"בעולם הרחב מוסטים
גלי ההתעניינות בשואה – לעתים בשוגג, לעתים במזיד – לחיזוק תפיסות המעוותות את
סיפור השואה ואת השלכותיו על חיינו היום", כך כותב אבנר שלו, יו"ר הנהלת
יד ושם, בפתח האלבום "נתתי להם יד ושם: 60 שנות הנצחה, תיעוד, מחקר
וחינוך" מאת בלה גוטרמן בהוצאת המכון הבין-לאומי לחקר השואה "יד
ושם" בירושלים.
האלבום
המחזיק 335 עמודים סוקר את כל תולדות "יד ושם" מאז החזון של מרדכי שנהבי
מקיבוץ משמר העמק שהתווה, כבר בעיצומה של מלחמת העולם השניה, את התוכנית להקמתו
ועד שנות האלפיים בו הפך מוסד חשוב זה למרכז עולמי של הנצחה, חינוך ומחקר ומוקד
הזדהות סביב נושא השואה. כל פרק באלבום חשוב זה מוקדש לעשור בפעילות "יד ושם"
שהפך להיכל הזיכרון של האסון הגדול של האנושות.
האלבום
בנוי על פי פרקים כרונולוגיים אשר השיטוט בהם גם מלמד על התפתחות תרבות הזיכרון
הישראלית והנרטיב הקבוע והמשתנה שלה. שנות הארבעים מתוארות דרך החזון של שנהבי
שהחל באימוץ הרעיון על ידי הוועד הציוני תחת מנהיגותו של פרופ' חיים ויצמן, ימי
מלחמת העצמאות שקטעו את הפעילות וסיפור הקרב על הר הזיכרון. בפרק זה מובא המסמך
המקורי של ההצעה שהגיש שנהבי בספטמבר 1942 ובו כתב בין היתר: "חללי הפרעות
בעם העברי – מספרם למיליונים יגיע. החללים - חלליו של כל אחד מאיתנו הם – הורים,
ילדים, אחים, אחיות, קרובים וידידים".
פרק
שנות החמישים סוקר את המעבר ממפעל הנצחה לרשות ממלכתית במיוחד לאחר ההחלטה שהתקבלה
אז להעביר את הפעילות לממשלת ישראל ולכנסת ונתקבל חוק "יד ושם". בפרק זה
מובאים פרטים על תחילת המפעל הענק ובין היתר על ראשוני הדפים המכונים "דף
עד" שעליהם נכתב: "שמו מעיד עליו. אין זה שאלון במובנו הרגיל. בדרך זו
אנו באים ליצור מסמך שיעיד, כי הקרבן הנקוב בשם היה בחיים ונפל מידי הנאצים. דף עד
זה, הנושא עליו את חתימות העד והפוקד, יישמר בגנזך יד-ושם כתעודה אותנטית – במקום תעודת
הלידה והאזרחות של הקרבן, שעל פי רוב הושמדו עמו. דף עד זה הוא התעודה שבהסתמך
עליה תוענק אזרחות-זיכרון של מדינת ישראל לקורבן הנרשם".
פרק
שנות השישים עומד בסימן משפט אייכמן שבו מילא יד ושם מקום מרכזי בהעמדת תיעוד חשוב
לרשות משטרת ישראל והרחבתו של המוסד. פרק שנות השבעים עומד בסימן של בנייה
והתרחבות וגם בסימן חשש מסגירת "יד ושם". באותה תקופה, מוקמים "עמוד
הגבורה", אנדרטת גטו ורשה של האמן נתן רפופורט ונבנה היכל השמות שבו מרוכזים
שמות קרבנות השואה שהוחל באיסופם מיד אחרי מלחמת העולם השניה. בפרק זה כמו בכל שאר
פרקי הספר מתואר "יד ושם" בתמונות, במסמכים ובכרזות ודרכם מקבל ההר
ציביון והופך למקום עלייה לרגל לא רק למיליוני מבקרים ובהם ראשי מדינות העושים את
דרכם בשבילי הזיכרון אלא גם לבית ספר עבור עשרות תלמידים וחיילים המקבלים כאן את
המקל ההיסטורי-יהודי-ציוני. באחת ממאות התמונות נראה נשיא מצרים אנואר סאדאת מלווה
בראש הממשלה דאז מנחם בגין כשהוא מגיע ל"יד ושם" (נובמבר 1977) וכותב
בספר האורחים: "יהי רצון שהאל ינחה את צעדינו לכיוון השלום. הבה נשים קץ
לסבלו של המין האנושי".
