4 באפריל 2017

ספרי יד ושם לקראת יום השואה



הוצאת יד ושם מפרסמת השנה שורה מעניינת של ספרים חשובים. הראשון בהם (עם בית מורשת) הוא אליכם אני כותבת: היומנים המקוריים, בנדין 1943 מאת חייקה קלינגר בעריכת בנה, פרופ' אביהו רונן, מרצה במכללה האקדמית תל חי ובאוניברסיטת חיפה. במבוא כותב רונן כי "יומניה של חייקה קלינגר הם תעודה ראשונה רבת חשיבות להבנת תנועות הנוער היהודיות בתקופת השואה, התפתחות הארגון היהודי הלוחם בבנדין ובוורשה, דמותו של מרדכי אנילביץ, מערכת היחסים בין ארגוני המחתרת והיודנרט ותגובת הציבור היהודי על ההשמדה".
היומנים נכתבו במחבוא ליד בנדין במהלך 1943. הם פורסמו בצורה חלקית ומצונזרת רק לאחר התאבדותה של חייקה קלינגר בשנת 1958 (כאשר, לדברי בנה, "לא עמד לה כוחה וביום השנה החמישה עשר למרד גטו ורשה שלחה יד בנפשה") וכעת מובאים במלואם וכלשונם.
רונן מביא את סיפורה המקיף של כותבת היומנים ואת סיפורן של המחברות המקוריות שכתיבתן נמשכה כשלושה וחצי חודשים. היומנים עוסקים ברעיון ההגנה היהודית בגטאות פולין ומביאים את סיפור הארגון היהודי הלוחם בבנדין ובוורשה כמו גם את חויותיה האישיות כפעילה בארגון הלוחם. על פי רונן, חייקה שהשתייכה לתנועת השומר הצעיר "אימצה בקנאות את ההשקפות הרדיקליות של תנועה זו שהתבססו על שילוב של מרקסיזם מהפכני ומחויבות להגשמת הציונות בארץ ישראל".
המבוא פרי עטו מביא את סיפור התגלגלותו של היומן, הגרסאות השונות שפורסמו ממנו עם השנים והסיבות לצנזורה שעבר, החשיבות של החומר שבו לא רק מבחינה היסטורית אלא גם מבחינה אישית, ערכית ותנועתית. מבחינה זו, הגירסה הנוכחית, המבוארת, סוגרת מעגל. היא מאפשרת לא רק את סיפור ההיסטוריה אלא גם את סיפור התגלגלותו של החומר היקר הזה. לצורך כך, על הקורא להשלים את קריאת ספרו של רונן "נידונה לחיים: יומניה וחייה של חייקה קלינגר" שיצא לאור בשנת 2011 וכן את החומרים שכתבה חייקה בעצמה במהלך השנים. הפסיפס המלא הזה מאפשר למתעניין בתקופה, בדמויותיה, בעשייתן ובביקורת עליהן וגם חוקרים המבקשים להעמיק באספקטים חשובים שמעלה חייקה את ההבנה המלאה אודות מה שצונזר בעבר ומותר כיום.
הספר מלווה ברשימה ביבליוגרפית מעודכנת וחשובה, במפתח שמות וכמובן בביאור רלוונטי לכל אורך עמודיו.






הוצאת יד ושם בשיתוף המחקר לחקר יהדות הולנד הוציאו לאור את אהבת הגורל: שבעה חיבורים על ברגן בלזן מאת אבל י' הרצברג. הספר ראה אור לראשונה בהולנדית בשנת 1946 והכה גלים. בעקבות כך הוא נדפס לאורך השנים בשמונה מהדורת ותורגם לשפות רבות. בהקדמה מאת דן מכמן נכתב בין היתר כי 140 אלף יהודים נמנו בהולנד במפקד מיוחד שנערך בינואר 1941 וכ-75 אחוזים מהם נספו. רק יחידים שרדו ממחנות המוות. רוב השורדים היו מי שהסתתרו בהולנד עצמה. אולם קבוצה גדולה יחסית שבה מממחנה ברגן בלזן. אלה היו יהודים שנשלחו למחנה זה במסגרת תכנית שהגתה גרמניה לשם חליפין תמורת גרמנים בארצות האויב ובהם אבל הרצברג, מנהיג ציוני מהתקופה שקדמה לכיבוש. הוא החל בכתיבת סדרה של שבעה חיבורים על החיים בברגן בלזן. החומר מתאר את המחנה כמעין עולם בזעיר אנפין. הוא מאפיין את הדמויות הנוכחות במחנה וכתיבתו משקפת את ראייתו היהודית-ציונית. חשוב לציין כי הרצברג מתאר את נוכחותם של יהודים מלוב שנכלאו בברגן בלזן, את המפגש עמם ואת הסתכלות אנשי הס"ס עליהם כעל "עופות מוזרים".
הספר שלפנינו הוא מסמך בעל ערך חשוב מבחינות רבות, היסטוריות וגם אקטואליות.





הוצאת יד ושם בסיוע ועידת התביעות הוציאה את חששנו פן נתפוגג: יומן מטרנסניסטריה. זיכרונות מן הצבא הבריטי מאת צ'רנה ברקוביץ' ווילי ברקוביץ'. הספר מכיל מבוא של גלי תיבון שבו היא מספרת על צ'רנה ברקוביץ' שחיה בצלה של סכנת חיים מוחשית ומתמדת בגטו שרגורוד שבטרנסניסטריה ואף על פי כן היה בה עוז הרוח לכתוב יומן. זהו אותו חבל שכונה "ארץ גזרה ומוות".
יומנה של צ'רנה ברקוביץ' נכתב מנקודת ראות נשית המדגישה את התמודדה של אישה ואם בגירוש מביתה, מציינת תיבון, אל מציאת החיים הרת הסכנות של הגטו. מסעות גירוש אלה והחיים בגטאות העמידו בפני נשים יהודיות, ובהם ברקוביץ', אתגר עצום והן נאלצו לגלות יזמה וכושר המצאה ולהשתמש בכוחות נפש אדירים על מנת לשרוד.
היומן מספק הצצה ועדות מבפנים על הנעשה, על האימה וכל זאת בתיאורים עשירים אודות מלוא העליבות, ההתמודדות עם הערב ותנאי המחייה הקשים, האבל הכבד על מות אביה ושרירות ליבם של השלטונות הרומנים האנטישמיים.




במקביל התפרסם גם יומנו המשוחזר של מיכאל קראוס בממלכת התיל: טרזינשטט, אושויץ-בירקנאו, מאוטהאוזן: יומן משוחזר 1942 – 1945 בהוצאת יד ושם. "אין זו מלאכה קלה לחבר הקדמה ליומן שכתבתי לפני שישים ושש שנים ויש לו כבר הקדמה עצמאית משלו", כתב בהקדמה, "הסיבה העיקרית שבעטיה העליתי על הכתב את חוויותי מימי הכיבוש הנאצי היתה פשוטה מאד: כדי שלא לשכוח. חששתי אז, בצדק, שקל לאדם לשכוח את הפרטים הקטנים ומצאתי שחשוב לשמר בכתב לפחות ראשי פרקים של ההתרחשויות המרכזיות שחוויתי על בשרי. רציתי לשמר את הכל למען 'צאצאי' בלי שידעתי באותם הימים שעתידה להיות לי משפחה וילדים ונכדים. ממרחק הזמן הבנתי שההחלטה לכתוב את זיכרונותי היתה נכונה וחשובה. כתיבת היומן סייעה לי לעמוד לבדי, ללא הורים, במעבר ההדרגתי והכואב אל חיים 'נורמליים'. היום ברור לי לגמרי שאילולא כתבתי את זיכרונותיי מיד לאחר המלחמה לא הייתי עומד במשימה מאוחר יותר".
עורכת הספר, אלנה צ'טוורטצ'קובה, מציינת כי מיכאל קרוס החל לכתוב את היומן בביתו שבנאכוד והמשיך בכתיבתו גם בגטו טריינזשטט. עם הגיעו למחנה הריכוז וההשמדה אושויץ-בירקנאו נלקחו ממנו כל חפציו וכל רשימותיו הושמדו. בסוף המלחמה ולאחר שהשתחרר והחלים מעט, עוד בבית החולים, החל שוב לצייר ולתאר את שעבר עליו. כך נוצרו היומנים מחדש.
ואכן, היומנים שכוללים את קורותיו בשנות המלחמה מכילים בעיקר את ימי כליאתו במחנה המשפחות בבירקנאו, צעדת המוות לאוסטריה ותיאור חודשי המלחמה במאוטהאוזן ובמחנות הלווין מלק וגונסקירכן. האיורים והרישומים הרבים שבהם העשיר קראוס את רשימותיו שובצו בדפי המהדורה העברית ועליהם נוספו הערות רקע היסטוריות וביאורים למונחים מעולם המחנות הנאציים.





הוצאת יד ושם הוציאה גם את חיי בלול תרנגולות: נער יהודי במחבוא בהולנד מאת מקס עמיחי הפנר (שתרגמה מאנגלית סמדר מילוא).
מקס הפנר היה בן שמונה כששוטרים נאצים פרצו לביתו שבאמסטרדם כדי לקחת את אביו אלברט. האב הצליח להימלט והשוטרים לקחו את אמו אירנה לנקודת ריכוז לקראת גירוש למחנה. היא הצליחה להשתחרר ומקס והוריו ירדו למחתרת עם בני משפחת גראומן. לאחר שנדדו בין מקומות מסתור מצאו המשפחות מקלט בחווה של משפחת ינסן בפינה רחוקה של הולנד.
שלוש שנים גר מקס בלול תרנגולות שהוסב למקום מגורים – בהן מצא מפלט בציור של החיים בחווה. הציורים הבהירים והשלווים שמצויים בספר הם הציר שסביבו טווחה מקס את סיפור חייו והצלחתו בימי האימה.

זהו ספר לקורא הצעיר במסגרת סדרת "בגוף ראשון" של "יד ושם". הוא מומלץ ביותר לבני הנעורים אבל לא רק להם. ברגישות ובעומק מצליח הקורא להבין את הנעשה בעת הבריחה ולהיכנס לעולמו של ילד צעיר שכמו רבים אחרים נאלץ לברוח ולהסתתר, בחסותם של אנשים טובים ויקרים, אל מול הרוע ושליחיו שחיפשו אותם ובמקרה שלו ושל משפחתו, לא מצאו אותם. ספר חובה.






אין תגובות: