10 במרץ 2009

המסע אל הלמברטה הסוקרטית




בתמונות: הבמאי מיכה ליבנה, ד"ר משה מאיר על הלמברטה ואביו, יעקב ז"ל


 מאת אריה קיזל

"סוקרטס על למברטה" הוא סרט מורכב. לכאורה, סיפור פשוט: איש צעיר יוצא למלחמה ולא שב ממנה. שנים רבות אחר כך, בנו הצעיר, שכבר בגר והיה לאיש, מבקש להנציח את זכר אביו בחוברת, אולי אפילו בסרט. עד כאן סיפור מוכר. אלא שמהר מאוד מתברר שהאיש הצעיר שיצא למלחמה - אף ששמו, יעקב מאיר, לא יאמר לכם כלום - היה מהפכן ופילוסוף. סוקרטס, כך מתייחסים אליו תלמידיו הדתיים והחילוניים מהאליטה של רחביה וממושבי העולים בפרוזדור ירושלים. רכוב על למברטה הוא סחף אותם אחריו והטביע עליהם חותם יותר מכל מחנך או מורה. אט-אט, בעבודת בילוש מייגעת ומטרידה, מתברר לבן שמה שידע על אביו ועל נסיבות מותו רחוק מהאמת. מאוד רחוק.
זהו סיפור שניתן לראות בשני אופנים: סרט דיוקן שחושף סוד, או סרט בלשי שמגלה אישיות מרתקת. יעקב מאיר הפך עולמות כדי להשתתף במלחמת ששת הימים כי חשב שזו חובתו כמחנך. הוא גם האמין בזכותנו על הארץ הזאת - על כולה. לא במקרה מתנהל בימים אלה ויכוח מר בין כמה מתלמידיו - חלקם דמויות ציבוריות ידועות - בשאלה מה היה אומר מורם ורבם לו היה חי היום ומה היה חושב על שקרה לארץ הזאת מאז המלחמה ההיא. יותר מכל "סוקרטס על למברטה" הוא סרט עם שאלות רבות ותשובות מעטות המביאות למחשבה עמוקה על המקום ועל הדרך.
הכאב הבוקע מהסרט "סוקרטס על למברטה" (שודר בערוץ הראשון ב-2008) ניכר כמעט בכל סצינה. באחת מהן עומד ד"ר משה מאיר ברחוב ומרשה לרגשות שהוא מחניק במהלך כל הסרט להתפרץ. הוא בוכה וכמעט פונה אל אביו שכבר איננו: "רוצה לפגוש אותו, צריך אותו". היתמות אינה מוצאת ניחומים גם שנים לאחר המוות והפרידה מהאב הנערץ שנהרג בירושלים בגיל 31. אישתו של משה מאיר אומרת לאחר מכן: "יום ירושלים מתגמד כשמאבדים אבא. מה זה כותל מערבי לעומת אבא שמת?".
ד"ר מאיר, הוא בנו של יעקב מאיר, "איש מחשמל" בפי תלמידיו לשעבר בתיכון שליד האוניברסיטה העברית. דמות צבעונית: עקור מאירופה ההרוסה לאחר השתוללות הנאציזם, אינטלקטואל אוטודידקט המגיע לארץ, מקים משפחה, מוליד ילדים, מצטרף למערכת עיתון "הסולם" בעריכת ד"ר ישראל (שייב) אלדד, מרצה מטעם האוניברסיטה העברית בשלוחה בבאר-שבע, איש ספר והגות, שחקן בלהקת פיקוד צפון (בפיקודו של יענקל'ה בודו) ולוחם שנהרג בנסיבות מיסתוריות הנחשפות לראשונה בסרט זה.
גם עתה, שנים לאחר מותו, בקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים, מתגעגע אליו בנו, משה מאיר, אף הוא איש ספר, מורה רגיש לתלמוד, חילוני-דתי כהגדרתו שהוא יהודי המניח תפילין אך חי בקו התפר שבין החילוניות היהודית לבין היהדות הדתית ובעיקר מתגעגע לאביו שתמונתו, בשחור לבן, נמצאית כל העת על שולחנו ולא נותנת לו מנוח.
משה מאיר סבור היה במשך שנים כי אביו נהרג בירושלים מאש חייל ירדני אבל בסרט הזה שהוא מסע אל לב הישראליות הירושלמית, מתגלה אחרת. אל מלאכת החשיפה התגייסו המפיק אייל חלפון והבמאי, מיכה ליבנה, מורה לתקשורת ובמאי רגיש ומוכשר. ליבנה שביים בשנים האחרונות גם את "קורי עכביש", סרט רגיש בעקבות מלחמת לבנון השנייה, יוצא למסע המטלטל את הצופה במשך שעה בסיפור השבור הזה.
דרך הסאגה האישית של מאיר נחשפים כאן רבדים עמוקים של הישראליות המחפשת את עצמה. מהצניעות של דור שישים ושבע שרכב על למברטה וחלם על חינוך איכותי לנוער הצעיר בתיכון אליטיסטי, דרך הכותל הנמצא בידיים ירדניות והוא מושא לערגה כמעט משיחית ועד התרסקותם של מיתוסים הבאים לידי ביטוי בחשיפות של ירי כוחותינו על כוחותינו (כן, כבר אז זה היה) ואספקת רימונים להריגת חיילי צה"ל פצועים בירושלים רק כדי שלא יפלו בשבי האויב הירדני.
"סוקרטס על למברטה" הוא סרט העשוי ברגישות והוא מאפשר את פריצת גבולות השתיקה. זהו כתב חידה שמתחיל במשפט שאמרה לפני מספר שנים אישה ירושלמית למאיר הבן. "גם הבן שלי נפל מאש כוחותינו". המילים הללו הדהדו בראשו של מאיר שלא ידע עד אותו רגע כי אביו נהרג מ"אש ידידותית". הוא החליט לצאת למסע לגילוי כתב החידה. זה הולך ונפתר סצינה אחר סצינה וחושף כל העת פרק עלום מחייו ומותו של יעקב מאיר שהאיץ בישראל טל (טליק) לפרוץ לירושלים, להגיע כבר אל הכותל ומצא את מותו בנסיבות מיסתוריות על טנק בגבעת המבתר הצופה על גבעת התחמושת, לפני שכתבו עליה שיר והפכו אותה למיתוס.
משה מאיר מחבר מחדש את דמות אביו המפורקת, אותו אב שנעלם לו כך בילדותו המוקדמת. הוא רוקם חלקים חלקים, מחבר פאזל שבור שמתבהר לקראת סופו של הסרט ומתרסק שוב לחלקים כאשר הבן עומד יחד עם אחותו ליד מצבת הזיכרון הנמצאית שבורה בכניסה לגבעת המבתר ומדבר על המשמעות התנ"כית של שבר הלוחות.
קודם לכן, יש בידיו של מאיר רק פרטים מעטים על אביו. הוא יודע כי האב היה מורה בתיכון שליד האוניברסיטה, מרצה, לוחם בכניסה לירושלים ונופל. הוא למעשה אינו מכיר את אביו לפרטי פרטים והסרט מביא אותו לחשוף טפח אחר טפח בדמותו של האב שנסע על למברטה ישנה.
הבן יוצא לחפש את האב המשכיל, את האב המשיחיסט, את האב הלוחם ואת הלמברטה שכבר איננה. הוא מתחיל במוסך אבוד וממשיך באריגת קטעי העדויות. החל מתלמידיו המעריצים והנפעמים של האב בתיכון שליד האוניברסיטה שבגרו אבל לא שכחו את המורה, דרך הגג הירושלמי המשקיף אל כנסיה ומסגד כיפת הזהב בהשתוקקות לחזרה אל הכותל, דרך עדויות אחיו של אביו, מפקדים בצבא, עמיתים לדרך להט לח"י והחלום על ירושלים המשוחררת שכבר חצו את הקוים הפוליטיים מזה זמן.
בתוך הסיפור הסבוך הזה מתבהר אט אט הרקע שממנו מגיע האב. יעקב מאיר שרד את השואה באירופה המושלגת, שם היה עקור ופליט כמו מאות אלפי יהודים אחרים שהפכו גונבי גבול. הוא נעקר ממחוזות ילדותו כשהיה בן ארבע. מאז למעשה היה עקור, סיפר יצחק מאיר, אחיו של האב. מהשואה התגלגל לישראל ומוצא את מותו על הטנק בפיקודו של עוזי מזרחי בדרכו לשחרור גבעת התחמושת.
מאיר הבן יוצא לחיפושים אחר תיק הנפילה המיסתורי, העלום והנעלם של אביו, לוחם הטנק ששמו נמצא שנים רבות ברשימת הנעדרים הצה"לית. הוא לא מצליח למצוא את התיק בארכיון צה"ל וחושף כי שמו של אביו צורף, באמצעות מדבקה, לספר הזיכרון של הגדוד מחטיבת הראל שנלחמה בירושלים ב-1967.
המצלמה של מיכה ליבנה עוקבת אחר הראיונות שעורך מאיר עם כל מפקדיו ועמיתיו של אביו. אלה מתחילים לחשוף בפניו את האמת הקשה – אביו נהרג מאש כוחותינו על כוחותינו. אורי בן ארי, מפקד חטיבת הראל פותח תיבת פנדורה אחת אחרי השנייה ואף הוא לא חושש לספק פרטים שלא היה מעז לדבר עליהם שנים רבות. אהרון גל, מג"ד שיריון מתוודה בפניו ומגלה לו כי אביו נהרג מאש כוחותינו. "צר לי על אבא שלך אבל זה מה שקורה במלחמות", הוא אומר לבן הניצב המום אל מול העבר הנפתר פרט אחר פרט.
הצעד האחרון, המשמעותי, מביא אותו אל מפקד הכיתה שירתה בטנק של אביו. זה מגלה לו כי כוחות צה"ל חשדו שהטנק שעלה על גבעת המבתר ובו היה אביו היה למעשה טנק ירדני ולכן נורה אליו פגז אחר פגז ולמעשה הרג שניים מחברי הצוות חוץ מהטען- קשר ומפקד הטנק, עוזי מזרחי שנותר הלום קרב. מזרחי שמתגלה לאחר שבועות ארוכים של חיפושים מתייפח אל מול הבן היתום: "יצאתי עם צוות, עם טנק וחזרתי לבד". עוד קורבן של מלחמה.

תגובה 1:

אודי מנור אמר/ה...

תודה אריה. פנינה אמיתית. הרשומה. מן הסתם גם הסרט.
איך שהוא הסוקרטס הזה מזכיר לי את 'פרשת גבריאל תירוש' ליצחק שלו. אשמח אם מישהו יפריך או יאושש.