על ספרן של גבי אסם ורחל הרץ
לזרוביץ (2011). מעגלים של הדרה: סיפורן של אימהות החינוך הקיבוצי. רמת גן:
יד טבנקין
מאת אריה קיזל
התנועה הקיבוצית
עסקה באופן פעיל ולאורך שנים בהדרת של נשים. לא סתם נשים אלא של האמהות של החינוך
הקיבוצי, אלה שעמדו מאחורי עיצוב תהליכי הלמידה וההוראה, בעיקר בגיל הרך – זו המסקנה
החד-משמעית ומאירת העיניים של ספרן של ד"ר גבי אסם ופרופ' רחל הרץ-לזרוביץ.
השתיים עסקו במחקר משותף אודות שלוש נשים מרכזיות בתולדות החינוך הקיבוצי: מרים
רות, חוה שמיר ומלכה האס. אלה לא זכו להכרה הראויה בפועלן החינוכי לאורך שנים וזאת
עקב מנגנון הדרה מתוחכם.
הספר החשוב הזה
מעניק מקום לנרטיב חדש של התנועה הקיבוצית – נרטיב ההדרה של נשים שגם שיתפו פעולה
עם הדרתן בכך שניסו לגשר בין הפרויקט הלאומי-הציוני-הקיבוצי-הקולקטיביסטי לבין
השאיפות והנטיות האישיות שלהן. נרטיב חדש זה הוא תוצר של תקופתנו משום שהוא לא
יכול היה להיכתב בשעתו בגלל שהצניעות הדריכה את שלוש הנשים הללו בכל פועלן והוא גם
היה חלק מהאתוס הקיבוצי בכלל והקיבוצי-החינוכי בפרט. היתה זו תקופה שבה המילה
"אני" לא היתה לגיטימית ולפיכך היא איפשרה את אותה הדרה פעילה תחת כסות
של צניעות ממלכתית.
מבחינה זו, ספרן של
גבי אסם ורחל הרץ-לזרוביץ הוא לא רק מחקר היסטורי-נרטיבי אלא גם מחקר העושה צדק
היסטורי עם פרק שהיה יכול להיעלם. השאלה הנשאלת והיא גדולה ומעיקה: מדוע חוקרי
התנועה הקיבוצית הגברים לא כתבו פרק זה? מדוע התעלמו ממנו חוקרי ההיסטוריה
ההיסטוריה החינוכית של התנועה הקיבוצית?
תחילתו של מחקר זה
בשנים 2002 עד 2004, עת ראיינה את שלוש הנשים גבי אסם, חברת קיבוץ אפיקים ומנהלת
מרכז עידן לחינוך חברתי במועצה האזורית עמק יזרעאל בתחומי מגדר וקיבוץ. את עבודתה עשתה
בהדרכת פרופ' רחל הרץ-לזרוביץ.
שלוש נשים אלה, תוצר
מעצב ומעוצב של התנועה הקיבוצית, בלטו מאד בתחום החינוך בארץ. כל אחת מהן תרמה
לפיתוחו של תחום אחר בחינוך הגיל הרך, בעיקר באמצעות הוראה, כתיבה אקדמית ואחרת,
הנחייה והדרכה, בעיקר במוסדות הקיבוציים המעצבים את הזהות החינוכית – סמינר
הקיבוצים וסמינר אורנים.
מרים רות המנוחה,
סופרת הילדים הנודעת מקיבוץ שער הגולן פרסמה עשרות מאמרים בנושאי חינוך וספרות
לגיל הרך ועשרות ספרי עיון וספרי ילדים. בהיותה בת 64, בשנת 1974, פרסמה את "מעשה
בחמישה בלונים" ומאז כתבה ספרי ילדים. היא זכתה בפרסים רבים כמו פרס אסתר
רבינוביץ' על תרומתה לספרות הילדים, פרס זאב לספרות ילדים על מפעל חיים ואף פרס
יוניצף הבינלאומי לספרות ילדים.
חוה שמיר המנוחה מקיבוץ
שער הגולן עסקה במשך שנים בתפקידי ניהול והדרכה בקיבוצה ובתנועה הקיבוצית. היא
הדריכה וליוותה מורים מתחילים, הדריכה צוותי חינוך בקיבוצים ושימשה ראש מדור חינוך
בתנועת השומר הצעיר ומורה ומדריכה בסמינר אורנים. שם גם רכזה את המסלול של חינוך
כיתות בית הספר היסודי.
מלכה האס מקיבוץ שדה
אליהו היתה במשך שנים רבות מורה של מורות וגננות במכללה האקדמית לחינוך אורנים
בצפון ותרומתה בשני נושאים מרכזיים: "חצר הגרוטאות" כדגם לחינוך בילדות
המוקדמת וכחוליה מקשרת בין עולם הילדים לעולם המבוגרים ו"חינוך באמצעות
הפעילות בחומרי אומנות" – אותו חיבור הממש את התיאוריות ההתפתחותיות באמצעות
עידוד ההתנסות, העיצוב והביטוי של הילד. במשך 60 שנה חקרה את התחלת הביטוי הגרפי
של האדם, פיתחה והתאימה כלים מקצועיים המאפשרים למחנכים ליצור תנאים המסייעים
לילדים להתנסות ולהתבטא.
המחקר הראשוני שעליו
התבסס ספר זה כלל בתוכו גם את רחל רבין-יעקב, חברת קיבוץ מנרה שיזמה והובילה
תוכניות לימוד בבתי ספר תיכוניים והיתה מפקחת במינהל ההתיישבותי ולימים היתה
יו"ר הוועד המנהל של מכללת "אורנים". אלא שבשלבים מאוחרים יותר של
כתיבת המחקר החליטו אסם והרץ-לזרוביץ לא לכלול את הפרק העוסק בחייה של רבין-יעקב
(אחותו של יצחק רבין) משום שהיא צעירה יותר משלוש הנשים האחרות (נולדה בשנת 1925)
ועקב כך שלא עסקה בכתיבה תיאורטית ועסקה בגילאי תיכון והבגרות המאוחרת.
המחקר שיצא לאור
בספר הנוכחי שואל שאלות מרכזיות וכואבת למדי: כיצד התרחש תהליך הדרת נשים אלו? האם
כותבים גברים אימצו את העשייה החינוכית הנשית והפכו אותה לתיאוריה שלהם תוך הדרת
הנשים? כיצד עולה הדבר בקנה אחד עם הקביעה כי המעשה קדם להלכה ו"במעשה"
נטלו חלק בעיקר הנשים? מדוע הועלם שמן של הנשים שלקחו חלק בעיצוב החינוך הקיבוצי, יצרו
את היצירה ואף כתבו אותה במאמרים וספרים? מדוע גברים כותבים זוכים במחקר לכינוי
"אבות החינוך המשותף" והנשים אינן זוכות לכינוי "אמהות החינוך
המשותף"?
הספר החשוב בנוי
משלושה שערים. הראשון, "איפה אמהות החינוך הקיבוצי?" עוסק ברקע התיאורטי
שמכיל בתוכו נגיעה בנושאים כמו הדרת נשים מהפרויקט הציוני, ראשית החינוך המשותף, מרכזיותן
של הנשים בעיצוב החינוך הקיבוצי, המשולש של שוויון, משפחה ועבודה בקיבוץ וכן עיסוק
במנהיגות הנשים בחינוך.
השער השני והמרכזי
בספר מביא את סיפורי החיים של כל אחת משלוש הנשים אשר מהוות את הפסיפס של יסודות
החינוך הקיבוצי. שער זה משווה ומנגיד בין חיי שלוש הנשים הללו אשר לכל אחת מהן
תרומה ייחודית בעיקר בעת שעבדו בסמינר הקיבוצים ובאורנים.
השער השלישי מתאר את
מורכבות מושג ההדרה ומתאר את המנגנון החברתי נוהג על פי מוסכמות חיצוניות ובכללי
משחק מוגדרים. פרקיו מתארים ארבעה מעגלי הדרה בחייהן הפרטיים והמקצועיים של הנשים.
בפרק זה עושות המחברות פירוק של מושג ההדרה ובוחנות כיצד הדרה זו באה לידי ביטוי
בכל אחד מהממדים ובעיקר בתא המשפחתי והקיבוץ שבו התגוררו גיבורות המחקר, התנועה
הקיבוצית שאליה השתייכו והמוסדות של אותה תנועה – כלומר הסמינרים לחינוך שהיו
מבחינות רבות חממות לחדשנות חינוכית ולעיצוב של מושגי יסוד של חופש ועצמאות.
המחקר מבצע התאמה מקומית,
לישראל ולתנועה הקיבוצית, של המושג הדרה של נשים ממרכזי ייצור הידע והפצתו כפי
שרואות אותו תיאורטיקניות פמיניסטיות. לדברי אסם והרץ-לזרוביץ, "הדרה זו
בולטת יותר מאשר הדרת הנשים בתחומים אחרים שנחקרו בקיבוץ, שכן מרכזיות הנשים במעשה
ובהלכה של החינוך הקיבוצי היתה רחבת היקף במיוחד" (עמ' 174).
החוקרות אינן
מסתפקות בציון ההדרה אלא מעמיקות, באופן ראוי לשבח, בחקר הנסיבות שעיצבו אותה
והובילו להפיכתה לקבועה. זהו מעשה החשיפה המחקרי המשמעותי של הספר. בניגוד למחקרים
אחרים, הלוקים בהטייה מראש של הממצאים ובראייה חד ממדית שלפיה הגברים תמיד אשמים
בהדרת נשים וכי אופן התנהגותם והתנהלותם הוא קבוע – מחקר זה חדשני בכך שאסם
והרץ-לזרוביץ אינן נופלות באותה מלכודת פרדיגמטית ומבקשות לבחון האמנם מדובר רק
בתהליך חד כיווני שבו הגברים הם הרעים והנשים הן הטובות. בדרך אל מטרתן המחקרית,
השתיים מבקשות להכניס את ההדרה למושגי הזמן והמקום (תקופת ההגשמה הקיבוצית שבה
פעלו שלוש הנשים והקיבוצים על הנרטיב הקולקטיביסטי שלהם). הן ממשיגות את ארבעת
המעגלים של ההדרה וטוענות כי הנשים "שיתפו פעולה", כדבריהן, עם התהליך
באמצעות הגדרות מורכבות ואישיות של הספֵרות הפרטיות והציבוריות. מורכבות רעיון
ההדרה באה לידי ביטוי במעין דיאלוג המתנהל בין האישה המודרת וסביבתה. המחקר מגלה
כי השלוש לא היו מודרות בכל המעגלים אלא רק במעגל הספרה הציבורית של ייצור הידע ולא
זכו במסגרתו לתואר אימהות החינוך המשותף כחלק ממנגנון הדרה כואב. מבחינה זו המחקר
עדין ומבצע עבודת פירוק ורישות של המושגים באופן מעמיק יותר מאשר מחקרים אחרים
הנוטים לגסות מחקרית בלתי מעמיקה שבה ההדרה הופכת לטוטלית ואין בה דקויות.
כך החוקרות מציינות
באומץ לב אינטלקטואלי כי ניתוח הראיונות עם כל הנשים הללו מעלה שבמעגלים האחרים עד
למעגל האחרון, זכו שלוש האמהות של החינוך הקיבוצי להכרה מלאה. למעשה, הנחקרות "רקדו
טנגו", כדברי החוקרות, עם ההדרה ואף יצרו מעגלי הדרה שטשטשו את החלוקה הברורה
בין הספרות ובכך אפשרו לעצמן מרחבים של מימוש והעצמה. המעגלים שבהן בוצע אותו טנגו
הם – בית מול קיבוץ, מנהיגות חינוכית בסמינר מול התנועה הקיבוצית והקיבוץ שהן חיות
בו מול התנועה הקיבוצית שהן משתייכות אליה.
גם בקיבוץ וגם בבית
הנשים הן זכו להכרה ולהכלה הן מצד בן זוגן ("הבעל", כדברי כותבות הספר)
והקיבוץ שבמסגרתו זכו למימוש הבולטות והחשיבות שלהן כאשר הן נשמעו מעל דפי העלון
ובפרוטוקולים מקומיים ואף בתפקידי ניהול מקומיים. שלוש אמהות החינוך הקיבוצי זכו
גם לבולטות גבוהה בספירה הציבורית של התנועות הקיבוציות שאליהן השתייכו קיבוציהן. הן
מילאו תפקידים של מרכזות מסלולים בסמינרים למורים, הכשירו מורים ועסקו בהנחיית מנחי
המורים. הן יצרו ופיתחו תוכניות עבודה, הוציאו לאור חוברות ופרסומים פנימיים והוכרו
בתנועה הקיבוצית כסמכות חינוכית גבוהה.
ההדרה המשמעותית ביותר
חלה במעגל הספרה הציבורית של התנועה הקיבוצית שאליה השתייכו שלוש אימהות החינוך
הקיבוצי. במחקר התגלה כי הן חשו שהתנועה הקיבוצית ממקמת אותן בשוליים של החשיבה,
הכתיבה והתיאוריה החינוכית. הדבר בא לידי ביטוי בכך שכבר בעבודות הראשונות של חקר
החינוך הקיבוצי אין מציינים אותן כמובילות דרכו של החינוך המשותף, אין מתייחסים
לדברים שפיתחו ואף כתבו. כאן החל תהליך ההדרה שלהן מהעולם הגברי של יצירת הידע
והפצת הידע.
נטייה זו ממשיכה,
לדברי החוקרות, בכתיבה של חוקרי חינוך עכשוויים אשר כלל אינם כוללים נשים אלה בכתיבתם
אודות מייסדי החינוך הקיבוצי ומעצביו וכמובן שלא מציינים את תרומתן. נושא זה ראוי
כשלעצמו למחקר היסטוריוגרפי, אולי מצד זרם חדש של חוקרים שעוד יכונה
"ההיסטוריונים החדשים של התנועה הקיבוצית".
בעיקר בולטת ההדרה
השיטתית של מרים רות אשר כבר בשנות השישים פרסמה שלושה ספרים העוסקים בתיאוריה של
מבנה הגן: תורת הגן (1955), הילד ואתה (1958) וסיפורת לגיל הרך (1969). כך גם הדבר
לגבי הפיתוח התיאורטי של חוה שמיר על המושג "החשיבה הרפלקטיבית על
הלמידה" (2003). בולטת הדרת תרומתה התיאורטית והקלינית של מלכה האס על
התפתחות הציור אצל הילד. האס זכתה לבולטות רבה בעבודתה הייחודית שנים רבות לפני
שפורסמו ספריה: ילדי הגן בחצר הגרוטאות (1985), ביתן הציור (1998), ילדי הגן
מתנסים ומתבטאים בחומרי אומנות (1998), פעוטים מתנסים בחומרי אומנות (2000),
ציירתי על הזה, על הזה (2003), אמא תראי, זה אמיתי: חצר הגרוטאות כמשל לחינוך
בילדות המוקדמות (האס וגביש, 2008).
חשיבותו של הספר הוא
בכך שהוא משמש כמגבר לקולן המושתק של השלוש. הוא גם ממשיך בחשיפת חלק מעוולות
החינוך הקיבוצי הציוני בישראל ובהן למשל "שקר השוויון" בין החלוצים
והאופן שבו ייעדו את חלוקת התפקידים ל"נשיים" ול"גבריים"
באופן אשר שיחזר את תפקידי הבית המסורתי שהכירו חברי הקיבוץ מאירופה. באופן זה,
האישה למעשה יועדה למשק הבית ולגידול הילדים. שלוש הנשים העידו במחקר כי מילאו אחר
חזונו של הקיבוץ בקבלן עליהן את העבודה בחינוך.
הספר גם חושף את
השינוי הגדול בטרמינולוגיה שנשים אימצו ומאמצות וכפועל יוצא מכך, חשבו וכתבו. הפרק
בספר שדן במאבק על החלום הפמיניסטי חושף באופן הבהיר ביותר את המציאות של שנות
השלושים עד שנות השבעים של המאה העשרים שהושפע מנקודת מבט פמיניסטית עכשווית
שהונחתה על ידי פמיניסטיות השולטות כיום בשיח הפמיניסטי ועוסקת בחקר ההיסטוריה. זו
תקופה שבה שלטו מושגים כמו שוויון, חלוציות, בנין הארץ, ישוב הארץ והגשמה. החוקרות
אסם והרץ-לזרוביץ ממשיכות את החוקרת בילי מלמן שסברה ובצדק שאל לנו להסתפק בחשיפת
המחצית הנעלמה של ההיסטוריה של נשים בתקופת יישוב הארץ, אלא עלינו להשתמש בתובנות
החדשות, פרי המחקר הפמיניסטי החל משנות השמונים על מנת שניתן יהיה ליצור נרטיב
היסטורי תרבותי חדש. הספר שלפנינו מפגיש לפיכך מושגים בשנות האלפיים למושגים של
שנות השלושים מהמאה שעברה ומזמן אתגר מיוחד. האתגר בא לידי ביטוי בכך שהספר חושף
את המסלול האישי היחודי של כל אחת מהנשים דווקא ברגע שהתנועה הקיבוצית, או יותר
נכון החלום הלאומי הקולקטיבי, מתפרק. אז כל אחת מהן זוכה לעדנה בזכות הפרסום
וההכרה שהן מקבלות, מאוחר מדי.
מבחינה זו תורם ספר
זה לא רק לתיקון עוול היסטורי כלפי שלוש אמהות החינוך הקיבוצי אלא בכך שהוא מוסיף
למדף הספרים ביקורת ראויה על החוקרים שקדמו להם ועסקו בהדרה אלא גם בשאלה שמעלות
החוקרות בסוף הספר: "בנקודת הזמן שבה נכתב ספר זה, שנות האלפיים המוקדמות,
בעידן של שינויים באורחות החיים הקיבוציים ותהליכי הפרטה מפליגים בקיבוצים, ראוי
היה לשאול האם מנגנון זה מתקיים גם היום? האם הנשים בקיבוץ החדש מוצאות את עצמן
נתונות לארבע מעגלי הדרה כמו אלו המופיעים בספר זה או מעגלים דומים להם? האם
המנגנון אשר בחלקים ממנו יש פיצוי מסוים, משמר הדרה מצומתי הכרעה מרכזיים, מייצור
ידע או הפצתו?" (עמ' 215 – 216).
נוסח מקוצר פורסם בהארץ ספרים, 6.3.2013 (עמ' 6)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה