8 במאי 2011

הרהורים על השיח הקורבני בישראל מאת ד"ר אלון גן



קוֹרבּנוּתם אומנותם
הרהורים על השיח הקורבני בחברה הישראלית

מאת ד"ר אלון גן



- "אני כנראה תוצר של מכבש חינוכי, אינטלקטואלי , פוליטי, כלכלי שגרס ושחק ולא הותיר מרחב להתפתחותי מחוץ לסדר שהוכתב על ידי הגמוניה בעלת אוריינטציה פטריארכלית, אשכנזית, ציונית, אירופאית, שהגדירה עבורי מהי ישראליות." (הנרייט דהאן-כלב) (1)

- "בפנים, אני נכה. ... עשו עלי ניסוי ועיוותו אותי מן היסוד ... מידה של אטימות נדרשה כדי לבצע בנו את הניסוי הזה. ... הסבל שנגרם לנו נגרם בצורה ממסדית, מאורגנת, יזומה. הניסוי נערך בחסות הממסד, על אדמות שהוקצו לכך באישור וברשות.... כולנו קורבנות הניסוי הזה." (נחשון גולץ) (2)

- "כל היושבים על האדמה הזו הם קורבנות של תפיסת העולם הציונית הפולשת. ... המחשבה הציונית באה למחוק אותי כיהודי וכמזרחי. (סמי שלום שטרית) (3)

- "אני, כמו רבים מבני גילי, פליט של דור אידיאולוגי, דור שהחיים האישיים היו זרים לו. הם היו הקורבנות של המהפכה הציונית, אנחנו היינו הקורבנות של הקורבנות". (יהונתן גפן) (4)

לפנינו ארבע פיסקאות המהוות דוגמאות מייצגות לשיח הקורבני בחברה הישראלית. לכאורה תהום אתנית אמורה להיפער בין הכותבים: שניים מהם (גולץ, בן קיבוץ רוחמה וגפן, בן מושב נהלל) הם צאציהם של "ההגמוניה הציונית", "מלח הארץ" חניכי ההתיישבות העובדת, הפנינה שבכתר "המפעל הציוני הדכאני- נצלני" ואילו שני האחרים (דהאן-כלב ושטרית) הם מהדוברים המרכזיים של "השיח המזרחי הרדיקלי" שמיטיב כל-כך לנסח את סבלם של "קורבנות הדיכוי הציוני-אשכנזי". והנה, למרות הבדלים אלה, חיצי זעמם של הקורבנות דומים להפליא בסגנונם: הצד המקרבן "זוכה" למילים אקטיביות כגון: "כבש", "גרס", "מחק", "פלש", "חיסל", "ערך ניסוי" ושאר ירקות מסוג זה. והצד המקורבן נעטף בלשון פאסיבית ונהפך ל"פליט", "תוצר", "נכה" , "נחנק", "נמחק" וכמובן... "קורבן".

כמעט באופן שרירותי בחרתי בציטטות של שני סוגים של קורבנות: "ניצולי האתוס הקולקטיבי" של ההתיישבות העובדת ו"קורבנותיה היהודים של המהפכה הציונית אשכנזית", אליבא דאלה שוחט, סמי שלום שטרית וחבריהם. אך כמובן שגבולות הגזרה של השיח הקורבני רחבים בהרבה יותר וללא הסד המצמצם של מאמר זה, ניתן (צריך וראוי) היה לעסוק גם בחברים נוספים באותו מועדון קורבנות יוקרתי שאילן פפה מכנה בשם: "קורבנות הציונות לדורותיהם". "קורבנות הנכבה", "קורבנות הממשל הצבאי", "קורבנות הפריפרייה", "קורבנות הגבריות השוביניסטית", "קורבנות האדם הלבן" ואפילו, על כל הטעון בכך "קורבנות השואה" (בהקשר השיח הציוני). רובם ככולם זכאים בהחלט לענוד את תואר הקורבנות, רובם ככולם נחשפו להשפלה, אטימות, גסות רוח, כהות חושים, התנשאות ושאר מרעין בישין.

אך מה עושים עם הקורבנות הזאת ? לאן לוקחים אותה ?
על כך מנסה להשיב מסה זו המבקשת להתחקות אחר השיח הקורבני בחברה הישראלית ולהמיר את מפעל הדה-קונסטרוקציה של השיח הקורבני בשיח אחר.

דומה שבשנים האחרונות הקורבנות הפכה לאופנה. הוגים, סופרים, אמנים, אנשי אקדמיה, אנשי קולנוע ותיאטרון הפכו את קורבנותם כקרדום לחפור בו ומציגים בפני החברה תילי-תילים, גווני – גוונים ונימי- נימים של הוויתם הקורבנית.

רבים, רבים מבקשים להוסיף את חלקם להיכל הקורבנות הישראלי שממדיו הולכים וטופחים עד כדי מגדל בבל של "ניצולים" המתחרים מי סבל יותר מנחת זרועו של מפעל הדיכוי והמחיקה של הממסד הציוני-גברי-אירופאי- קולוניאליסטי -אשכנזי וכו' וכו' וכו'...

המילים: "מכבש הדיכוי", "מנגנוני השליטה", "מחיקה", "תוצר", "קורבנות", "הדרה", "הזרה", "האחר", "הממסד", חוזרות על עצמן בשיח הקורבני כבטקס כישוף מאגי. כל אחד מוסיף את קיסם דיכויו למדורת הקורבנות עד אשר שלהבותיה לוחכות שערי שמיים.

עידן קץ האידיאולוגיות ובעקבותיו התקופה הפוסט-מודרנית תרמו רבות לקידום תהליכים ראויים ומבורכים: המעבר מ"היסטוריה של מנצחים" ל"היסטוריה של מנוצחים"; הניסיון להקנות הד ומבע לקולו של "האחר" בשיח הציבורי; הפניית זרקור תשומת הלב לכל המודרים, המושתקים והמנוחשלים; ההצבעה על מגוון אמצעי השליטה, הדיכוי וההזרה של ההגמוניה והאליטות השולטות בחברה. כל אלה הביאו ברכה למבקשים להפוך את העולם למקום יותר טוב וראוי.

אולם דומה ש"הגולם קם על יוצרו". בשנים האחרונות אנו עדים לעוצמתו המשתקת של קתרזיס "הבכיינות המטהרת". התפתח כאן פולחן וידויים מזכך שגרם לרבים מהקורבנות ולרבים מסנגוריהם המלומדים לנתב את אנרגיית העשייה לתיאורים מרשימים של תחלואי המציאות במקום ניתובה ללקיחת אחריות לשינוי המצב. כמו אותו ילד בן 11 שהלך לפסיכולוג עקב בעיית הרטבה ולאחר טיפול של שנה כששאלו אותו מה שלומו הוא אמר 'נהדר'. אתה עדיין מרטיב הוא נשאל, 'כן', הוא ענה, 'אבל אני מרגיש טוב עם זה'.

מתי המחאה כנגד העושק וההצבעה על מנגנוני העוול והדיכוי, הופכת מאמצעי לתיקון החברה למטרה בפני עצמה שכמעט וניתן לומר שהיא זקוקה להישארות העוול כדי לפרנס את יכולתה לתארו ?

מה יקדם את תיקון החברה? האם תיאור עוצמת העוול של המקרבן או ניסיון להתחקות אחר הכוחות של הקורבן לצקת טעם, תוכן ומשמעות לחייו ובכך להיחלץ מקורבנותו. ברור ששתי הפעולות משלימות זו את זו, אך דומה שהזרם הקורבניסטי מבית מדרשו של הפוסט-מודרניזם העצים את החלק הראשון וכמעט שזנח החלק השני.

נכון, הלינה המשותפת יצרה סיטואציות קשות מנשוא לחלק מחניכי שיטה זו; נכון, האתוס הקולקטיבי של ראשית הדרך אכן החניק את הלגיטימציה למבע אישי וסתם את הגולל על רבים שביקשו נתיבים אחרים מ"דין התנועה"; נכון, הממסד הקולט גילה אטימות מתנשאת כלפי עולי ארצות אסיה-אפריקה וכלפי שארית הפליטה; נכון, כיבוש השטחים ב-67 יצר אין ספור סיטואציות של דיכוי, הרס, דה-הומניזציה וכו' וכו'. אבל אסור להיעצר שם. הקלישאה הגורסת שהכרת הבעייה היא כבר מחצית הפתרון יכולה להיות נכונה רק אם הקורבנות לא יבוססו בקורבנותם אלא יבקשו להיחלץ ממנה. אין זה אומר כתב זיכוי למקרבנים! אסור שגישה זו תרפה את ידיהם של כל המבקשים להצביע על עוול. אך במקביל צריך להתבצע מהפך תודעתי-חינוכי שיחזיר אותנו למורשת ההומניסטית. אותה מורשת התובעת מכל אדם כיחיד ומכל חברה לקחת אחריות על גורלם, לרקום את אופקיהם הרוחניים ולא לאפשר לזרם "הקורבניזם" להיות חלק מהנצחת המצב במקום אמצעי לשינויו.

דומה שלרבים נמאס כבר מהעלאת הגירה הקורבנית הזו שנטחנה עד דק.

יש כבר בשלות וצימאון לשיח אחר!

