על לידת והתפתחות חקר השואה הישראלי

כתב זיכוי לממסד הציוני

בעקבות הדורות הבאים – איככה ידעו?: לידתו והתפתחותו של חקר השואה הישראלי מאת בעז כהן, הוצאת יד ושם, 2010

מאת אריה קיזל

ספרו של בעז כהן הדורות הבאים – איככה ידעו? משרטט לפני הקורא תמונה מקיפה של תהליך התפתחות חקר השואה הישראלי ושל הכוחות החברתיים והתרבותיים שהשפיעו על עיצוב דמותו. המחבר מתחקה אחר צעדיו הראשונים של מחקר השואה משלהי שנות הארבעים ועד להתגבשותו כתחום מחקר אקדמי בפני עצמו בסוף שנות השבעים. הוא מתאר את הניסיונות הראשונים לקיים מחקר היסטורי של השואה ואת האישים שהיו מעורבים בכינונו, את הפולמוסים הציבוריים שהתעוררו סביבו וכן את הקמתם של יד ושם ובית לוחמי הגטאות.

הספר שיצא בהוצאת יד ושם מציע גישה אחרת להערכת המקום שתפסו ניצולי השואה בחברה הישראלית בראשיתה ושופך אור חדש על מעורבותם ותרומתם הפעילה לחקר השואה והנצחתה זמן רב לפני משפט אייכמן. בצד אלה מובאת בספר הערכה מחודשת בנוגע להתקבלות השואה וניצוליה בשיח הציבורי הישראלי. את המחקר שלו החל כהן במחשבה לכתיבה על ספרי המחקר שנכתבו על השואה ואולם הרחיב אותו, כבר בתחילת הדרך, למחקר ארכיונים ומקורות ראשוניים. החלטתו זו הביאה לכך שהספר שלפנינו מקיף וייחודי משום שהוא פורץ אל עבר ההחלטות שמאחורי הקלעים ומעניק רקע מקיף על הנושא המאתגר שבחר. הוא גם מביאו למסקנות שבעיקר ניתן לכנותן כתב זיכוי כלפי מדיניות מוכתבת מלמעלה כביכול של הממסד הציוני כלפי מחקר השואה. על מסקנה זו ניתן כמובן להתווכח ויהיו כאלה שכבר יקומו ויטענו כי גישתו סלחנית כלפי הממסד הציוני בכל הנוגע לנושא הנחקר. עם זאת, הפריסה של המחקר הנוכחי מרשימה והוא בהחלט ייחשב כאחד המקיפים בתחומו.

ד"ר בעז כהן מכהן כראש התכנית ללימודי השואה במכללה האקדמי גליל מערבי ומרצה במכללת שאנן. מחקריו עוסקים בהיסטוריה חברתית, תרבותית ואינטלקטואלית של העם היהודי לאחר השואה ובמיוחד בחקר השואה המוקדם, בעדויות שואה בהקשרן החברתי והתרבותי ובגורלם של ילדים יהודים בשואה ולאחריה.

בחלקו הראשון של הספר עוסק כהן ברקע ובהקשר של צמיחת המחקר על השואה. הוא בודק את הנצחת השואה בתקופת טרום המדינה והקמת יד ושם ולאחר מכן בשואה ובחייה של מדינת ישראל הצעירה. באותה תקופה השואה היתה זיכרון אישי וחי למאות אלפי הישראלים ניצולי השואה ולמאות האלפים יוצאי אירופה שאף כי לא היו "שם" איבדו בה את רוב ולעיתים את כל משפחתם. אך זה לא היה זיכרון אישי בלבד. בתקופה זו נחקקו חוקים אחדים הקשורים בשואה והתקיימו שני משפטים גדולים שהסעירו את החברה הישראלית (משפט קסטנר ומשפט אייכמן). השואה, ההתייחסות אליה ולחוקיה אף עמדו במרכז הסערה הציבורית והפוליטית שהתעוררה עקב סוגיית השילומים מגרמניה. בצד אירועים אלה הוקמו בתקופה זו המוסדות הישראליים לעיסוק במחקר ובהנצחה: יד ושם, בית לוחמי הגטאות וארכיון מורשת.

כהן בוחן גם את ספרי הזיכרון וההנצחה של התקופה הראשונה. עוד לפני קום המדינה החלו להתפרסם ספרונים שונים ובהם עדויות של ניצולים על מאורעות השואה. דוגמא לכך הוא משה פראגר, עיתונאי שומר מצוות ששורשיו בחסידי גור, שנמלט מוורשה לאחר הכיבוש הגרמני ומשנת 1941 הוציא לאור ספרים וחוברות על גורל יהודי אירופה. לדברי כהן, קשה לאמוד בדיוק את השפעתן של היצירות הספרותיות על הלכי הרוח בחברה הישראלית אף שללא ספק היתה להן השפעה מצטברת.

ב-1960 היו במדינת ישראל כחצי מיליון ניצולי שואה. לדברי המחבר, אף שהיו טרודים בבנייה מחודשת של חייהם ובהשתלבות בחברה הישראלית הם היו, בעצם מספרם, מרכיב משמעותי בה. מתוך ציבור זה צמחו התאחדויות, התאגדויות ופעילי ציבור שפעלו לשילוב זיכרון השואה בהוויית החיים הישראלים. חלק גדול מהפעילות נעשה במעגלים מצומצמים של ארגוני עולים שארגנו ערבי הנצחה, הקמת מצבות וכתיבת ספרי זיכרון. לדבריו, נוכחותם של חצי מיליון ניצולים ומאות אלפים נוספים שמשפחתם אבדה בשואה אכן קבעה שהנושא לא ירד מסדר היום. בהמשך, נסקרות הוועדות ההיסטוריות ומוסדות התיעוד והרקע התרבותי לפעולת התיעוד, הקמת יד ושם כמוסד מחקר ציוני על פי חזונו של בן ציון דינור ועל ועדת התביעות ויד ושם.

בחלק השלישי סוקר כהן את ניצני המחקר וראשית עיצוב דמותו, את מרכזיותם של יד ושם ושל ארץ ישראל, את הלבטים בין הנצחה למחקר, את תגובות הציבור לוועידה וההצעות להוראת השואה באוניברסיטה העברית ואת חקר השואה כמענה לשאלות קיומיות הכתיבה על השואה והבעייתיות הכרוכה בה והקריאה לחקר ההיבטים היהודיים של השואה. הספר מביא את ממצאי המחקר על ראשית ההוראה באוניברסיטאות וקשייה, את הקמת הוועדה הציבורית לבחינת פעולותיה של רשות יד ושם ואת הדיון בכנסת ובוועדת החינוך שלה בנושא המחקר. בהמשך, הספר מביא סקירה של השפעת משפט אייכמן על חקר השואה, את מאבקי הזיכרון בנושא הזיכרון, את חקר השואה בעולם ובישראל בשנות השישים ואת אופי חקר השואה בישראל והקשריו החברתיים והאידיאולוגיים.

http://www.morguefile.com/creative/western4uk

המחבר מגיע בסיום מחקרו למספר מסקנות שחלקן לטעמי שנויות במחלוקת. הוא אינו מקבל את הטענה כי היתה השתקה של השואה ושל הניצולים בחברה הישראלית וזאת מתוך גישות אידיאולוגיות או אמוציונאליות. לדבריו אין מקום למיתוס שהניצולים שתקו. הוא קובע כי היו ששתקו והיתה קבוצה פעילה שלא שתקה ואף תיעדה אחרים.

לדבריו, כבר בשנים הראשונות ולאחר מכן היו ניצולי שואה כוח אקטיבי ומשפיע בחברה הישראלית בכל הנוגע לחקר השואה והנצחתה. מתוך הניצולים קמו קבוצות ויחידים שיזמו ופעלו להנצחת השואה לא רק ברמה הקהילתית המצומצמת של לנדסמנשפטים וארגוני זיכרון אלא גם ברמה הלאומית. נקודת המוצא של פעילות זו היתה תודעתם של הניצולים בדבר זכותם ויכולתם להשפיע על המוסדות הלאומיים ואף על סדר היום הלאומי.

כהן טוען כי העילית האקדמית, "הממסדית" כביכול לא היתה הכוח המרכזי בהנצחת השואה בישראל. דבר זה בא לידי ביטוי בין השאר במאבק בין ארגוני הניצולים ותומכיהם מול הנהלת יד ושם בשלהי שנות החמישים, מאבק שהסתכם בניצחונם של הניצולים ובפרישת יו"ר יד ושם ההיסטוריון הציוני ושר החינוך לשעבר בן ציון דינור. המסקנה הזו של כהן בדבר מרכזיות הניצולים במאבקים הממסדיים אינה תקפה בכל הקשור לשתיקתם של ניצולי השואה אשר בחרו באופן אישי לשתוק וזאת מסיבה נרטיבית של רצון לפתוח פרק חדש בחייהם המנותק מאימת העולם החרב אשר שרדו ממנו.

החוקר טוען כי טעות היא לראות ביד ושם זרוע של הממסד הישראלי בתחום השואה. לפחות בעשור הראשון לקיומו יש, לדבריו, לראותו לא כמוסד ישראלי-ציוני אלא כמוסד יהודי המייצג הלכי רוח ורצונות של העולם היהודי לאחר השואה, שבו יש משקל רב ליהודי ארצות הברית. דבר זה נובע מהמעורבות הרבה והמכרעת במוסד של וועידת התביעות בראשות נחום גולדמן. זו היתה אחראית לכיסוי חצי מתקציב המוסד בעשר שנות קיומו הראשונות ומעורבותה בנעשה ביד ושם עלתה עשרת מונים על זו של ממשלות ישראל והסוכנות שבמשך שנים לא התעניינו במדיניות ההנצחה והמחקר ביד ושם.

הספר מהווה ככלל כתב זיכוי מרכזי כנגד הממסד הציוני וקובע כי ביסוד זיכרון השואה הישראלי לא עמדו האידיאולוגיה הציונית והאתוס של המדינה הנולדת המכוונים על ידי המדינה. השואה היתה צרובה בתודעה הישראלית וצעדי ההנצחה והמחקר שנעשו היו במידה רבה פרי מאמציהם ופעילותם של ניצולי השואה וארגוניהם השונים. בהיעדר פעילות ממסד נחרצת הנובעת מקו אידיאולוגי ברור, אין לדבר לדברי הכותב על הבניה מלמעלה של מחקר השואה ובמידה רבה גם של הנצחתה בישראל בתקופה הנדונה בספר זה.