מאת אריה קיזל
התלהבות
גדולה נצפתה בקרב מנהלים ואנשי חינוך מהתחושה החמימה שהאלוף במילואים יואב גלנט
נתן באמירה שיעביר סמכויות מ"המשרד" ל"מנהלים". החום עלה כאשר
נכללו מספר אנשים מרשימים כמו דן אריאלי בוועדה שהוקמה לצורך כך.
אני
מבקש לפוגג את התחושה החמימה ולהציע כי קברניטי החינוך בישראל שוב טועים ומטעים את
ציבור המורים, התלמידים, ההורים וכתבי החינוך. חינוך אינו ארגון החינוך. חינוך הוא
פדגוגיה וקידום התפתחות הלומדים במישורים רבים. שני אלה נשכחו בעשורים האחרונים
בישראל בחסותן של "רפורמות" עם שמות מפוצצים. ככל שהשמות היו יומרניים
יותר כך הם כשלו יותר. לא פלא לפיכך שתלמידים אינם מסוגלים כביכול "ללמוד
לבד". לא בגלל שהם לא הוכשרו לכך על ידי מורים טובים יותר או פחות אלא בגלל
שהמערכת בנויה על הדנ"א שלפיו התלמיד אינו מסוגל ואינו יכול לנוע לבדו במרחבי
הלמידה וכי הוא חייב את המורה שיספק לו את הדגים. האמת כבר ידועה לכולנו – מרחבי
העולם, מהספרות המקצועית בתחום החינוך ואפילו מאינטואיציה של הורים – התלמידים
יכולים "ללמוד לבד". אלא שישראל שבויה בשיח עסקי וצבאי שלפיו "יש
להספיק חומר לבחינה" (לא חשובה). גם זה כמובן אינו נכון ואפילו מוטעה. אנו
מוליכים כבר שנים את תלמידנו בשבילי הבורות, עם "חומרים" רזים, מעייפים,
מיושנים ואפילו לא מותאמים ומאמינים ב"אל" חינוכי שהמצאנו – בחינות
ביסודי ובחינות בגרות. בגלל שרי חינוך חסרי אומץ ציבורי לא בוטלו בחינות הבגרות
(או אפילו לא צומצמו) ובמקום זאת נוספו עוד בחינות ועוד אמצעי הערכה בינלאומיים.
כל אלה הביאו להתמכרות ל"אל" החינוכי שלפיו בלי הערכה ומדידה אין למידה.
ועכשיו
הגיעה הקורונה ושוב חוזר אותו תקליט שחוק (שמדוקלם על ידי מגישות טלויזיה בכירות
שתוקפות את מזכ"לית הסתדרות המורים – סליחה, עובדי ההוראה) שלפיו "התלמידים לא יספיקו את החומר".
על איזה חומר הן מדברות?
הקורונה
חשפה את שכבר ידוע אבל משרד החינוך סרב להכיר ארגון החינוך הוא חשוב אבל הוא אינו
העיקר. תחת ארגון החינוך הפכה ישראל בהדרגה וללא ביקורת עצמית למעצמת בחינות
מקומיות לסוגיהן, השתתפות נלהבת בבחינות בינלאומיות, השתוקקות לגרפים ומדידות תחת
רשות ארצית למדידה והערכה ואם לא די בכך – הגישו ההורים בג"ץ כדי שתוצאות
המיצ"ב (מדדי יציבות וצמיחה בית ספריים) יפורסמו למען יידעו – לך תבין אותם –
לאיזה בית ספר לשלוח את ילדיהם היקרים. כלומר, החלו להאמין באלוהי המדידה וההערכה.
אלים שקריים וכוזבים.
ובכן,
חינוך אינו מדידת התוצאות. חינוך זה לא בחינת בגרות. חינוך זה לא אוסף מבדקים בבית
הספר היסודי. חינוך זו פדגוגיה – אותה תשובה לשאלה "למה לומדים?". לשאלה
זו ישראל השיבה את התשובה הפשטנית, השטוחה והמלאכותית (שמתלווה לה תעשיית מרמה של
העתקות) – לבחינה. ולכן דקה אחריו אפשר וצריך לשכוח את "החומר".
חינוך
צריך לעבור ממדידה וארגון (מספר תלמידים בכיתה, מספר היחידות במתמטיקה, סידור
בחינת ההיסטוריה בכיתה י' או י"א) לפדגוגיה. השינון והזכירה לבחינה צריכות
להתחלף בחינוך לחשיבה. ומגיל צעיר. חשיבה ביקורתית, חשיבה יצירתית וחשיבה אכפתית (Caring
Thinking). פדגוגיה זה ללמוד בקהילה של אנשים שלא
מתחרים אחד בשני אלא לומדים יחדיו למען צמיחה של כולם, למען ההבנה של כולם. חינוך
זה לא להשניא כנגד האחר אלא לשתף פעולה עמו. חינוך זה לא למדוד את עצמנו ביחס לאחר
אלא לשפר את עצמנו ואת האחר יחד. יחד, אותה מילה שמפחידה את השלטון, כל שלטון וכל
משרד חינוך (לא משנה איזה שר היה שם).
חינוך
זה לא מכינה לעתיד אלא חינוך זה ההווה של התלמידה. הווה שיש בו התפתחות אישית
ופדגוגית, אקדמית ואינטלקטואלית. חינוך זה לא ללמוד למבחן, לשפוך בו את
"החומר" ולשכוח אותו שנייה אחר כך. כלומר, לא להבין את חשיבות הציונות
אבל להיות נכון למות עבור משהו שאתה לא יודע לשם מה אתה נכון למות עבורו.
העברת
סמכויות ממטה (משרד החינוך) למנהלים (בבתי הספר) מזכירה את דו"ח דברת שהשרה
לימור לבנת ניסתה לכפות על המערכת ולשמחתנו לא צלחה. גם אז דובר על ארגון מחדש
(אותה מילת קסם שהורים ומנהלים מתאהבים בה בייאושם כה גדל). לא משרד החינוך ינהל,
אמרו לנו, אלא הרשויות המקומיות. שיח צבאי, ניהולי, עסקי שצריך להתרחק ממנו
כשמדובר בחינוכם של תלמידים צעירים שצריכים להתפתח בדרכים שונות אבל להתפתח.
את
השיח העסקי של ארגון החינוך צריכה להחליף תוכנית לאומית (שעליה לא ניתן לעמול עם
וועדה כלשהי, מכובדת ככל שתהיה במשך מספר שבועות) להחלפת הפדגוגיה הבית ספרית. על
תכנית זו צריכים לעמול במשך מספר שנים ולעומק, כפי שעשתה פינלנד. פחות מבחנים (עד
ביטולם המוחלט), פחות תחומי דעת אלא מעבר ללמידה רב תחומית, פחות העמסה של
"זהות יהודית" ויותר הבנה של "מה זו יהדות וציונות משולבות
בדמוקרטיה פעילה ושומרת זכויות פרט". ואלה רק דוגמאות. הפדגוגיה היא התוכן
ולא המדידה של ההישגים. פדגוגיה אלה התלמידים ולא המנהלים. פדגוגיה זו התפתחות לומדים
ולא מאבק או מעבר של סמכויות של מבוגרים במטרה להעלות את הגרפים כדי שהשר יתגאה
שעשה זאת בקדנציה שלו יותר מקודמיו.
השיח
הצבאי-עסקי-ניאו-ליברלי שהשתלט על החינוך בחסותם של שרי חינוך שרוצים כאן
"שמאל ימין" של סמכויות דינו להיכשל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה