13 בפברואר 2011

פרטיקולריזם ואוניברסליזם בשיח השואה מאת פרופ' נעימה ברזל






השואה הוא הנושא אשר מערכת החינוך במגזר היהודי בישראל עוסקת בו באופן אינטנסיבי יותר מכל נושא לימודי-חינוכי אחר. לצד זאת, שכיחה הטענה בממד הציבורי וההצהרתי שלא עוסקים בשואה במידה מספקת.

להרחבת העיסוק בשואה ביטוי נרחב בהיקף שעות ההוראה, במספר יחידות הלימוד שמפותחות על ידי גורמים שונים, בהרחבת טווח הגילאים (בשנים האחרונות מלמדים אף בגילאי הגן), בממד הטקסי, בממד ההצהרתי, במסעות בני הנוער לפולין כמו גם בשילוב נושא השואה וזיכרון השואה בתוכניות כמו מורשת ושורשים, לימודי יהדות, תוכניות בת מצווה ובר-מצווה, ביקורים במוזיאונים, הכנה לצה"ל ועוד.

מאז שנת 2004 מציינים בארץ שלושה ימי זיכרון לשואה: יום הזיכרון הממלכתי לשואה ולגבורה שמצוין מאז 1959 בכ"ז בניסן; יום הזיכרון הבינלאומי ב-27 בינואר שהוא יום שחרור מחנות אושוויץ על ידי הצבא האדום ועשרה בטבת שהוא יום הזיכרון לקדושי ישראל בכל הדורות, המצוין במוסדות וביישובי החברה הדתית-לאומית ומטופח בשנים האחרונות בעיקר בקבוצה האמונית.

טענתי היסודית במאמר זה היא שהעיסוק בנושא השואה במגזר היהודי בישראל בכל אחד מהנגזרות מתנהל במישור הפרטיקולרי כאשר ההתמקדות היא בזיכרון השואה כסיפור השמדת יהודי אירופה, סבלם וקורבנם אשר מועבר באמצעים סיפוריים המגולמים באמצעים חזותיים שונים.

בתוך המבנה הסיפורי של תהליך העברת הזיכרון, מוקדש ומקודש מקום מרכזי לעדות ולעדים כנושאים החיים של המוות ושל הזיכרון. להמחשה עד כמה ממוקדת התודעה בישראל בהיבט הפרטיקולרי יכולים להעיד למשל שני הגורמים הבאים.

א. מהדיווחים בתקשורת על אירועי יום השואה הבינלאומי השנה ניתן היה להבין כביכול שההקשר ושזירת המשמעות באירועי הזיכרון של ה-27 בינואר מתמקדים בסיפור הפרטיקולרי היהודי ולא היא.

ב. כאשר הורחב מנעד הגילאים שנחשף באופן מודרך ומכוון לנושא השואה (כולל גילאי הגן, אם מיוזמתן של גננות במקומות שונים ואם מיוזמתן של רשויות וארגונים) מתמקד העיסוק בסיפור שמסופר לפעוטות בסבל הנורא, ברעב, במחלות ובמוות אך מוגש עם נחמת הסוף הטוב. מעדויות הורים מתברר שהבחירה בכיוון זה מוסברת כמענה לתחושה של הגננת שמוגדרת כחובה פנימית כלפי זיכרון השואה ו"שחשוב לעסוק בכך".




בשנים האחרונות ישנם ניסיונות למשל של המרכז לחינוך הומניסטי בלוחמי הגטאות להציע למערכת החינוך הערבית מבנה של יחידת הוראה שלמה בתחום. מהלך זה המתקיים בלוחמי הגטאות הינו רציני, מעמיק ומושקע. הוא כולל לימוד נפרד ומשותף לבני נוער ערבים ויהודים של סוגיות בתופעות של גזענות דה-הומניזציה ושואה. הכיוון של ניסיון זה הוא מעבר מהאוניברסאלי לפרטיקולרי תוך כדי ליבון של עמדות ותפיסות אישיות. מול האופי הסטנוגרמי של אירועי השואה כפי שהם מופיעים בספרי הלימוד בהיסטוריה במגזר הערבי (כל מגזר בארץ מלמד היסטוריה תוך שימוש בספרי לימוד שונים), נחלץ גם מוסד "יד ושם" ומפרסם ערכה בערבית ובעברית המובנית באופן ספיראלי. ערכה זו מוליכה מהממד האוניברסאלי תוך דיון במקורות הגזענות ובהתהוותו של משטר שאימץ אידיאולוגיה רדיקלית שתכליתה פגיעה שיטתית באוכלוסייה אל פרק הסיום העוסק בתמצות בפתרון הסופי והשמדת העם היהודי. אף כי אין בידי מידע מדויק על מספר בתי הספר שרכשו ערכה זו, ניתן לומר כי מהמפגש שלי במכללה האקדמית אורנים עם סטודנטים ערבים הלומדים לתואר ראשון ולתואר שני מלמד על כך שאי ידיעתם את החומר הקשור בשואה זועקת. אצל לא מעטים מהם בולטים חשש ורתיעה מעיסוק בנושא משום שהוא מייצג השתייכות לסיפור גורלו של האחר המדכא שהתחפש למדוכא.

המפגש שלי עם סטודנטים במכללת אורנים בנושא השואה מתקיים כבר שנים אם באמצעות קורסים בחוג להיסטוריה העוסקים בתולדות מלחמת העולם השנייה והשואה ובעיקר בקורס העוסק בתפיסות של הוראה שואה בתואר הראשון ובשנים האחרונות גם בקורס העוסק בשיח השואה בחברה בישראל בתואר השני.

סטודנטים, יהודים וערבים, מגיעים לקורסים אלו כשהם טעונים רגשית וחווייתית. מרבית הסטודנטים היהודים טוענים שהם מכירים את הנושא ואף יש להם ידע מוכח בנושא. לעיתים, במיוחד בשנים האחרונות, חלקם משדרים עייפות מהנושא. למולם אני נוכחת בהתרגשות וציפייה אצל חלק מהם, בעיקר אצל אלו המבקשים לברר באמצעות לימודיהם בקורס את תולדות משפחתם. יש אף כאלו שמשדרים חרדת קודש כלפי הנושא ומצפים שלא אבלבל אותם עם העובדות.

ההבנייה הפרטיקולארית
להלן מספר תיאורים המדגישים לדעתי את ההבנייה הפרטיקולארית אשר אתה מגיעים רוב הסטודנטים היהודים:

אחד משני התרגילים הראשונים שאני עורכת בשיעור בהוראת השואה בתואר הראשון כולל בקשה לכתוב באופן מנומק את הכרונולוגיה של תקופה השואה, דהיינו לרשום ולהסביר איזה תאריך ואירוע מציינים את תחילתה ואיזה את סיומה. הדגש הוא על המלה "תקופה". התשובות מגוונות והניתוח שלהן מרתק. לעניינו יש לדעת שבכל קבוצה של סטודנטים רבים (לעיתים לפחות כמחצית), יציינו בדרך כלל שתקופת השואה מסתיימת עם הקמת מדינת ישראל. ימצאו כמובן גם אחרים שיציינו שתקופת השואה נמשכת עד ימינו. אחדים יאמרו שהיא לא יכולה להסתיים. ההנמקות לבחירה הראשונה הן בדרך כלל שעם הקמת המדינה נמצאה מולדת לניצולים ושאם הייתה לנו אז מדינה לא הייתה מתרחשת השואה. את הבחירה השנייה, שלפיה תקופת השואה נמשכת עד ימינו, ינמקו סטודנטים בכך שכל עוד הניצולים אתנו, סבלם חי אתנו ושאנחנו מחויבים תמיד לזכור ושאסור לנו לשכוח.

אלו הם טעונים א-היסטוריים שמושתתים ונאחזים, שלא לומר לופתים ונלפתים, באופי הפרטיקולרי של תרבות הזיכרון שמכנסת לתוכה את ההיסטוריות של אירועי השואה. הקשר ההיסטורי והפוליטי בין אירועי השואה והקמת המדינה ובניית נוסח של הצדקות במישור הלאומי והרגשי לשואה כסיפור של אתוס לאומי מבנה רצף של סיפור זיכרון, בבחינת "משואה לגאולה". קיים כאן ערוב מובהק של התייחסות רגשית לעדים עם חשש מאובדן נכס הזיכרון כשמשמר אחדות וזהות נוכח התמעטותם של העדים.

העדים נתפסים כמספרים האמינים של מה שהיה. כאשר אני מזהה אצל סטודנטים צורך לגעת ולפענח את הסיפור המשפחתי, אני נדרשת להדרכה רגישה ומורכבת. לענייננו חשובות תגובות שכיחות של סטודנטיות בנוסח: "אבל סבתא שלי ספרה לי שכל הפולנים תמיד שנאו יהודים" או "את סבתא שלי דווקא ההולנדים הצילו". בתגובות אלו יש משום שיקוף של מצב תודעה קיבוצי שהלך והתהווה מאז ראשית שנות ה-80 של המאה הקודמת ומקבל תוקף מיוחד בשנים אלו אשר בהן הולכים ומתמעטים העדים. זהו מצב תודעה המושפע גם מהיותנו שרויים ב"עידן העדות" כפי שמכנה זאת החוקרת שושנה פלמן. זהו מצב תודעה שניזון גם מהוויזואליות של סיפור העדות במסירתו על מרקע הטלוויזיה, מסרטי העדויות המשפחתיים שבאים לתעד את המורשת המשפחתית כמורשת לאומית. זהו מצב תודעתי הדובר בלשון של הנצחה המנומקת בתחושת החוב כלפי מי שהיה שם המצריכה הזדהות שלמה.

במצב תודעתי זה, העדים הינם גיבורי סיפור השואה (לא הקורבנות! והרי בפני מצב תודעה זה כבר הזהיר אותנו לפני עשרות שנים פרימו לוי), ההישרדות היא גבורה בפני עצמה ויכולת ההישרדות היא תכונה נחוצה. תהליך קבלת העדות כאמת פנימית וחיצונית מלווה בתחושה של הזדהות כביטוי הרגשי המתחייב כאשר זו נמסכת ברצף הגורל היהודי, בבחינת גזירה אפריורית הנובעת מההיסטוריה היהודית, משמע, דטרמיניזם מולד כמעט. ניתן לומר שהמשמעות שמוקנית לעדות מצביעה, כמו גם מרכיבים אחרים, על מהפך שחל בתפיסה של הציונות את עצמה מתנועה המחוללת שינוי בהיסטוריה היהודית למי שמקבלת את גזירת הגורל היהודי.

"ניצחון הרוח היהודית"
עניין זה בולט במיוחד בשיעורים כאשר נוכח לימוד והסבר על תהליך התגבשות הפתרון הסופי, שלביו ההדרגתיים, הקשריו החברתיים והשלטוניים, הקשריו למהלך המלחמה, השוני בין ארצות שונות ועוד. יימצאו אז סטודנטים שיעירו "למה הם (כלומר הרשויות הגרמניות) היו זקוקים לכל ההסברים והשלבים, מדוע הדיונים? מה הפריע להם לחסל את היהודים כבר בשלב הזה? למה הם חיכו?". דומה שמקורן של שאלות אלו לא רק בחוסר הבנה של תהליכים היסטוריים, חברתיים ופוליטיים, אלא מתהליך כינוסה של ההיסטוריה בזרועות תפיסת הזיכרון. זהו תהליך שממעיט במורכבות ויוצר לכידות סגורה, כמו שלימד אותנו חוקר תרבות הזיכרון פייר נורה. אני שומעת את הסטודנטים ונוכחת בניצחונה של האינדוקטרינציה במערכת החינוך. כלומר, בוגרי מערכת החינוך משדרים שגורל היהודים בהיסטוריה נחרץ. שנאת היהודים הייתה מאז ומתמיד, כך גם היום. הנאציזם היה רק בבחינת מגשים של גזירה זו באכזריות נוראה ובטוטליות. פועל יוצא מכך שפתרון קיים, אם בכלל, רק במעגליות החוזרת של "שואה וגאולה". מבחינה זו חוזקו של היש הוא כאן ועכשיו בלאומיות הנוכחת, בבחינת ערובה לבאות. תגובות אלה עומדות בקנה אחת עם תפיסות שבמרכזן עומדת התזה שלפיה "אין על מי לסמוך ואין במי לבטוח" או "ראו מה קרה לנו בשואה והעולם הרי נשאר נגדנו".