מפעל הדה-קונסטרוקציה מבית המדרש הפוסט מודרני "פירק" את האדם והפך אותו ל"קורבן", לתוצר פאסיבי של נסיבות, לאובייקט סביל הנתון למניפולציות ו"הנדסת אנוש" של ההגמוניה. אותו מפעל, שכח או העלים את המסורת ההומאניסטית שבבסיסה עומד "האדם הריבון" ,"מחוקק חוקי עצמו". אותה מסורת שהחלה במקרא ("ובחרת בחיים") עברה לאריסטו ("האדם הפוליטי") המשיכה במחשבת חז"ל ("אדם ועולם על כפות המאזניים") , עברה לרנסנס ולפיקו דלה מירנדולה, ב"נאום על כבוד האדם" ("אתה – שהינך, אם אפשר להגדיר זאת כך, בעל תואר כבוד של יוצר עצמך וצר צורתך שלך, אתה תיצור את עצמך בצורה בה תבחר") והגיעה עד מרקס הצעיר שהזכיר לכולנו (בתיזות על פוירבך) שהאדם איננו רק תוצר אלא גם יוצר את נסיבות חייו.

השיח הקורבני מטיל את מלוא כבוד האחריות למצבו, על "האחר" (במקרה זה "האחר" השולט, ההגמוני, הכובש, המדכא וכו') ויוצר משוואה בעייתית ומסוכנת: הם - "המקרבנים" נתפסים תמיד כפעילים, יוצרים ומניפולטיביים, ואילו אנחנו "הקורבנות" נתפסים תמיד כפאסיביים, תוצרים ונתונים לתפלול. במילים אחרות, אותה מסורת הומניסטית בדבר היות האדם הריבון צר את צורתו שלו ומחוקק חוקי עצמו לא חלה על הקורבנות אלא רק על המקרבנים.

"כדי לבנות מקדש, יש להרוס מקדש", משפט זה של ניטשה היה למעין "חומר נפץ רעיוני" לברדיצ'בסקי וחבריו - מחוללי מהפכת האדם החדש של הציונות. ניכר שהגיע הזמן לשלב חדש בתהליך הדיאלקטי של בניין והריסה. שלב ההריסה כמעט והושלם. קואליציית הקורבנות באה חשבון (במידה רבה של צדק) עם מחוללי המהפכה. שברי הלוחות הציוניים התרסקו לכל עבר ומוטלים פזורים למרגלות המנתצים. דומה ששלב "האנטי-תיזה" בתהליך הדיאלקטי מיצה את עצמו והגיע הזמן להגיע לסינתיזה המבקשת להמיר את "ההרס" "בבניין". בנים רבים (חלקם חשו כ"בנים חורגים") יצאו למסע אדיפאלי מתמשך, בו הם ביקשו לגבש את זהותם "הנרמסת" ע"י מרד "באבות המייסדים". וכן, כמו בכל תהליך אדיפאלי, כנראה שנדרש ואולי אפילו הכרחי ל"רצוח" את "האב" כדי למצוא את עצמך.

ומה עכשיו? אולי הגיעה השעה לגבש גישה מפוייסת המודעת לעוול אך גם מבינה את המניעים וההקשרים ההיסטוריים. המבקרת את מחיר המהפכה אך מוכנה להיפגש גם עם צדדיה החיוביים. המצביעה על מקורות אי הנחת, אך מקבלת ואפילו מברכת (רחמנא ליצלן) את מקורות הצמיחה.

בביקורתו החריפה על "חשכת הגיטו" והווית החיים הגלותית ביקש ברדיצ'בסקי: "השיבו לנו את האילנות הנאים והנירים הנאים! השיבו לנו את העולם" .

דומה שהגיע הזמן לשאול משפט זה ולומר:

הבה ונשיב את האדם הריבון !

הבה ונחזיר לשיח הציבורי את מושג האחריות והבחירה!

חדלו מהשיח הקורבני ופולחן הבכיינות המטהרת ופנו מקום למלאכת תיקון האדם, תיקון החברה ותיקון העולם של המבקשים להיות אדונים לגורלם!

הניחו ל"קורבנות" להיות מעצבים ולא מעוצבים, פועלים ולא נפעלים, מממשי מותר האדם ולא מקרבני עצמם לדעת.


הערות שוליים:
(1) הנרייט דהאן כלב, "כמה שאת יפה, לא רואים שאת מרוקאית", http://www.notes.co.il/henriette/5976.asp
(2) לוי ברזילי ורד, "האשמה: ניסוי אכזרי באלפי ילדים", מוסף הארץ, 29/1/2000. נחשון גולץ, בן קיבוץ רוחמה תבע תביעה ייצוגית את קיבוצו ואת שיטת הלינה המשותפת והאשים את הקיבוץ בכך שהפך אותו לנכה רגשית.
(3) אספה פלד, "שלום שטרית", ידיעות אחרונות – 7 ימים, 13/7/2007.
(4) גפן יהונתן, אשה יקרה, דביר, ת-א, 1999, עמ' 192.

יום עיון בנושא השיח הקורבני בחברה ישראלית התקיים במכון הישראלי לדמוקרטיה במרס 2011

על קורבנות כנרטיב מזרחי קיומי ומוביל: http://akizel.blogspot.com/2009/08/blog-post_01.html

על השיח הקורבני של המורים בישראל




אין תגובות: