23 בפברואר 2012

השיר שחשף את הפער בין המורים לתלמידים




מאת ד"ר אסתי אדיבי-שושן

בדיקה של עשרות, מאות ואלפי בחינות בגרות בספרות, של מועד חורף האחרון, מעלה תחושה של אי הבנה גדולה, ואולי  יותר מכך, משקפת פער תרבותי גדול בין המורות-מורים בבית הספר התיכון לבין תלמידותיהן-תלמידיהן. אי-ההבנה מתמקדת בפרק האחרון של בחינת הבגרות - "שיר שלא נלמד". בפרק זה, ששמו מעיד עליו, מתבקש התלמיד לקרוא ולדון בשיר שלא למד קודם לכן, ולבטא בדיונו את ה'כלים' שרכש לקריאה והתמודדות עם טקסט ספרותי באשר הוא. בבחינת הבגרות שהתקיימה בחורף זה התבקשו התלמידים, לדון בשיר "מתחת לפני האדמה" של אלי אליהו. שניים הם גילוייה של אי ההבנה שהתגלתה במהלך בדיקת בחינות התלמידים. האחת, תפיסה אודות מורכבות הטקסט הספרותי. והשנייה, הפרשנות של טקסט ספרותי זה.
אי-ההבנה הראשונה התעוררה בתפיסת מורכבות הטקסט-השירי. למורי הספרות, שקראו את השיר, דקות מעטות אחרי חלוקת הבחינה לתלמידים, נראה השיר פשוט להבנה ולפענוח. שפתו של השיר דיבורית, המטפורות מעטות ובהירות, והחוויה המתוארת בשיר – לקוחה מעולמם של התלמידים: דובר-בן הזוכר את אביו מסיעו לשירותו הצבאי, ובעודו ממתין בחניון התת-קרקעי, שומע מוסיקה "בתחנות הבושה".
אי ההבנה השנייה עוסקת בפרשנות השיר. כך, מתברר שישנו פער גדול מאד בהבנתו בין המורים לספרות לבין התלמידים. ההבנה הכללית של המורות-מורים, היא שהשיר מתאר פער בתחושת ההיקלטות, במדינת ישראל, בין הבן הדובר בשיר, לאביו שעלה מבגדד. הבן מרגיש שהיקלטותו בארץ הצליחה: "ומה לעשות שאצלי/ הניתוח הצליח ובגדד/ מתה." לעומת זאת, האב קשור לתרבות של עולם ילדותו, מתבייש בכך, ולכן, מקשיב למוסיקה הערבית רק "בחניון התת-קרקעי" ו"מתחת לפני האדמה". "מתחת לפני האדמה" כותרת השיר, והשורה החותמת אותו, מתפקדים כמטפורה למקום סגור, חשאי ובלתי נראה על ידי הקולקטיב הישראלי ההומוגני.
בשונה מהבנה כללית מוסכמת זו של קבוצה גדולה של מורות-מורים לספרות, הבינו התלמידים את השיר, כפי שהדבר ניכר מתשובותיהם במבחן הבגרות, באופן שונה לחלוטין. התלמידים נטו להבין את השיר כמתאר מלחמה ב"בגדד". לפי קריאתם-הבנתם, המלחמה הסתיימה בתבוסה: "בגדד/ מתה". המלחמה הייתה כרוכה בפציעות ולכן: "ניתוח". המלחמה קשורה גם באבדות רבות ובקבורת המתים: "מתחת לפני האדמה".
בראייה ובהבנה מורית, החמיצו התלמידים את זיהוי המטפורות, ובעקבות כך, את משמעותן המושאלת של המילים בשיר. כך, הבינו התלמידים את ה"ניתוח" וגם את: "בגדד/ מתה" כפשוטם. בנוסף, ושוב מתוך ראייה מורית, התלמידים, ברובם הגדול, לא קלטו את השבר התרבותי-אידיאולוגי המתואר בשיר. לנו, דור המורות-מורים, היה ברור מייד, שהשיר מתאר תהליך מרכזי בהיווצרות החברה הישראלית – כאב ההגירה מארצות המזרח, הצלחת היקלטותם של דור הבנים וכאבם המהול בבושה של דור האבות. לעומת זאת, בקריאה ופענוח השיר על-ידי התלמידים, תהליך חברתי מרכזי זה בהיווצרות החברה הישראלית נעלם – לחלוטין – ובאופן גורף מהכרתם והבנתם.
מתוך כך, עולות שאלות מהותיות הנוגעות ל"אי הבנה" בתהליך החינוכי בכלל, ובהוראת הספרות, בהקשרה החברתי-תרבותי במיוחד. מושאה הקטן - והפחות חשוב - של אי-הבנה זו הוא הטקסט הספרותי המסוים, ומושאה הגדול – המדאיג באמת – הוא הפער בהבנת המציאות הישראלית בין דור המורים לדור התלמידים. לאור קריאה מתמשכת בתשובות רבות של תלמידים, כפי שתוארו לעיל, יש לחזור ולבחון את אי-ההבנה המתגלה כאן
האם אי-ההבנה היא בין יכולת הפרשנות של התלמידים הרבים, תוצרי מערכת החינוך והוראת הספרות, לבין הטקסט השירי ? 
האם אי-הבנה היא בין פרשנותם של המורות-המורים לספרות, המופקדים על הוראת הספרות בבית הספר חיבור בחינת הבגרות ובדיקתה, לבין פרשנותם של התלמידים? האם אי-ההבנה היא של "המערכת", הקוראת ובוחנת את השיר בכיוון פרשני אחד בלבד? או אולי בין המישור הראשוני-מילוני של המילה לבין משמעותה המטפורית? האם פרוש המשפט הפותח את השיר: "ומה לעשות שאצלי/ הניתוח הצליח ובגדד/ מתה." חייב להיות מטפורי כהבנת המורים המבוגרים הקוראים בשיר? או אולי ניתן לקבל הבנה קונקרטית וראשונית של המשפט כפי שהבינו אותו תלמידים רבים?
אולי מקורה של אי ההבנה הוא במשמעות התרבותית השונה של "בגדד" עבור דורות שונים של קוראים? אולי עבור דור ההורים והמורים "בגדד" היא מחוז מוצא וגעגוע לאלו שנולדו בה, הכרוך, לעוגמת הנפש, בהקשבה למוסיקה שלה רק ב"תחנות הבושה"? ולעומת זאת, עבור התלמידים הצעירים "בגדד" היא מטפורה – כפי שהיא חוזרת ונשמעת באקלים הפוליטי של ישראל 2012 - לעולם מפחיד המתעתד לקום ולהשמידנו?

ואולי משתקפת כאן אי-הבנה גדולה יותר, ומסתמן פער תרבותי עקרוני בין האופן בו התלמידים הצעירים קולטים את התרבות הישראלית בתוכה הם חיים ומתעצבים כאזרחים, לבין האופן בו מורותיהם ומוריהם, המבוגרים מהם בעשרות שנים, קולטים, קוראים ומפרשים אותה מציאות?
בשפת שירו המדובר של אלי אליהו, ניתן לחזור ולשאול האם הדורות השונים, של מורים ותלמידים, חווים ומבינים בצורה שונה את זהותם של הנמצאים ב"חניון התת-קרקעי"? אולי מה שמתפרש בעיני המורים לספרות כ"תחנות הבושה", שאותן בוחר האב הבגדדי לשמוע אך ורק "מתחת לפני האדמה", נתפסות בצורה שונה לחלוטין, על-ידי דור התלמידים הפוסט מודרני, שאחד ממאפייניו הוא "הכל הולך", ובחייהם אין אף מוסיקה שנשמעת ב"תחנות הבושה"?
בכל מקרה, בדיקת עשרות ומאות מחברות של בחינות בגרות, משאירה את המורה לספרות תוהה, בודקת ומגששת בעצב ובספק אחר יכולתה להמשיך ולהתחבר לעולמם הנפשי והתרבותי של תלמידיה ההולכים ונהיים - בניגוד גמור אליה - צעירים משנה לשנה, ובעלי ראיית עולם שונה ואחרת.
מתחת לפני האדמה / אלי אליהו

 
וּמַה לַעֲשׂוֹת שֶׁאֶצְלִי
 
הַנִּתּוּחַ הִצְלִיחַ וּבַּגְדָּד
 
מֵתָה. וְלֹא נוֹתְרָה
 
אֶלָּא הַמּוּסִיקָה שֶׁהָיָה אֲבִי
 
שׁוֹמֵעַ בְּתַחֲנוֹת הַבּוּשָׁה,
 
כְּשֶׁהִמְתִּין בַּחַנְיוֹן התַּת-קַרְקָעִי,
 
לָקַחַת אוֹתִי אֶל צְבָא הָעָם
 
בְּדַרְכּוֹ לָעֲבוֹדָה.


וְלֹא אֶשְׁכַּח לְעוֹלָם
 
אֶת עֶצֶב יָדוֹ הַמְּגַשֶּׁשֶׁת
 
אַחַר הָעִבְרִית, לְהַחְלִיף מַהֵר,
 
לִפְנֵי שֶׁיוֹצְאִים וְעוֹלִים
 
מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

פורסם לראשונה בהארץ





תגובה 1:

דגן אמר/ה...

מעניין מאוד. תודה רבה