15 במאי 2010

בחזרה אל המורה: על החינוך כחוויה קיומית



על חינוך כחוויה קיומית מאת ישעיהו תדמור, הוצאת ספרים אקדמית יזרעאל ומכון מופ"ת

מאת אריה קיזל


הספר חינוך כחוויה קיומית (2007) הוא מסע חיפוש אחר תשובה לשאלה המרכזית – מהו החינוך הראוי במציאות הנוכחית בכלל ובמצב הישראלי בפרט. הספר הוא דין וחשבון נוקב עם התפיסה המציבה את הילד במרכז ומתנגד גם לספיחיה, לשיטותיה ולאידיאולוגיה העומדת בבסיסה. הוא מציב אלטרנטיבה ביקורתית וראויה המחזירה את ההומאניזם למרכז העיסוק החינוכי ובמיוחד את המורה העוסק בעצמו כמחנך וכאדם, בדיאלוג עם התלמיד ובקיום של שניהם כקודם למהותם.
המחבר, ישעיהו תדמור, פרופסור לחינוך, ראש החוג למדעי ההתנהגות במכללה האקדמית עמק יזרעאל, יוצא אל המסע הזה מתוך נקודת מבט אקזיסטנציאלית ומחפש את התשובה בשדה שמרכזיותו הורחקה והודחקה ב-20 השנים האחרונות – המורים. הוא סבור כי יש להעניק להם את המשקל הראוי וגם את האחריות הרצויה לקידומה של ההוויה החינוכית. לדבריו, "סיבה מרכזית לחוסר יכולתו של החינוך להמריא מעלה מהשפל שהוא מצוי הוא שאך מעט מזעיר מן החשיבה החינוכית, באקדמיה ובשדה מופנה בתקופתנו לחקר הליבה של החינוך, היינו לחקר עצם ההוויה החינוכית ובהקשר של זו – לבחינת עצם ההוויה האנושית של המורה" (עמ' 8). לדבריו, "הוזנחה הבחינה של שכבת העומק המצויה מתחת לרובדי הידע, התובנות, הכישורים והפעולות של המורה בתפקידו. קרי מצבו הקיומי של המורה כאדם" (שם).
חינוך כחוויה קיומית הוא ספר מאיר עיניים בעיקר מפני שהוא מתרחק מהעיסוק העכשווי בחינוך חסר-פשר המבטיח ישועת-נפש ומתאפיין בהבטחות למתודות ולאופנות שיביאו לעמידה בסטנדרטים, לשכלול הארגון החינוכי ולשיפור ההישגים הלימודיים תוך פיזור הבטחות לצמצום פערים חברתיים. הספר מחזיר למרכז התודעה את הזיקה החינוכית הבוברית, את האחריות לאחר הלווינסית ואת האחריות החברתית הפריריאנית. הוא נע בגיוון רב בין התחנות השונות של מחשבת החינוך ובהן החוויה החינוכית, חיפוש משמעות בחינוך, קיומיות ואותנטיות בחינוך, דיאלוג בחינוך, אהבה בחינוך, חינוך קיומי והוא מסיים בחינוך להכרה באחר. המורה-האדם והתלמיד-האדם, המתהווה ביניהם כ"יש" קיים וקיומי, ובעיקר רוח-האדם עוברים כחוט השני בכל עמודי הספר והם מתמזגים בקריאה, כמעט דרישה, לשוב אל הרליגיוזיות, או לפחות לרוחניות טרנסנדנטית באינטראקציה החינוכית.

מבובר ולוינס ועד גור-זאב ויאיר

תדמור מבסס את הספר על ספרות מחקרית והגותית עשירה ביותר. מקום מרכזי מוקדש לוויליאם ג'יימס, למרטין בובר, לעמנואל לוינס, לפאולו פריירה, ליוסף שכטר, לויקטור פרנקל, לפרידריך ניטשה ולסרן קירקגור. הוא אורג אל תוך הגות זו דוגמאות מהרגע ההיסטורי הישראלי הנוכחי, החל מהמלחמה השנייה בלבנון ולקחיה החינוכיים בה מתחילה עלילת הספר עבור דרך חייו האישיים כנער דתי בבית הספר הריאלי וכאב מכה על חטא לרקדן הומוסקסואל ועד לחייו המקצועיים כמחנך בבית הספר הריאלי וכמנהלו משך שנים רבות, כשהוא עוסק גם בתקופת כהונתו כראש מכללה להכשרת מורים ומלווה אקדמי של תלמידי מחקר (אשר תוצאות מחקריהם חותמים את הספר בנספח). שילוב זה מקנה לספר עוצמה בלתי מבוטלת ומאפשר לתיאורטי להשתלב בפרקטי ולשניהם לינוק זה מזה, לחיות בכפיפה אחת ומתוך רלוונטיות החשובה לשדה החינוך. הספרות העיונית מקבלת נפח נוסף כתוצאה מהעיסוק בניסיון החיים העשיר של המחבר ובעיקר בתובנותיו, שהן לפעמים תובנות כאובות.
תדמור יוצא למסעו החינוכי מתוך נקיטת עמדה שיש בה אחריות ושמציעה גם אלטרנטיבה ממשית שאמנם אינה קלה ליישום אך אפשרית. עמדתו תובענית ובלתי מתפשרת, אבל גם מרחיבת אופקים ומאפשרת. כבר בתחילת הספר הוא יוצא נגד הרפורמות המשתנות והאופנתיוּת שדומה שפשו בכול שהשליכו ודרדרו את מערכת החינוך למשבר הקשה שבו היא נתונה. בדבריו, נסמך תדמור על חוות דעתו של דוד גורדון שקבע כי ועדת דברת ראתה בחינוך "מוצר או חפץ".
המחבר מציע לראות בחינוך שיחה או רב-שיח. במהלך כל הפרויקט שלו, הוא מתחייב מחדש למסורת הפילוסופית החינוכית האקזיסטנציאלית וזו משמשת לו מצפן ובסיס איתן לבניית התזה המרכזית שלו. על פי התזה הזאת, יש מקום לחינוך לערכים ולהזדהוּת "באופן עמוק עם השקפת העולם ההומאניסטית" (עמ' 10). הוא מקבל את השקפתו של ז'אן פול סארטר כי אקזיסטנציאליזם הוא הומאניזם וגם מוצא עצמו מסכים עם דברי אילן גור-זאב על אודות "החינוך שכנגד" והסיבות למשבר העמוק בחינוך ההומאניסטי: אנטי מהותיות, אנטי-יסודיות, אנטי-אוניברסליזם מחד גיסא, ותמיכה בקולוניאליזם, בעולם הגי'האד ובפוסט-קולוניאליזם מאידך גיסא.

פרופ' ישעיהו תדמור

במערכת חינוך המטלטלת בין השיח הפוסטמודרניסטי לשיח הניאו-ליברלי מציע תדמור לעצור את הספינה המשייטת במים סוערים ולשוב אל הבסיס של החינוך הבית-ספרי תוך החזרת המורה למרכז. הוא אמנם מוצא חסרונות בעמדה זו כפי שהוא מבחין גם בחולשות בעמדה הנגדית המציבה את הילד במרכזה. עם זאת ולאחר שבחן את כל החלופות הוא טוען כי המצב מחייב "מחשבה מחודשת בדבר ליבת החינוך ובדבר חיזוק אישיותו של המורה לשם מילוי תפקידו המהותי" (עמ' 11).
תדמור מבקר את רוב המורים האוחזים בתפיסה מקצועית המתגדרת בהוראה בלא שום כיוון ערכי או רוחני-טרנסנדנטי ורואים את צרכיו הגבוהים והרוחניות של האדם כבלתי ניתנים להשגה, במיוחד בגלל שאין במורים הערה: במי? העוצמה ליישמה. לטענתו, אחד מחסרונותיו של החינוך כיום הוא היעדר חינוך לרוחניות. באמצעות עיסוק בהגותם של סארטר ואלבר קאמי הוא מנסה לפענח את תפיסת החינוך האקזיסטנציאלית שמתבטאת בהתייחסות אל התלמיד כבעל קיום חיים ייחודי, עצמאי, דינמי ומתפתח המתווה את כיוונו מתוכו. בד בבד הוא דורש לעסוק בעמדה הקיומית של המורה: "הכרת המורה בגיבוש המתמיד, המשתנה של הוויית החיים שלו-עצמו ושל תובנותיו ביחס לתפקידו, לשליחותו, לייעודו, לזהותו ולקיומו כמורה" (עמ' 90). המפתח לכך, לטענתו של תדמור, נעוץ בהבנת "תחושתו של התלמיד שמולו עומד אדם שאף אצלו הקיום קודם למהות" (שם).
המחבר מבקר קשות את מערכת הכשרת המורים שהיה חלק ממנה במשך שלוש שנים (בעת ששימש ראש מכללת לוינסקי) שעוסקת בעיקר בהשראת מערכת החינוך, במתודות ובכלים לשכלול ההוראה. הוא טוען שהמרצים במכללות האקדמיות לחינוך ובחוגים לחינוך באוניברסיטאות אינם מחויבים להעצמת אנושיותם של הסטודנטים להוראה. גם בעניין זה מוצא עצמו תדמור בקואליציה לא רק עם גור-זאב אלא גם עם תפיסותיהם של חנן אלכסנדר (על אודות החינוך הרוחני), שלמה בק (על אודות דמות המורה הראוי) ויורם הרפז (על אודות דגם קהילת הלמידה). הוא מעודד מהאלטרנטיבה שמציג גד יאיר בספרו מחוויות מפתח לנקודות מפתח (2006) המציע תיאוריה מקיפה על "חוויות מפתח" והשפעותיהן החינוכיות במסגרות חברות שונות. גישתו של יאיר חורגת, לדברי תדמור, מהמחקר השגור על השפעות חינוכיות ומצביעה על האפקטיביות הרבה של ההשפעה החינוכית המושגת באמצעות חוויות העשויות להפוך לנקודות מפנה בחייו של אדם. "כנגד ה'קיטורים' והנהי על החינוך והקינות על עליבותו כיום, התיאוריה של יאיר אוחזת בציציות ראשו ומושכת אותו באופטימיות כלפי מעלה" (עמ' 14).

לבירור האנושיות האותנטית של האדם-המורה

לטענת תדמור, נחוצה בראש ובראשונה הכשרה ראויה ואפקטיבית של מורים תוך העצמת אישיותם. הוא מבכר להעביר את מרב ההכשרה "לבירור שאלות בדבר האנושיות האותנטית של האדם-המורה ולעיסוק רציני במהות החינוך כחוויה קיומית" (עמ' 12). למבקשים מתכון ברור כיצד תתורגם החוויה הקיומית והכשרת מורים זו לכלל מתודה או לעבודה חינוכית אפשרית בכיתה מזומנת בספר זה אכזבה והוא עשוי להיחשב בעיניהם עוד אחד מספרי הפילוסופיה שיהיה קשה לתרגמם להשתלמות למורים. מבחינה זו, הספר שלפנינו הוא גם הגותי אבל גם אקטואלי, הגם שהוא קשה לפיצוח מיידי ולפענוח קונקרטי. הוא מציב חזון חינוכי רלוונטי אמנם, אבל לא מתרגם אותו לשפת המעשה ונראה שהוא נמנע מכך במתכוון.
בהקשר זה ראוי לציין כי תדמור עוסק רבות בהגותו של עמנואל לוינס ומנתח אותה באופן בהיר. הוא קובע כי "מן הראוי שרעיונותיו של לוינס ייכללו בתוכניות הלימודים בבתי הספר ובהכשרת מורים כמקור לחינוך אקזיסטנציאליסטי והומאניסטי" (עמ' 196). הוא מביע פליאה על כך שלוינס, שכיהן כמנהלו של מוסד להכשרת מורים לבתי הספר של אליאנס לא יצק את הגותו הפילוסופית לכלים פדגוגיים ודידקטיים שיש בהם גם דיון בדוגמאות מעשיות. תדמור, שבעצמו נמנע מכך, טוען שסטודנטים מתקשים בלימוד הגותו של לוינס בין היתר בגלל הקושי להזדהות עם האחריות על האחר באותם המובנים שלוינס מייחס לה ויש אף שטוענים כי רעיונותיו אינם אלא סיסמאות "שיש בהן מידה של התייפייפות ושל צביעות" (שם).
תשובת היסוד לשאלה "מהו ניסיון החיים הנקרא חינוך" (עמ' 36) היא לדברי תדמור חוויה כוללנית, אוניברסאלית, מעצימה ומעצבת. הוא מוצא דמיון בינה לבין חוויות קיומיות אחרות המעצבות את מהות האדם: אימה, חרדה, סבל, ייאוש, אשמה, מוות, מצבי-גבול, גורל, דתיות, חירות, אהבה ואפשרות. החוויה הזאת דומה יותר לחוויה דתית אותה הוא מנתח מנקודת מבטו של וויליאמס ג'יימס מחבר "החוויה הדתית לסוגיה: מחקר בטבע האדם". תדמור מחייב את היסוד הרליגיוזי בחינוך והוא מדגים זאת היטב בהגותו של יוסף שכטר ואחרים, אבל גם בעבודתם המעשית של מנהל הריאלי הראשון, ד"ר ארתור בירם ומוריו הבולטים שלא תמיד היו דתיים, אבל היו רליגיוזיים בהליכותיהם החינוכיות. הערה: אולי כדאי להסביר את זה קצת. זה לא כל כך ברור. אף כי אין הוא כותב זאת באופן מפורש ניכרת אצל תדמור נוסטלגיה המלווה בגעגועים לתקופה שבה המחנכים היו מובילים בכיתותיהם, בקהילותיהם ובחברה שבה חיו ופעלו. גרעיני המורים המתיישבים בכפרי מחנכים ברחבי הצפון והדרום עשויים להוות דגם חדש של אותה הובלה חינוכית אף כי הם נעדרי הגינונים האירופיים חמורי הסבר של המחנכים ההם של בית הספר הריאלי. אף הם, הצעירים, שנולדו לתוך המצב הפוסט-מודרני אינם מפרשים את "המורה במרכז" כפי שתדמור מציע ואולי אף מתרחקים מאד מעמדתו הברורה והמחייבת.


לעורר את החניך לעצם המושג משמעות

אל מול הרצון העכשווי לבוא לקראת התלמיד והסטודנט, לדאוג לאושרו ובעיקר לשביעות רצונו המתמשכת קובע המחבר כי "האקזיסטנציאליזם איננו מעודד חינוך לאושר. יצירות ומפעלים גדולים נוצרים מתוך מתיחות ומאבק ומתוך כמיהה מיוסרת להגשמה עצמית – והחינוך נועד לסייע לאדם להגיע למימושו בכוחות עצמו" (עמ' 54). תוך שהוא משווה בין ויקטור פרנקל לנל נודיגנס, קובע תדמור שמטרת החינוך לאושר מפתה, אבל הוא מבכר את תפיסת החינוך לחיפוש משמעות על תפיסות החינוך לאושר (עמ' 70). לדבריו, ייעודו המרכזי של החינוך הוא "עירור החניך לעצם המושג משמעות ובעיקר הכוונתו לחיפוש מתמיד אחריו כדרך חיים כשהחיפוש עצמו הוא-הוא המשמעות לא פחות מאשר המשמעות כיעד החיפוש" (עמ' 82).
את המסע הרליגיוזי-אקזיסטנציאליסטי היהודי שלו חותם תדמור בחזרה לנרטיב שלו, הציוני-יהודי שאותו לא נטש. הוא בוחר לנעול בפרספקטיבה הציונית לחינוך להכרה באחר, פורש יריעת מחקרים ומשתף במסע לפולין בראשות האב אמיל שופני. הוא דן בהצלחות של חינוך להכרה באחר ולא חושש לדון גם בכישלונות. בתחילה התחייב לעמדתו החינוכית, ואת הספר הוא הוא נועל בהתחייבות לציונות שלו, שלדבריו, תהיה בעלת "אפיק מוסרי איתן יותר" (עמ' 226). אין הוא מוכן לשלול את תרבותו ואת הנרטיב שלה מפני האחר, הוא דוחה את ביקורתם של הפוסט-ציונים וההיסטוריונים החדשים וטוען, שאף על פי שהם חושפים ליקויים ועוולות שעשתה הציונות אין הם מערערים על הנחות היסוד שלה ועל עיקריה. הציונות מבחינתו היא המאפשרת את כל המצע הרחב שהציע הכולל דיאלוג, אהבה וחוויה קיומית בחינוך.

פורסם בעיונים בחינוך: כתב עת לעיון ולמחקר בחינוך (עורך: פרופ' אדיר כהן), 1 – 2 , אפריל 2010, ניסן תש"ע, עמ' 287 - 291

תגובה 1:

Yiftah אמר/ה...

תודה על ההפניה.
נראה ספר חשוב ותורם למאבק החייאתו של החינוך ההומניסטי.
יפתח גולדמן