על הספר "אצילות הרוח: אידיאל נשכח"

רוב רימן מייסד ומנהל מכון המחקר הבינלאומי לזכויות אדם נקסוס יוצא למסע חזרה אל ערכי התרבות המערבית. הוא אדם טרוד בעיקר מהכיוון שאליו הגיעה בשנים האחרונות הפרוגרסיביות החדשה, זו שיוצאת כנגד המערב, זו שמצדיקה רצח בידי טרוריסטים וזו שלוקה בעיוורון באבחנות מה ראוי ומה לא ראוי, מה נכון ולא נכון ובעיקר מה מוצדק ולא מוצדק. במרכז ספרו מתייצבת לה התקפתו החד משמעית והנוקבת כנגד כל ניסיון לעוות את הגורמים למתקפת הטרור של 11 בספטמבר. לדבריו, לא היתה זו מתקפה של "חסרי הבית, חסרי ההשפעה, המאוימים, חסרי ההגדרה העצמית", אלא בדיוק ההיפך: ההתקפה, שעלותה חצי מיליון דולר, בוצעה "על ידי גברים משכילים ועשירים שהחזיקו באידיאולוגיה זהה לאידיאל התיאוקרטי של ימי הביניים, משאת נפשם של הפשיסטים הגרמנים ב-1919", הוא כותב (עמ' 93).

בהמשך הוא מסביר כי "השקפת העולם של הטליבאן – הכת שאליה היו קשורים הטרוריסטים בקשר הדוק היא השקפת עולם טוטליטרית ופשיסטית שמופיעה הפעם בדמות האסלאם. מי שמקשיב לאנשיה, שומע שוב את קולות של היהודי המומר הקומוניסט הקתולי מדאבוס. אין לה סובלנות כלפי כל חירות באשר היא: פוליטית, אינטלקטואלית, אמנותית, דתית או מינית. יש רק ציות מוחלט למנהיגי דת כל-יכולים, שבהתאם לאידיאולוגיה שבה הם מחזיקים, עליהם לטהר את כל העולם מכל מה שיכול לקלקל את נשמתו של המאמין הצייתן, ולאיים על האוטופיה שלהם עלי אדמות".

בדרך למסקנתו זו הוא יוצא כנגד "קבוצה גדולה של אינטלקטואלים בולטים ומעצבי דעה". בהם הוא מונה את העיתונאי ההולנדי סטאן ואן האוקה שהגדיר את תשעה עשר הגברים שחטפו את המטוסים והפכו אותם לפצצות הורסות ומכלות חיים "חסרי הבית, חסרי ההשפעה, המאוימים, חסרי ההגדרה העצמית, מכים בחזרה באמצעות טרור". הוא יוצא כנגד דריו פו, האינטלקטואל האיטלקי וחתן פרס נובל שנתן פרשנות משלו למתקפת הטרור: "הספקולנטים הגדולים משתכשכים להם בהנאה בכלכלה שהורגת מדי שנה מיליוני אנשים מעוני. אז מה מעלים או מורידים עשרים אלף אנשים מתים בניו יורק? האלימות הזאת היא בתם החוקית של תרבות הרעב והניצול הבלתי אנושי". הוא מתקומם כנגד אייקון הממסד האינטלקטואלי הניו יורקי, סוזן סונטג שתהתה "היכן ההכרה שזוהי לא מתקפה 'פחדנית' על 'התרבות' או על 'החרות' או על 'האנושות' או על 'העולם החופשי' אלא מתקפה על הארץ שרואה את עצמה מעצמת-על, מתקפה שהיא תוצאה של פעולות ושיתופי פעולה אמריקאים ספציפיים?". הוא יוצא כנגד הסופר האמריקני נורמן מילר שאמר בשעתו "כל הדברים הרעים באמריקה הובילו אותה לבנייתו של מגדל בבל הזה, שהיה חייב להיהרס. אמריקה היא ארץ בלתי שורשים, בלי תרבות, שנשלטת על ידי טלוויזיה ומסחריות. ארץ קהת חושים, טיפשה, שהכסף דחק בה את כל הערכים האחרים. פיתחנו אובססיה לכסף. צריך לראות את המתקפה הזאת כביקורת והמבחן האמיתי של מדינה גדולה הוא ביכולת לקבל ביקורת".

מוטרד מהפרשנויות מרחיקות הללו להרס האנושי ומהמתקפה הטרוריסטית שזכתה לאמפתיה דווקא כלפי מבצעיה, יוצא רוב רימן למסע אינטלקטואלי מעניין. הוא שואל את עצמו מה היא הדרך הנכונה לחיות כבני אדם? בימים שבהם צרכנות ומסחריות הן חזות הכל, זמנים שבהם התפלספות משמשת מילת גנאי והרוח בחינוך נדרשת לתנועה כדי להעצימה, יוצא רימן למסע לקראת תשובה. בספרו אצילות הרוח: אידיאל נשכח בתרגום מהולנדית של ענבל זילברשטיין ובהוצאת אחוזת בית, הוא שוטח כתב אשמה חד נגד כל אלה שהורסים לדבריו, במתכוון ושלא במתכוון, את יסודות התרבות המערבית: ארגוני טרור פונדמנטליסטיים וממומנים היטב שמציגים את עצמם כ"קורבנות" השיטה הקפיטליסטית, אינטלקטואלים מערביים שבוגדים ביסודות חשיבתם כשהם מבלבלים בין רוצח לקורבן ומצדיקים טרור רצחני, צרכנים עיוורים שמאמינים ב"לא לקחת הכל ברצינות" ומשטרים טוטליטריים שפועלים ללא הפסק לשעבוד בני אדם ולהשתקת הדיון הציבורי.

רוב רימן נולד ב-1962 בהולנד. הוא בעל תואר שני בתיאולוגיה מטעם אוניברסיטת טילבורג, מסאי שמרבה לעסוק בפילוסופיה של התרבות ועורך כתב העת Nexus. רימן הוא גם מייסד ונשיא "נקסוס", מכון בינלאומי שהוקם ב-1994 במטרה לעורר דיון סביב מורשת התרבות המערבית.

אצילות הרוח: אידיאל שנשכח הוא ספרו הראשון שראה אור ב-2008 בהוצאת אוניברסיטת ייל. ספרו השני חזרתו האינסופית של הפשיזם ראה אור ב-2010.

אצילות הרוח התפרסם בחמש עשרה מדינות והוא מבצע מסע פילוסופי מעניין הנע בין אישים, תקופות ותמונות בתולדות הפילוסופיה. הוא שוזר הוגים וסופרים, החל מאפלטון ואריסטו דרך שפינוזה, קאנט, גתה, ניטשה וכלה בתומאס מאן ואלבר קאמי שהרבו לעסוק במשמעותה של התרבות ובהקשר ההדוק בינה לבין ערך החירות. רימן מציב בפני קוראיו תמרור אזהרה ושואל שאלה חשובה: מה היא הדרך הנכונה לחיות? הוא קובע בסוף הדרך כי על האדם להכיר מחדש באידיאל שנשכח עם השנים ושמו אצילות הרוח.

אצילות זו עומדת כנגד "האדם הנתון לחסדיהם של ההווה והארעי יכול רק לשוטט נרדף ונחפז בעולם חסר משמעות כשהמחסור בזמן רודף אותו תמיד". זהו אדם ש"לא בכדי עמודי התווך העיקריים שלו – תקשורת ההמונים והכלכלה הקפיטליסטית חברתית מטיפים לדת של החדש, המהיר והמתקדם, ברמת מוצרי הצריכה ואז מציעים לנו את החירות להיות מאושרים עם המוצרים הללו" (עמ' 56).

לאלטרנטיבה, אצילות הרוח, הוא מגייס את תומס מאן שנשא ב-22 באפריל 1950 הרצאה בפני קהל של אלף וחמש מאות איש באוניברסיטת שיקגו ותחת הכותרת "בזמני" סיפר על שנות האכזבה שלו, "על נאמנותו להומניות שהביאה בסופו של דבר לתובנה שהעולם זקוק בעיקר לסדר חברתי שיבטיח את כבוד האדם. אותו סדר חברתי שיוכל להתקיים רק באמצעות הומניזם חדש. הומניזם דתי שמכבד את הסוד האנושי שאין לפצחו ושאינו מתכחש לטרגדיה האנושית או לתהומות הדמוניים: שמכיר בקיומה של אמת שאותה מסוגל לזהות המצפון האנושי לבדו כאמת המידה המוחלטת שאליה יש לשאוף. הומניזם שמכיל בתוכו את כל קיומנו ואינו מפנה עורף למציאות הפוליטית" (עמ' 72). מיד לאחר מלחמת העולם השנייה, בהרצאה "הפילוסופיה של ניטשה לאור ניסיוננו" הזהיר מאן ששום ועידה, צעדים טכנולוגיים או מוסדות משפטיים ואפילו לא שלטון עולמי לא יקרבו את החברה החדשה הזאת ולו בצעד אחד, אם לא ייווצר קודם לכן אקלים רוחני אחר, אם לא תיווצר פתיחות חדשה לאצילות הרוח.

בספרו מנסה רימן לפענח את המושג אצילות הרוח ועושה בכך שימוש גם בסוקרטס שמבקש לשכנע את חבריו שהיושר הוא טוב, שאי היושר הוא רע ולכן בסופו של דבר, האדם הישר באמת הוא גם המאושר ביותר. אותו סוקרטס אשר כדי להגיע למהות היושר מציע לבדוק את משמעות המילה בהקשר רחב יותר והיא המדינה. על בסיס הממצאים האלה יהיה קל יותר לקבוע את תכונותיו של האדם הישר. בהמשך נע רימן גם בין התקופות ההיסטוריות השונות, מתעכב על ימי הביניים כאשר הוא מציב ויכוח בין שתי דמויות אודות עליונות הרוח מול עליונות הטבע בכל הנוגע ליופי. באותו ויכוח ההומניסט טוען שכל רוחניות שאינה משקפת את יופייה ואת כבודה של האנושות לא יכולה להיות רוחניות מכובדת באמת. הישועי משיב לו שההשפלה האמיתית של הפרט החלה רק בתקופת הרנסנס עם התפתחות מדעי הטבע וההתמקדות במה שמכונה "הידע האובייקטיבי" ו"האמת האובייקטיבית" שלמעשה אין כל קשר בינם לבין רווחתו של האדם. לדבריו, אילו שמרה הכנסייה על הכוח המוחלט והאנושות בהנהגתה היתה עסוקה רק בידע החשוב באמת: ידע האל.

את אצילות הרוח מעמיד ריבן מול המציאות שבה פעילים כוחות שחותכים אותה לשלושה חלקים: "את האמת משליכים, במקומה יש אידיאולוגיה. את הטוב מזיזים הצידה, כי לדוקטרינה הפוליטית יש מוסר משלה ואז נותר רק 'יופי טהור' ו'פעולה נשגבת' שמעוררים הערצה עצומה באסתטיקן הלא מוסרי". כנגד העיוות הזה הוא יוצא בחיבורו וקובע כי "טירוף, שנאה וקנאה הם כוחות עיוורים חסרי היגיון. מי שנשלט על ידיהם, מתעוור ושוב, מצמצם את המציאות. זה סודו של סטריאוטיפ האויב. מזער את האדם לתת-אדם ותוכל להרוג אותו ללא נקיפות מצפון. מזער את זה שחושב אחרת ל'כופר', והפונדמנטליסט לא יהיה חייב לכבד אותו יותר. מזער חברים, אמהות, אבות, ילדים, אהובים, עובדי מרכז הסחר העולמי ל'קפיטליזם וגלובליזציה' ולא תצטרך להזיל דמעה על מותם" (עמ' 99).

את המצב החדש הוא מכנה "מציאות הרוע". זו האחרונה עומדת כנגד הציוויליזציה שלא יכולה להתקיים בלי ההכרה שהאדם הוא יצור בעל טבע כפול: קיום פיזי, ארצי אך גם קיום רוחני, בעל עולם רעיוני.  הציוויליזציה יכולה להתקיים במצב של אצילות הרוח שיש לה הנחת יסוד: ללא אצילות הרוח הדמוקרטית היא תיכשל בגלל החירות שלה עצמה. ההוכחה לכך, לדבריו, היא התקופה הנוכחית שבה החינוך לתרבות נעלם, המידות הטובות נעלמות, החשיבות נעלמת, אמנות ההבחנה נעלמת, השקט נעלם, החיים העיוניים נעלמים, הרוח נעלמת, המוסר נעלם, הלא-תעשה נעלם (עמד 112).

הדרך משם לניהיליזם היא פשוטה. "אם מיליוני אנשים יכולים 'להאמין' בניהיליזם, פירוש הדבר שמגיני המורשת התרבותית כשלו ואולי גרוע מכך בגדו בתפקידם. הם מתלוננים על קפיטליזם, מסחריות ושטחיות ובאותה עת תומכים בצורות חיים אלה כשהם ממשיכים בפטפוטיהם שהדבר אינו נצחי או אוניברסאלי כי הכל יחסי. אל תשאל מהי הדרך הנכונה לחיות אלא פשוט עשה מה שנחמד ונעלים לך. הכל תלוי בך. אתה בור? לא נורא. שום דבר לא משנה, הכל הולך, הבנת? אל תעשה בעיות, החיים קלים. אל תיקח הכל ברצינות, קצת אירוניה בבקשה. אין כאן הבחנה, אנחנו לא מפלים. אפליה זה אליטיסטי. אליטה זה דבר רע, כי היא לא דמוקרטית ולזה אנחנו מתנגדים כי אנחנו נגד פשיזם. זאת בגידה מובהקת במורשת האינטלקטואלית: באצילות הרוח, בידע מה הוא הטוב ביותר. מתברר שהיושרה האינטלקטואלית היא, למרבה הצער, תכונה אליטיסטית מאד" (עמ' 115 – 116).

רימן אינו מתנצל על אצילות הרוח. הוא תובע את עלבון היעדרה והשתלטותם של כוחות הנגד, אותם כוחות שלדבריו לא שומרים אמונים לציוויליזציה ולחיים אינטלקטואלים כנגד "ניצחון השקר, הדיקטטורה והאלימות" (עמ' 123). הוא יוצא כנגד המשכילים שהעמידו את יכולתם האינטלקטואלית למען הצדקת הטרור שרשימתם, לדבריו, אינסופית. הוא מסכם בכתב אישום קשה: "כמה מהאינטלקטואלים כיום חושבים שצדק פוליטי מוחלט חשוב יותר מאמירת האמת ומחשיבה ללא דעות קדומות?... המחסור ביושרה אינטלקטואלית עצום כמו גם בגידתם של האינטלקטואלים. האם כישלונותיה של הציוויליזציה המערבית מפתיעים? ומדוע? מדוע הניהיליזם הזה? על שום מה הבגידה הזאת באצילות הרוח?". את החלק האחרון של ספרו המורכב והנוקב הוא מקדיש להסביר את הסיבות לעזיבת עולם הרוח ומסכם בטקסט מכונן של צ'סלב מילוש (עמ' 127 – 128) שלדבריו הוא גם שיר דידקטי, שיר הלל לאצילות הרוח שהיא לדבריו הפילוסופית האמיתית. רימן כתב ספר חובה לכל חובב דיון מעמיק ורציני.