21 באוקטובר 2009

והוא בכלל לא ידע שהוא כזה מאת ד"ר צפריר גולדברג


תצלום: taliesin
Arkansas

תגובה למאמרו של ד"ר אודי מנור: http://akizel.blogspot.com/2009/10/blog-post_18.html



מסתבר שציר הרשע הפוסט-ציוני, פוסט-מודרני, רלטיביסטי קפיטליסטי הוא מועדון כה פרוץ שאדם יכול להיהפך לחבר בו אף מבלי שיידע זאת בכלל. היות וצורפתי במחי מקלדת למועדון זה, ועוד על ידי מכר, שאני רואה בו בדרך כלל גם חבר לדרך, נראה לי שיש מקום להעמיד מספר דברים על תיקונם.
ד"ר אודי מנור הציג את ספר הלימוד "בונים מדינה במזרח התיכון" כחלק ממהלך כולל של הפרטת החינוך והזהות הישראלית, בו נעשה שימוש באצטלה של החברה ההיסטורית הישראלית על מנת להציג תפיסה שבה אין "היסטוריה אלא רק היסטוריונים" ואין דרך להכריע בין גרסאות משום שיש רק נרטיבים. אני מעריך כי אילו ספר הלימוד שהשתתפתי בכתיבתו היה כזה הייתי גם אני מוטרד מאד. אולם ככל שידוע לי, הן בכוונה, הן במעשה, פני הדברים אחרים, מעט יותר מורכבים, גם אם פחות דרמטיים ותקשורתיים.
הפרטה או היצמדות לקו ריכוזי?
ראשית, בנוגע להפרטה למיניה. כדאי לשים לב שגם בעידן של ביזור והפרטה בניהול בתי הספר, תוכנית הלימודים הישראלית לחינוך הממלכתי הינה דווקא מהריכוזיות בעולם המפותח. הדבר עשוי להיראות כסתירה; שהרי המדינה הניאו-ליברלית מתאמצת לצמצם את אחריותה ואת הפיקוח שלה על מתן שירותים אוניברסאליים. אם כך, לא הגיוני שהיא דווקא מחזקת או משמרת את הפיקוח והאחידות בתחום התכנים החינוכיים והערכה. אלא שאלו במידה רבה פני הדברים יונה ודהאן (2005) ניסו להציע פירוש לתופעה זו בכך שההנהגה אכן קיצצה תשומות לאזרח ויצרה מדינה "חלשה" או מצומצמת בתחום הכלכלי-מינהלי, אלא שמצב זה יוצר מתחים חברתיים קשים.כדי להכיל אותם ההנהגה יוצרת מדינה "חזקה" בתחום התרבותי-ערכי, המפקחת ויוצרת אחידות ומגויסות ברוח ניאו-שמרנית.
ניתן לקבל את פרשנותם או להסתפק בהכרה במורכבות המצב, אך קשה לראות באופן כתיבת ספרי הלימוד על פי תוכנית הלימודים החדשה בהיסטוריה הפרטה של הזיכרון הישראלי. ודאי שלא היו לכותבי ספר הלימוד שאיפה להפרטה כזו.

באופן קונקרטי; הספר נכתב לפי ההוראות המפורטות של "הקול הקורא לכותבי ספרי לימוד" מטעם המפקח המרכז על מקצוע ההיסטוריה. הספר הוערך, ככל ספר לימוד בהיסטוריה, על ידי שני מעריכים מטעם משרד החינוך; איש חינוך והיסטוריון. ואושר רק לאחר שהובהר כי עמד בהנחיות שהוציא משרד החינוך. נצמדנו להנחיות אלו, מתוך כבוד ומחויבות לזכותו של עם ריבוני להתוות את דרכי החינוך שלו בעזרת מוסדותיו, ולא על ידי כוחות השוק. ואכן, הנחיות הקול הקורא כוללות את ההוראה לדון בלידת בעיית הפליטים כחלק מהפרק על מלחמת העצמאות, וההנחיה להציג מחלוקות היסטוריוגרפיות בכל מקום בו הן משמעותיות.

רלטיביזם או פיתוח חשיבה היסטורית?שנית, וחשוב מכך, מדובר בספר לימוד המכוון לפתח את החשיבה ההיסטורית הביקורתית. מיניה וביה שאין כאן תפיסה רלטיביסטית בה "יש בהיסטוריה רק נרטיבים". כאשר עוסקים ב"נרטיבים" אין מקום לחשיבה ביקורתית שהרי כל נרטיב עומד בזכות עצמו ואין קריטריונים לבקרו. משום כך גם אין מקום לדון בהטיות בנרטיבים, שהרי אין מניחים כי ניתן להתקרב לאמת היסטורית שאפשר לנטות ממנה. אולם קשה לפתח חשיבה היסטורית ביקורתית כאשר מוסתרת המחלוקת ומוכתבת מראש תשובה, גם אם היא מייצגת את התפיסה הקרובה ביותר לאמת. כדי ללמוד לחשוב כהיסטוריון יש להבין כי המקורות ההיסטוריים רבים, לרוב מוטים ולעיתים סותרים, וכי היסטוריון בוחר ביניהם ומתוכם כדי ליצור תיאור כולל המקרב אותו לאמת.
משום כך, הצגנו בספרנו בכל יחידה סוגיות מחלוקת בהן מופיעים מספר מקורות סותרים בדרגות אמינות שונות, ובעלי הטיה ניתנת לזיהוי. למקורות נוסף תיאור מפורט יחסית של הכותב והם כוללים פרטים שניתן לקשרם למידע ממקורות אחרים, כך שניתן לזהות השפעות של זהות הכותב ולהצליב מידע. מניסיוני כמורה בהוראת קבצי המקורות המופיעים בספר וממחקרי על האופן בו תלמידים קוראים מקורות סותרים, מתברר כי הם מסוגלים לגלות ביקורתיות, לזהות הטיות להעריך אמינות. הדבר נכון במיוחד לגבי מקור השייך לצד שכנגד. אני חושב כי ישנן תשובות ברורות לשאלה איזה תיאור היסטורי אמין יותר, אך אני גם חושב שהתלמיד יכול וצריך להתמודד ולהגיע לתשובות כאלו מפגש עם מקורות סותרים.

לבסוף, מעבר למקורות הסותרים ששילבנו, נמצא הטקסט הרציף, אותו הציג גם אודי בדבריו. כדאי לשים למבנה שלו ולשיקולים מאחוריו. בניגוד למה שהוטח בו, הטקסט דווקא מציג תפיסה של התקרבות לאמת, אך לא באופן סמכותני אלא בתהליך דיאלקטי . תחילה מוצגת הטענה הערבית ואחריה הטענה הישראלית (ששתיהן לוקות במידה לא קטנה של תעמולתיות), ולבסוף מסכמים במסקנות "המחקר ההיסטורי המאוחר". במקרה זה מדובר בעיקר במחקריו של מוריס, חוקר ישראלי ציוני מוכר, שעד היום לא נסתרו מסקנותיו באופן משכנע. המעניין בדבריו הוא מורכבות התמונה ואולי גם על כך יצא קצף המבקרים, דבר שעשוי במידה מסוימת להעיד עליהם ועל יכולתם להתמודד עם מורכבות. עם זאת, נראה כי הדבר העיקרי שהציק לפוסלי הספר הוא עצם הצגת הטענות הפלסטיניות.
העדפה למחוק גירסא הסותרת את דעתך במקום להתמודד איתה, אינה נראית לי כתגובה מפתחת חשיבה אודות העבר. היא אף אינה יעילה במיוחד כתגובה בהווה, כפי שטיפולנו בדו"ח גולדסטון רומז לנו.

צר לי על האופן בו התנהל הדיון, שרובו כלל לא נגע לתכנים או לדידקטיקה ולפדגוגיה של הספר. עם זאת, נראה כי הדבר מתחייב במקרה של פסילה שההליך היחיד שלה התקיים בין עיתון "הארץ" לדובר משרד החינוך, ושעקפה את מנגנון ההערכה המקצועי שהמדינה עצמה עיצבה.

2 comments:

ד"ר אודי מנור אמר/ה...

1. אכן הבית הפוסט-ציוני והפוסט מודרני פרוץ לכל רוח. אדרבא, דומה שהמושג 'רוח הזמן' כוחו יפה גם כאן. אין תנאי קבלה לבית הזה והמבחן הוא לא בכוונות אלא בתוצאות. מוזמן כל קורה לשפוט האם התוכן הנדון כאן, קרי הנרטיבים "השונים" לבחינת ארועי 1948, עולים או שמא אינם עולים בקנה אחד עם רוח 'הפוסט'.

2. צודק לחלוטין צפריר גולדברג בענין אופן ייצור ספרי הלימוד בישראל. כבר העיר לי על כך מבקר חריף ואני מודה ומתוודה שטעיתי בענין זה טעות גורפת. במלים אחרות, אני מסכים עם הטענה שעצם העובדה שספרים נכתבים באופן פרטי או כיוזמות מהשטח, איננה מעידה על הפרטה וכו'. אם בכל זאת 'להציל את כבודי', אציין כי כתבתי במפורש שאת עצם המעשה ניתן לתאר כחלק מהתהליך המבורך כשלעצמו: הביזור. אבל כשם שלא מדובר כאן בחברות כך גם לא מדובר כאן בעניני כבוד, וכל דברי אודות עצם היזמות של כתיבת ספרי לימוד, אינם נכונים ולכן מיותרים.

3. מענין לענין באותו ענין: אם עצם כתיבת הספר הוא ענין תקין לחלוטין, ואם הספר נכתב על פי הוראות משרד החינוך, ואם הספר עבר את עינו הפקוחה של מפקח המקצוע, מדוע בסופו של דבר הוא מוסר מהמדפים? כלומר אם הכל כל כך טוב אז למה הסוף כל כך רע? תהא התשובה אשר תהא, אני מקווה שהקורא הסביר מבין שגם אם שמחתי על הסרת הספר מהמדפים, הרי שהדיווח אודותיו לאור קשתי מעיתון 'הארץ' לא נשא אופי מעשי עד כדי כך, ולו מהסיבה הפשוטה שלמיטב נסיוני בדרך כלל קשה להביא בפני התקשורת או בפני מוסדות ציבוריים אחרים [במקרה הזה משרד החינוך או מרכז שז"ר] ענין כלשהוא, קל וחומר לגרום לצעד כל כך מרחיק לכת.

4. ועדיין נותרת הסוגיה המהותית פתוחה. צפריר מציע לראות בטקסט המדובר דוגמא למהלך דיאלקטי, אשר בכך שהוא איננו מתכחש לנראטיב של הצד השני, הוא גם נותן לו כבוד, גם מאפשר להתמודד עימו באופן דיאלקטי, וגם מטפח חשיבה היסטורית אצל התלמיד. ובכן, אני מעיד על עצמי שאני בעד לתת כבוד למי שראוי לכבוד, גם בעד לנקוט דיאלקטיקה וגם בעד לטפח חשיבה היסטורית. אלא שאין כל היעדים החשובים והנשגבים האלו סותרים לעניות דעתי את חובתו של איש המקצוע לבטא את עמדתו, 'בזמן אמיתי', לגבי הסוגיה המסויימת העומדת על הפרק. במלים אחרות, במקרה הזה המינימום שעל כותב הספר היה לעשות, הוא להוסיף ליד המלים הרגישות התייחסות ישירה לדברים . למיטב הבנתי, אין מקום לנייטרליזם. בניגוד לרוח הזמן המניחה כי 'ביקורתיות' אינה אלא 'אמירת ההפך', למיטב הבנתי הביקורתיות המודרנית נולדה מתוך מחוייבות לאמת.

5. אנסה להסביר את דברי על ידי התייחסות ישירה לפסקה הרלבנטית ביותר המופיעה בעמוד 107:
"הפלסטינים ומדינות ערב טענו כי רוב הפליטים הם אזרחים שהותקפו וגורשו מבתיהם בידי הכוחות המזויינים היהודיים, שנקטו מדיניות של טיהור אתני בניגוד להצהרות השלום בהכרזת העצמאות". לשיטתי, מתוך גישה מחקרית-ביקורתית החותרת לאמת, לצד מלים אלו ראוי היה להוסיף "טענות בעייתיות אלו" או "טענות חסרות שחר אלו", וכד'. אפשרות אחרת היתה לטעון בהמשך שתי טענות פשוטות:
א. לא כל הפלסינים טוענים את הטענה הזו. למיטב ידיעתי מוסטפא כהבא מציג היסטוריה פלסטינית אחרת, ולכן ההכללה "הפלסטינים" לא עושה צדק עם תמונות היסטוריות מורכבות יותר המועלות על ידי פלסטינים.
ב. השימוש של הנראטיב הפלסטיני-ערבי ב"הצהרות השלום בהכרזת העצמאות" מחייב שאלה רטורית קטנה, מהסוג של: 'האם מדינות ערב והפלסטינים קיבלו את רוחה וכוונותיה של מגילת העצמאות, וכל מה שהפריע להם היה "הטיהור האתני" שנקטו "הכוחות המזויינים" של היהודים? או שמא הם דחו את כל מה שכתוב במגילה ושלכן פרצה המלחמה שבמסגרתה נוצרה בעיית הפליטים?'
יתכן וסוג כזה של דיון היה מאריך בכמה פיסקאות את הספר, אך הוא היה עושה צדק הן עם הנושא עצמו, הן עם האמת ההיסטורית [כן, יש דבר כזה] והן עם החינוך לחשיבה היסטורית הלוקה בדרך כלל בחסר [ולא רק מסיבות של אינדוקטרינציה לאומנית כביכול אלא מסיבות פרוזאיות-פדגוגיות בהרבה שלא זה המקום לדון בהן].
מעמוד 107 מתקבל לצערי הרושם של רלטיביזם פוסט-מודרניסטי קלאסי, בבחינת 'אלו ואלו דברי נראטיב חיים'. יתכן וזו התשובה לשאלה מדוע נחפזו מי שנחפזו לאסוף את הספרים מהמדפים. ככל שהנראטיב שלי אמין, בי נשבעתי שלא אני המקור להחלטה הזו. כל מה שעשיתי היה לקרוא את עמוד 107 ולהגיד לעיתונאי מה אני חושב על מה שקראתי.



כתב: ד"ר אודי מנור

אריק יליזרוב אמר/ה...

אריהף תודה לך על הפוסט המשובח.