11 במרץ 2011

החָרָא הישראלי מאת פרופ' עוז אלמוג



כשכותבים ומדברים על פער המעמדות בישראל מתכוונים בדרך כלל לפערים בתחום ההכנסה וההשכלה. אכן נושא כבד ומטריד, אבל יש אצלנו פערים מעמדיים מטרידים עוד יותר: פערים בתחום המוסר וההתנהגות הבינאישית. דומה שמדינת ישראל מרובדת היום יותר מאי פעם, והריבוד הזה, שהולך ומתקטב, לא קשור בהכרח למשתני רקע עדתיים, דתיים, כלכליים והשכלתיים, אלא לגורמים אחרים, שקשה לאתרם בסקרים. מה שמעניין מבחינה סוציולוגית הוא, ש"הריבוד המוסרי" בישראל בנוי כפירמידה הפוכה: המעמד הגבוה למטה והמעמד הנמוך למעלה. בבסיסה הצר של הפירמידה נמצא המעמד המצטמק של "הישראלים היפים" שבזכותם ישראל נעשתה חברה נחמדה ומתקדמת. בראשה המתרחב של הפירמידה נמצא מעמד החָארוֹת.

בישראל יש סוגים רבים של חָארוֹת. יש חָארוֹת של השמאל וחָארוֹת של הימין, חָרָא אלטרואיסט וחָרָא אגואיסט, חָרָא אופטימיסט וחָרָא פסימיסט, חָרָא עם חשבון בנק שמן וחָרָא פושט רגל, חָרָא בוילה וחָרָא בשיכון, חָרָא אליטי וחָרָא עממי, חָרָא עם תארים וחָרָא בלי השכלה. חָרָא מאמין וחָרָא בלי אלוהים.

הצחנה שעולה מהחברה הישראלית הולכת וגוברת כי החָארוֹת משכפלים את עצמם ותופשים יותר ויותר עמדות מפתח בכל המוסדות. אין ספק - החָרָא הישראלי שולט, קולני ומכתיב את הקצב. "הישראלי היפה", התרגל עם הזמן לריח הביוב, העולה על גדותיו, ונעשה תתרן ושתקן. ומי שאדיש לריח שלא יתפלא שהוא מתחיל לאחרונה גם לאכול חרא.

תגובה 1:

Gil אמר/ה...

ומה בדיוק ההגדרה לחרא? ועל אילו נתונים מבוססת הקביעה שהפירמידה הופכת להיות יותר ויותר היפרבולית (כלומר - שראשה צר יותר ובסיסה רחב יותר)?