לא פשוט לשרש גישה פרטיקולריסטית זו שמוחקת תקופות שלמות בהיסטוריה, שמפשטת ומשטחת באופן מדאיג את הבנת העבר כמו גם את הבנת המציאות הנוכחת. גישה פרטיקולריסטית הגורמת להתקפדות ופעמים רבות לתחושה של קורבנוּת מולדת.

אם אני מצליחה לשרש זאת אני עושה זאת בסיוע של סטודנטים אשר מוכנים, מראש או תוך כדי התהליך הלימודי, לשאול את עצמם שאלות קשות. ישנם כמובן לא מעטים כאלה. בתהליך זה באות לידי ביטוי שאלות מהתחום האוניברסאלי אודות טבע האדם והבנת התנאים בהם צומחים משטרים מסוימים. חשיבה על התניות חברתיות והתנהגותיות שכיחות במצבי כיבוש ושליטה ומשקלן של השררה והכוח ביחסים בין קבוצות אוכלוסיה שונות. זהו דיון שמטרתו לייצר הבנה ורצון לגבי אפשרות קיומה של חברה ומשטר מאפשרי חירויות והוגנים כלפי האחר. לעיתים נדמה לי שאני מצליחה, אך לא תמיד. ברמה הפרטנית אי ההצלחה שלי הופכת למובהקת כשמדובר בבוגרות של בתי אולפנה. בהקשר זה אני חוזרת ומזהה שאחד המוטיבים העיקריים שיחפשו הסטודנטים בשיעורים שלי זאת ההגדרה של "ניצחון הרוח היהודית בימי השואה". דהיינו, ישנן עבודות של סטודנטים המבקשות בדרך הצגת תיאור שכזה למצוא הוכחה לכך.



עניין "ניצחון הרוח היהודית" בתקופת השואה הוא סוגה מורכבת ומרתקת. הוא ניזון מתפיסת "העמידה היהודית" שגובשה במחקר ראשית שנות ה-70 והובלה על ידי יהודה באואר. זהו מונח שלא ניתן לתרגמו לאף שפה ושהתפתח כאנטי תזה, הן היסטוריוסופית והן רגשית, להאשמת היודנראטים בשנות ה-60 (מחקרו של ראול הילברג, עדויות משפט אייכמן ועמדתה של חנה ארדנט) בשיתוף פעולה עם הליכי ההשמדה וכהרחבה של מושג ההתנגדות ואי שיתוף הפעולה. אך "ניצחון הרוח" נחוץ גם כמענה אל מול זיהוי השואה ככישלון של מרכיבי הקיום והתגובה היהודים כנגד מחוללי ההרס.

אין ספק שמבחינה היסטורית היו בימי השואה תגובות רבות ומגוונות, התארגנויות, תפיסות של מנהיגות אלטרנטיבית, חיי יצירה וחינוך ענפים שניתן לכלול אותן תחת הכותרת של "ניצחון הרוח היהודית". עם זאת, לא כל תגובה או התארגנות בחיי היהודים בימי השואה אפשר וראוי לכנס תחת כותרת זו. נדמה לי שגישה הנמנעת ממגננה פרטיקולריסטית ובוחרת לעסוק בניתוח התנהגותן של חברות הלכודות תחת טרור במצב של שלילת זכויות, דיכוי השפלה ואי וודאות כאשר ברקע גזר דין של גירוש ומוות, יכולה להסביר את הסיטואציה המורכבת בהרסנותה, בה הייתה נתונה החברה היהודית בימי השואה. זו הייתה חברה שנפוצו בה תהליכי ריסוק ושבירה ולא בכדי. זהו דיון קשה המפרק את ההוויה ההיסטורית ומטלטל את הדנים בה.

במילים אחרות, הסבר ייחודה של השואה היהודית איננו בשזירת כתרים מתחום תרבות הזיכרון, אלא בהבנה שהשואה התרחשה נסיבות מסוימות כצירוף של גורמים קיצוניים היסטוריים, אידיאולוגיים ופוליטיים שכל אחד מהם לבדו לא יכול היה להוליד את האימה. רק הניתוח של מה שאפשר את הצירוף הוא המזהה את הנאציזם ואת השמדת היהודים לתופעה ייחודית והוא הנתון לדיון הפרטיקולארי (ראו בעניין זה הדיון אצל עדי אופיר). בה בשעה אפשרות הפירוק של הצירוף, תיאור הרציונאליזציה והבירוקרטיה של מהלך של רצח עם, ניתוח הקשר הרגשי בין היחיד להמון ולמנהיג, אופני ההשלטה והמנגנונים שמטופחים להוצאתו של האחר מהחברה, הדיון בהדרגתיות ובבנאליות של תהליכים אלו ובמימושם כאפשרויות ריאליות של קיום אנושי נוכח - כל אלו ונוספים הם בבסיסו של הדיון האוניברסאלי בשואה, כפי שטוען עדי אופיר והטיב לעשות זאת פרימו לוי.

על כן רק שיח מתמשך בין הממד הפרטיקולארי והממד האוניברסאלי מאפשר התמודדות רגשית ואינטלקטואלית עם אירועי השואה. שיח כזה יכול לייצר את ההבדל הנחוץ כל כך בין הזדהות לבין אמפטיה בהתייחסות לעדים ולעדויות. ביטויי אמפטיה מאפשרים את עבודת הזיכרון המעורבת במציאות החברתית בתהליך של עיבוד ואבחנה בין עבר להווה, ולהכיר בכך שמה שקרה לנושא הטראומה או לעמך, קשור אמנם לכאן ועכשיו אך אינו זהה לו. לעומת זאת, כאשר העבר נחווה כנוכחות, כאשר העדים הם מוסרי האמת התקפה של כאן, בתוקף מי שהינם בזיכרון של שם, נוצרת הכללה בלתי מובחנת של הטראומה ההיסטורית לכדי רעיון של "תרבות פצע" (wound culture) שבמסגרתה "כולנו קורבנות" ו"כולנו ניצולים" (ראו בעניין זה הדיון אצל דומיניק לה-קפרה). זהו בדיוק העניין שכלפיו מתקומם אמיר גוטפרוינד בספרו "שואה שלנו".

כמו כן ניתוב נכון של שיח זה יכול לבור את האבחנה שבין זכירה לבין החייאה וזאת כאשר תהליך של החייאה עוסק במה שמכונה כנוכחותו של הזיכרון חי, על פי אבישי מרגלית. אומר רק שתפיסת הזיכרון החי יוצרת נתק מההיסטוריה אל עבר המיתוס והנוסטלגיה, על פי שאול פרידלנדר. לא פחות מרכזי בעיני הוא ששיח זה מאפשר למדוד נכון יותר את ערך הגבורה בימי השואה מול מאפייני המאבק ההישרדות, כשם שהטיבה לנסח זאת גיזי פליישמן חברת מחתרת "קבוצת העבודה" בסלובקיה במכתביה לועדת ההצלה בקושטא ב- 1942- 1943.

אין תגובות: