"ככל שהחינוך יעיל יותר כן מתמסרים בני האדם בתשוקה גדולה יותר לאזיקים המונעים מהם להיות מה שיכולים היו להיות ומסתירים מהם את אלימותם של מנגנוני העיצוב של מה שהינם" (אילן גור-זאב, 1999: 11)

The more effective education becomes, the more people seek comfort under the fetters that prevent them from what they could have become and hide from them the violence of the mechanisms that shape what they are (Ilan Gur-Ze’ev, 1999: 11).

24 באוגוסט 2010

על מקארתיזם וסוציולוגיה בישראל מאת פרופ' חיים אדלר


 מאת פרופ' חיים אדלר

קראתי את מאמרו של פרופ' אורי רם בבלוג זה והזדהיתי כמובן עם התוכן והכיוון הכללי.

דומני שיש מקום להוסיף לביקורת את העובדה שלא שר החינוך ולא שרת המדע יצאו עד כה כנגד המקארתיזם בנוסח ישראל. אפילו את קולו של יו"ר המועצה להשכלה גבוהה לא שמענו בעניין זה.

יש מקום להעמיד את הניסיון "הציוני" כביכול לפגוע בחופש האקדמי בשורה אחת עם ניסיונות אחרים להשתית כאן מקארתיזם והנה מספר דוגמאות לכך: המתקפה המתמדת על בית הדין הגבוה לצדק, ההתקפה הבלתי מרוסנת על הקרן החדשה, המהלך של גירוש ילדי העובדים הזרים (בשם העיקרון של "שמירת צביונה היהודי של מדינת ישראל " כאשר כרבע מאזרחי ישראל, אינם יהודים!), ההכשר העקיף שניתן לרציחת גויים כאשר לא נשמע כנגד אף קול אחד (למיטב ידיעתי) מפי איש רוח דתי. כל אלה ועוד, אם כורכים אותם יחד, הם סימנים מדאיגים מאד של פאשיזציה של החברה הישראלית.

אוסיף שתי הערות בסוגיית הדיון בסוציולוגיה הישראלית (בהמשך לחלק המסיים את מאמרו של פרופ' רם).

ההערה הראשונה - הסוציולוגיה הישראלית בדור הראשון שלה לא הייתה "ממלכתית", (מושג בלתי ברור כל צרכו, לעצמו). היא עסקה בחקר תופעות חברתיות ייחודיות של צמיחתה והקמתה של חברה חדשה, של קליטת (או - כישלון קליטה) של עולים/מהגרים אשר הכפילו את האוכלוסייה בשלוש שנות קיומה הראשונות של המדינה ושילשו את האוכלוסייה ב-12 שנות קיומה הראשונות (עניין שאין לו תקדים). גם חקר המודרניזציה לא היה מחדל או טעות קונצפטואלית (אף כי נביאי הדור החדש של הסוציולוגיה מעמידים זאת כך) אלא חקר של תופעה שאמנם התרחשה.

יותר מכך: הסיפור של מדינת ישראל הוא הסיפור של המודרניזציה של העולם היהודי: בשלב ראשון היו מושאי המודרניזציה יוצאי עיירות קטנות במזרח אירופה שבניגוד למרבית קרוביהם וחבריהם בחרו באפיק של מודרניזציה שיאפשר להם המשך קיום וחיים כיהודים - הציונות. בשלב שני - העולים מארצות ערב, אשר בדומה לעמים מתוכם באו אשר עוברים תהליכי מודרניזציה (בחלקם - תהליכים כושלים בשל עליית האסלאם הקיצוני), גם הם עברו תהליכי מודרניזציה כחלק מהשתלבותם החברתית-כלכלית בחברה הישראלית. הגיוס לצה"ל של כל צעיר יהודי החי כאן (צורך קיומי, לצערנו) כשלעצמו היה פתח ל"התבוללות" המונית לאורח החיים הישראלי, להתנהלות והתנהגות ישראלית.

ההערה השנייה נוגעת ל"רב תרבותיות". מושג נאה, פופולארי מאד בשמאל הנאור של ימינו ואולי ראוי בפרשנות מסוימת. ואולם - אין להתעלם מכך, שהבאתם של עשרות אלפי יהודים מאתיופיה לישראל לדוגמא, היוותה פתח לשינוי תרבותי עמוק ובחלקו כואב. גם לולא פעל ולו "סוכן קליטה" אחד, הייתה התרבות היהודית-אתיופית שוקעת ונדחקת לקרן זווית על ידי החיים בארץ והפעילות בקרב מוסדות החברה (הכלכליים, חינוכיים, צבאיים, תקשורתיים).

האם היינו מציעים לא לקלוט את ילדי יוצאי אתיופיה במערכת החינוך שלנו, בשם ה"רב תרבותיות"? והרי ברור לכל, שהימצאותו של ילד או ילדה במשך 12 שנה במוסד חינוכי ישראלי, לרוב - אינטגרטיבי, יחולל שינוי תרבותי שפעמים הרבה יוצר חיץ בין דור הילדים לדור ההורים. האם היינו מציעים שלא נקלוט ילדים אלה במערכת החינוך או שנקים בתי ספר רק לילדי האתיופים בשם ה"רב תרבותיות"?

האם היינו מציעים להבליג על הדרת נשים כמקובל בחלק מן המגזר החרדי בשם ה"רב תרבותיות" או על התעללות בנשים בחלק מן האוכלוסייה המוסלמית (מילת נערות)?

אסיים בנימה אישית. בשלב זה של חיי בו אני מסכם לעצמי את שעשיתי (ואת שלא הצלחתי לעשות), אני רואה לעצמי זכות ייחודית בתוקף העובדה שהייתי בן עשרים כאשר מדינת ישראל נולדה ויכולתי ליטול חלק בדרמה הייחודית שהתחוללה כאן והייתי מסוגל לתרום את חלקי הזעיר לתהליך המודרניזציה של ילדי העולים מארצות מסורתיות -חילה כמדריך נוער, ובהמשך – כחבר הקהילה האקדמית וחוקר בתחומים אלה; שהייתי בן לאב רופא שתרם להארכת תוחלת החיים ולצמצום תמותת לתינוקות תודות לרפואה המודרנית (ולמאבק נגד רופאי אליל ומכשפים מסורתיים, בדרך מאד "לא רב תרבותית"); שהייתי חלק מן הדרמה המעניינת של צמצום שיעורי הילודה של רוב העולים מארצות מסורתיות - עד כי נעלמו כמעט כליל ההבדלים בגודל המשפחה (למעט הערבים מכאן אף כי גם אצלם מחולל שינוי מדהים ומעודד בנידון, וחלק מן הקבוצות החרדיות והחרדליות מכאן). אני סבור איפוא, שיש להתייחס בכבוד לכל גילוי תרבותי, שאין להתערב ברגל גסה בתרבות שונה משלך ושלי, שיש לכוונן מנגנונים רגישים שמקלים על מהגרים את תהליך השינוי התרבותי (שאין ממנו מנוס) ולא להטעות אותם ובעיקר את עצמנו ב"רב תרבותיות", מושג שפעמים הרבה אינו מפורש כל צורכו.

הכותב הוא חתן פרס ישראל לחינוך וחבר סגל מכון מנדל למנהיגות חינוכית

אין תגובות: