שני אירועים שונים ורחוקים זה מזה הצטלבו השבוע בחיי:
הראשון היה הקרנת הסרט הבריטי הנפלא 'נערי ההיסטוריה' (The History Boys, 2006) באחד מערוצי הסרטים של YES והתוודעותי המאוחרת במקצת לאיכויותיו, דמויותיו ומסריו, בעקבות המלצותיו הנלהבות של ראש החוג להיסטוריה באורנים, חברי לדרך ארוכה, בת כמה עשורים, במשעולי ההיסטוריה היהודית.
השני, להבדיל, היה מייל שבישר בצער על פטירתו של יוסף חיים ירושלמי ז"ל, מגדולי ההיסטוריונים היהודיים בדורנו, שכתב את הספרון הנפלא "זכור". הצטלבות מקרית זאת הביאה אותי למחשבה מחודשת על התרחקותי ההדרגתית מהוראת ההיסטוריה באופן אישי ועל שברונה של ההיסטוריה באופן כללי.
לא רנטבילית או לא רלוונטית?זה לא סוד שכבר שנים רבות החוגים להיסטוריה עוברים תהליך ארוך של צמצום והיחלשות, יחד עם מדעי הרוח בכללותם, בארץ ובעולם. זה לא סוד שבמאה העשרים ואחת בוגר החוג להיסטוריה יתקשה למצוא את מקומו בשוק העבודה, כפי שמספרות הבדיחות. ההיסטוריה איננה רנטבילית בימינו, וממילא אין להתפלא שהצעירים ממעטים לבחור בה כמקצוע.
בהדרגה התחלתי לחשוב שחוסר הרנטביליות איננו שורש הבעיה. הוא רק התוצאה שלה: שורש הבעיה הוא חוסר הרלוונטיות. ההיסטוריה הפסיקה להיות רלוונטית באמת, וזוהי הבעיה העמוקה האמיתית, שתנאי השוק רק נותנים לה ביטוי כלכלי.
למה הלכתי ללמוד היסטוריה?כשבחרתי בלימודי ההיסטוריה לפני כשלושים שנה, בסוף שנות השבעים של המאה הקודמת, ידעתי כבר אז שזה לא מאד רנטבילי, אבל האמנתי בלהט ברלוונטיות שלה עבורי ועבור החברה הישראלית כולה. בין שתי הסיבות העיקריות לכך קיימת סתירה שלא הייתי לגמרי מודעת לה אז:
ראשית, האמנתי שהכרה מעמיקה של ההיסטוריה היהודית הינה הדרך המודרנית והחילונית הטובה ביותר ליצירת זהות יהודית איתנה ושורשית, וזהות כזאת נראתה לי נחוצה ביותר, ראשית לי עצמי, ואחר כך גם לתלמידיי העתידיים. הצורך בהתחברות לזהות היהודית וחיזוקה נראו לי המשימה הדחופה ביותר לי ולסביבתי, כלומר לצברים אשכנזים, בני הדור הראשון למדינה, שגדלו בקיבוצים או בסביבה חילונית סוציאליסטית, שהייתה עוינת את היהדות בגלוי או בסמוי. משברי מלחמת ששת הימים, וביתר שאת מלחמת יום הכיפורים, חשפו את סכנת הריחוק והזרות של בני דורי מיהדותם, את הקלות בה ויתרו רבים על זהותם הישראלית הדקה והשבירה, וממילא גם על זהותם היהודית המודחקת והמנוכרת, ואת הדחיפות והחיוניות שבטיפוחה של זהות יהודית-חילונית ברורה יותר. בעיני, הדרך הנכונה לעשות זאת עברה קודם כל דרך דפי ההיסטוריה.
הסיבה השנייה שבגללה בחרתי בהיסטוריה הייתה תפיסתי אותה כמדע רציני, שמאפשר הפקת לקחים היסטוריים והסקת מסקנות שתכליתן למנוע חזרות על שגיאות, עוולות, דפוסים בעייתיים, וכדומה, ושיפור מתמיד של ההתנהלות הלאומית בפרט והאנושית בכלל.
בקיצור, מצד אחד רציתי היסטוריה שאפשר להזדהות איתה ולאהוב אותה, מאידך רציתי היסטוריה שאפשר גם לבקר אותה כדי להיחלץ ממנה. אבל במשך הזמן הבנתי שהבעיה איננה בסתירה הפנימית הקלה הזאת, הבעיה עמוקה הרבה יותר: שתי הסיבות אכזבו אותי עמוקות.
למה התאכזבתי?אשר לסיבה הראשונה, לימודי ההיסטוריה היו גורם מרכזי וחיוני בעיצובן של תודעות לאומיות במהלך שתי המאות הקודמות. במעבר לעידן הפוסט מודרני ועם היחלשות האידיאולוגיות הלאומיות אבד גם העניין בהיסטוריה. חמור מכך, הפוסט מודרניזם ערער על עצם אמיתותה ותקפותה של ההיסטוריה. אם הקהילות הלאומיות הן מדומיינות, על אחת כמה וכמה שההיסטוריה שלהם מדומיינת, מומצאת, או לפחות מגמתית ומסולפת.
בהקשר היהודי התמונה מסובכת עוד יותר, משום שהתודעה ההיסטורית-לאומית לא נולדה לתוך חלל ריק, אלא באה כתחליף לתודעה הדתית-אתנית שקדמה לה. תודעה זו התבססה על זיכרון קיבוצי בררני מאד, מוכלל ונוסחתי, ולא על ידע היסטורי, והייתה תקפה ויעילה ביותר מאות בשנים. יותר מכל ספר אחר היה זה ספרו המבריק של ירושלמי, זכור, שעמד על כך שבמקרה היהודי, לימודי ההיסטוריה מפרקים את הזהות הלאומית יותר משהם מבנים אותה. או בניסוחו החריף של ירושלמי: 'אני חי תוך מודעות אירונית, כי עצם האופן שבו אני חודר לנבכי העבר היהודי יש בו משום קרע מכריע עם אותו עבר עצמו'.
אחרי שנים של עיסוק בהיסטוריה אני מזדהה עכשיו לגמרי גם עם מסקנתו של ירושלמי בהמשך: "ביסודו של דבר, ההיסטוריוגרפיה היהודית המודרנית אינה עשויה לבוא במקום הזיכרון הקיבוצי שהתנוון, שכן - כפי שראינו בכל מקום – זיכרון זה לא היה תלוי מעולם בהיסטוריונים בתור משמריו העיקריים. הזיכרונות הקיבוציים של עם ישראל היו פועל-יוצא מאמונה משותפת, מלכידות ומרצונה של הקבוצה עצמה, ואותם זיכרונות מסרו מדור לדור והחיו את עברה באמצעות מערכת שלמה של מוסדות חברתיים ודתיים משולבים שפעלו אורגאנית למען מטרה זו. ירידתו של הזיכרון הקיבוצי היהודי בתקופה המודרנית היא סימפטום חיצוני בלבד לחשיפתה של אותה רשת משולבת של אמונה ומעשה, שבאמצעות מנגנוניה, שאחדים מהם נבחנו כאן, נעשה לפנים העבר לנוכח. כאן שורש המחלה. בסופו של דבר, הזיכרון היהודי אינו יכול "להתרפא", אלא אם כן תירפא הקבוצה עצמה, שלמותה תשוחזר או יחודשו נעוריה".
בקיצור, למרות תקוותי העזה אני חוששת שלימודי ההיסטוריה היהודית שוב אינם "הדרך המודרנית והחילונית הטובה ביותר ליצירת זהות יהודית איתנה ושורשית", כפי שהצעתי למעלה, ועלינו לחפש דרכים אחרות לאיחויו של הקרע התודעתי של הציבור החילוני בארץ.
