3 בדצמבר 2007

מאמר אורח: מאבק המורים כהתנגשות חזיתית של שתי השקפות עולם

איתי יבין, 15 שנה מורה לביולוגיה, מחשבת ישראל ורכז שכבת י"ב בבית הספר זיו ומרקס בירושלים. התחיל את דרכו כמורה בעיר אילת, בה גם עבד כמדריך טיולים בבית ספר שדה. ניהל בית ספר תיכון בירושלים למשך שנה.
בנוסף לעבודתו כמורה, עוסק בהנחיית מורים ובכתיבת תוכניות לימודים במכון הרטמן בירושלים. מתחילת שביתת המורים הוא שותף פעיל במטה המאבק של מורי ירושלים. השביתה ונושאים רבים שהציפה הובילה אותו לכתיבת מאמר זה.



תצלום: Darnok
Rome

מאמר אורח מאת איתי יבין

שביתת המורים האירה באור צורב תהליכים ומגמות מוכרים בחברה הישראלית, שתוך כדי ימי העבודה איננו מפנים את תשומת ליבנו אליהם, וכעת הם נחשפים במלוא עצמתם.
מאבק המורים הוא רחב הרבה יותר מאשר מאבק על שכר, ועוסק גם בנקודות הבאות:
- ההפרטה בחינוך, ונסיגת המדינה מתפקידה כמתוות הדרך הרעיונית והערכית בחינוך;
- הפיכת המורים אט אט, עקב בצד אגודל, למעמד של עובדי הקבלן ;
- מעמדם של ארגוני עובדים בחברה בה עגל הזהב – ההפרטה – נתפס כפתרון לחוליי החברה;
- מורים כמעבירי ידע - האם הם יכולים לחנך לערכים כגון פלורליזם וזכויות, כאשר מהם מנוע יישום אותם ערכים ?
- תפקיד האליטות בחברה ובחינוך - האם אליטות אמורות להוביל ולשרת רעיונות חברתיים, או שהן רשאיות להתבדל ?
שביתת המורים חשפה התנגשות בין שתי תפישות עולם ערכיות המבוססות על משנה סדורה [גם אם לא גלויה ], שתי תורות הדנות בפניה של החברה בישראל.
האחת רואה חברה בה למדינה יש תפקיד מצומצם בניהול חיי היום יום של האזרחים, מתוך מחשבה שכוחות השוק ינהלו ויקדמו יותר טוב את מציאות החיים, ללא יד מכוונת, או עם יד מכוונת מינימלית.
לעומתה, הגישה לפיה למדינה יש תפקיד מעורב בקביעת אורחות ונורמות החיים של אזרחיה – חלשים וחזקים גם יחד. בחברה כזו לאזרחים עובדים מותר להתאגד כדי לשמור על זכויותיהם [התאגדות שמחד פוגעת בכלכלה לטווח קצר, אך מאידך שומרת על תחושת השייכות ('אני קיים, מעורב ומשפיע...') תחושה אשר אסור להמעיט בחשיבותה לאור האתגרים בפניהם ניצבת החברה הישראלית, ואשר בטווח הארוך גם תורמת לחוסן החברתי - כלכלי.

א. דרוויניזם חברתי וחינוך ציבורי – הילכו שניהם יחדיו?
אנסה לשפוך מעט אור על מקרי הקצה שצפו ועלו על פני השטח בשביתה. הארה זו אולי תלמד על מגמות כלכליות – חברתיות עכשוויות, שללא יד מכוונת עשויות להפוך ממקרי קצה לליבת הקיום החינוכי – חברתי בישראל.
* מספר מוסדות חינוך פרטיים או עמותת בהם תשלומי ההורים גבוהים לא הצטרפו לשביתה, במגזרים הדתיים והחילוניים גם יחד, זאת לעומת אחרים מאותו מגזר שעמדו ביחד עם מובילי המאבק מראשיתו. הדבר מעלה מספר שאלות:
- האם הנהלות אותם מוסדות חינוך שלא הצטרפו לשביתה מסיבות שונות מצפות שהמורים ילמדו על המהפכה הצרפתית – אך להם אסור יהיה להביע עמדה מנוגדת לעמדת בעלי ההון ?
- האם הם מצפים שמוריהם ילמדו על מרטין לותר קינג, מהאטמה גאנדי, ומחאה לא אלימה – כאשר להם אסור למחות עקב חשש ממרות ההנהלה ומחרב הפיטורים של בעלי ההון ?
- האם ניתן ללמד על מחלוקת בית הלל ובית שמאי, ואז לרדת לחדר המורים ולשתוק - עקב חשש שקירות הבית יפלו על ראש האדם המתסיס ?
- האם ניתן ללמד את ערך החופש – חופש המחשבה והביטוי, החרות – חרות להתאגד ולהביע דעה כאשר אימת בעלי ההון – משלמי התשלומים או 'גבירים' שונים - שדריסת רגלם במערכת החינוך הולכת וגדלה עקב נסיגת המדינה ?

חשוב לציין שהסיבות המניעות את בעלי הון למעורבות בחינוך הן חיוביות וערכיות מחד גיסא, אך עצובות ומדאיגות מאידך גיסא. גורמים כגון החלשות החינוך הציבורי, דאגה לעתיד מערכת החינוך, החלשות שליטת הממסד הממשלתי, העדר כיוון עקבי ורציף הנבחן תדיר על ידי משרד החינוך [כיום תחושת הפיזור החינוכי עולה על תחושת כיוון ממלכתית], הם אלו שהאיצו את חדירת הגופים הפרטיים למערכת הממלכתית.

אל גורמים אלה חברו מגמות חברתיות של התבדלות במעטה אידיאולוגי אמיתי או מגויס, קרי, הרצון של כל קבוצה לבנות לה 'חליפת' לימודים כמידתה – חליפה שלרוב עולה לא מעט כסף.

יתכן וגם אותם בעלי הון וציבורי ההורים השונים אינם מעוניינים בקריסת החינוך הציבורי, ואף ישמחו לשיפורו וחזרתו להיות רלוונטי ומוביל. אך בפועל מעשיהם גורמים לשקיעתו. קשה להלין על כך כאשר רואים את תפקודה של המערכת בכלל, ובעת שביתת המורים הזו בפרט.

היינו מצפים משרת החינוך ואנשיה שיהיו הראשונים שיצטרפו למאבק ובמידת הצורך יאמרו באומץ לציבור המורים גם דברים לא פופולאריים וכואבים, אך יאמרו זאת כמובילים, כמעורבים בניסיון הכן של המורים להניח על שולחן הדיונים הציבורי את נושא החינוך. לצערנו דבר זה לא קרה, אולי מתוך חשש, אולי מאי יכולת ההפרדה בין ההיבט הארגוני – ארגון עובדים - לבין הנושא החינוכי הבוער, אותו נושאים בגאון מורים בכל רחבי הארץ. אני מניח שאנשי מטה משרד החינוך נקרעים באמת בין היותם אנשי חינוך לבין היותם אנשי מטה. תשלום על הבעת עמדה עשוי להיות כואב והוא בהחלט לא פשוט מצידם. אך גם למחות כמורה מן השורה, מתוך הכרה ברורה שהמחאה תלווה בביזוי ושיסוי, מתוך ידיעה שהכיס האישי ייפגע עם כול המשמעויות לכך – גם זה כלל לא פשוט, אולם אלפי מורים בחרו בדרך גאה זו, מתוך תחושת קבס אמיתית שכך לא ניתן יהיה להמשיך. המורים הוכיחו שהם לא אסקופה נרמסת, לא כלכלית ולא אידיאולוגית.

חברה בה הדרוויניזם הכלכלי ("החזק שורד") יחדור גם למערכות החברה, הרווחה והחינוך, תתקשה בעתיד (אולי העתיד כבר כאן) לדרוש מחויבות והתנדבות. בחברה זו תלמידים משכבות סוציו - אקונומיות נמוכות [ההולכות ומתרחבות] לא יוכלו לחוש שיש בידם סיכוי לחולל שינוי במציאות חייהם דרך מערכת החינוך, ולא רק ע"י הצבא, שבמציאות חיינו מייעד אותם בעיקר לעבודות שיטור ומחסומים. תלמידים אלה יבחרו, כפי שבוחרים כבר היום חתכים רבים באוכלוסיה, לא לשרת את אותה מערכת שזנחה אותם. ההכרה בחשיבות רשתות תמיכה חברתיות, היא יותר מאשר הכרחיות להישרדותנו, והכרה זו הולכת ומתפוגגת. זורעי ההפרטה לא הם שייקצרו את סופת תוצאותיה.


ב. ארגון עובדים וחיוניותו לשימור עצמאותו של המחנך.
קיימת תחושה שמערכת היחסים בין ארגון העובדים והעומד בראשו לבין מערכות השלטון וכמובן התקשורת, מסיטה את הדיון מנושא משבר החינוך במדינת ישראל.

על כל המעורבים להבין שמאבק זה גדול בחשיבותו מהעומד בראש ארגון או משרד כלשהו, והכנעת ארגון המורים עשויה להתגלות כניצחון פירוס (הפסד בטווח הארוך) לחברה כולה. עולות השאלות הבאות:
- האם אנו כחברה רוצים ארגון עובדים חלש ומוחלש כדי שלא יפריע למעצבי המדיניות הכלכלית חברתית בממשלה ?
- האם יש להסיק מאופיו הנחמד יותר או פחות של ראש ארגון לגבי המהות העקרונית לקיומם של ארגוני עובדים ?
- האם העיסוק באופיו של ראש הארגון לא נועד להסיט את הויכוח מתחומים עקרוניים שאינם נוחים לאוצר ?

זה המקום לציין שעל ארגון העובדים אליו אני משתייך, קרי ארגון המורים, לדון בכובד ראש בנושאים רבים כגון: מורים שחוקים, פנסיות מוקדמות, מורים שאינם מבצעים את מלאכתם כראוי, ומורים חסרי מוטיבציה או ידע בתחומם. מורים אלו, המהווים מיעוט קטן, מכתימים ופוגעים בציבור גדול ומסור. הם גם תורמים להסטת הדיון להיבט זה על ידי גורמים המנסים להרוויח מכך. עלינו כחברי ארגון המורים לדון בכך ולמצוא לכך פתרונות.

על ארגון המורים והעומד בראשו לייצר במשותף עם משרד החינוך מנגנונים יעילים, ולא 'רדומים', לבקרה משותפת על עבודת המורים.

אסור ששביתת המורים תסתיים בהיחלשותו של ארגון המורים, דבר לו מפללים לא מעט אנשים במערכות השלטון ובמשק, עקב מערכת היחסים עם העומד בראש הארגון [העובר מסע דמוניזציה – מסע שנראה מתוכנן מתוזמר, ומתוזמן] או עקב רצונם האידיאולוגי העמוק להחליש את מעמדם של ארגוני העובדים במשק, דבר שיקרב עקב בצד אגודל את מעמד אנשי החינוך למעמדם של עובדי חברות כוח אדם/עובדי קבלן.

ג. שביתת המורים כמראה להתפרקותנו החברתית.
מערכת החינוך רעועה, מערכת החינוך לא מצליחה להתמודד מספיק טוב עם האתגרים הניצבים בפניה. התוצאה היא פריחת בתי ספר פרטיים בהם תשלומי ההורים גבוהים, בתי ספר אלו מהווים לרוב תלמידיהם מפתח כניסה לעולם ההשכלה (ולאחריה תעסוקה ופרנסה ראויה). לתופעה זו חוברת בהלימה רבה העובדה שמגזרים אידיאולוגיים שונים מגבירים את ניתוקם ממחויבותם לליבת תוכן לימודית מוגדרת המחייבת את כל תלמידי המדינה. אם כל מגזר אידיאולוגי - פוליטי, על פי רוב, ידאג למערכת החינוך העצמית שלו – הרי ניראה כחבורת נוסעים באוניה שאיש איש קודח בה חור במקום עומדו כדי להבריח את צאן מרעיתו. האוניה הרעועה בלאו הכי תלך ותשקע. השלכותיה של שקיעה זו ברורות.

קשה לחשוב על עוד נושא חוצה מגזרים ועדות כמו נושא החינוך. הרי חינוך טוב יכול לספק לאזרחים הצעירים את אותם חכות שאנו כה רוצים לתת להם, אשר ימנעו מהם את העמידה בתור ללשכות הרווחה לקבלת תלושים לקניית דגים. האם ישנו מישהו בקרבנו שאינו מעוניין בכך ?

ד. טיפוח אליטות מעורבות חברתית.
האם אליטות המסתגרות באמצעות תשלומי הורים גבוהים מחויבות לחברה בה הם חיים? התשובה המיידית היא ודאי. אך המציאות מגלה תמונה מורכבת יותר. בזמן בו המילה אליטה מלווה כמעט תמיד בגנאי עלוב כלשהו, חשוב לציין שחברה ללא אליטות תרבותיות, חברתיות, כלכליות וכו' תתקשה להתקיים. אך האם כל מי שיד הוריו אינה משיגה מספיק כסף לתשלומי ההורים איננו יכול להשתייך לאליטה השכלתית? האם החברה מציעה מנגנוני מוביליות חברתית וכלכלית שיאפשרו לאליטה להתרחב ? האם אפשר לחנך/לחשוף אליטות לתפקידם החיוני והערכי בחברה בה הם חיים ? לדעתי, ודאי. לשמחתי בחלק מבתי הספר המובילים בתשלומי ההורים – בתי ספר אליטיסטיים במובן החיובי של המילה, בולטת מעורבות ההנהלה וועדי ההורים התומכים אידיאולוגית ומעשית במאבק המורים.

אך אליה וקוץ בה, בזמן שבתי ספר כמו ליד"ה, פלך, האקדמיה [בירושלים] ועוד כדוגמתם הצטרפו במלוא כוחם למאבק [מורים – הנהלה – הורים], ישנו מספר לא מבוטל של בתי ספר אליטיסטים לכאורה, ברחבי הארץ – בהם מתקיימים תשלומי הורים גבוהים, שהנהלות המוסד – אשר גם אם בפרהסיה הן תומכות [בשפה רפה על פי רוב] במאבק המורים - הרי בפועל המורים המלמדים בהם נתונים במתח ובלחץ בנוגע להצטרפות לשביתה. אנו יודעים על בתי"ס ברחבי הארץ שאינם שובתים ולא עקב שייכות מוריו להסתדרות המורים, תוך נתינת הסברים שונים, החל מאי ביטול תלמוד תורה [אפשר ללמד תורה באוהל המחאה, בגן הורדים, בכול גן עירוני שהוא ברחבי הארץ], עבור בתשלומי ההורים הגבוהים – איך נמנע מללמד את ילדיהם ? וכלה באמירה ששביתה אינה דרך לשינוי [מי יחליט על כך ? בעל היכולת לקנות שירותי החינוך לילדיו ?].

יש ועדי הורים שהתכנסו כדי להפעיל לחץ על הנהלות בתי ספר והמורים, ויש שההנהלות שיתפו עימם פעולה. לשמחתנו ברוב הועדים וכסאות המנהלים יושבים אנשים ערכיים שהחינוך יקר מאוד לליבם, ומבינים היטב שמאבק המורים למען חינוך ציבורי ראוי , בו יעבוד כוח אדם איכותי שעובר ביקורת ומשתכר כראוי, הוא בנפשה של החברה. הורים אלו, למרות היותם בעלי אמצעים, ושודאי גם להם יש ביקורות שונות על ציבור המורים ומערכת החינוך, השכילו להבין ולהפריד בין עיקר לטפל, ותמיכתם מעודדת ומשרה עלינו אופטימיות.

איך נבדוק מחויבות חברתית הלא אין ציון בסופה ?
האם על פי שרות לאומי או שרות צבאי ? על פי מידת מעורבות התלמידים בפרויקטים חברתיים במהלך 12 שנה"ל ? האם בכלל ניתן לחייב לאחריות חברתית מתוך ההכרה של ציבור משכיל מחויב ומוביל ? יאנוש קורצ'אק אמר שהחינוך היחידי הוא דוגמא אישית. איך יהיה הדבר אפשרי אם זכויות המורים יצומצמו ? מחאה לא אלימה כפי שהיא מתבצעת כעת על ידי המורים דווקא עונה להגדרתו של מחנך דגול זה. יש לכוון וללמד את אותן אליטות מהי מחויבות ואחריות חברתית, ואפשר לעשות זאת בדרכים רבות. כעת הזדמנה בפני צוותי בתי הספר האליטיסטים וועדי ההורים הזדמנות לתת דוגמא אישית של אחריות חברתית, ובכך לחזק את ההורשה החברתית של נורמות אלו. לשמחתי רוב מוסדות החינוך עמדו בכבוד באתגר ואף הובילו בו כאליטות מחויבות, אך לצערי לא כולם נהגו כמותן.

אותם בני נוער מכל מגוון בתי הספר שחוו והשתתפו במחאת המורים הרוויחו את שיעור האזרחות הטוב ביותר שניתן להעביר. אני מקווה שגם תלמידים ממוסדות שה'אלם' אחז בהם יספגו מהמחאה ויימחו בפני צוותיהם על שתיקתם.

ה. החינוך חשוב לביטחון המדינה לא פחות יותר מטייסת הליקופטרים חדישה.
שר הביטחון, כאשר נדרש לתאר את מצבנו הקיומי ביחס לשכנינו בפינה זו של העולם, משתמש לא אחת בדימוי של מדינת ישראל כוילה בג'ונגל. אני מניח שהוא אומר זאת עקב יחסנו עם שכנינו ותרבות המלחמה שלהם, אך באמרו זאת הוא מתעלם מהעובדה שגם אנו הופכים לג'ונגל חברתי. אותה יד הדורשת מיליארדים לביטחון, ראוי היה שתדרוש את אותם מיליארדים לחינוך [כן - גם רפורמה ראויה לא תזיק לשתי המערכות]. קשה אמנם להשתמש במליצות, אך לא הברזל הוא שניצח את מלחמותינו עד היום, לא המסוק מרחיק המעוף, כי אם ההכרה שזה ביתנו, וככזה אנו נדאג להגן עליו והוא ידאג לצרכינו הבסיסיים - חינוך ראוי ושרותי רווחה סבירים. אך בפועל החינוך נדחק ונרמס לשולי הדיון תחת שרשראות הביטחון. ולמצער, אנשי הביטחון מתיימרים להבין בחינוך ללא כול ניסיון – חינוך כמו מדינאות, איננו המשך טבעי של הצבאיות רק באמצעים אחרים. הוא הרבה יותר מורכב מכך.

עלות מסוק אחד שקולה לתשתית מחקרית שתשאיר בארץ חוקרים מוכשרים רבים שתרומתם החברתית כלכלית העצומה, תימדד שנים אחרי שחלודה תאחז בצירי המסוקים, מסוק שני יקדם בני נוער להיותם אזרחים מעורבים ויקרבם להפיכתם לחוקרים מוכשרים. חינוך הוא השקעה כלכלית – חברתית – ביטחונית כדאית.

"הוא היה אומר (ר' טרפון) לא עלייך המלאכה לגמור, ולא אתה בין חורין לבטל ממנה" [אבות ב, טז']
אינני חושב שבשביתה זו נצליח לתקן את כל חוליי מערכת החינוך והחברה, אך אם נצליח להאיר באור יקרות נושאים אלו ובמקביל לזקוף את גבנו השחוח כלכלית וחברתית, וכן לעורר ולחזק את הברית הלא פשוטה אך ההכרחית בין הורים למורים ולהניע תהליך של החזרת שעות הוראה והקטנת כיתות, הרי מאמץ קשה זה ייצא ושכרו בצידו.

מאבק זה רחב בהרבה ממאבק המורים על שכרם, הוא מהווה התנגשות חזיתית של שתי השקפות עולם. ימים יגידו מי ניצח ומי הפסיד, מקווה שסיפורו יהיה מאיר לחברה הישראלית.

תגובה 1:

אנונימי אמר/ה...

המאמר מעלה רעיונות נכונים ומציג היטב את מה שכונה "ההבדל בין חינוך לעם לבין חינוך בע"מ"