהודים בארצות האיסלאם"

ספרו של ההיסטוריון הבריטי סר מרטין גילברט ימשוך בישראל פחות תשומת לב מאשר הסדרה של אמנון לוי על מה שכינה "השד העדתי". הסיבה המרכזית לכך היא שהספר מייצג קו רשמי יותר, במידה רבה אנטי חתרני כנגד השיח ההגמוני הציוני ובעיקר בגלל שהוא מעמת את הציבוריות הישראלית עם הסוגיה הבלתי פתורה של ההתנהגות הערבית כלפי יהודי ערב. סוגיה זו נדחקה משך שנים רבות מעיסוק פומבי בישראל בגלל דחיקתם של המזרחים לפריפריה בכל מובן שהוא וגם בגלל הגישה האירופצנטרית שנקבעה וקובעה בישראל בתוכניות הלימודים בהיסטוריה, בעיסוק התרבותי ואף בטיפול בסוגיית הפליטים. בישראל פליטים הם "פליטי שואה", אנטישמיות היא "אירופית קלאסית" או "נוצרית אירופית קלאסית" ועליה היא מהמערב או ליתר דיוק מאירופה (מזרח אירופה ומערב אירופה).

ספרו של גילברט לפיכך הוא תוספת חשובה למדף הספרים, העשיר אגב, העוסק בסוגיית תולדות היהודים בארצות האיסלאם. הספר יצא בהוצאה לאור "כנס הפקות" בתרגום של לבנה זמיר שהיא נשיאת התאחדות עולי מצרים בישראל ובעולם ויו"ר האגודה לידידות ישראל-מצרים, מרצה, סופרת וחוקרת בנושא ההיסטוריה של יהודי מצרים.

הדבקות של לבנה זמיר להוצאת הספר הביא אותה בסופו של דבר לפירסום.

גילברט הוא אחד מההיסטוריונים המובילים בעולם, חיבר יותר מ-80 ספרים וביניהם הביוגרפיה הרשמית של וינסטון צ'רצ'יל בשישה כרכים, היסטוריית מלחמת העולם הראשונה והשניה בשני כרכים וכן ספרים על ישראל והשואה וההיסטוריה של המאה העשרים בשלושה כרכים. 

הרעיון לכתיבת ספר זה הועלה בפני גילברט על ידי ישראל אספר, ראש קרן אספר בקנדה אשר זמן קצר לפני פטירתו הציע לכתוב ספר בנושא. מצויד בתמיכת הקרן (ולדבריו בלי התערבות מערכתית מצדה) יצא גילברט למסע שכלל בין היתר את הספרות על ההיסטוריה של יהודים בארצות ערב והאסלאם שהיא עצומה. 

גילברט מתמודד עם האתגר של סיפור היחסים המורכבים בין היהודים לבין העולם הערבי. הוא מקדיש את הספר בנאיביות ל"13 מיליון היהודים ול-1.300 מיליון המוסלמים בעולם בתקווה שהם יחדשו במאה העשרים ואחת את הסובלנות ההדדית, הכבוד והשותפות שאפיינו תקופות רבות בהיסטוריה שלהם". גילברט פותח את הספר באמירה מאוגוסט 2003 של אמרוזי בן נורחסין, אחד המחבלים בפיגוע בעיר באלי: "יהודים: זכרו את חייבר. צבאו של מוחמד חוזר שוב להביס אתכם". זו פתיחה לא מקרית. גילברט מתחיל את הספר בפרק הראשון בסקירת המאבק בין הנביא מוחמד נגד שבט יהודי שחי בח'ייבר, נווה מדבר שבחצי האי ערב. לדבריו, רבים מהיהודים לא זוכרים את התבוסה הזאת ומתייחס אליה כאל היסטוריה רחוקה של העם היהודי אבל עבור חלק מהמוסלמים הקרב של ח'ייבר מהדהד גם היום במשמעות מסוימת. "התהודה המודרנית של ח'ייבר, באה לעיתים קרובות לידי ביטוי בנקיטת עמדות עוינות כלפי מדינת ישראל היהודית", כותב גילברט וזו גם נקודת המוצא שלו לספר שמסתיים בפרק שסוקר את הקרב הבינלאומי על ההכרה בפליטים היהודים ממדינות ערב כפליטים לכל דבר, מאבק שמתרחש בקונגרס האמריקאי כמו גם בכנסת הישראלית. מאבק שנדחק החוצה מהתודעה הציבורית בישראל, מספרי הלימוד בהיסטוריה בישראל ומהנרטיב הרשמי בגלל שהוא מייצג את הדואליות הישראלית כלפי המזרח. העיסוק בסוגיית הפליטים בישראל שמורה רק לשאלת יהדותה של המדינה והיא בעייתית שכן עיסוק בפליטים הפלשתינים יתבע מישראל את שאלת האחריות ואולי האשמה סביב הנכבה הפלשתינית שאינה זוכה להכרה במסגרת קרב הנרטיבים המתמשך בין שני התנועות הלאומיות הנאבקות עדיין על הכרה וגם על קרקע, שטחי היסטוריה ומשאבי זיכרון.

גילברט יוצא בספר למסע היסטורי מרשים למדי בן 1,400 שנה החל מסירובם של יהודי מדינה לקבל את מוחמד כנביא, דרך הכיבוש הצלבני של ארץ הקודש, הסולטנאת המוסלמיים הגדולים ועד לתקופות מאוחרות כמו האימפריה העות'ומנית, מלחמת העולם הראשונה, מלחמת העולם השנייה והמאבק היהודי-פלשתיני-ערבי במלחמת העצמאות. הוא מסביר את האופן שבו אולצו היהודים לעזוב עזיבה מאולצת מכל מדינות ערב ואשר במהלכה יצאו ממדינות ערב 850 אלף יהודים. גילברט מסתמך על מקורות יהודיים, נוצריים ומוסלמים ועל ארכיונים וזיכרונות ועדויות אישיות כדי לחשוף את הקול האנושי - היהודי בעיקר - של הסכסוך לצד האתגר שהוא נוטל על עצמו לצייר את גילויי הדואליות ביחס המוסלמי כלפי היהודים, את גילויי הסובלנות ההדדיים בין מוסלמים ליהודים ובין היתר מפרט את תנאי מעמד הד'ימי בו היו שרויים היהודים בארצות ערב, כאזרחים מושפלים, נרדפים עם טלאי צבעוני על הבגד כולל תשלום הג'יזייה שהוא מס הגולגולת ועד הדרישת האחים המוסלמים ב-1947 להחזיר את יהודי מצרים למעמד הד'ימי שבוטל מאה שנה קודם לכן.

ספרו של גילברט הוא מסע לעבר נקודת השיא שלו והוא המאבק על ההכרה בזכויות של כמיליון יהודים מארצות ערב שהפכו לפליטים ואיבדו בכך את רכושם, את מורשתם וזהותם. מאבק זה הגיע אף לקונגרס האמריקאי אשר אישר פה אחד באפריל 2008 את ההכרה הראשונה של ממשלה כלשהי בשוויון זכויות לפליטים היהודים ממדינות ערב ואת הדרך לשיח הפליטות המשותף היהודי והפלשתיני אשר עומד במרכזו של המשא ומתן הישראלי-ערבי. שבות מול שיבה. 

ניתן להניח כי הספר הנוכחי לא יאומץ כחלק מהשיח המזרחי הרדיקלי בישראל כיום ולא יועמד במרכזו וזאת משום שהוא מצייר את השתלבותם של היהודים הערבים (כפי שמכנה אותם פרופ' יהודה שנהב) בישראל כהצלחה יחסית. פה ושם אמנם גילברט מבקר את היחס הממסדי הישראלי כלפי יהודי ערב ואולם באחד מפרקי הספר הוא מעניק מקום מרכזי לרשימת השמות של הישראלים ממוצא מזרחי שהגיעו לעמדות בכירות מדן חלוץ ועד משה קצב. סקירת השמות מסתירה כמובן את האפליה (או מדיניות האפליה) ואת הנגעים הגזעניים שננקטו כלפי המזרחים והספר כלל אינו מתייחס אליהם. אין זו אמנם מטרתו של הספר ואולם העובדה שבחר להקדיש פרק, לא גדול אמנם, להשתלבות של יהודי המזרח בישראל מנקודת מבט מסוימת, לא תאפשר את קליטתו של הספר בקרב הרדיקלים המזרחים אשר עושים כל שביכולתם כדי להדיר את הספרות - גם זו המזרחית - המשרתת את הנרטיב הציוני הרשמי.

ספר חדש: עידן הזהב של יהודי מצרים

הספר החדש "עידן הזהב של יהודי מצרים – עקירה ותקומה בישראל" בעריכת חוקרת יהדות מצרים והסופרת ד"ר עדה אהרוני (שיצא לאור בהוצאת אוריון, 2014) מתעד את תקופת העקירה של יהודי מצרים במחצית השנייה של המאה ה-20. הספר מתעד ומשמר את זכר קהילת יהודי מצרים וחורבנה ואת סיפור השתלבותם המופלאה ותרומתם של היהודים יוצאי מצרים למדינת ישראל. הספר מביא מוזאיקה עשירה של רקמת חיים שבה שזורים העבר וההווה. הספר פורש את הנרטיבים של היהודים שנקלטו בארץ ובהם פרופ' עזרה תלמור שהקים את המחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה, פרופ' חיים אהרוני ז"ל מהמחלקה להנדסה כימיה בטכניון ואחרים. הספר החדש משתלב במאבקם של יוצאי מדינות ערב להכיר בחורבן הקהילות שלהם ובדרישות הפיצויים שלהם כחלק מהמשא ומתן עם הפלשתינים. לדברי ד"ר אהרוני, לאחר הקמת מדינת ישראל, גל טרור אנטי יהודי נחת על ראשי היהודים במצרים שכלל התנכלויות ואירועי דמים מצד המון, אפליה מצד השלטונות ומעצרים. כמחצית מיהודי מצרים עזבו לאחר 1948 ולאחר מכן כל מלחמה עם ישראל גררה נקמה של שלטונות מצרים ופגיעה בשארית הקהילה היהודית עד הריסתה כליל.

אהרוני קובעת כי בעת מלחמת סיני נעקרו וגורשו באופן מאסיבי עשרות אלפים של יהודים. המגורשים נאלצו לעזוב עם מזוודה אחת בלבד ו-20 לירות מצריות בהשאירם מאחוריהם את כל רכושם, תרבותם ומהלך חייהם. בעת היציאה בנמל אלכסנדריה עברו היהודים השפלות מצד המוכסים. בעת מלחמת ששת הימים כל הגברים היהודים במצרים מגיל 15 שנה נכלאו בבתי הסוהר הדחוסים שם הם עברו עינויים והשפלות עד אשר גורשו ממצרים בחוסר כל. כיום נותרו במצרים רק כ-30 יהודים בלבד בעיקר נשים מבוגרים.

דוד שאול מנהל הביצוע של פרויקט הספר מספר כי "בספר מסופר על הפעילות הציונית במצרים, על מנהיגים ציונים ופעילי עלייה, על החלוצים שעלו ליישב את הארץ, על אסירי ציון, על "הפרשה" ועל עולי הגרדום. הספר גם מתאר את העליות הלגאליות והבלתי ליגאליות, אחרי קום המדינה והברחת יהודים מן הערים קהיר, אלכסנדריה ופורט סעיד". תרומתו של ספר זה חשובה להבנת ההקשרים של עזיבת יהודי מדינות האיסלאם ומדינות ערב והגעתם לישראל.