בעקבות שאלות עלמוות מאת תומס נייגל (הוצאת מאגנס, 2010)
מאת אריה קיזל
נפתח בכריכת הספר. החלטת הוצאת מאגנס ועורכת הסדרה, ד"ר מרב רוזנטל-מרמורשטיין להציב את תמונתה של שושנה גולדברג-מאיר, אישה עם מוגבלות כתוצאה ממחלת הפוליו, אינה החלטה שגרתית.
בהסבר להחלטה זו כותבת ההוצאה: "מכיוון שכריכות הספרים בסדרה למעשה יוצרות חלל תצוגה המאפשר למסור רעיונות ודעות, החלטנו להציב בו תערוכה (בלתי מתחלפת) שמצלמת את המתח בין הנכים לסביבה הבנויה – מתוך ביטחון שהמתח אינו בלתי מתחלף, שניתן לסלק אותו".
הפרויקט הייחודי הזה של העמדת כל הסדרה של בדיוק – הפילוסופיה האנליטית של הוצאת מאגנס לצורך התערוכה התאפשר הודות לשיתוף הפעולה של מילב"ת (המרכז הישראלי לאביזרי עזר, בינוי ותחבורה לנכה), עמותה העוסקת בהתאמת הסביבה הבנויה לצורכיהם של אנשים עם מוגבלות.
ספרו של תומס נייגל שאלות עלמוות הוא השני שמתפרסם בסדרה של מאגנס. הראשון היה מוסר הלכה למעשה מאת פיטר סינגר ובהמשך יופיעו גם תורת צודק מאת ג'ון רולס, אנרכיה מדינה ואוטופיה וחיים בחקירה: הרהורים פילוסופיים מאת רוברט נוזיק ואחרים משל נלסון גודמן ודרק פרפיט.
הסדרה החדשה מבקשת להשקיף על המסורת האנליטית של הפילוסופיה מבעד לסדר תרגומים של יצירות מופת ובתוך כך להרחיב את אוצר המונחים הנחוצים להתפלספות (ב)עברית.
שאלות עלמוות הוא ספר ראוי ביותר להיות השני בסדרה. נייגל, פרופסור לפילוסופיה ולמשפטים באוניברסיטת ניו-יורק הוא הוגה מקורי, חד ויוצא דופן. רוזנטל-מרמורשטיין שעורכת את הסדרה וכתבה את ההקדמה (המעניינת עד מאד) לספר זה משווה אותו לרב יוסף דב סולובייצ'יק אך מבדילה ביניהם. בעוד שסולובייצ'יק, איש האמונה, דוחה את התפיסות המפוררות את אחדות המקרא ומכפיף את פרשנותו למגבלות ההרמוניה, הרי שנייגל – אף הוא בן למשפחה יהודית שנדד לארצות הברית מאירופה - אינו איש אמונה. הוא איש הכפירה המשתוקק לכך שיתברר כי האתיאיזם אמיתי ומבקש שיתברר כי אין אלוהים.
הספר שלפנינו הוא מקבץ מערער של מסות המטפלות בנושאים היסודיים ביותר של החיים ופותח אותם המוות. בהמשך: האבסורד, מזל מוסרי, סטיות מין, מלחמה וטבח, אכזריות בחיים הציבוריים, העדפה מתקנת, שוויון, פיצול הערכים, מוסר ללא ביולוגיה, חציית המוח ואחדות התודעה, פנפסיכיזם והעיסוק בסובייקטיבי ובאובייקטיבי.
במסה "איך זה להיות עטלף?" מצליח נייגל להסביר – בשפתו הקולחת – איך בני אדם אינם יודעים איך זה להיות עטלף, איזו איכות יש לחוויות העטלף. הוא מגייס את העטלפים שתופסים את העולם בעיקר באמצעות סונר ומשמיעים צווחות מהירות וגבוהות תדר להסבר שחוויות מודעות של העטלף ניחנות באופן סובייקטיבי ספציפי ואופיין זה – טבען הפנומנולוגיה – נשגב מבינתנו. הוא מאפשר דרך המסקנה שלו לגעת ישירות לבעיית הגוף והנפש. היות שכך מאחר שמצבי הנפש אינם נגישים לחקירה אובייקטיבית ואילו העולם הפיזיקלי – כגון התנהגויות ומצבי מוח – נגיש לה, מצבי הנפש אינם שייכים לעולם הפיזיקלי. בלשונו המחודדת מצליח נייגל לגעת בשאלה הכאובה מכל, שאותה הוא הופך לבלתי כואבת לחלוטין, שאלת המוות. הוא פותח בשאלה "האם רע למות". הוא לא דן בערך שיש לחייו או למותו של אדם בשביל אחרים אלא רק בערך שיש להם בשביל האדם שאלו הם חייו, כלומר הסובייקט. לדבריו, ערכם של החיים ושל תוכנית החיים אינו נעוץ בשרידה גופנית גרידא.
מכאן הוא מפנה את תשומת הלב ממה שטוב בחיים למה שרע במוות והוא מוצא מצב שונה לחלוטין. להיות בחיים, לעשות דברים מסוימים, לחוות חוויות מסוימות – אלה הדברים שנחשבים טובים בעינינו. הרי שאם המוות רע – הוא רע בגלל שהוא גורם לנו להפסיד את החיים. מאחר שהמוות אינו נחשב מצב ביש – טוען נייגל – אנו יכולים להפריך טענה מוזרה אך מאד נפוצה בקשר למקורו של הפחד מפני המוות. הוא גם שולל את הטענה שהיות והמוות הוא מצב עתידי מסתורי הוא מפחיד. מאחר שאי אפשר לדמיין איך זה להיות מת וכן אנשים לא נרתעים על פי מחוסר הכרה.
כדי להעניק פשר להשקפה שרע למות יש להתבסס על הרעיון שהחיים הם סוג של טוב והמוות הוא השלילה או ההפסד המקבילים. העיסוק הפילוסופי המעמיק ומחדד המחשבה הזה נמשך גם כאשר נייגל מטפל בסוגיית האבסורד והוא למעשה מבקש לארגן את מחקריו סביב המתח בין האובייקטיבי לסובייקטיבי והוא מפצח בעזרת המפתחות הפילוסופיים שלו שאלות קיומיות בעיקר בתחום המוסר ופילוסופיה של הנפש והתחייבותו היא לעמדה שהעולם אינו מונוליתי ולדברים כשלעצמם אין אופי אחד ויחיד.
2 תגובות:
תודה על הסקירה המרתקת !
עמי סלנט
אריה, כשרון הכתיבה הארוג עם רוחב ידע יוצרים חווית שירה ומחול אינטלקטואלי אצל הקורא.חן חן ויישר כוח.
דורון
הוסף רשומת תגובה