אשר לסיבה השנייה שלי, הפקת לקחים היסטוריים, גם כאן נכונה לי אכזבה. משנה סדורה בעניין זה הציע לאחרונה יוסף דן בקובץ מאמריו תורת הכאוס ומדע ההיסטוריה שבו הוא מציע "לראות בתורת הכאוס מקבילה מדעית לחקר ההיסטוריה - יש בהיסטוריה תבניות קרובות זו לזו, שלעולם אינן חוזרות על עצמן בדיוק, ואין כל אפשרות לקבוע חוקים המנבאים את העתיד". דן מדבר על "הנרטיבים והדעות הקדומות שהקהילייה האקדמית שבויה בידיהם: עם הסרתם של נרטיבים אלה נותר חוקר הלשון וההיסטוריה לפני מציאות כאוטית, שאין בה סיבתיות, חוקים ויכולת ניבוי".
גם כאן הבעיה איננה רק קוצר ידה של ההיסטוריה לסייע בידינו ללמוד משגיאות העבר ולתקנן. הבעיה החמורה יותר היא האופן בו ידיעת ההיסטוריה דווקא כן עשויה להשפיע על ההווה, אך לא כמקור של תבונה ותיקון, אלא כמועקה וכצלקת חשוכת מרפא, המאפילה על תפיסת המציאות העכשווית.
בישראל של תחילת המאה העשרים אנחנו עדים לשתי תגובות בעייתיות ומזיקות לטראומות היסטוריות: מחד גיסא, טראומת השואה שצילה עדיין מרחף מעלינו ומחשיך בעדנו את אורה של המציאות החדשה שלנו. העיסוק האינטנסיבי בלימוד השואה בישראל מדגים לנו כיצד הידע ההיסטורי הופך למקור בלתי נדלה של פחדים ורעשים המשפיעים על תפיסת המציאות הקולקטיבית, על שיקולי הפעלת הכוח הצבאי, ועל ההכרעות הפוליטיות הישראליות בכללותן.
מאידך גיסא, וללא השוואה כלשהי, טראומת הנכבה של האוכלוסייה הערבית, העומדת בסתירה לאתוס הציוני, נענית בסירוב ישראלי לראותה, ללומדה ולהכיר בה.
מתברר שהידע ההיסטורי כשלעצמו איננו מסוגל להוות בסיס איתן או תמריץ להתנהגות נבונה בהווה, והוא מנוטרל בדרכים שונות, אם על-ידי מנגנוני הפרשנות שמתעצבים סביבו, ואם על-ידי הכחשתו והסירוב להכיר בו.
למה 'נערי ההיסטוריה' לומדים היסטוריה?האכזבה שלי מציפיותיי האישיות ממקצוע ההיסטוריה מפנה מקום לציפיות וגישות אחרות. אלה מוצגות בכישרון רב בסרט בו פתחנו, "נערי ההיסטוריה".
הסרט מלווה חבורת נערים בבית ספר לבנים בצפון אנגליה שמתכוננת למבחני כניסה לאוניברסיטאות היוקרה הבריטיות. הסרט שנעשה ב 2006 מבוסס על הצגה שנכתבה על-ידי אלן בנט (ששימש בעבר מרצה להיסטוריה באוניברסיטת אוקספורד) ב-1983 והעלילה ממוקמת גם היא בשנה זו. על הכנת הנערים מופקדים שני מורים בפועל ואחת מהצד. כל אחד מהשלושה מייצג גישה אחרת להיסטוריה, אופיינית לזמנה, וכולן שונות מהסיבות שהיו באמתחתי בשנות השבעים.
הגישה הראשונה היא של הקטור, המורה הוותיק: היסטוריה עבורו היא חבילה יקרה ועמוסה שעליו להעביר בכובד ראש ובאחריות לדור הבא, שבשעתו יעבירה הלאה, עד סוף הדורות. עצם מעשה ההעברה הוא סוג של פעולה ארוטית עבורו, והיא הופכת איכשהו את מקבליה לאנושיים וטובים יותר.
