31 במרץ 2013

על אמון ואטונומיה במערכת החינוך - מאמר אורח מאת אדר כהן


 


הכותב שמש מפמ"ר אזרחות ומנהל המטה לחינוך אזרחי במשרד החינוך בשנים 2008 עד 2012

ערב פסח, ואנו עומדים ככל הנראה בפני שינוי בכיווניה של מערכת החינוך שלנו. ליל הסדר, וההגדה של פסח במרכזו, משקפים יומרה חינוכית אשר במרכזה המצווה "והגדת לבנך" (ולבתך). עלינו לנצל את ההזדמנות להתבונן בתפיסות החינוכיות המגולמות בהגדה, כהשראה לדיון על התפיסות החינוכיות שאנו שואפים אליהן במציאות של ישראל 2013.
מן המפורסמות היא שההגדה משקפת תרבות חינוכית של שאלות ותשובות. הלימוד וההפנמה באים בדרך של שאלות וחשיבה אודות התשובות להן, ולא בדרך של שינון פשוט. הילדים, ויחד עימם כל באי ליל הסדר, נקראים להחיות את המורשת של החג בדרך של בירור. למימוש המשימה החינוכית "לספר ביציאת מצרים" נדרש דיאלוג מתמיד, החוזר בכל שנה מחדש, אפילו אם "כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה". שאלותיהם של ארבעת הבנים מזה וארבע הקושיות מזה עומדים בחזית של שיטת הדיאלוג בין הורים לילדים בליל הסדר. ואולם, קושיה חינוכית שאין להתעלם ממנה קשורה בהיותו של הטקסט שאנו קוראים קבוע ומוכתב מראש. על-פי התפיסה החינוכית הדיאלוגית, אין טעם רב בכך שהילדים ישאלו אם השאלות וממילא גם התשובות נתונות וידועות, ולא נותר מקום לחשיבה עצמאית של הילד. במילים אחרות, אם "מה נשתנה" מתמצה רק בשינון וחזרה, הרי שאין בו שום שינוי משנה לשנה ומילד לילד, והיכולת להפיק ממנו תהליך משמעותי של למידה מצטמצם מאד. כתשובה לקושיה זו, למדתי שבתיאור ליל הסדר במשנה (מסכת פסחים) נאמר: "מזגו לו כוס שני – וכאן הבן שואל אביו. ואם אין דעת בבן – אביו מלמדו: מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות.." וכו'. כלומר, לפי התיאור במשנה בחלק זה של הערב הבן (בין אם הוא חכם, רשע או תם) אמור לשאול באופן חופשי, מתוך העולה על ליבו ובמחשבותיו, והטקסט של ארבע הקושיות הוא רק כלי עזר לשעת חירום, במקרה והילד "אינו יודע לשאול".
המסקנה החינוכית מהאבחנה הזו ברורה: הדמות המחנכת אינה צריכה לתכנן, לבצע ולשלוט בתהליך החינוכי על כל שלביו ולהכתיב את כל המתרחש בו. יש להותיר למתחנכים את ההזדמנות לכוון את הדיאלוג הלימודי למקום המעניין מבחינתם. אנו, כמבוגרים ומחנכים, צריכים אמנם להתוות את מטרות וגבולות השיח, אך להשאיר מספיק מרחב לצעירים להוביל אותנו, ולהיות נכונים להיענות להם, גם אם שאלותיהם המאתגרות מקשות עלינו. הותרת המרחב הזה פירושה מתן חירות למתחנכים (והרי זהו חג החירות), הכרוכה בשחרור שליטה מבחינתם של המבוגרים-המחנכים (וזהו סוג של אחר של חירות). בכל תהליך חינוכי זו אחת המשימות המאתגרות ביותר: כיצד אנחנו כמובילים נביא את עצמנו לתת אמון ולאפשר מרחב ואוטונומיה, שרק הם מביאים לדיאלוג אמיתי שתוצאותיו בעלות משמעות.
כשם שאנחנו, כמבוגרים, צריכים לשחרר את עצמנו ואת ילדינו מכבלי העבדות ל"תסריט הידוע מראש" של שאלות ותשובות מוכתבות, כך יש לצפות מכל מורה בכיתה. למידה שכל כולה שינון אינה מתאימה למסורת המחשבה היהודית והיא גם אינה מתאימה לדרישות המאה ה-21. בשנים האחרונות גברו הקולות הקוראים למערכת החינוך ולמורים להבטיח כי בית הספר יאפשר לתלמידים מרחב של אוטונומיה לחשיבה, שאילת שאלות ואקטיביות בלמידה, וחשוב שמשרד החינוך ימשיך במאמצים לחזק תהליכים אלו. מרחב כזה, כאמור, מחייב את המורים לתת אמון בתלמידים וביכולותיהם לחשיבה עצמאית ומשקף הלימה בין היעדים לבין האמצעים להשגתם.
אולם, חשוב לזכור כי אקלים של דיאלוג ואמון אינו יכול להסתיים בדלת הכיתה ואינו מתמצה בשיפור הקשר שבין מורים לתלמידיהם. אותה תפיסה של אמון, אוטונומיה ודיאלוג שאנו מצפים מהמורים להפגין כלפי התלמידים יש להכיל גם ביחסים שבין מורים למנהלים, ובעיקר – בין משרד החינוך לבין המנהלים והמורים בשטח. בקדנציה החולפת נרשמה התקדמות של מערכת החינוך בכמה תחומים חשובים: יישום הרפורמות "אופק חדש" ו"עוז לתמורה", קידום תכנית התקשוב הלאומית, שיפור בהישגים במבחני הטימס, הטמעת מקצוע "תרבות ישראל".  אולם, עלינו להבחין בין התוצאות לבין הדרך בה הושגו, שהרי בחינוך הדרך חשובה לעיתים יותר מתוצאתה. חלק מהישגים אלו היה במחיר כבד, הנסתר מעין הציבור. תחושה נפוצה של מנהלים ומורים רבים היא שהמערכת מנחיתה עליהם עוד ועוד משימות, עוד ועוד מטלות, מבלי לשאול מספיק לדעתם ולהקשיב להם, מבלי לאפשר להם לעצב בעצמם את דרכי היישום, מבלי לתת להם מרחב נשימה וצמיחה. מערכת החינוך שלנו היא גם כך ריכוזית מאד, ו"קדחת המדידות" של בחינות וטבלאות יעדים החמירה עוד יותר את תחושות הניכור והעדר חדוות העשייה. דיבורים על אוטונומיה לבתי הספר היו, ברוב המקרים, רק בהקשר של ניהול משאבים ועל מנת להשיג מטרות שהוכתבו מראש ומלמעלה. שר החינוך החדש כבר הצהיר שבכוונתו לשנות את תנועת המטוטלת לכיוון של דיאלוג, הקשבה ושיתוף, ויש לתמוך בו בכך. על כולנו לקוות כי ה"מה נשתנה" של הקדנציה הקרובה אכן יתחיל בהחזרת האמון של כולנו במורים ובמנהלים, ואמון כזה חייב להתבטא במתן חירות פדגוגית וחינוכית גדולה יותר.        
               
פורסם גם בהארץ, 31 במרץ 2013

אין תגובות: