ישראל: הדלגיטימציה, הדמוניזציה והקרימינליזציה מאת פרופ' אלחנן יקירה

הכותב הוא חבר סגל החוג לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית בירושלים

בגליון 56 של "ארץ אחרת" נדפסו ארבעה מאמרים ועוד אחד, העוסקים בהיבטים שונים של תופעת הד.ד.ק. של ישראל. ארבעת הראשונים (של בועז נוימן, אילן גור-זאב, לוראן כהן ואוריאל אבולוף) דנים בתופעה זו במישרין; החמישי, פרי עטו של נזיר מג'לי, עוסק בה בעקיפין: הוא נמנע, באורח אמיץ ונדיר למדי, מלהטיל את כל האחריות על מצבם של הפלסטינים, מאז '48 ועד לאחר קמפ-דייויד 2000, על ישראל לבדה. מנקודות מבט שונות וממניעים שונים מציירים כל המאמרים האלה תמונה אפלה למדי: מה שמונח על כף המאזניים מזה זמן מה בוויכוחים השונים סביב ישראל, סביב יחסיה עם אויביה, עם הפלסטינאים, או סביב ההתנחלויות, איננו עוד שאלת הכיבוש, ואפשרות סיומו, או, בקיצור, שאלת 67', אלא שאלת 48': עצם קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית מוצג על ידי האנטי-ציונים לסוגיהם השונים כבלתי-לגיטימי, כמקור של רוע וכחטא, לכתחילה ולא בדיעבד.

פרסומם של המאמרים האלה – וזו איננה הפעם הראשונה ש"ארץ אחרת" נדרש לסוגיה הזאת – מבטא ככל הנראה עניין גובר והולך בתופעה החדשה-ישנה של שלילת ישראל – של המדינה, של העם, של ההיסטוריה שלו ושל תביעותיו הבסיסיות. בעולם הרחב – בארצות אירופה כמו גם בארה"ב – מתקיים כבר מזה זמן מה וויכוח ציבורי רב משתתפים ולעתים גם רב איכות בשאלה המוגדרת שם כשאלת האנטישמיות החדשה. בארץ, למצער עד לאחרונה, נידונו הדברים תחת הכותרת "פוסט-ציונות". האמת היא ששני המונחים האלה מטעים. אם קוראים את חמשת המאמרים יחד ניתן לעמוד על כך ששתי התופעות האלה – האנטישמיות החדשה והפוסט-ציונות – הינן בעצם תופעה אחת מורכבת ורבת פנים, שבמרכזה עומד עיקרון אידיאולוגי ותכנית פעולה בעלי הגיון פנימי ועוצמה רטורית: שלילת הציונות וקריאה לפירוקה של מדינת ישראל.

ארבעת המאמרים הראשונים ב"ארץ אחרת" עוסקים בעיקר במקורותיה השונים של ה"פוסט-ציונות": הכעס המוסרי (המוצדק ללא ספק לעתים קרובות) על הכיבוש; האנטי-ציונות היהודית לדורותיה בארץ ובחוץ לארץ, בתוך הציבור היהודי ומחוצה לו; מגמות שונות בתרבות האינטלקטואלית בת זמננו (מגמות ה"פוסט" למיניהן); והופעתו של אוניברסליזם ניאו-פאוליני עדכני השולל, כמו האוניברסליזם הנוצרי-פאוליני המקורי, את הפרטיקולריזם-כביכול היהודי ובעיקר את גילומו העיקרי בדמותה של הפוליטיאה היהודית. הייתי מבקש להעיר הערה או שתיים בשוליהם של הדברים האלה. אין בכוונתי לדבר עוד על מקורותיה של תופעת ה"דד"ק" או לנסות לתרום הסברים נוספים שיסייעו להבנה היסטורית, סוציולוגית, פסיכולוגית או תרבותית שלה, אלא להציע כמה אלמנטים שיסייעו לתארה תיאור מדוייק יותר.

בשימוש במונחים "אנטישמיות חדשה" מזה ו"פוסט-ציונות" מזה טמונה סכנת הטעייה. גם אם אין ספק שיש לשלילתן העכשווית של הציונות ושל מדינת ישראל שורשים היסטוריים שונים ומשונים וסיבות מגוונות, יש לראות אותה בייחודה, או לעמוד על הספציפיות שלה. זוהי אחת הסיבות העיקריות שאני מבקש להשתמש כאן בראשי התיבות המשונים האלה – דד"ק – כדי לדבר על השלילה הזאת. שנאת-ישראל האירופית על גלגוליה השונים, ההתנגדות היהודית לציונות, אי נכונותם העקבית של הערבים לקבל את הלגיטימיות של התביעה היהודית לבית לאומי בארץ ישראל הן רק חלק ממקורותיה. התנהלותה של ממשלת ישראל הנוכחית מקלה ללא ספק על אויביה האידיאולוגיים של ישראל. למרות כל אלה, אין ה-דד"ק הנוכחיות של ישראל ושל הרעיון הציוני בגדר אנטישמיות ואין הן גם פוסט-ציונות. אין הן אנטישמיות בשום מובן פשוט של המילה בין השאר מפני שבראש מסע הדלגיטימציה והביקורת (המילה "הכפשה" מתאימה יותר לעתים מזומנות מדי) של ישראל המתנהל היום בעולם, בעיקר בקרב האינטליגנציה המערבית, עומדים ישראלים, ישראלים לשעבר ויהודים שאינם ישראלים. זהו ככל הנראה אחד מהיבטיה המכוערים ביותר של תופעה זו, אבל הוא מעניק לה אופי מיוחד במינו, אולי חסר תקדים בתולדות העמים.

נראה לעתים שאנשיה של קהילת הטרוניה והדופי (כפי שכיניתי אותה בספרי "פוסט-ציונות, פוסט-שואה") חדלו זה מכבר לדבר אלינו, כלומר אל הישראלים. זוהי תופעה שלא עמדתי עליה כל צרכה בעת שכתבתי את הספר הזה, ושהלכה והתעצמה מאז שיצא לאור. מעבר לכמה פינות קטנות למדי, אם כי בעלות נראות ובולטות ניכרות, של החברה הישראלית, שבה הם מדברים בעיקר אל עצמם, עיקר פעילותם נעשית היום מעבר לים ומעבר לאוקיאנוס. ושם נזקם גדול. השתתפותם של ישראלים ושל ישראלים לשעבר – אנשי אקדמיה, סטודנטים, אינטלקטואלים לחצי ולרביע, סרבנים למיניהם, וכיוצא באלו מתנגדי כיבוש וציידי פושעי מלחמה – בקריאה להחרמתה של ישראל היא לא רק רעשנית, בוטה ולעתים אלימה, אלא גם יעילה. מה שקרוי בחו"ל המסע למען ה-Boycott, Divesment, Sanctions תפס לאחרונה תנופה של ממש. הרעיון שמה שקורה בשטחים, ובעצם גם בתוכה, הוא סוג של אפרטהייד ושיש מקום לפעול נגדו כמו שפעלו בזמנו נגד דרום-אפריקה, ש"המשטר" הישראלי הוא כמו משטר האפרטהייד, כלומר בלתי-לגיטימי בעקרון, קונה לו אחיזה של ממש בדעת הקהל המשכילה במערב, וכמו שקרה ביחס למשטר האפרטהייד, הקריאה לפירוקה של מדינת ישראל נתפסת כקריאה לגיטימית. העובדה שבראש המסע הזה עומדים ערבים ומוסלמים מזה, ויהודים וישראלים מזה, איננה בהכרח דוגמא לדו-קיום יהודי-ערבי, אלא דווקא לקלות שבה ניתן לגייס יהודים וישראלים לפעילויות הנלוזות ביותר והמגונות ביותר, כשניתנת להן גושפנקא של קידמה ומעודכנות אידיאולוגית. אם לומר זאת באופן פשוט יותר, אבל מדוייק לחלוטין – הרבה יותר פשוט להיות היום ישראלי אנטי-ציוני בקמפוסים האמריקאיים למשל, מאשר ישראלי המגן על מדינתו מפני הקוראים לפירוקה.

גם אם יהודים, מומרים ואחרים, נתנו תמיד יד לשונאי היהודים – האנטישמים או היודאו-פובים – המסורתיים, מעולם הם לא היו פעילים בצורה כה נרחבת במסע שתכליתו היא פירוקה הממשי של ישות יהודית-ציבורית קונקרטית, ושניתן להעריך, למצער במידת קטנה של סבירות, שמחיר התממשותה עלול להיות מחיר גבוה, אולי אפילו מחיר דמים. לפיכך גם הביטוי "פוסט-ציונות" איננו מדוייק כל צרכו. מלכתחילה היה הביטוי הזה מעורפל ורב משמעי, ורבים מאנשי קהילת הטרוניה הישראלית הסתתרו מאחרי העירפול הזה. אבל מה שמונח היום על כף המאזניים מחייב בהירות גדולה יותר: למצער חלק מן ה"פוסט-ציונים" הם אנטי-ציונים במפגיע, כלומר שותפים לקריאה להפוך את מדינת ישראל למדינה לא-יהודית. אבל גם כאן צריך לדייק יותר: אוריאל אבולוף מתאר במאמרו את ההיסטוריה הארוכה של הפוסט-ציונות. הוא גם מדגיש, ובצדק, את ההבדל שבין קבוצות שהתנגדו למשל לתכניתם של הציונים המדיניים להקים מדינה בארץ ישראל לפני שהיתה מדינה, למתנגדיה הישראלים, או הישראלים לשעבר, העכשויים של הציונות. הוא משתמש לשם כך בביטוי שפרסומו הנוכחי העיקרי בא לו מן השימוש שעשה בו גרשום שלום בוויכוח הידוע שהיה לו עם חנה ארנדט – מתנגדיה המסורתיים של הציונות לא חסרו "אהבת ישראל", בעוד שהפוסט-אנטי-ציונים דהיום השתחררו ברובם מן העול הזה.

אבל יש בין האנטי-ציונים הפועלים בקרבנו ומסביבנו אוהבי ישראל (לא אוהביה של מדינת ישראל, אלא של "עם ישראל" שהם מעדיפים לכנותו "יהדות" או כיוצ"ב). אמנון רז-קרצקוצקין למשל הוא אזרח ישראלי הסובב בעולם ומדבר בזכות ביטול אופיה של מדינת ישראל כמדינת לאום; אלא שהוא אומר את דבריו אלה מתוך הזדהות יהודית מוצהרת ומוחלטת, שכל כולה אהבת ישראל. יש עוד כאלה, אם כי בדרך כלל הם פחות רהוטים ופחות אינטליגנטיים מרז-קרצקוצקין. מה שמבדיל בין מתנגדי הציונות בעלי אהבת-ישראל הנוכחיים לבין קודמיהם מ"ברית שלום" או תנועת "איחוד" של יהודה מגנס למשל איננו אם כן העדרה או נוכחותה של אותה פטריוטיות יהודית הקרויה בשם הזה. מה שמבדיל ביניהם הוא דבר אחר: מאז כינונה של מדינת ישראל ועד לאחרונה – נקודת המפנה היתה כנראה שנת אלפיים פחות או יותר וכשלון המשא-ומתן עם הפלסטינים למימוש תכניתו של השמאל הציוני ("שתי מדינות לשני עמים") – כלומר מאז שהוויכוח בין הציונים המדיניים למבקריהם הפך לוויכוח אקדמי ולכל היותר לחשבון היסטורי של ריווח והפסד, היתה האנטי-ציונות עמדה פאסיבית. לכל היותר היא הסתכמה באמירה מפורשת מסוג "לא יהיה חלקי עמכם", כלומר בסירוב להשתתף בחיים המדיניים שכוננו היהודים בארץ ישראל. אנחנו פה והם-אתם שם אמרו (פחות או יותר) מתנגדי הציונות, ונשארו לגור בארצות מושבם, היינו באותן ארצות שהציונים מכנים "גולה". חלקם גם התנערו מכל גילוי של סולידריות עם מדינת היהודים. אבל רק לאחרונה הפכה האנטי-ציונות לאקטיבית, כלומר לתכנית פוליטית-לכאורה לביטול אופיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. אבל זהו רעיון עיוועים, ואין כל סיכוי שאזרחיה היהודים של מדינת ישראל, כלומר רוב גדול מאד של אזרחיה יסכימו לתכנית מעין זו. כיוון שכך אין האנטי-ציונות האקטיבית הזאת אלא נסיון שיטתי להעניק לגיטימציה לשלילת קיומה של ישראל, ותחת הסיסמאות השונות שהיא מאמצת – פתרון המדינה האחת, מדינה דו-לאומית, מדינת כל אזרחיה וכו' – אין היא, בין אם היא משוחררת מאהבת ישראל ובין אם היא מניפה בגאווה את נס האהבה הזאת, אלא בגדר של תכנית חסלנית.

יש אם כן מקום לברר טוב יותר את טיבה הספציפי של ההתנגדות העכשווית לישראל ושל ההתנגדות ללגיטימיות של קיומו של בית לאומי – ואין בית לאומי זולת מדינה – לעם היהודי בארץ ישראל. במילים אחרות – מה שמבחין בין שנאת ישראל המסורתית, על צורותיה השונות, ובין שנאת מדינת ישראל הוא שזו האחרונה אינה מכוונת ליהודים כפרטים (ולכן רבים מהם משתתפים בתנועת הדלגיטימציה של מדינת ישראל) ןאף לא ליהדות כאידאה, כעיקרון תיאולוגי, כאמונה או אפילו כהיסטוריה. אמנם ביחס להיסטוריות של היהדות הדברים פחות חד-משמעיים, וכמו שמראה הצלחתו חסרת התקדים כמעט של ספרו של שלמה זאנד על המצאתו כביכול של העם היהודי, יש ככל הנראה באירופה ובמקומות אחרים קהל גדול המוכן לקבל דחייה גזענית-למחצה של היהדות, אבל בכללו של דבר, ומכל מקום לפי שעה, השלילה מכוונת לא אל היהודים כפרטים אלא כלפי גילומה הקונקרטי והפוליטי של היהדות – עם, היסטוריה, תרבות, רצון וגורל משותפים – במדינת ישראל. מה שמשותף, מצד שני, לבעלי אהבת ישראל מסוגו של רז-קרצקוצקין ולאוניברסליסטים הנאו-פאולינים מן הסוג שלוראן כהן כותב עליהם, מה שמכניס את יהודה שנהב או עדי אופיר לברית עם חנן פורת ודומיו, הוא שכולם שותפים לרצון לערער על הריבונות הממשית של מדינת היהודים הדמוקרטית.

בסופו של דבר עומדת האנטי-ישראליות העכשווית בפני עצמה כתופעה ייחודית. יש לה שרשים היסטוריים ויש לה בני ברית שונים ומשונים, אבל על מהותה ניתן לעמוד לא על סמך מקורותיה, סיבותיה ההיסטוריות או האנלוגיות שניתן למתוח בינה ובין תופעות אחרות, אלא מתוך עצמה. כדי להבין אותה אל נכון, ואולי גם לדעת כיצד ניתן, אם בכלל, גם להיאבק בה, יש בראש ובראשונה לנסות לאתר את גבולותיה הרעיוניים והאידיאולוגיים באופן מדוייק ככל האפשר: זוהי תנועה שטיבה מתבטא בעיקר ברטוריקה בת שלושה יסודות עיקריים: קרימינליזציה של ישראל (לידה בחטא וקיומה בפשע); דמוניזציה שלה (אין לה תקנה, מהותה היא קולוניאליסטית, לאומנית וכיוצ"ב, ואין היא יכולה להתנהג אחרת מכפי שהיא מתנהגת); ודלגיטימציה גורפת שלה - כיוון שהיא מה שהיא, אין מדינת ישראל בגדר של ישות לגיטימית, ויש הצדקה שלמה לקריאה לשינוי אופיה, כלומר לחיסולה כמדינה יהודית.

פורסם בארץ אחרת (עורכת: במבי שלג), גיליון 56, אפריל-מאי 2010