למרות שדמותו של הקטור היא התגלמות ההומניזם והאנושיות, גישתו נתפסת כמיושנת כבר בסרט עצמו. גם לטינית נחשבה פעם ערובה לחינוך טוב ולערכים אנושיים, והיום נתקשה למצוא לה מצדדים. אחרי הנאציזם כולנו יודעים כבר שהיסטוריה בפרט ותרבות בכלל אינם הופכים אותנו לאנושיים בהכרח, ואם זאת מטרתו של הקטור, אפשר בהחלט שידע בסוציולוגיה, בקולנוע ובתקשורת חיוניים היום יותר, והם יכולים לעשות את מלאכת החינוך ההומניסטי לא פחות טוב מהידע ההיסטורי.
הגישה השנייה היא של אירווין, המורה הצעיר המייצג את העידן החדש: ידע היסטורי משמש אותנו בעיקר כדי להרשים את זולתנו בכלל ואת הבוחנים באוקספורד וקיימברידג' בפרט. בזה כל תועלתו. "היסטוריה בימינו אינה עניין הקשור לוודאות; היא מופע, היא בידור", הוא טוען.
גישתו של אירווין מופרכת מתוך הגיונה הפנימי: אם אין עניינה של ההיסטוריה חתירה לאמת ופיתוח החשיבה המוסרית שלנו, אם עניינה הוא עוד סוג של אסתטיקה והרשמת הזולת, או כדבריו "האמת אינה לב העניין בבחינה, בדיוק כפי שהסוגיה המרכזית בטעימת יין אינה הצמא, ובמופע סטריפטיז - הסוגיה אינה האופנה", הרי שבאמת אין בה צורך עוד. הגיוני יותר לעסוק באופנה, בבידור או במזון, ולא בעובדות מכבידות ותאריכים משמימים. אחיזתו של אירווין במקצוע תלויה באופיים של מבחני הקבלה ל"אוקסברידג'", וכשהוחלפו הבוחנים המבוגרים בצעירים מהם (אי שם בשנות התשעים בודאי) ממילא אין היא רלוונטית (ורנטיבילית) עוד.
המודל השלישי, של דורותי, המורה הפמיניסטית, תופס את ההיסטוריה כסך כל הטעויות שעשו הגברים, או כדבריה: "היסטוריה היא פרשנות על חוסר היכולות המגוונות והמתמשכות של גברים. היסטוריה הן הנשים ההולכות בעקבות הגברים, מצוידות בדלי ובסמרטוט ומנקות אחריהם".
בסרט, דורותי המותשת והמרירה מפנה את מקומה לאירווין הצעיר, ואיננה מלמדת עוד.
דומני שבכך מאפיינת דורותי במידה רבה את מצבו של המחקר ההיסטורי-פמיניסטי בכללותו: הוא הצליח לחשוף היטב את השתיקה וההיעדרות הנשית, אך למרבה הצער עדיין לא העמיד חלופה ראויה, 'הר-סטורי' אחרת באמת מ'היס-סטורי'. עדיין לא נוצרה היסטוריה פמיניסטית שתחדש את פניו של המקצוע, תוסיף לנו תובנות מאלפות ומקוריות, תאיר באור אחר את עברנו ותציע נימוק חדש ומשכנע למה שוב ועדיין כדאי ללמוד היסטוריה.
לסיכום נראה שכל שלושת המודלים שמציע הסרט מערערים בעצם על נחיצותם של לימודי ההיסטוריה. בסופו של דבר, הסרט שנכתב אולי כשיר הלל למקצוע, הוא בעומקו תפילת אשכבה להיסטוריה: קשה למצוא תיאור מבריק ומשכנע יותר לאובדן הרלוונטיות שלה.
למה להשקיע מאמץ רב כל כך לשכנע שלימודי ההיסטוריה כלא רלוונטיים?כי אני לא באמת משוכנעת, ומקווה מאד לקבל תשובות משכנעות, ולגלות שטעיתי.
הכותבת היא מרצה במכללה האקדמית לחינוך אורנים
5 תגובות:
אהבתי. ולמרות הכל היסטוריה היא עסק ממכר, לכל הנוגעים בדבר, תמיד היתה והיום אפילו יותר.
לעתים אני תוהה מה מרתק נערים בימנו האם מוסיקה, ספרים, המסך הקטן על כל גוניו, מסיבות, אלכהול, המין השני, ועוד.. כאשר חושבים על כך רואים ש"למוח הקטן" נוספו פרמטרים אין סופיים של אפשריות, זה לא הדור הישן שהיה חשוף למספר פרמטרים מצומצם זה דור העתיד שאוטוסטרדת המידע פתוחה בפניו.הדור הצעיר משווע לרומנטיקה מהעבר, ואנחנו בגדולתנו המאסנו עליו את ההסטוריה היפה והכובשת, הפכנו את ההסטוריה להיסטוגרפיה וחשבנו שהמאבק בן הגישות יעורר את הסקרנות אל העבר. שכחנו שבמאבקים לא מנצחים , שכחנו שתפקידנו להעביר לדור את מורשת השנים. אם נדע למצוא את הדרך לנפש הצערים. לחפש את התכנים שישבו את ליבם, לספר על המורשת, לא דרך מדידה ובחינה, אזי מבוטחני שהדור המביט על עברנו בערגה, ימצא עניין בהסטוריה אהובה.
אני חושב שהסטוריה היא מאוד רלוונטית לפוליטיקה וכלכלה ולמדעי החברה בכלל משום שהיא מאפשרת לנו לבחון את מצבנו היום מתוך הקשר הסטורי. מוסדות החברה הקיימים כיום - הפרלמנט, הבורסה, מדינת הלאום, מוסד הנישואין, מוסדות הדת - כולם נוצרו בהקשר הסטורי מסוים. הפשרות שלנו לראות את ההקשר הההסטורי הזה - גגם אם לא תמיד הוא מהימן לגמרי, או מסופר מנקודת מבט מסוימת, כן מאפשרת לנו להבין יותר טוב מאין אנו באים ולאן אפשר להמשיך מכאן. האין את חושבת שללא לימודי ההסטוריה ראייתך את המציאות היתה צרה יותר?
אני אמנם מעריצה שלך, אך דברייך מעניינים אותי בפניי עצמם. מאז שנפגשנו הבנתי שמדובר בכשרון גדול ויוצא דופן. אני חייבת לציין: ניכר שפישטת את הנושא. למזלי למדתי את הנושא והשקעתי בו, וכך הצלחתי להבין עד כמה הוא כבד. יהדות- חילונית אינה הפתרון. היא חלק מהבעיה. אני רוצה שתממשי את כשרונך הגדול. זה רק יועיל לכולנו.
התושבה שלי, מדוע חשוב ללמוד היסטוריה ?
1. לפתח את ההבנה והחשיבה: חשיבה ביקורתית- יכולת הבחנה, חשיבה רב כיוונית והשוואתית (ללמוד לחשוב ולא רק לשנן !. ובקיצור: לעבור מלמידה המתמקדת רק בשינון הידע (היום יש הצפה במידע ובידע)- ללמידה לקראת הבנה ופיתוח חשיבה. לעבור מקליטה פסיבית של ידע לעבר למידה פעילה יותר).
2. לטפח את הדמיון, הסקרנות והיצירתיות.
3. להתמודד עם חילוקי דעות, דילמות וקבלת החלטות.
4. לגבש עמדות ערכיות ומוסריות (חינול לערכים/ נקיטת עמדה כלפי אירועים, הערכות מנקודת מבט שונות).
לסיכום, כאשר לומדים את ההיסטוריה בהתבססות על ארבעת הנקודות המוזכרים לעיל, נוכל לדעת עד כמה מקצוע זה, איננו עוסק רק בעבר אלא גם בהווה ובעתיד.
ג'לאל ספייה
הוסף רשומת תגובה