פרק
שנות השמונים מעניק מקום להידוק הקשר עם תפוצות העם היהודי בעשור שבו נבנית בקעת הקהילות
ואנדרטת "יד לילד היהודי". באותה תקופה ומאז נערכים במקום כנסי מחקר
בינלאומיים ונמשך מפעל ההכרה המרגש בחסידי אומות העולם ומונהג נוהל "לכל איש
יש שם".
פרק
שנות התשעים מתחיל בהבניית חזון "תכנית 2001" להקמת הקמפוס על הר
הזיכרון. בשנות התשעים יוזם "יד ושם" את מחשוב הרשת של אוצרות הידע
המצויים בה (ארכיון, ספריה, מחקר, קולנוע ועוד) מתוך חזון עתידי ונכון שלפיו
חוקרים וצעירים יגיעו אל הטקסטים החשובים הללו דרך הרשת. טקסי יום הזיכרון מקבלים באותו
עשור את הצביון הנהוג כיום ומוקם בית הספר הבינלאומי להוראת השואה שמטרתו לא רק
ללמד שואה אלא לחנך להבנת השלכותיה ומשמעותה בעולמנו. בראשית 1991 הובא למקום
מפולין קרון הרכבת, אחד מיני רבים, שדחס יותר ממאה יהודים בדרכם למותם בתנאים לא
תנאים, זאת לאחר שבסוף שנות השמונים קיבל "יד ושם" תיעוד מארכיונים
שנפתחו בברית המועצות והארכיון התעשר ביותר מ-20 אלף דפים של מסמכים ותעודות ובהם
רשימות שמיות של יהודים שנרצחו בידי הנאצים ותצלומים משחרור מחנה מיידנק. במסגרת "תכנית
2001" לבניית מכלול מוזאונים המתאים לתפיסות החדשות של האלף השלישי ראה
"יד ושם" צורך להגדרת קהל היעד ולבחינת התכנים המיוחדים שיש להציג בו.
נקבע כי קהל היעד יהיה הדור הצעיר – יהודי ולא יהודי – של בני הדור השלישי
והרביעי. נקבע כי יש להשמיע את קולו של הקרבן היהודי ולספר סיפור שיש בו ממדים
משולבים של הצגת מידע ויצירת חוויה משום שהמוזיאון לא נועד להיות תחליף לספר לימוד
ולשיעור היסטוריה. ההחלטות של הצוות שעבד בשעתו קבעו את אופיו של "יד
ושם" היום ובשנים הקרובות. הוא עיצב מוזיאון מנקודת מבט יהודית של האדם
היהודי והתמודדותו בתקופת השואה וסיפר סיפור היסטורי שיש לו התחלה, אמצע וסוף
שהמבקר במוזיאון יצעד לאורכו, תוך מעבר בין תקופות ובין מרחבים שבהם התקיימה
השואה. פרק שנות האלפיים נחנך בפתיחת המכלול המוזיאוני והופך את "יד
ושם" למרכז עולמי ומוקד הזדהות. הוא
נפתח בדבריו של יוחנן פאולוס השני בביקורו במקום בשנת אלפיים: "במקום זה של
זיכרונות המחשבה, הלב והנפש חשים צורך עז בשתיקה" וסוקר את הנתיב המוזיאלי
שדרכו מומחשת השואה באמצעים מרובים ומגוונים המבקשים להזכיר כל העת שאין לשכוח
ושיש ללמוד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה